צריך עיון > סדר עיון > ונא אל תצריכנו > מדיניות של ערבות

מדיניות של ערבות

מאמר תגובה ל"ונא אל תצריכנו"

הרב בניהו כהן
הרב בניהו כהן אברך בכולל הוראה ודיינות, חוקר תורני במכון "עד הנה" לחקר יהדות גליציה

התורה אינה מלמדת מדיניות כלכלית, אך לא בגלל קוצר יריעתה ולא בגלל הקושי להפיק ממנה מסרים רלוונטיים לימינו. מטרת התורה ומצוותיה היא לצרף את הבריות ולרומם אותם. הדיון האתי במדיניות הכלכלית הראויה נובע מתוך גישה שעל האדם לעזור לקב"ה לנהל את העולם. האדם התורני מבין כי תפקידו הוא לעשות את הטוב והישר, ואת ניהול העולם ניתן להשאיר לקב"ה.

כ"ד ניסן תשע"ט

תורתנו הקדושה, תורת חיים היא. אין היא אוסף חוקים ותו לא. היא מבקשת מאיתנו שנלמד אותה, ונפנים את תפיסותיה המוסריות הנעלות שניתנו מפי בורא העולם. התורה אינה פותחת ברשימת מצוות, ב"החודש הזה לכם",[1] אלא מתארת בפרוטרוט את מעשיהם של גדולי האומה, כדי ללמדנו אורחות חיים. דרכי ההתנהגות והמוסר הנאותים מוטמעים ושזורים בתורה והם משלימים ומטעימים את מצוותיה.

התורה אינה פותחת ברשימת מצוות, אלא מתארת בפרוטרוט את מעשיהם של גדולי האומה, כדי ללמדנו אורחות חיים. דרכי ההתנהגות והמוסר הנאותים מוטמעים ושזורים בתורה והם משלימים ומטעימים את מצוותיה

שתי דוגמאות קטנות: בתוך פרטי מסעותיו של אברהם אבינו כותבת התורה, "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל".[2] חז"ל למדו מהמילה "למסעיו", שהתורה באה ללמדנו דרך ארץ: על האדם להישאר באותה אכסניה ולא לשנות לאכסנייה אחרת.[3] תוך כדי תיאור תלונות בני ישראל במדבר (על העדר אוכל), כותבת התורה, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ".[4] מפירוט הארוחות שבכתוב למדו חז"ל שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה.[5]

קריאה מדוקדקת בתורה יכולה ללמדנו על אורח החיים הנכון, המוסרי והראוי בכל תחומי החיים. התורה שבכתב, המשנה, התלמוד והמדרשים שופעים לימודי מוסר ואורחות חיים. כך, נטייתנו הראשונית בבואנו לחקור ולתור אחר הליכות חיים ותפיסות עולם הינה לעיין בתורה ובדברי חז"ל. לאור זאת, אין פלא שכאשר האדם התורני מבקש לפלס לו דרך בנבכי המדיניות הכלכלית, הוא פונה אל האוצר התורני הבלום, ומבקש לשאול ממנו עצה ותושיה.

כיום נהוג לחלק את התפיסות הכלכליות לשני זרמים מרכזיים, לצד תתי-זרמים שכל אחד מהם הוליד: קפיטליזם וסוציאליזם. שוק חופשי עם מינימום התערבות ממשלתית, או ניהול קבוצתי או מדיני של אמצעי הייצור וההון. קולמוסים רבים נשברו בדיון על עמדת התורה בשאלה זו. הרב פפר מזכיר במאמרו את הבעיה שעומדת לנגד העוסקים בה, והיא שהעולם הכלכלי של ימינו שונה עד מאוד מתקופת התורה, דבר המקשה מאד להקיש מדבריה לתקופתנו. הרב פפר סבור שניתן בכל אופן למצוא דרכים להתגבר על הפער, אבל ישנם הסבורים שהמאמץ כולו נואל, והתורה אינה המקום לחפש אחר הדרכה כלכלית. כך למשל כותב הרב מיכאל אברהם:

החיפוש אחרי משנה כלכלית חברתית של התורה הוא חסר טעם ונובע מהנחת יסוד שגויה שכל אידאה או ערך צריכים להופיע בתורה [שאין ערכים חוץ הלכתיים]. ככלל, להבנתי התורה מצפה מאיתנו להיות הגונים וצודקים ולנהוג בדרך הישר. כעת כל אחד צריך להחליט מה דרך הישר בעיניו ולפעול על פיה. מי שקומוניסט כנראה יחשוב בדרך אחת ועליו לפעול כך, ומי שקפיטליסט יפעל אחרת. כאינדיקציה, חשוב האם אתה יכול לדמיין מישהו שנוטה לקפיטליזם אבל בעקבות עיון בתורה שינה את דעתו ועמדתו, או להיפך. דומני שאין מישהו כזה. ומשמעות הדבר שכל אחד שותל את עמדותיו בהלכה ובתורה. לכן עדיף להיות ישר ולא לאנוס את ההלכה. את ההלכה יש לקיים, ומעבר לזה שאלת השיטה הכלכלית-חברתית היא פתוחה להבנתו של כל אחד.[6]

אני חולק על שני הטעמים שבשמם מנסים להרחיק את הלומדים מגזירת אורחות חיים מתוך התורה, אך אני מסכים עם מסקנתם ביחס למדיניות כלכלית. אני חולק על כך ששינוי תנאי החיים מעכב אותנו מלקחת לקח ומוסר השכל מתוך התורה. התורה היא חיינו ואורך ימינו, וגם היום, עם כל שינויי החיים, ניתן וראוי לקחת ממנה מוסר השכל. מלאכת התרגום אולי אינה מן הקלות, אך על כך ניתן לומר, "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה".[7] אני חולק גם על התיחום הצר של התורה בגבולות ההוראה ההלכתית היבשה. כאמור למעלה, דעתי היא שניתן להפיק מדקדוק בדברי התורה אורחות חיים ולשאוב מים התלמוד והמדרשים הוראות והנחיות לכל שאלה. לצד זאת, במאמר זה אצטרף דווקא לקולות הסוברים שלא ניתן לחלץ מהתורה מדיניות כלכלית, אבל מטעם אחר.

אני חולק על כך ששינוי תנאי החיים מעכב אותנו מלקחת לקח ומוסר השכל מתוך התורה. התורה היא חיינו ואורך ימינו, וגם היום, עם כל שינויי החיים, ניתן וראוי לקחת ממנה מוסר השכל

התורה נועדה לצרף ולהכשיר את הבריות.[8] התורה אינה משנה פוליטית. החיפוש אחר "מדיניות כלכלית" נובע מתוך ניסיון לתכנון חברתי. הוא שואל: מהו האופן הנכון והראוי לחלוקת ההון האנושי? עצם הרעיון שאנו צריכים "מדיניות כלכלית", אם קפיטליסטית ואם סוציאליסטית, הוא רעיון מודרני, הנטוע בתפיסה שעל האדם לתכנן את החברה. קפיטליסטים המאמינים שהרציונליות של הפרט המבקש למקסם את תועלתו היא האמצעי היעיל ביותר לתכנון החברה אינם שונים ביומרתם מסוציאליסטים המטילים את יהבם על המדינה. אלו ואלו סבורים שתפקיד האדם הוא לעצב את העולם. אולם התורה מניחה כי הקב"ה מנהל את העולם, והיא אינה מועידה תפקיד זה לאדם. התורה מתעסקת בחינוך האדם לעשיית הישר והטוב. עלינו לגזור מן התורה את הדרכים לעשות את הישר והטוב, ולא את הדרכים לניהול העולם ועיצוב החברה.

 

"לצרף בהם את הבריות"

ההבדל בין התווית מדיניות לחינוך להתנהגות ערכית הוא הבדל דק. חלק משמעותי מהדיון הכלכלי הוא דיון ערכי, ולעיתים נדמה שאין בינו לבין השאלה החינוכית דבר. אולם להבנתי, הטשטוש הקיים בדיון הכלכלי בין השיקול התועלתני של מקסום האושר האנושי, לבין שיקולים ערכים עקרוניים, כמו שאלות זכות הקנין והצדק החלוקתי, אינו אקראי. הרציונל העומד בבסיס הדיון על המדיניות הכלכלית הראויה הוא שעל האדם מוטל התפקיד לתכנן את החברה באופן הטוב ביותר. אולם גישה זו אינו מופיעה בתורה. היא מורה לאדם את הישר והטוב ואת הערכים שעל פיהם נכון לפעול, ולא את המדיניות הראויה לתכנון חברתי.

הפעולה על פי הישר והטוב היא מעצם טבעה מקומית, תלוית הקשר, ועלולה להתאפיין בסתירות. על האדם להיות חומל, אומרת התורה, אולם עליו להגן גם על זכות הקנין; עליו להיות קנאי ונוקם, ורחום וחנון, דורש דין ועושה חסד. החיים האנושיים מלאים סתירות, ותפקידנו אינו לפתור אותם ולעצב אדם חדש, אלא לעשות את הישר והטוב. במקום שיש סתירה, נדרשת שאלת חכם כדי להכריע איזו הנהגה טובה ומתאימה יותר בסיטואציה הנתונה. זהו תפקידם של פוסקי ההלכה מדורי דורות.

אבחנה זו באה לידי ביטוי חד בדיון בין טרונסרופוס הרשע לרבי עקיבא:

 זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם. אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים". אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: "בנים אתם לה' אלהיכם".[9]

בקריאה ראשונית, ניתן לתמוה על קושיית טורנוסרופוס: וכי לא ידע שטבעו של עולם הוא שיש עשירים ויש עניים? העולם נברא באופן שבו האדם אינו מקבל לחם מן השמים. יש אנשים המתקשים במשימת "בזיעת אפך תאכל לחם", ועלינו לסייע להם. אם כבר, היה יותר מתאים לשאול מדוע לחם אינו גדל על העצים, ועל כל אדם לעבוד לפרנסתו – אך מה הקשר בין אהבת הקב"ה לבין העושר והעוני?

נראה כי כוונת טורנוסרופוס לשאול מדוע התורה מחייבת לפרנס את העני, שהרי יש בכך הליכה נגד כוחות השוק, הקובעים שיש עשירים ויש עניים, יש מוצלחים יותר ויש מוצלחים פחות, וכלשון התורה, "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".[10] אם אנחנו מאמינים כי הקב"ה מנהל את העולם, אומר טורנוסרופוס, איך שייך לצוות את אדם להלוות לרעהו – הרי זה פעולה המנוגדת לרצון ה'?

בא רבי עקיבא והאיר את עיניו בנקודה יסודית, שהיא הטעם העיקרי לכל חיובי התורה ביחס לעני. רבי עקיבא אומר: כל יהודי הוא בן של הקב"ה. התורה רוצה להחדיר בנו את רגש האחווה ההדדית, לכן היא מצוה אותנו לתת מכספנו לעניים. התורה אינה מצווה על האדם על האופן הנכון ביותר שבו יש לחלק את ההון, אלא מחנכת אותנו לחזק את קשר האחווה שבינינו על ידי התנהגות לפנים משורת הדין.

טורנוסרופוס סבר כי מצוות הצדקה היא פרוייקט שמימי לביעור העוני. מתוך כך, הוא מקנטר את רבי עקיבא בשאלה, אם הא-ל שלכם אכן דואג לעניים ומעוניין לבער את העוני, מדוע הוא אינו עושה זאת בעצמו. רבי עקיבא עונה לו שמצוות הצדקה אינה "מדיניות כלכלית" – היא לא באה לתכנן מחדש את החברה ולמנוע את העוני. מטרתה – כמו כל שאר מצוות התורה – היא להציל אותנו, לזקק את נפשנו ולרומם אותנו משפלות קיומנו. הקב"ה מנהל את העולם. אם יש עניים בעולם, הרי שזה בחטאינו, שלא התעלינו עדיין למדרגת "אפס כי לא יהיה בך אביון".[11] מטרתנו, בתור יחידים ובתור קהילה, היא לרומם את עצמנו, להפוך לאנשים טובים יותר, צדיקים יותר ואכפתיים יותר. מטרה זו צריכה לעמוד לנגד עיננו הן כשאנו עושים דין והן כשאנו גומלים חסד.

בהתאם לתפיסה זו, אני רוצה להתייחס אל מצוות הצדקה בתורה, ולהראות כיצד היא פונה אל היחיד במסגרת הקהילה, ומנסה לנטוע בו תכונות של אחווה, ערבות ואחריות, ולא להורות על "מדיניות כלכלית" כזו או אחרת.

 

צדקה: לטעת בנו רגש אחווה

במקומות רבים מצַוָה אותנו התורה לרחם ולחוס על העניים.[12] כמעט בכל מקום שבו מופיע ציווי בעניין זה, מוסיפה התורה עוד מילים הבאות לפרוט על הלב, ולשדל את האדם לחוס ולרחם. אציין מספר דוגמאות שמהם ניתן ללמוד על הכלל.

בציווי האוסר על המלוה ליטול ריבית מהלווה, כותבת התורה, "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וכו' וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".[13] סופו של הפסוק, "וחי אחיך עמך", פונה אל העשיר המלוה ומתחנן אליו: אנא, אל תיקח מאותו לווה עני ריבית! תדאג שגם הוא יוכל לחיות איתך! רגש האחווה אמור להכתיב לך רחמים על בן אמונתך שֶמָטָה ידו. אל תדרוש ממנו ריבית על כספך.[14]

בדיני הלוואה ולקיחת המשכון מהלווה, כותבת התורה, "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב".[15] אוזן רגישה יכולה לשמוע בין המילים של התורה, את קולו של העני המתחנן בפני המלוה: אנא, חוס ורחם עלי! אל תשאיר אותי בלי כסות לגופי! אם נתבונן בציווי השבת העבוט, ניווכח עד מהרה ברחמי התורה על העני, הגוברים על מידת הדין. הלא מדובר בלווה שאינו משלם את חובו. שורת הדין אומרת שהמלווה יכול לעשות כל מה שבידו, כדי שכספו יוחזר לו. אין חולק על כך, והתורה אינה מנסה לטשטש זאת. אולם, התורה מצווה את המלוה שלא לנצל את זכותו עד הסוף, אלא להתנהג עמו לפנים משורת הדין.

ישנן דוגמאות רבות נוספות שהצד השוה שבהן היא הוספת מילים על-ידי התורה במטרה לפעול על הרגש והמצפון. התורה פונה אל האדם ואל הרגש שלו, ומנסה לפתח בו מידות תרומיות, שיגרמו לו לכבוש את מידת הדין בשעת שכך ראוי, ולהתנהג לפנים משורת הדין. אין זאת "מדיניות כלכלית", אלא הנחיה מוסרית שנועדה לרומם את האדם.

התורה פונה אל האדם ואל הרגש שלו, ומנסה לפתח בו מידות תרומיות, שיגרמו לו לכבוש את מידת הדין בשעת שכך ראוי, ולהתנהג לפנים משורת הדין. אין זאת "מדיניות כלכלית", אלא הנחיה מוסרית שנועדה לרומם את האדם

כאשר עוברים לדברי חז"ל, הדברים מופיעים בפירוש יותר. אביא שתי דוגמאות שמהן ניתן לראות שחז"ל ראו את יחס הרחמים לעני בתור חובה המוטלת על כל יהודי. מקורו של רגש הרחמים הזה נובע מקשר האחווה ההדדי שכורך ומחבר את האומה היהודית, כלשון הפסוק, "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ",[16] או בלשונו הציורית של איוב, "הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד. אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה".[17]

הזכרנו לעיל את הדיון בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס. מידת הצדקה הייתה יקרה במיוחד לרבי עקיבא, ובמקומות רבים רואים את מדת רחמנותו ומסירותו לעניים.[18] מסופר עליו כי הצליח להוציא כסף רב לצדקה מרבי טרפון, שהיה עשיר גדול:

אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו: רבי! רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים. אמר לו: הן. מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים. לימים מצאו ר' טרפון. אמר לו, עקיבא! היכן העיירות שלקחת לי. תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה, "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד". עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ.[19]

רבי עקיבא, עם כל מסירותו לעניים, הבין כי מצווה זו נועדה "להציל אותנו בה" ולא לתקן את העולם או לסרטט "מדיניות". הנותן צדקה זוכה לכך ש"קרנו תרום בכבוד" – מעלתו האנושית מתרוממת ומתעלה.

 

מה משמעותה של החובה בצדקה

במכילתא מלמדנו רבי ישמעאל כי מצות הצדקה אינה רשות אלה חובה:

 רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה […] אם כסף תלוה את עמי וגו', חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר העבט תעביטנו, חובה ולא רשות.[20]

במילים אחרות, קיימת חובה על אדם להלוות מכספו לחברו. אין זה רק מחוה של רצון וולונטרי, אלא מדובר בחיוב לכל דבר וענין. עד כדי כך שהתורה קוראת לאדם שמסרב להלוות לחברו "בליעל",[21] ביטוי שמוזכר בהקשר של עבודה זרה, כדברי חז"ל בתוספתא:

אמר ר' יהושע בן קרחה מניין שכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר: "רק השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר", ולהלן הוא אומר: "יצאו אנשים בני בליעל". מה בליעל האמור להלן עבודה זרה, אף בליעל האמור כאן עבודה זרה.[22]

אלא שדווקא רבי ישמעאל הוא  המחזיק בעמדה שבענייני פרנסה וממון, אדם צריך להתנהג בצורה רגילה, ולא לסמוך על הנס. גישה ריאלית זו עולה בקנה אחד עם החתירה האנושית למה שכינה הרב פפר "אי-תלות כלכלית". אצטט את דבריו הידועים, שהובאו בבבלי:

תנו רבנן: ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן. תלמוד לומר, ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה.[23]

נמצינו למדים מדברי רבי ישמעאל, שאף על פי שאדם חייב להתנהג בצורה רגילה, ולא לסמוך על הנס, יש עליו חובה להלוות ממונו לרעהו. למרות שרבי ישמעאל סובר שאדם צריך להתנהג עם כספו לפי שורת ההיגיון, ולא להסתמך על הנס, הוא סבור שהתורה מחייבת אותנו להלוות לאחרים. איזו חובה היא זו? מדוע אני חייב להלוות לחברי כסף? הלא את כספי קניתי ביגיע כפי?

נראה שהתשובה לכך טמונה בהשוואה בין אדם שלא מלווה בזדון לעובד עבודה זרה. אדם שלא מלווה לאחרים מרגיש שכספו מעניק לו ביטחון. בשעה שעל כף המאזנים עומדת תחושת הביטחון האישי, קשה לו להרגיש רגש אחווה לאחיו. זוהי מידת הבליעל, אדם שאין עליו עול. אדם זה אינו מרגיש את עול מלכות שמים, ובטוח שאם ייאחז באלילי כספו וזהבו, הוא יצליח להתקיים באופן מספיק. הסתמכות זו על כסף בתור משענת הינה סוג של עבודה זרה. החובה להוציא מכספו ולהלוות לעני שווה לחובת האדם לצאת מתוך גבולות עצמו ולקבל עליו עול מלכות שמים. מבחינה תיאולוגית, הקושיה כיצד ניתן לצוות על האמונה, קשה עוד יותר מהשאלה כיצד ניתן לצוות על הצדקה. אולם שניהם מחייבים את האדם לצאת מתוך עצמו ולהכיר בכך שהוא לא סיבת קיומו.

***

כללו של דבר, התורה אינה עוסקת בשאלה כיצד ראוי לחלק את משאבי ההון, ומהי צורת הכלכלה הנכונה. התורה רוצה להטמיע בנו את רגשות האחוה והערבות ההדדית, ולשם כך היא מצווה את החזק והעשיר לתת מלחמו לדל ולרש.

מצות הצדקה מחזקת בנותן את תחושת האחוה והערבות ההדדית. אין להקב"ה נחת רוח גדולה יותר מלראות את בניו, אוהבים זה את זה. כלשון חכמינו במדרש:

 כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם, הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יריאין זה מזה, ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער.[24]

אחתום את דבריי עם דברי הרמב"ם, מי שעודד אולי יותר מכל במסורת ישראל את מידת העצמאות הכלכלית, עליה דיבר הרב פפר:

חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, וכו', וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם", ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו. ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלעכו"ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן, הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.[25]


[1] הערה שהעיר רש"י הקדוש בפתיחת פירושו לתורה. אין כאן המקום להאריך ולדון בפרטי תירוצו של רש"י, משום שאנחנו באים לחדד כאן נקודה אחרת.

[2] בראשית יג, ג.

[3] בבלי, ערכין טז, ב. דבריהם הובאו ברש"י על אתר.

[4] שמות טז, ח.

[5] בבלי, יומא עה, ב.

[6] ראה: https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%95-%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA/

[7] אבות, פרק ב, משנה טז.

[8] בראשית רבה, מד, א.

[9] בבא בתרא, י,א.

[10] דברים טו, יא.

[11] דברים טו, ד.

[12] פרט למקום אחד שבו התורה מדגישה שאין מקום לרחמים על העני, והוא כתלי בית הדין. התורה מזהירה את הדיין שלא ירחם על העני, אלא עליו לפסוק את הדין כנדרש. ראה: שמות, כג, ג. ועוד. בכדי לא לסטות מנושא הדיון, לא ארחיב בטעם ההחרגה, רק אציין כמראה מקום את דבריו של הנחלת יעקב, דברים, יז, יד.

[13] ויקרא כה, לו.

[14] ראו בפירוש האלשיך על אתר, וברש"ר הירש. אם כי יש לציין שבגמרא (ב"מ סב, א) נדרשים מילים אלו לדרשה נוספת.

[15] שמות כב, כה – כו.

[16] בראשית מב, יא.

[17] איוב לא, טו – טז.

[18] ראו למשל: בבלי, קידושין כז, א; נדרים נ, א.

[19] כלה, פרק א, הלכה כא.

[20] מכילתא, יתרו, פרשה יא.

[21] דברים טו, ט.

[22] תוספתא פאה, פרק ד הלכה כ. וראו גם בבבלי, כתובות, סח, א; שערי תשובה, שער ג, אות סז.

[23] בבלי ברכות לה, ב. מקור ברייתא זו הינו בספרי על דברים. ראו: רבי דוד צבי הופמן, מדרש תנאים לדברים, פרק יא, פסוק יד.

[24] תנא דבי אליהו, רבה, פרק כו.

[25] רמב"ם, מתנות עניים, פרק י, א – ב.

תגובה אחת על “מדיניות של ערבות

  • עיקר הנדון של קפיטלזים או סוציאליזם אינו תלוי כלל בשאלה האם צדקה זה דבר טוב או לא,
    אלא בשאלה האם יש בכוחה של המדינה לכפות אלי לתת צדקה.
    וממילא ממצוות הצדקה שבתורה אין שום ראיה כי ברור שצדקה היא דבר טוב, ובכוחו של אלוקים לכפות אליה אבל אין זה בכוחה של המדינה.
    וכאן מונח ההבדל הגדול בין שמאל לימין שהשמאל מתיחס למדינה כאל ישות קיימת שבכוחה לכפות דברים. והימין מבין שהמדינה אינה אלא מנהלת אינטרסים של כלל הציבור, ואין בכוחה להתערב בחיו הפרטים של כל יחיד ויחיד.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל