צריך עיון > סדר עיון > ונא אל תצריכנו > לקראת עצמאות כלכלית ציבורית

לקראת עצמאות כלכלית ציבורית

מאמר תגובה ל"ונא אל תצריכנו"

רותי קפלר
רותי קפלר סופרת, רואת חשבון

עצמאות כלכלית היא ערך בל-יסולא בפז עבור קיומם של מוסדות ציבור. כיום, עיריות, ישיבות ועמותות חסד בחברה החרדית תלוים ועומדים בחסדם של אחרים. ללא תמיכה קבועה של המדינה ונדבנים מחו"ל אין להם קיום. אולם מספר מקומות יזמו וישמו תוכנית כלכלית המאפשרת להם קיום עצמאי. מקומות אלו צריכים להיות מודל לחיקוי לציבור החרדי כולו.

ט' ניסן תשע"ט

במאמרו כתב הרב פפר על ההיבט היהודי והערכי של נטילת אחריות כלכלית. דבריו כוונו אל רמת המיקרו – היחיד, הזוג, המשפחה. אל האדם, שעל פי דברי הזוהר הקדוש, אמור להתבייש בלקיחת לחם חסד. כהשלמה והרחבה לדברים, ברצוני להתייחס לרמת המאקרו: לאחריות הכלכלית שלנו בתור ציבור וקהילה, בתור בעלי מוסדות, ועדי שכונות ורשויות מקומיות.

מקום המדינה ועד היום, גדל הציבור החרדי וגדל שיעורו היחסי בחברה הישראלית. למרות הגידול המבורך, דומה כי מעולם לא עלה הנושא של קביעת מדיניות כלכלית ציבורית לדיון פנימי, אמיתי ומעשי.

מוסדות ציבור ושירותים חברתיים בקהילה החרדית תלויים ועומדים בחסדם של אחרים: אם המדינה (כלומר, משלמי המיסים) ואם נדבנים יהודים מעבר לים. אילו היינו מוציאים מקורות אלו מהמשוואה, הרשויות המקומיות לא היו מסוגלות לפנות את האשפה, לתקן את הרחובות, לתחזק פארקים, להאיר כבישים בלילות ולממן את מוסדות החינוך, וקל וחומר מוסדות הקהילה הפרטיים

המצב הכלכלי הקיים גלוי וידוע לכל. ערים חרדיות נמצאות בתחתית האשכולות הסוציו-אקונומיים.[1] אין ולו רשות חרדית אחת ברשימת הרשויות שאינן מקבלות "מענקי איזון" (מימון ממשלתי לכיסוי הגרעון של רשויות שהכנסותיהן אינן מכסות את הוצאותיהן; מטרתו לאפשר לרשויות חלשות לספק שירותים עירוניים בסיסיים). קהילות נשענות על חסדי נדיבים בחו"ל. פליירים קורעי לב של "קמפייני מצ'ינג" (המודה החדשה של גיוס כספים, נכון לשנת תשע"ט) מספרים לנו על מוסדות רבים – ישיבה, קהילה, רשת, וכדומה – הנמצאים על סף קריסה. במילים פשוטות, המצב של "תלות כלכלית" אינו נוגע רק ליחידים, אלא הוא עניין ציבורי. מוסדות ציבור ושירותים חברתיים בקהילה החרדית תלויים ועומדים בחסדם של אחרים: אם המדינה (כלומר, משלמי המיסים) ואם נדבנים יהודים מעבר לים. אילו היינו מוציאים מקורות אלו מהמשוואה, הרשויות המקומיות עצמן לא היה מסוגלות לפנות את האשפה, לתקן את הרחובות, לתחזק פארקים, להאיר כבישים בלילות ולממן את מוסדות החינוך, וקל וחומר, מוסדות הקהילה הפרטיים.

במאמרי זה אבקש להפנות זרקור אל היעדרו של שיח ציבורי ותקשורתי בציבור החרדי, בקהילותיו ובעריו לתכנון כלכלי שיאפשר קיום עצמי. ישנם מוסדות וערים שכן הצליחו לבנות לעצמם תוכנית עסקית, אך אלו אינם זוכים לתשומת הלב הציבורית הנדרשת, ופעילותם אינה גלויה לעין הציבור – בוודאי שלא בתור מודל להערצה וחיקוי.

נראה לי כי המדיניות הציבורית של החברה החרדית מתאפיינת כיום בחיפוש אחר פתרונות מהירים, ובגישה כללית של "כיבוי שרפות". יתכן כי ההסבר לדבר הוא קצב הגידול המדהים (היום: 6.9 ילדים למשפחה), המקשה על תכנון ארוך טווח. מצוקת הדיור והמחסור המיידי במוסדות גדולים כל כך, עד שכל פתרון מתקבל בברכה, גם אם הוא זמני, גם בתור טלאי-על-טלאי. בתי כנסת נפתחים במקלטים או בקרוונים (וכי מה, יתפללו ברחוב?), פרוייקטים חדשים מאוכלסים ללא תשתיות וללא מבני ציבור מספיקים (וכי מה, ימשיכו לגור ביחידות דיור מחניקות בירושלים ובבני ברק?), ומוסדות נפתחים, במקרים רבים, ללא בסיס כלכלי נראה לעין. הצורך הבוער דוחק את ההיגיון הכלכלי. קודם כל פותחים, מיישבים, בונים. ובצדק.

אבל עם 16 מנדטים בכנסת (כ-12% מהקולות הכשרים), אולי הגיע הזמן לדבר גם על מדיניות ציבורית-כלכלית ועל תכנון כלכלי לטווח הארוך.

 

ערים חרדיות

לפני מספר שנים התראיין ראש עיר חרדית מסוימת לעיתון "המודיע". בדבריו הסביר שעיר חרדית תמיד תהיה עניה, ולכן מומלץ להקים שכונות חרדיות בערים מעורבות. קראתי ולא האמנתי. במילים אחרות, נאמר בפה מלא שהפתרון לגזירת הגורל של עוני הערים החרדיות – עוני שאינו מאפשר בניית פארקים ציבוריים נאותים ושירותים עירוניים כמקובל – הוא דיור בעיר חילונית. אם לנו אין, הבה נלך לגור אצל אלו שיש להם.

קראתי ולא האמנתי. במילים אחרות, נאמר בפה מלא שהפתרון לגזירת הגורל של עוני הערים החרדיות – עוני שאינו מאפשר בניית פארקים ציבוריים נאותים ושירותים עירוניים כמקובל – הוא דיור בעיר חילונית. אם לנו אין, הבה נלך לגור אצל אלו שיש להם

טכנית, ראש העיר צדק. למשפחה החרדית יש פי שניים ויותר ילדים ממשפחה ממוצעת בציבור הכללי. לרוב, משפחה חרדית תשלם פחות (בזכות הנחה בתשלום ארנונה) ותצרוך יותר. למאה משפחות חילוניות יספיק גן ילדים אחד. ילדיהן של מאה משפחות חרדיות באותו טווח גילאים ימלאו ארבעה גנים. בהתחשב בכך, גם מבלי להתייחס לפערי ההכנסה בין חרדים ללא-חרדים, יהיה קשה מאד לעיר חרדית להתחרות בעיר שאינה חרדית. אולם, האם ההסתמכות על חסדי אחרים היא הפתרון הראוי? תושבי מודיעין עילית ילכו לפארק ענבה במודיעין הסמוכה, תושבי בני ברק לגבעת שמואל, ונבנה שכונות חרדיות בערים מעורבות כדי להסתמך על העיריות החזקות שלהן?

גישה זו היא בדיוק הסיבה שבגינה עיר חילונית לא תרצה לארח שכונות חרדיות בתחומה. בראיה כלכלית קרה ורציונלית, למה להם להביא אנשים שישלמו פחות ארנונה ויצרכו יותר שירותי חינוך וניקיון? ראוי אמנם לציין שהציבור החרדי אינו ברמה "סוציו-אקונומית" נמוכה. מבחינה כלכלית מדובר בציבור עני, אך הרמה הסוציולוגית שלו דווקא גבוהה. בשכונות חרדיות, גם העניות ביותר, ניתן להסתובב ללא פחד בלילות, לשלוח ילדים החוצה לבד, ולא לחשוש מהשחתת רכוש או גניבתו. אבל עובדה חשובה זו אינה תורמת הרבה לתזרים הכספים של הרשות המקומית.

 

למקסם את היתרון המקומי – רשויות עירוניות

הפתרון, בעיני, לא אמור להיות הסתמכות על חסדי אחרים, על עריהם של אחרים, ועל תרומותיהם של אחרים. קיים מודל ציבורי-כלכלי איכותי, שכבר מניב תוצאות מרשימות עבור רשויות ומוסדות אחדים, ומן הראוי לתת עליו את הדעת. מודל זה יכול לשמש מודל לחיקוי עבור ערים, קהילות ומוסדות כדי לבסס תוכנית כלכלית שמאפשרת עצמאות כלכלית ותכנון ארוך טווח.

הדוגמה הראשונה, והמדהימה בעיניי, היא העיר בני ברק. בני ברק של שנות התשעים הייתה עיר עמוסת קודש מצד אחד מלאה בישיבות ובתי כנסת – וענייה ומוזנחת מצד שני –רווית שביתות וספוגת צחנת זבל. היא הדרדרה מדחי אל גירעון אל ועדה קרואה.

המהפך ביציבותה הכלכלית של בני ברק הגיע עם היגוי תוכנית BBC – "בני ברק ביזנס סנטר".[2] מגדלי ענק של משרדים ומסחר נבנו באזור המבוקש של כביש אם המושבות, על גבול פארק הירקון. אזור התעשייה המוזנח הפך למרכז מסחרי ענק ושוקק חיים. הארנונה העסקית זרמה, זורמת, ותזרום עוד יותר בשנים הקרובות. בנוסף להעשרת קופתה של בני ברק, מרכזים אלו נותנים תעסוקה בעדיפות גבוהה לתושבי העיר.

בני ברק של היום, על פי פרסומי "דה מרקר", בדרך להפוך לאחת מעשר הערים החזקות בישראל… ההכנסות מאזורי המסחר נותנות לעיר בסיס כלכלי יציב המאפשר מתן שירותים עירוניים ברמה סבירה, מבלי להסתמך על חסדי המדינה

בני ברק של היום, על פי פרסומי "דה מרקר", בדרך להפוך לאחת מעשר הערים החזקות בישראל. כן, גם לאחר יישום התוכנית, תושביה של בני ברק נותרו עניים (בלי סתירה כמובן לעושרם הרוחני). שיעורי ההנחות בארנונה למגורים בבני ברק נותרו מן הגבוהים במדינה. אולם ההכנסות מאזורי המסחר נותנות לעיר בסיס כלכלי יציב המאפשר מתן שירותים עירוניים ברמה סבירה, מבלי להסתמך על חסדי המדינה.

הציניקנים יטענו כי עדיין מדובר בהסתמכות כלכלית על זרים; רבים משוכרי המגדלים ומלקוחותיהם אינם נמנים על תושבי העיר. אך התשובה לכך היא שאדרבה: זו מהותה של התנהלות עסקית תקינה, תוך ייצוא שירותים אל מי שאינם תושבי ה"משק" הביתי. עיריית בני ברק גילתה יוזמה וחריצות בזיהוי הפוטנציאל העסקי של השטח שברשותה והפיכתו למרכז עסקים חדשני ומתקדם. במקום לצפות שהמדינה תמשיך לדאוג לה, ולייצר עבורה עוד ועוד "תוכניות הבראה", היא נקטה יוזמה והפכה לעיר המחזיקה את עצמה.

נכון אמנם שערים חרדיות אחרות אינן יושבות על מרכז עצבים עסקי, כמו בני ברק. כדי להפוך לערים המחזיקות את עצמן יהיה עליהן למצוא יתרון משמעותי אחר, או נישה חזקה, ולפתח בה תוכנית עירונית כלכלית. אבל כרגע אנחנו נמצאים עוד הרבה קודם: השלב הראשון בדרך לחוסן עירוני כלכלי הוא הרצון הציבורי להגיע אליו. לעת עתה נראה שבשיח ציבורי פנים-חרדי, וכן בתקשורת החרדית, עצמאות כלכלית אינה נחשבת כלל לערך. אולי הגיע הזמן לדבר על זה.

 

לפתח מודל לעצמאות כלכלית – מוסדות

תחום דומה שקיים בו מחסור בחשיבה על מודל עסקי לעצמאות כלכלית ארוכת-טווח הוא מוסדות חינוך ועמותות. לפני כעשור, נתקלתי במסגרת עבודתי בקבוצת אנשים מהמגזר הדתי-לאומי עם חזון בנשמה ואש בעיניים. הם תכננו להקים ביישובם עמותה רפואית גדולה, שתתן מענה לכל תושבי האזור. במשך שנים הם גייסו תרומות, אספו מתנדבים, ובעיקר: עמלו להגשים את התוכנית הכלכלית שהגו.

עמותות צדקה וחסד יש לרוב גם במגזר החרדי, אבל ייחודיותה של עמותה זו היא עניין התרומות, וליתר דיוק – היעדרן. העמותה, המסייעת לאלפי אנשים בשנה, אינה נזקקת לאסוף אפילו שקל אחד. כל פעילות העמותה ממומנת ממקורות עצמיים: שירותים הניתנים במסגרת העמותה בתשלום הגיוני, השכרת חדרים במבנה שלה לפעילויות תואמות-מטרה, ועוד. ההכנסות מהפעילויות השונות של העמותה מספיקות כדי לממן את פעילותה הציבורית והקהילתית, כולל תשלום לאנשי מקצוע.

כאשר עוברים על דוחותיה הכספיים של עמותה זו, עולה מיד השאלה: למה אין יותר ארגונים כאלה? מדוע כל כך הרבה עמותות "יושבות" על תרומות בלבד, באופן שמוסדות מחזיקים את עצמם בציפורניים, ומנהליהם מכתתים רגליים ומדפקים על דלתות נדיבים בשביל הקיום השוטף? למה אין מספיק מודעות, או שמא רצון (או שמא הסכמה ציבורית), למיזמים כלכליים שמחזיקים את עצמם, ללא צורך בזרם קבוע של תרומות?

פה ושם יש גם בציבור החרדי מוסדות שהוקמו עם בסיס כלכלי איתן, או שגייסו הון לשם הקמת בסיס כזה. דוגמה מן העבר לבסיס כלכלי למוסדות תורה ניתן למצוא בישיבות הקדושות בירושלים של תקופת המנדט. לשתי הישיבות הגדולות, "שפת אמת" ו"עץ חיים", היו דירות רבות שהוקדשו על ידי תורמים להחזקת הישיבה. הדירות הושכרו לדיירים, ושכר הדירה כיסה חלק נאה מהוצאות הישיבה. עד היום, מי שמסייר ברחובות גאולה יכול לזהות על בתים את שלטי ההנצחה: "בית זה מוקדש לישיבה הגדולה עץ חיים", או "בית זה הקדיש הנדיב [פלוני] לישיבת שפת אמת".

בעולם אוטופי, ערים חרדיות תהיינה חזקות כלכלית בזכות מיזמים עסקיים או תיירותיים ייחודיים שהוקמו בהן. עם חשיבה יצירתית ויזמות אפקטיבית גם מוסדות התורה יכולים לשבת על בסיס כלכלי איתן. בסיס זה יאפשר לראשי המוסדות להתמקד בתפקידיהם החינוכיים ובהרבצת תורה, בעוד הכנסתו הקבועה של המוסד זורמת מדי חודש

גם בימינו, יש דוגמאות למוסדות ציבור, תורה וחסד, שהצליחו ליצור לעצמם בסיס עסקי מצליח. מדובר בעיקר במוסדות חסד שמפעילים במקביל שירותים בתשלום לציבור הרחב. כן, ישנם מכוני מחקר תורניים המממנים מלגות לאברכים, בין היתר ממכירת הספרים שהוהדרו במכון. יש אפילו ישיבה שהקימה במבנה שלה קומות מסחר, כאשר הכניסה להן היא מהרחוב המקביל. ההכנסות מהשכרת החנויות מחזיקות את הישיבה. על בד"ץ העדה החרדית מספרות השמועות שהרווחים ממערך הכשרות המצליח משמשים להחזקת מוסדות החינוך של העדה.

ועדיין, מדובר בטיפות מן הים.

מוסדות רבים בציבור החרדי מוקמים, בנחשוניות מעוררת הערכה, תוך קפיצה למים קרים ועמוקים. לאחר עריכת גיוס הון ראשוני המספיק עבור פעילות של כמה חודשים, נפתח המוסד בשיטת "סמוך" הידועה. עוברים החודשים, הכסף תם, תקציבים אין, ושוב ראשי המוסד מכתתים את רגליהם לבנקים ומייחלים לחסדי הגבירים. כסף שמושג בתרומה נבלע מיד בשוטף, וגרוע מכך – בחובות העבר (ובריבית שהן נושאות). משכורות מעוכבות. ומעוכבות עוד.

ההמשך לפעמים עגום. מעט מהמוסדות מגיע לקריסה מוחלטת. חלקם שורד מהלוואה להלוואה, ומצמצם הוצאות כמעט עד להרעבה עצמית. יש כאלו שפונים לציבור לעזרה בקמפיין הצלה. לרוב, ההכנסות מהקמפיין יכסו חובות עבר.

האם לא ניתן להקדים גיוס לקריסה? האם אין אפשרות לנצל את כוחותיו של הציבור, כוחות של יזמות ושל יצירתיות, לטובת הקמת בסיס כלכלי איתן לקהילות ולמוסדות תורה וחסד? האפשרויות הן רבות: להקים מיזם מסחרי בקומת הקרקע, שבו (בהתאם לאופי המוסד והאזור) יושכרו משרדים, חנויות, מעונות יום או אולם שמחות (קיים ומיושם בחלק מבתי הכנסת). כמובן שניהולם של מיזמים כאלו תלוי באנשים נאמנים והגונים, בעלי כושר ניהול עסקי, שיעמדו בראשם ואף ידאגו לאישורים הרשמיים והחוקיים שנדרשים למען הקמתם. כן, הרגולציה מקשה לעתים – ישיבה ירושלמית הכשירה מבנה למעון-יום בקומת קרקע, אך ביורוקרטיה אטומה של משרד ממשלתי מנעה ממנה לפתוח אותו – אך בדרך כלל ניתן להתגבר עליה.

ככל שתכנית כלכלית ועסקית תלווה את המוסד, הוא יוכל ליהנות מבסיס של הכנסה יציבה לאורך שנים.

***

קמפייני המצ'ינג הרווחים לאחרונה בציבוריות החרדית מזכים את כולנו בצדקה וחסד, ויוצרים אווירת נדיבות, יוזמה ורצון טוב. עם זאת, ראוי להעלות לשיח הציבורי את החשיבות של תוכנית כלכלית למוסדות וערים. עצמאות כלכלית היא הבסיס ליציבות עתידית של הציבור ומוסדותיו, בבחינת "החי נושא את עצמו".

בעולם אוטופי, ערים חרדיות תהיינה חזקות כלכלית בזכות מיזמים עסקיים או תיירותיים ייחודיים שהוקמו בהן. עם חשיבה יצירתית ויזמות אפקטיבית גם מוסדות התורה יכולים לשבת על בסיס כלכלי איתן. בסיס זה יאפשר לראשי המוסדות להתמקד בתפקידיהם החינוכיים ובהרבצת תורה, בעוד הכנסתו הקבועה של המוסד זורמת מדי חודש.

כן, ההצלחה בתחום הכלכלי צריכה הרבה מאד סייעתא דשמיא. היא צריכה גם השתדלות יוזמת, יצירתית וריאלית. קודם לכל, היא צריכה רצון. השיח הציבורי בנושא עשוי להגביר את רצון, לחשוף את המודלים המצליחים לעיני כולם, ולהביא רווחה – רווחה עצמאית, שאינה תלויה בחסדם של אחרים – לכולנו.

 


[1] https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2018/351/24_18_351t2.pdf

[2] https://bbcenter.co.il/wp-content/uploads/2018/03/BBC-04-08-16.pdf מסמך מדיניות התכנון של BBC.

תמונה: Bigstock

17 תגובות על “לקראת עצמאות כלכלית ציבורית

  • צודקת הכותבת בכל מילה ופסיק.
    כתוספת אנקדוטה למאמר ברצוני לציין את ההכנסת אורחים במירון, מה היה קורה אם היו לוקחים 1 שח עבור כל כוס קפה? ובכסף זה היו משתמשים ללא כוונת רווח לתחזוקה שוטפת ומימון עצמי של המזון…
    לא נעים להיות ציניקן אבל כבר אמר מי שאמר שאלפיים שנה לקח להוציא את היהודי מהגלות אולם נצרכים 2000 שנה נוספות להוציא את הגלות מהיהודי

  • המאמר של הכותבת, שהיא רואת חשבון במקצועה כפי שהיא מעידה על עצמה מראה עד כמה ראיה צרה ומשוחדת, אף של איש מקצוע, יכולה להטעות.
    אתחיל בכמה הערות פשוטות לפי סדר המאמר.
    א. הסיבה שעיר חילונית לא תרצה בשכונה חרדית הינה בוודאי גם כלכלית, כפי שציינה הכותבת, אבל צריך לזכור שקיים גם חשש, שאינו חשש שווא, כי ככל שתושבים חרדים יהוו נתח משמעותי יותר מתושבי העיר הם ירצו לשנות את פניה ולאכוף גישה דתית לניהול ענייני העיר (החל בתחבורה בשבת בשטחי התפר וכלה באופי המצעדים ברשות הרבים). ואגב – נכון שאין פשעי אלימות קלאסיים (שוד, רצח ) בריכוזים חרדיים אבל יש התנהגות שממש אינה מתאימה לאופי של עיר כמו גבעתיים ( צא ובדוק לי פחי האשפה הטמונים בחלק מהשכונות החרדיות בירושלים וראה כי כל האשפה בחוץ בערימות בלתי נתפסות כאשר הפח עצמו ריק).
    ב. בני ברק – כפי שהכותבת הרגישה וציינה בני ברק היא מקרה חריג של עיר הממוקמת במקום הנחשק ביותר בישראל. אבל קשה לראות "יתרון משמעותי אחר או נישה חזקה" – כדבריה – למקומות כמו קרית ספר (ואפילו אלעד בספק).תיירות לקרית ספר…?
    ג. העמותה הרפואית לדוגמה – ראשית מודגש כי היעדרן של תרומות המודגש מאוד נסתר מהפיסקה הקודמת שבה נאמר שגוייסו תרומות. אבל בואו ונניח כי בשלב ההקמה נזקקו לתרומות (שאלה של ציניקן – מדוע לא הלוואות שתוחזרנה, אם עצמאות כלכלית כה קדושה?) ובהמשך הפעילות נושאת את עצמה. ברור לכל אחד שזה נחמד מאוד ואפשרי אולי [אני סקפטי אפילו בעמותת המוזכרת וחבל שבמסגרת המדיניות הכאילו מדעית של האתר הנזקק להערות שוליים תומכות שלא תמיד ענייניות (ראה למשל הערה 2 במאמר זה המביאה דוחות אדריכליים ארוכים וצבעוניים שדבר אין להם עך הנושא – כסף) אין ציון לדוחות העמותה בגיידסטאר. זה אינו מידע חסוי גם אם ההוודעות לו הינה במסגרת העבודה.]. נניח. אבל השאלה היא האם מודל כזה מתאים לכל ענף. וארחיב בהמשך למרות שהדברים פשוטים לכל מתבונן בלתח משוחד.
    ד. המודל הכלכלי כמו עץ חיים וההמלצות שהשכרת קומות קרע וכדו'– כאן לא נותר אלא להרים גבות. אלו המלצות של רואה חשבון ללקוח איך לנהל טוב יותר את ענייניו ואת נכסיו שהושגו מתרומות אבל מה ההבדל מבחינה ערכית (שזה נושא קובץ המאמרים הזה)בין תרומת נכס חד פעמית או מנכסים שנקנו מכספי תרומות לתרומות שוטפות לתפעול? .נכון שיש מקורות מימון כהשכרת נכסים אבל הבסיס שלהם תמיד נובע מתרומות. לא יתכן אחרת כי אם הבסיס נובע מרווח אזי הציבור משלם את הכל (מלבד רווח יזמי שעליו העמותה יכולה לוותר ולכך אתייחס בהמשך). מכוני ספרים? הם ניזונים לא מעט מתקציבי מדינה הבאים כמובן ברובם המכריע מהכיס החילוני. פה ושם ניתן לאתר בנישות יחודיות פעילויות עצמיות אבל מטבע הדברים זה נדיר. (למשל הדוגמה שהובאה מהבד"ץ), כפי שהיא ציינה בעצמה. ארחיב בהמשך על כך. כל הטיעון הזה מנסה לרבע את המעגל.
    ועתה למבט כללי
    כפי שהזכרתי קודם, והזכירה הכותבת בשם ראש עיר חרדי פשוט וברור שלציבור שחלק גדול מאוד מכח :העבודה שלו אינו עובד תהיינה פחות הכנסות מאשר לציבור המקביל לו בכל דבר מלבד נקודה זו. איני מבין איך אפשר להתווכח על כך. נכון שיש מקרים נקודתיים של יורשים עשירים, מי שזכה בפים ומי שמצליח בזמן קצר ביום לנהל עסקי נדל"ן. יש כאלו אבל אלו המיעוט שבמיעוט. ככלל דרך העולם היא שהכנסה באה מעבודה ועבודה דורשת זמן ומומחיות (הנקנית בדרך כלל בהכשרה). מי שיש לו פחות מאלו – מצבו הכלכלי ירע יחסית. כמו כן מי שזקוק להאכיל, לחנך, לדאוג ולתמוך במספר ילדים גדול יותר – גם הוא מצבו הכלכי יהיה רע יחסית מאשר מי שעליו נסמכים פחות פיות. אני אפילו נבוך לכתוב אמיתות פשוטות כאלו.
    כמו כן ברור שבשיטה שאינה שיטה קפיטליסטית קיצונית (אפילו פייגלין לא הגיע לידי כך) חלק גדול מהנטל לקיום האדם מוטל על המדינה (בטחון, חינוך, בריאות ועוד). ברור גם שהמדינה משיגה חלק משמעותי מהכנסתה ממיסים. כיום המיסים אינם מיסי גולגולת אלא מיסים הנגזרים מההכנסה ומהצריכה. ברור שמי שיש לו יותר הכנסה צורך יותר וממילא אדם כזה משלם יותר מיסים (אני יודע שחרדים קונים מעט יותר נדל"ן באופן יחסי, ועדיין ההשפעה שולית). ממילא החרדים שואבים ממשאבי המדינה הרבה יותר משמשלמים. חושבני שעל זה אי אפשר להתווכח (למרות שמקובל במגזר שלנו להתווכח על כך).
    צא וחשוב מה יקרה אם קרית ספר תהיה יחידה כלכלית עצמאית. היא תוכל להתקיים?
    בהינתן כל האמור ברור כי מבחינה ציבורית כל עוד מודל החיים החרדי ימשיך – נמשיך להיות תלויים.
    ואם כבר הזכרנו את קרית ספר בואו ונמשיך איתה נכון שהיא מקרה קיצוני מעט מבחינת הספקטרום החרדי אבל היא מהווה מודל מצויין לבחינה והבנה של הנושא.
    קרית ספר נמצאת במקום סביר יחסית, לא בנגב ולא בגליל ואכן חברות מסויימות איוו לשבת בתחומה. בעיקר חברות הייטק. החברות מפותות לבוא בין השאר באמירות מפי פרנסי העיר כי כאן תשגנה כח אדם (נכון יותר כח חווה) טוב העובד במסירות מעל לנורמה, כמעט בתנאי עבדות,בשכר נמוך מאוד. השכר הנמוך הינו פתיון משמעותי וכולנו יודעים מה קורה בחברות האלו. זו עצמאות כלכלית?
    חשוב לציין כי קיימת גישה בקרב מי מחשובי הרבנים כי כדאי שהשכר יהיה נמוך,כך הבעל יישאר ה"מאן דאמר" בבית. הדברים תועדו ופורסמו לפחות בשתי הזדמנויות משני רבנים. מחמת כבוד הרבנים לא אזכיר את שמם. הנה עצמאות כלכלית. אני מניח שקיימים עוד שיקולים (למשל – בחממות כאלו החשיפה החוצה מועטה).
    בקרית ספר זו אין קו אוטובוס ישיר לתל אביב (לפחות עד לפני זמן לא היה) וזאת לא במקרה אלא במודע. בכדי להקשות על נסיעות לת"א, כולל (ואולי בעיקר) נסיעת נשים לעבודה. כי עצמאות כלכלית יש לה מחיר דתי ואין מי שמוכן להתמודד עם כך.
    אז מה נותר לנו בקרית ספר? רק תיירות. אולי באמת ימצא מישהו שיקים שם מלון לתיירים המחפשים אקזוטיקה. זה מעשי? מישהויגיע? מישהו מפרנסי ורבני העיר יסכימו למלון?
    מזל שבני ברק בין כך חשופה לתל אביב ומגדלי בסר נמצאים מעבר ל"כביש השחור" ולא ישפיעו על תוככי העיר כך ששם ניתן למקם מרכזי עסקים.
    ועוד בעניין בני ברק על מצבה המזהיר: טרחתי להשוות את עניינה של עיריה זו עם שכנתה, רמת גן. בבני ברק המקורות הממשלתיים הינם 47% ממקורות העיר (תקציב 2019) בעוד הרמת גן הם 28%. הכותבת שכחה לציין כי הכתבה שעליה נשנענה מציינת כי בני ברק תמשיך לקבל מאות מליוני שקלים בשל מצבה הסוציו אקונומי של האוכלוסיה, ומצב זה לא ישתנה עם המגדלים. מסתבר כי ללא המיכות האמורות המצב יהיחה הרבה פחות וורוד. ושוב חזרנו לחוסר עצמאות אמיתית.

    ככלל אין בסדר היום האידיאולוגי החרדי הקלאסי מקום לעצמאות כלכלית. עצמאות זו בנויה בהכרח על השכלה. צר לי אבל יזמות אישית מתאימה לאחוזים קטנים בציבור והכלי הנורמלי והשכיח לפרנסה הוא עבודה כשכיר וזו בכמעט כל המקרים תלויית השכלה.
    כולנו מכירים את הסימטה ללא מוצא שבה נתקעת בת חרדית בסיום פרק לימודי התיכון (שכמובן נטול בגרות, הרי צריך להכין את האזיקים הוירטואליים) כאשר לימודים אקדמיים אסורים. אז אל תספרו לי על היתכנות של עצמאות.
    ההפניה לעמותות אינה קשורה כלל לעצמאות כלכלית, לא ציבורית (שזו קשורה איכשהו לרשויות מקומיות) ולא פרטית. איני מבין איך עמותה כזו תתן למישהו עצמאות. לכל היותר יהיה ניתן להקל מעל הפרט חלק מעלות המחיה (כמו המכירות השכונתיות של מיזמים מסויימים או, כפי שהזכירה הכותבת, פעילויות נישה מסויימות שיוזילו מעט את העלות לפרט. אף אחד אינטו חושב שעמותה שתגבה את מלוא העלות תוכל לתת הנחה שתשפיע על רמת החיים במשפחה באופן מהותי) אבל פתרון משמעותי זה לא יהיה. בחיים לא.
    גם אם תהיינה הזדמנויות לרווח יזמי אין סכוי כי כתופעה יזם ישקיע את מרצו וכשרונותיו וכספו עבור עמותה (אם כן – זו עצמה תרומה), זה כמעט ואינו קורה. זה יכול לקרות כתופעה רק כאשר ההון אינו שלו אלא של העמותה ומנין יהיה לה הון אם לא מתרומה. זה יכול לקרות גם במקרי נישה כמו בנק חברתי, או תופעה כמו הבד"ץ.ואגב – תופעה זו היא אבי אבות התרומה. נכון שמן הסתם רבים מהעובדים שם הינם אנשי הקהילה אבל הרווחים שעליהם דברה הכותבת שהם מחזיקים את הקהילה אינם תרומה המתגלגלת לפרטים המקבלים תמיכה מהמוסדות הנהנים? אבל בשום אופן לא יותר. אפילו עולם הגמ"חים ניזום מתרומות באופן משמעותי (וגם הלוואה ללא ריבית הינה בעולמנו היום סוג של תרומה.
    אפשר להוסיף עוד כמה מקרי נישה כמו ישיבות וכוללים שימכרו חוו"ד הלכתיות, בוררויות אבל המצאי מוגבל. בסך הכל לימוד אינו מביא פרנסה. זו עובדת חיים.
    ובכלל – איך תהיינה עמותות במימון הצרכנים תופעה כללית. ישיבות במימון הצרכנים? כוללים ועמותות צדקה במימון הצרכנים("מלגה הפוכה", "צדקה הפוכה" )? חינוך יסודי ועל יסודי במימון הצרכנים? משפחה בת ששה ילדים, וגם פחות, תפשוט את הרגל מיידית.
    תאמר לי הכותבת – חינוך על חשבון המדינה. אבל כאן אנו נכנסים שוב לתמונה הכללית, כל אימת שאנו מכניסים לקופה הציבורית הרבה פחות ממה שאנו צורכים תמיד זה יהיה על חשבון ציבור אחר וזו אינה עצמאות כלכלית. תמיד ניסחט ותמיד זה יהיה אתנן. צא וראה איך בהתנתקות החרדים מכרו את עצמם תמורת 220 מליוני ש"ח (בחישוב מקורב כ – 300 ₪ לאדם חרדי סילקנו 8,000 איש מביתם). זה מחירו של עוני וזו הוכחה לקיומו. זאת בהנחה שמישהו חושב שיש בזה אי מוסריות. אולי גם זה איבדנו בגלל העוני, כי העוני גם משחית.
    מה שנכון הוא שתרומות מהציבור החילוני המתחזות כתקציבי מדינה נעימות יותר לעין מאשר תרומות מעמותות,ותרומות מעמותות נעימות יותר לעין מתרומות אישיות, אבל הבעיה אינה נפתרת.

    • הלוואות ללא ריבית הן תרומה, לפי איזו הגדרה?
      החרדים הצביעו בעד ההינתקות בשביל 220 מיליון? יש לך מקורות לזה?!

      גם המחשבה כאילו עצם גיוס תרומות לפני הקמת עמותה כדי לבנות עצמאות, חוטאת לרעיון העצמאות הכלכלית, או שהיסמכות על המדינה איננה עצמאות כלכלית כיון שאנו משלמים פחות מיסים, אינה נכונה.
      המאמר לא מבקש להפוך אותנו למגזר הכי יצרני והכי תורם כלכלית. כל זמן שאנו משלמים מיסים כחוק – די בזה. במדינה קפיטליסטית רודפי הבצע הם משלמי המסים הגבוהים. אין לנו עניין להימנות עליהם.

      כוונת המאמר היא להציע מודל כלכלי שיטיב עם המוסדות ומנהליהן, ויתן להם אפשרות לרווחה ולתכנון ארוך טווח.
      בדיוק כמו שתוכנית BBC היטיבה עם בני ברק. אתה יכול לטעון שבני ברק אינה עיר עצמאית כלכלית. יבושם לך. אבל מצבה טוב בהרבה ממצבה בשנות ה80? די בכך.

      ************
      לעניין ראשית דבריך אני מסכים. אינני מבין אייך המודל המוצא במאמר יכול להתבצע בפועל. ודאי במוסדות. הרי אין אפילו אוניברסיטאות הנהנות מעצמאות כלכלית. ואוניברסיטאות בהחלט נהנות מהכנסות גדולות מאוד כתוצאה מפטנטים שרשומים על שמם.

  • זה מדרון חלקלק. כולם רומזים אך לא כותבים שהתנהלות לאורם של גדולים מביאה לניוון האדם.

    זו בדיוק הסיבה שחכמים הזהירו מאינטרנט ועיתונים שאינם מפוקחים.

    • נו, באמת, היכן בדיוק זה נרמז, ולאיזו "התנגלות לאורם של גדולים" את מתכוונת?
      תקני אותי אם אני טועה, אבל נדמה שלפי הגישה שלך פשוט אסור לחשוב – שכן, כל מי שאומר משהו מקורי או משהו שיש בו חשיבה מעמיקה/רפלקטיבית מיד נחשב כמי שיוצא נגד גדולי ישראל.
      המון דברים טובים וחשובים צומחים דווקא מהשטח (עי' ע' "בית יעקב"). כך היה תמיד וכך גם היום. אם את חונקת את השטח (כי כל מי שאומר משהו מיד "מערער על גדולי ישראל") אז את חונקת את הציבור כולו, ומונעת את כל הטוב שיכול לצמוח ממנו.
      מה באמת יש כאן? קם לו אתר שמנסה להיות מרענן ולהביא חשיבה מקורית בשלל סוגיות חשובות. וכמובן מה אפשר לומר? – שיש בו "רמיזות" ש"התנהלות לאורם של גדולים מביאה לניוון האדם".
      תני דוגמה לכתב עת כלשהו אחר שיש בו חשיבה פנים-חרדית מעמיקה ורצינית, ונראה איזה "רומז" יותר ואיזה פחות. אלא מה הטענה? – שפשוט אסור לחשוב, כי כל חשיבה יש בה ערעור על איזשהו עיקרון ציות להנתנהלות נסתרת. אני מתקשה לקבל שיש מצווה שאסור לחשוב. וכדי לחשוב צריך חומרים מעוררי מחשבה.
      מה דעתך?

    • מיכל האם לדעתך זה לגיטימי ליהודי חרדי לצעוק: "המלך הוא ערום"?
      האם בכך איננו כורתים את הענף עליו אנו יושבים? ואם כן, אז עד להיכן ניתן להגיע בהתנהלות מהשטח?
      האם הדוגמה של "בית יעקב" שהבאת למעשה לא מרמזת על כך שהגישה היא: "הגדולים בסוף יתיישרו" כשיראו שנעשו דברים טובים, אז ממילא עלינו בשכלנו הדל להחליט מה טוב, לעשות אותו ולצפות שהגדולים יתיישרו עמנו? ומה יקרה אם נטעה? ומה יקרה אם הם לא יתיישרו עמנו? האם זה לא סיכון גדולי מדי? ואם לא, מי יכול לקחת אותו?
      האם לדעתך ראוי שהיהודי החרדי הפשוט יחיה את חייו לפי הבנתו את רצון הקב"ה שנפעל בעת זו, מתוך תקווה שגם הגדולים יתיישרו עמו בעתיד בהבנה זו, אפילו שהיום הם חושבים אחרת?

    • מועדים לשמחה!
      השאלה אם לגיטימי עבור יהודי חרדי לצעוק "המלך עירום" תלויה (כך נראה לי) בנסיבות. במקרה קיצוני, כנראה שכן, ואילו בדרך כלל כנראה שלא. כאשר אין מנוס, מדובר לא בכריתת ענף אלא בהצלת העץ. אבל לא אאריך בכך כי לא זו השאלה העומדת בפנינו.
      לא מדובר כאן – בוודאי לא במאמר הזה ולא נראה לי באחרים – בקריאת "המלך עירום". אולי כך את בוחרת לקרוא את הדברים, אבל אני מציעה לקרוא שוב ולבחון אם זה באמת כתוב. מה שאני רואה זה קריאה לחשיבה, לעיון, לשיח ולדיון. ולדעתי זה מבורך ונצרך מאד.
      מובן מאליו שתוך כדי שיח ודיון כך תעלה ביקורת. אבל היא מהסוג הבונה, מתוך נאמנות ליסודות ועקרונות של הציבור, ולא מהסוג ההורס והמפרק. וכן, יש צורך חיוני שביקורת (מהסוג הזה) דווקא מתוך השטח, כי השטח מכיל הרבה מאד מגוון והרבה מאד חכמה, והמון דברים טובים ונצרכים צומחים דווקא מתוכו.
      "בית יעקב" זו דוגמה אחת בלבד. יש המון תחומים שאפשר לציין. אם לדבר על תחומים בוערים כיום אפשר להזכיר את הנושאים של פגיעות מיניות, של בריאות הנפש (וגם של הגוף), של נוער בסיכון, ועוד רבים מאד (ועייני בנושאים שעלו כאן באתר). כמובן שההתקדמות שלנו בתחומים אלו ועוד צמח מהשטח. מאיפה הוא אמור לצמוח?
      כן, אין לאף אחד בלעדיות על החכמה. היא נמצאת אצל רבים, וגם החברה שלנו צריכה את אותם רבים כדי להתמודד ולהתקדם במישורים רבים. בוודאי ובוודאי שכאשר מדובר בנושאים חשובים של מדיניות ציבורית / הלכתית יש ליטול עצה מגדולי תורה. אין בכלל שאלה בכך! אבל קודם כל צריכים "לדעת לשאול", ולשם כך נדרשים מידע, מודעות, חשיבה, עיון.
      נראה מתוך דברייך שאת מבקרת את גב' שרה שנירר בכך שהיא פעלה לבד להקים את "בית יעקב", ורק בדיעבד קיבלה אישור רבני. אולי. אולי היא סברה שאין דרך אחרת, וזה מקרה קיצון שמצדיק פעילות כזו. ואולי היא כן התייעצה מראש. אינני בקיאה בפרטים (אך הבנתי שבהתחלה דווקא הרבנים התנגדו). זה דיון מעניין – אני מניחה שאת בכל אופן שולחת את בנותייך ל"בית יעקב" – אך זה לא הנושא כאן.
      זה לא הנושא כי כאן אנחנו לא מדברים על שרה שנירר, אלא על האפשרות שעוד רבות כמו שרה שנירר תצמחו מתוך השטח. כאמור, החכמה נמצאת אצל רבים. חיוני לכל חברה באשר היא (ובכלל זאת גם לנו) שאותם "רבים" אכן יחשבו, יקיימו שיח ער, ויציעו דרכי התמודדות שונות לאתגרים הקיימים. אין בכך קריאה של "המלך עירום", אלא אכפתיות ציבורית ורצון לסייע.
      כיצד השרה שנירר הבאה תפעל – באישור לכתחילה או אישור רבני בדיעבד? – זוהי אולי שאלה מעניינת וחשובה, אך היא לא השאלה כאן.
      אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הדברים…

    • נראה שהכותבת לומדת לה לצון

  • לצערי הרב, המציאות העגומה מראה לנו שלא "היהודי החרדי צועק, המלך הוא ערום". "המלך" בכבודו ובעצמו "מכריז" בכל הזדמנות, על עצמו, שהוא ערום!!!
    וזאת הטרגדיה. והגיע הזמן לומר זאת.

  • הבנות שלי לא לומדות בבית יעקב, כי הגישה שלנו היא גישת תורה עם דרך ארץ.

    אבל זו הגישה שלנו, אנחנו לא מנסים מצד אחד להסביר לאנשים איך לחיות בגישה מסוימת ומצד שני למתוח ביקורת מוסווית על דרך החיים שהורו מנהיגי אותה גישה.

    לדעתי (ושוב זו רק דעתי) אם הגישה היא גישה טוטאלית של "גדולי תורה", לא יתכן שאנשים יחיו עם שסתום של נפעל ואח"כ גדולי התורה יסכימו (או שלא). מצד שני אולי זה מה שמאפשר לאנשים לחיוב בכזו דרך חיים, הידיעה שאולי יש מפלט?

  • אם המלך עירום כל התאפקות אינה עוזרת

  • 1 בני ברק יושבת על מכרה זהב נדלנ"י, אין שום מקום השוואה לכל מקום אחר
    2 ערים חילוניות מחזיקות מרכזי תעסוקה שמזרימות ארנונה, ערים חרדיות עקב כושר ההשתכרות והפריון הדלים לא מצדיקות מרכזי תעסוקה רציניים
    3 מוסדות נמצאים בגירעון עקב העדר מימון מהמדינה לגופי החינוך החרדיים, החינוך העצמאי לעומת זאת אינו נזקק לתמיכה חיצונית
    4 מוסדות לעולם יהיו בגירעון, כי גם אם להורים יש הכנסה סבירה, אין ביכולתם גם לשלם מיסים, וגם לשלם למוסדות הלימוד, לעומת זאת מוסדות הלימוד הכללים ממומנים רק מתשלומי המיסים דרך הצינור של המדינה
    5 הקריאה שהמוסדות יפתחו לעצמם דרכים כלכליות, יש בה חוסר הבנה בסיסי להתנהלות כלכלית, ישנן 2 צורות להרוויח כסף האחת שכסף יעשה כסף, למשל נדל"ן כמו ישיבת שפת אמת שתוארה כאן, השניה עבודה שמכניסה משכורת, האופציה השניה אינה קיימת במוסדות צדקה וחינוך, שהרי אם העבודה עושה כסף, אז הכסף נכנס לכיסו של העובד, ולמה לו לתת את ההכנסה מעבודתו לעמותה, ואילו האופציה הראשונה אין לה בסיס, שהרי לעמותה אין כסף ואין לה נכסים שנקנים בכסף, האפשרות היחידה היא תורמים ייעודיים עבור נכסים לעמותה, אפשרות לא סבירה לנוכח הצורך הדוחק של המוסדות בכסף לתזרים השוטף

  • יש הרבה ישיבות מהציבור הדתי לאומי שמכניסות חלק נכבד מההכנסות שלהם מאירוח של אורחים כאשר הישיבה פנויה או בחדרי אירוח יעודים, השכרת חדר האוכל לאירועים, חדר האוכל מוציא אוכל למקומות אחרים, וכו

  • לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן לבני ישראל במדבר לא היה שום בסיס כלכלי זה לשון מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז
    פסוק לג
    (לג). ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת צנצנת זו איני יודע שלמה היא אם שלזהב אם שלכסף אם של[נח]שת ואם שלברזל אם שלבדיל ואם שלעופרת ת"ל [צנצנת] אחת לא אמרתי אלא כלי שמציין יתר מח[ברו אמור כ]לי חרש ותן שמה מלא העומר מן בה. והנח [אותו לפני ייי ר'] יהושע אומ' לאבות ר' אלעזר המודעי אומ' לדורות ר' יוסי אומ' לימות ירמיה לפי שהיה ירמיה אומ' להן ליש' העסקו בתורה אם נתעסק בתורה מאין אנו מתפרנסין [הו]ציא להן צנצנת המן אמ' להן אבותי[כם] שנתעסקו בתורה ראו במה [נתפרנסו אף אתם אם נתעסקתם] בתורה לסוף שהמ[ק' מפרנס אתכם וזו אחת משלש אותות] שעתיד אליהו לגל[ות להן לישראל ואלו הן צלוחית שלמן] [וצלוחית שלמים וצלוחית שלשמן המשחה.

  • הכתובת כתבה:
    "דומה כי מעולם לא עלה הנושא של קביעת מדיניות כלכלית ציבורית לדיון פנימי, אמיתי ומעשי"

    האם איזשהו נושא עלה לדיון פנימי, אמתי ומעשי? לדוגמה, משטרה בשבת, בתי חולים, שמיטה ציבורית, כלכלה ללא ריבית וכו'?

    באוזני הנדהמות שמעתי יהודי חדי מצטט פוסק חשוב על שאלה מסוג אלו שהזכרתי, כשיבוא מעשה לדינו, נדון בו. הנחה ששאלות במערכות מורכבות ניתנות להיענות כמו שאלה על כשרות מזוזה.

    בצבור הדתי לאומי קיימות התחלות לדיונים כאלו, כגון בכרכי תחומין.

  • ולגבי בני ברק

    כמה זמן ייקח עד שיקום קול זעקה על המשרדים המטמאים את עירנו בעובדות לא צנועות ובמאכלי טריפה?

    אני מחכה לפאשקוויל שמימון בני ברק ממקורות כגון אלו, הוא בחינת מחיר כלב.

  • לשמרית היקרה ולכל המגיבים ברוחה:
    כותב הרמב"ם: עוון גדול לבזות תלמידי חכמים ולא חרבה ירושלים אלא על שביזו תלמידי חכמים, שנאמר (בספר דברי הימים לו) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא", כלומר, היו בוזים לומדי דבריו של ה', שהם התלמידי חכמים, ובעון זה עלתה חמת ה' עד שנענשו ישראל בחורבן ירושלים.

    ובמשנה במסכת סנהדרין (דף צ.) שנינו: אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. ובגמרא שם (דף צט:) פירשו, רב ורבי חנינא אמרו שניהם, "אפיקורס", זה המבזה תלמידי חכמים. נמצא אם כן שהמבזה תלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל