בין חירות לאחריות

בשבוע שעבר, בפינת הקפה בבית הכנסת שבו אני מתפלל, התגלגלה שיחת רעים על אודות גישת היהדות לכלכלה. הדי הדיון בבמת "צריך עיון", שהתפתח בעיתוי של תקופת הבחירות במדינת ישראל, הגיעו עד לבית הכנסת במנהטן, וכמנהגם של יהודים טובים נחלקו הדעות ואף עלו על מספר המשתתפים בשיחה.

בבחירות האחרונות, מספר מפלגות ימין, המתאפיינות בראש ובראשונה ביחס לאומי לארץ ישראל, אימצו במודע ושלא במודע עמדות כלכליות ימניות. במצען הובעה תמיכה בשוק חופשי ועידוד צמיחה על בסיס חירות הפרט. בשל זיהוי מפלגות הימין עם הציבור הדתי, נוצר רושם שיש זהות אף בין השקפה כלכלית ימנית לבין היהדות המסורתית. אולם, יהודים דתיים אחרים, בהם הרב אמנון דוקוב, טענו שאין קשר בין הדיונים. הם הבחינו נכוחה בין עמדות ימניות ביחס לשאלות לאומיות (שאכן מאפיינות בדרך כלל את שומרי התורה והמצוות) לבין עמדות ימניות בכלכלה. לדעתם, המוצאים עצמם מסיבות דתיות בצד הלאומי של המפה הפוליטית אינם מתחייבים לעמדות ימניות בנושאי כלכלה.

היהדות המסורתית מעולם לא נשבתה בקסמו של הסוציאליזם. אולם, לצד הסתייגות זו, התהיה בעינה עומדת – אם המסורת וההיסטוריה היהודית נשכרו כל כך מן הקפיטליזם, היינו מצפים לכך שהיהודים יהיו התומכים הקולניים ביותר שלו, ולא היא. מדוע?

בסוגיית היחס בין יהודים וכלכלה עסק גם מילטון פרידמן, כלכלן יהודי-אמריקאי, הנחשב לאבי אסכולת המוניטריזם המתנגדת להתערבות הממשלה בשוק, אף לא בזמני משבר. בספרו קפיטליזם וחירות הוא מציג בבהירות את עמדותיו הקפיטליסטיות. לאור עמדותיו, תוהה פרידמן על הבחירה התמוהה של רבים מבני-עמו בצד הסוציאליסטי של הדיון הכלכלי. פרידמן אמנם אינו מנסה את כוחו בניסוח עמדה כלכלית יהודית, אך מראה שבהסתכלות היסטורית היהודים רוו נחת, שגשוג ורווחה דווקא תחת משטר כלכלי "קפיטליסטי". גם אם "קפיטליזם" הוא מונח מודרני, מאז ומתמיד היו שווקים שדגלו בהתערבות וברגולציה, והיו כאלה שדגלו בסחר חופשי. עיקר הפריחה והשגשוג הכלכליים של היהודים היה בשווקים חופשיים. גם בפן האתי, טוען פרידמן, ערכי הצדקה והחסד היהודיים מתאימים מאד לעקרונות השוק חופשי. פילנתרופים בעלי הון שנצבר בעמל כפיים בתנאי חירות קפיטליסטית מרבים לתמוך במוסדות צדקה וחסד מכל המינים. אין סיבה, לדבריו, שהיהדות תעדיף צדקה הניתנת על ידי הממשלה על פני צדקה הניתנת באופן אישי. משכך, תוהה פרידמן: מדוע יהודים כה נמשכים לסוציאליזם?

דומני שהנחת פרידמן שיהודים נמשכים לסוציאליזם אינה תקפה לגבי יהודים שומרי מסורת. היהדות המסורתית מעולם לא נשבתה בקסמו של הסוציאליזם. אולם, לצד הסתייגות זו, התהיה בעינה עומדת – אם המסורת וההיסטוריה היהודית נשכרו כל כך מן הקפיטליזם, היינו מצפים לכך שהיהודים יהיו התומכים הקולניים ביותר שלו, ולא היא. מדוע?

אחת הטענות האתיות המרכזיות לטובת החופש הכלכלי, היא שהחירות מביאה את האזרחים להיות אחראים למעשיהם. טענה דומה נטענה במאמר המרכזי על ידי הרב פפר, שזיהה את העצמאות הכלכלית עם החירות. אולם לדעתי יש הבדל בין חירות לאחריות. היהדות תומכת באחריות האישית ומתנגדת לשלטון האדם באדם. מאידך גיסא, רעיון החירות, במובנו הרדיקלי, זר גם הוא ליהדות. להלן, ארצה להציג בקצרה הבחנה עקרונית זו, העתידה להתרחב בספר הנמצא בעריכה.

 

עבדי הם ולא עבדים לעבדים

כפי שכתב הרב פפר, ניתן למצוא בתורה מקור לכל ערך חיובי, ולכן קשה לחלץ ממנה התייחסות חד משמעית בעד גישה כלכלית מסוימת. הרי לכל גישה יש צידוק מחמת ערך אתי כלשהו, וכשנבחן את הערך לעצמו נמצא אותו תמיד טוב וחיובי ומומלץ על ידי התורה שבכתב ושבעל פה.

אולם למרות מגבלות אלו, סבורני כי ההולך בדרך התורה מוצא עצמו בהכרח על נתיב המוביל אותו לאחוז בעמדה כלכלית מסוימת. כפי שמילטון פרידמן מעיר, ההיסטוריה מלמדת כי יהודים נוטים לכאן או לשם. להלן ארצה לבחון כמה מן העקרונות המוליכים לדעתי את היהודי המאמין בדרך המצילה אותו מן הפגמים והרעות-החולות המאפיינות את העמדות הקיצוניות בשני הצדדים כאחד.

אחד המאפיינים המרכזיים של היהודי המסורתי הוא עצמאות פוליטית רדיקלית. היהודי לא אוהב להיות כפוף לרשות אחרת. אין זו אי-התלות הכלכלית עליה דיבר הרב פפר, אלא גישה פוליטית כלפי שררה אנושית

אחד המאפיינים המרכזיים של היהודי המסורתי הוא עצמאות פוליטית רדיקלית. היהודי לא אוהב להיות כפוף לרשות אחרת. אין זו אי-התלות הכלכלית עליה דיבר הרב פפר, אלא גישה פוליטית כלפי שררה אנושית. היהדות, בראש ובראשונה, מביאה את בשורת האמונה בה' אחד. הדיבר הראשון ששמעו כל ישראל הוא "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". משכך, אוסרת התורה על כל הכפפה לרשות אחרת. אין רשות מלבדו, וחובה לשרש ולאבד עבודה זרה וכל מה שמוביל ומקרב אליה. לאמונת הייחוד יש איפוא השלכה פוליטית: שלילת כל רשות אחרת מלבד רשות ה'. אין עול אחר. "לי בני ישראל עבדים"; "עבדי הם" (ויקרא כה, נה), ומכיוון שכך הרי ש"לא עבדים לעבדים", כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי (קידושין כב, ב).

קל להראות שיישום כלכלה סוציאליסטית מביא להאלהה של הרשויות הממונות על אכיפתו. המדינה הופכת לכל-יכולה, מרכזת תחת זרועה התקיפה את מפתחות הכלכלה, ומתיימרת להיות נציגתו של אלוהי המוסר הקובעת כמה ליטול מזה וכמה לתת לאחר. המדינות הסוציאליסטיות ביותר הן גם האוטוריטריות ביותר. מהאמונה שעל הממשלה מוטלת האחריות לחלק את ההון, לאמונה שהנאמנות לשלטון גוברת על כל ערך אחר – קצרה הדרך.

את יישומו של עקרון תורני זה במישור הכלכלי-הלכתי ניתן לראות בהלכה הקובעת שפועל יכול לחזור בו (לעזוב את מקום עבודתו) "אפילו בחצי היום". הנימוק הניתן לכך בתלמוד הוא העיקרון הפוליטי של "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י, א). גם בתחום הכלכלי, אין רשותו של האדון שולטת בפועל ללא מצרים. כיוצא בו, אנו רואים שההצטרכות לבריות מגונה מאד אצל חז"ל, ורבי עקיבא מלמד שעל האדם לעשות שבתו חול ולא להצטרך לבריות (פסחים קיב, א).

רב האי גאון, מהיחידים בהיסטוריה ההלכתית שעסק בשאלות של כלכלה בכלים פילוסופיים, כותב בהקדמתו לספר המקח (פורסמה על ידי צ"י שטמפפר בקובץ "חצי גבורים") שאין למדינה להתערב בשוק. הרב שטמפפר מסכם את העמדה בהקדמתו:

לדעת רב האי, קיים איזון בשוק, כמו שקיים איזון בטבע. איזון זה נוצר על ידי ה' שברא בעולם כמות מדודה ומפוזרת של מתכות יקרות, אוצרות טבע ופרטים למסחר, יצוא ויבוא. כמו שהתערבות באיזון הטבעי בעולם תוביל לאסון אקולוגי כך התערבות אנושית בשוק תוביל לאסון כלכלי לאדם, או למדינה. לדברי רה"ג יש לאפשר לשוק להתנהל בחופשיות, ולאפשר זרימה חופשית של סחורות בין מדינות. התערבות מכוונת בשוק החופשי אפשרית בשעת הצורך, אולם בשיקול דעת של הגדולים. זוהי משנה שניתן לכנותה קפיטליזם רך, כאשר ה'יד הנעלמה' המכוונת את השוק היא יד ה'. העמל, היצירה והמסחר לדעת רב האי הם חלק מעשיית רצון ה' בעולם.

גישת רב האי עולה בקנה אחד עם הרתיעה התורנית מכל רשות ממשלתית משעבדת. הצורך של האדם לשלוט בשוק ולנהל אותו אינו שונה בהרבה מהרצון לשלוט באדם ולנהל אותו. על דרך יישום העיקרון "כי לי בני ישראל עבדים" על חופשיותו של הפועל ממעסיקו, מיישם רב האי על השוק כולו. האדם אינו צריך לשלוט בשוק, באותה מידה שהוא אינו צריך לשלוט באדם.

גישת רב האי עולה בקנה אחד עם הרתיעה התורנית מכל רשות ממשלתית משעבדת. הצורך של האדם לשלוט בשוק ולנהל אותו אינו שונה בהרבה מהרצון לשלוט באדם ולנהל אותו. על דרך יישום העיקרון "כי לי בני ישראל עבדים" על חופשיותו של הפועל ממעסיקו, מיישם רב האי על השוק כולו. האדם אינו צריך לשלוט בשוק, באותה מידה שהוא אינו צריך לשלוט באדם

מאידך, גם הקפיטליזם הקיצוני, המשעבד את הפועל לא למדינה אלא  למעבידו הבורגני, אינו תואם את האופי הפוליטי של היהדות. יתרה מזו, בגישה קפיטליסטית רדיקלית יש ממד של האלהה – האלהת הכסף, היוצא מכלל אמצעי להשגת צרכים והופך לערך עצמאי, ערך שסוגדים לו. "עצביהם – כסף וזהב מעשי ידי אדם".

קפיטליזם מסוג זה שם בראש מעייניו את הערך הרדיקלי של חירות הפרט. היחיד אינו מחויב לדבר, והוא חופשי לפעול בעולם כרצונו, ללא חובה מוקדמת המטילה עליו אחריות. הוא יכול להיות פילנתרופ ולפזר נדבות רבות, אולם הוא יכול גם שלא. הוא תופס את עצמו אדון חסר עול. גישה זו זרה כמובן ליהודי שומר התורה והמצוות המאמין כי הוא "עבד" אל הקב"ה. האדם אינו חופשי לנפשו, אלא משועבד לתורה ולמצוות, משועבד לנהוג באחריות.

חלילה ליהדות להכיר בקפיטליזם רדיקלי שבראשו ערך ה"חירות". יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות שנסחפו אחרי קפיטליזם חופשי הגיעו לעברי פי-פחת. היהדות מצילה מחירות זו ומטילה על היחיד אחריות לקיום המצוות, הצדקה והחסד. מצוות אלו מוטלת על האדם בתור חובה מוקדמת, ולא בתור בחירה וולונטרית של היחיד בן החורין

חלילה ליהדות להכיר בקפיטליזם רדיקלי שבראשו ערך ה"חירות". יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות שנסחפו אחרי קפיטליזם חופשי הגיעו לעברי פי-פחת. היהדות מצילה מחירות זו ומטילה על היחיד אחריות לקיום המצוות, הצדקה והחסד. מצוות אלו מוטלת על האדם בתור חובה מוקדמת, ולא בתור בחירה וולונטרית של היחיד בן החורין. האחריות ביהדות אינה נדבת לב אלא עול הניתן על האדם. האדם מחיוב לשאת בעול האחריות; בכניסתו לשוק עול זה מונח על כתפיו.

 

קהילה לעומת מדינה

אופייה הפוליטי של היהדות גורם לכך שהאחריות הכלכלית תהיה קהילתית ולא מדינתית. ניתן לראות זאת באמצעות תקנת "קופה" ו"תמחוי", שנהגה בעם ישראל דורות רבים. הרמב"ם מציין את התקנה בזו הלשון:

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה. וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי (הלכות מתנות עניים פרק ט, הלכות א-ב).

ניתן לראות כי מצוות הצדקה אינה מוטלת רק על היחיד, אלא על החברה כולה לגבות את הצדקה ולחלקה. לכאורה, היה מקום להסיק מכך שבאותה המידה, על המדינה להתערב בחלוקת הצדקה, על דרך המצדדים בסוציאליזם. אלא שיש הבדל מהותי בין הקופה והתמחוי, המוטלים על הקהל, לבין חלוקת המשאבים הציבוריים על ידי המדינה, על דרך הגישה הסוציאליסטית.

שני הבדלים-משלימים מבחינים בין קהילה לבין מדינה. האחד מתייחס להבדל בין חברי הקהילה לבין אזרחי מדינה, והשני ההבדל בין מנהיגים קהילתיים לבין בעלי שררה מדינתיים.

כאשר אנשים מקבלים כסף מהמדינה, קל להם לדמיין שיש איזה גוף פלאי, "המדינה", המעניק להם כסף יש מאין. הם לא רואים את כספי המדינה בתור ממון השייך לחברי קהילתם ונגבה מהם באמצעות מיסים. מנגד, כאשר אדם מקבל כסף מהקהילה, הוא אף פעם לא יתייחס אליו בדרך שבה אזרחים מתייחסים לתקציבי המדינה

בתוך קהילה נתונה שוררת סולידריות טבעית. קהילה אינה ישות קיבוצית "מדומיינת", זו הקיימת רק בתודעת חבריה. קהילה היא מסגרת שבה הקשר בין החברים הוא אורגני במידה זו או אחרת – הם מכירים זה את זה, ויש ביניהם תקשורת בלתי אמצעית. מדינה, לעומת זאת, היא גוף מלאכותי שמוגדר על-ידי השלטון עצמו. אזרחי המדינה אינם חייבים להכיר זה את זה, והמכנה המשותף ביניהם הוא שהם נתונים תחת מגף שלטון אחד. חברי קהילה אינם מתייחסים אליה בתור גוף זר וחיצוני, שכדאי לנצל אותו ושניתן לדון אודותיו אם מותר או אסור לגנוב ממנו. לעומת זאת, אזרחי המדינה מתייחסים אליה כגוף אחר, נפרד מהם. מסיבה זו צריך לשכנע אותם שאסור לגנוב ממנה, ושצריך לכבדה. בכיוון ההפוך, כאשר אנשים מקבלים כסף מהמדינה, קל להם לדמיין שיש איזה גוף פלאי, "המדינה", המעניק להם כסף יש מאין. הם לא רואים את כספי המדינה בתור ממון השייך לחברי קהילתם ונגבה מהם באמצעות מיסים. מנגד, כאשר אדם מקבל כסף מהקהילה, הוא אף פעם לא יתייחס אליו בדרך שבה אזרחים מתייחסים לתקציבי המדינה. ברור לו שהכסף שהוא קיבל מגיע מאנשים ממשיים, אנשים פרטיים שעמלו עליו.

באשר לאנשי הציבור, אציג את התרשמותי הכללית. בגלל התכונות המתוארות לעיל, נבחרי הציבור במדינה מגיעים בשלב כלשהו לתחושת עוצמה אלוהית. גם אם הם רואים את עצמם כמשרתי המדינה, הם מפתחים תחושה שהמדינה תלויה בהם ולא הם בה. המדינה היא גוף המנותק מהאזרחים, וממילא הם עשויים להפוך למדינה עצמה. במדינות פחות מתוקנות, מתפתחת אצל אותם נבחרי ציבור זהות בין משאבי המדינה ומטרותיה לבין תחושת הבעלות הפרטית שלהם ומטרותיהם כאנשים פרטיים. העובדה שהמדינה הופכת לישות מופשטת, המנותקת מהאנשים הממשיים המרכיבים אותה, מקלה על המנהיג לחשוב שיש איזו זיקה בינו ל"מדינה" שאינה קשורה לנתיניו. לעומת זאת, בקהילה הגבאים והממונים אינם יכולים לשכוח את עובדת היותם שלוחי הציבור. התלות שלהם בציבור היא ישירה ומידית. הם מתפללים אתם באותו בית הכנסת וצריכים לטפל בבקשות הציבור הגדולות והקטנות. הם אינם שייכים לאיזו ערכאה עליונה שאזרחים מן השורה אינם יכולים לגשת אליה.

העובדה שהמדינה הופכת לישות מופשטת, המנותקת מהאנשים הממשיים המרכיבים אותה, מקלה על המנהיג לחשוב שיש איזו זיקה בינו ל"מדינה" שאינה קשורה לנתיניו. לעומת זאת, בקהילה הגבאים והממונים אינם יכולים לשכוח את עובדת היותם שלוחי הציבור

שני הפנים האמורים משלימים את ההבדל בין חברה סוציאליסטית, המפקידה ביד המדינה את האחריות ל"צדק", לבין חברה תורנית המשאירה אותה בידי הקהילה המקומית. כאשר מותירים בידי המדינה את האחריות הסוציאלית, נוצר מצב של עבדות. היחיד התלוי במדינה מרגיש שיש איזה גוף עליון ומנותק הדואג לו, וכי הוא אינו מסוגל לדאוג לעצמו. הוא מגיע עד לכדי האמירה "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי" – מתרגל למצב שבו יש אדון הדואג לצרכיו, והופך משועבד לו מרצון. אולם כשמדובר בקהילה, לא נוצרת אצל האדם תחושה של שיעבוד נוח. הוא חלק מהקהילה שדואגת לו, ואין חשש להיווצרותה של הזיקה המסוכנת בין שלטון לדאגה כלכלית. הקהילה לא הופכת אף פעם לאדון של הנזקק. הוא יודע היטב שכל שקל שהוא מקבל מגיע מהחברים שלו בבית כנסת, ואם הוא לא רוצה להמשיך להיות נטל על כתפיהם, עליו לתפוס את עצמו בידים ולדאוג לעצמו.

הבדל זה בא לידי ביטוי חריף כאשר נוצרת אפשרות לנצל את מערכות התמיכה. כולנו יודעים שברווחה הממשלתית יש הונאה בהיקפים גדולים. אנשים מנצלים פרצות המאפשרות להם ליהנות מההטבות הממשלתיות, גם כשהם לא זכאים להן בחוק. טכנית, אפשרות זו קיימת במערכת צדקה קהילתית כפי שהיא קיימת במערכת המדינתית: אדם יכול להתחזות לעני ולקבל צדקה שלא כדין. אך בפועל, התחושה הטבעית של הסולידריות כלפי הקופה הקהילתית מצמצמת תופעה זו בהרבה.

מכאן שבכל היבט, אין ללמוד דבר מתקנות קופה ותמחוי אודות מערכת כלכלית סוציאליסטית.

כללו של דבר, ערכי הצדקה והחסד שבתורה אינם מובילים לגישה סוציאליסטית, כיוון שהיא מביאה את האדם לידי עבדות. מאידך גיסא, היהדות אינה יכולה לדגול בקפיטליזם המאליל את חירות הפרט. חירות קיצונית זו אינה מחייבת את האדם באחריות, וגם אם היא מאפשרת צדקה, היא רואה בה פעולה וולונטרית בלבד. יתרה מזו, היא יכולה לשעבד את הפועל למעבידו ואת האדון לכספו. הערך התורני המרכזי המכוון את המאמין בדרכו הכלכלית הוא שלילת כל רשות ושלטון מלבד ה' –  "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". מתוך ערך זה נובעת אחריותו של כל יחיד למעשיו. אחריות ששורשה במחויבות, ולא זו הנובעת מחירות.

מימי רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, דרך רב האי גאון ועד ימינו, התרחקו יהודים שומרי תורה ומצוות הן מהקפיטליזם ותחלואיו והן מהסוציאליזם ובעיותיו. "משל למה הדבר דומה, לאיסתרטא העוברת בין שני דרכים, אחד של אור ואחד של שלג, הטה לכן נכוה באור, הטה לכן נכוה בשלג. מה עליו על אדם, להלך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכן ולא לכן" (תוספתא חגיגה פ"ב).

 

תמונה: JHistory [CC BY-SA 4.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)]