צריך עיון > סדר עיון > "הרחיבי מקום אהלך" > בין שול לשול: מיהם השוליים שלנו?

בין שול לשול: מיהם השוליים שלנו?

מאמר תגובה ל""הרחיבי מקום אהלך""

בשנים האחרונות חלה תמורה ערכית בחברה החרדית. במקום להתמקד בחינוך למציונות בתורה וביראת שמים, הציבור מתמקד בחינוך להשקפות אידיאולוגיות נכונות. לתמורה זו יש מחיר כבד, במישור חברתי, החינוכי והתורני.

י"ז תמוז תש"פ

"חובת חינוכנו לקיצוניות." דברי החזון איש באגרתו המפורסמת מנסחים בבהירות את מה שהיה לאבן פינה בחינוך החרדי. באגרת זו מבקש החזון איש להנחיל תפיסה חינוכית נכונה ליצירת קבוצת איכות רוחנית. וכך הוא כותב:

כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות. הקיצוניות היא ההשתלמות על הנושא. הדוגל בבינוניות ומואס בקיצוניות חלקו עם הזייפנים, עם חדלי תבונה. אם אין קיצוניות אין שלמות. […] רגילים אנחנו לשמוע בחוגים ידועים כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים, ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראלי נאמן באמונה מספקת לתורה וד"ת. ומרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט, כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרוב חכמתה, כן אין באוהבי תורה ומצות אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות. […] הבינוניות שיש לה זכות קיום היא מידת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות. אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות.[1]

החזון איש יוצא חוצץ נגד חברות הרואות בבינוניות דתית שיטה שראוי לחנך לפיה לכתחילה. בהמשך דבריו, הוא אף טוען שבתי ספר שחינכו לבינוניות לא הצליחו בחינוך ילדיהם, ולא העמידו בוגרים בעלי רצון להשתלם בתורה, בלימודה המעמיק ובקיומה המלא. מנגד, החזון איש מעניק זכות קיום לבינוניות, כל עוד אינה הופכת לשיטה ולתפיסת עולם: "הבינוניות שיש לה זכות קיום היא מידת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות."

מדבריו עולה ההבחנה העקרונית בין קבוצה שמציבה לעצמה רמה רוחנית נמוכה בתור אידאל, לבין אנשים השואפים להצטיין מבחינה רוחנית, אלא שנסיבות החיים מונעות מהם להתעלות

מדבריו עולה ההבחנה העקרונית בין קבוצה שמציבה לעצמה רמה רוחנית נמוכה בתור אידאל, לבין אנשים השואפים להצטיין מבחינה רוחנית, אלא שנסיבות החיים מונעות מהם להתעלות. ניתן לומר כי לפי החזון איש, אדם הנמצא בדרגה נמוכה מבחינה רוחנית ושואף להיות בדרגה גבוהה עדיף על אדם בעל מעלה רוחנית גבוהה ממנו שאינו שואף שהוא ובניו יתעלו מעבר למקום שבו הוא נמצא.

מתוך דברים אלו ניתן לכאורה לגזור התייחסות לשאלה שעלתה במאמרו של אהרן קליין: כיצד עלינו להתייחס לשוליים שבחברה. התשובה לכך תהיה: עלינו לחנך להצטיינות דתית, לקיצוניות, ולהבדיל עצמנו משיטות חינוך הדוגלות בבינוניות מלכתחילה. עם זאת, עלינו לתת מקום לאלו מקרבנו שמאמצים את שיטת החינוך לקיצוניות, גם אם לא השיגו בפועל את "פסגת הקיצוניות".

 

קיצוניים, אבל לאיזה קצה?

עד כאן טוב ויפה. אולם, מה שלא נמצא בדברי החזון איש הוא התשובה לשאלה מרכזית אחרת: מהי אותה מצוינות דתית? ניתן להסיק כי השוליים שראוי לדחות הם אלו שאינם מחנכים לקיצוניות. השאלה היא: קיצוניות במה?

בתקופתו של החזון איש היתה קבוצה של יהודים יוצאי גרמניה שנקראה "פועלי אגודת ישראל". היו אלו אנשי תורה ועבודה, שהקימו קיבוצים ועבדו עבודת כפיים. הם חינכו את בניהם לערכים של "תורה ועבודה", ורבים מבנים אלה אכן עבדו לפרנסתם בבגרותם ואף התגייסו לצה"ל. החזון איש לא ראה בהם קבוצת שוליים. אדרבה, רבים מאנשי פועלי אגודת ישראל נקשרו לחזון איש, והוא שימש פוסק ההלכה עבורם בשאלות הנוגעות לעבודת האדמה. החזון איש, שלימד אותנו כי "חובת חינוכנו לקיצוניות", סבר שעיסוק בעבודת כפיים אינו סותר קיצוניות דתית. לחבוש 'כובע טמבל' במקום כובע ישיבתי וחולצה תכלת מפוספסת ולא לבנה – אלה הם דברים של מה בכך. הוא לא ראה באלו שמנהגם בכך קבוצת שוליים. אנשים אלו חינכו את ילדיהם לקיצוניות דתית: לשמור תורה ומצוות ללא קולות ופרצות, להיות יהודים נאמנים ללא פשרות וכוכביות, ולהיות אנשי תורה ודרך ארץ בתור הגשמה של אידאל דתי נשגב. באנשים אלו ראה החזון איש יהודים מצוינים שיש לקרב ולחזק. דבריו לא נסובו אלא נגד המחנכים את ילדיהם לפשרנות הלכתית, לכך שניתן להסתדר עם "אמונה מספקת לתורה", העיקר הוא להיות 'נורמליים' ולא 'קיצוניים'. אולם אנשים שהיו מוכנים להשבית את הקרקע בשנת השמיטה ולמנוע מילדיהם חשיפה לתרבות הסובבת, נחשבו אצלו יהודים מעולים ומצוינים.

האם אלו הדוגלים בימינו בסיסמתו של החזון איש מחזיקים באותם ערכים? היום, כשמדברים בעולם החרדי על "שוליים", לא מתכוונים לאנשים המזלזלים בשמירת תורה ומצוות כמו שבת וכשרות, אלא מתייחסים לאוכלוסיה שדומה באופיה לפועלי אגודת ישראל של אז.

האם אלו הדוגלים בימינו בסיסמתו של החזון איש מחזיקים באותם ערכים? היום, כשמדברים בעולם החרדי על "שוליים", לא מתכוונים לאנשים המזלזלים בשמירת תורה ומצוות כמו שבת וכשרות, אלא מתייחסים לאוכלוסיה שדומה באופיה ל"פועלי אגודת ישראל" של אז.

מה אומר יחס זה על החברה שלנו? כל חברה בוחרת מתוך שלל הערכים שבהם היא מאמינה מספר ערכים שהיא רואה בהם מרכזיים. שולי החברה נמדדים ביחס לאותם הערכים. ולכל בחירה יש מחיר. הגדרה של ערך אחד בתור ערך מרכזי מחייבת דחיקה של ערך אחר אל מקום משני. פעמים רבות מוצא האדם את עצמו בין שני ערכים סותרים, ועליו לבחור איזה ערך עדיף אצלו, מה יקיים בידו ומה יזנח. ההכרעה נופלת לפי משקל הנזק הערכי שיגרם בכל בחירה, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

משקל הערכים יכול להשתנות מקבוצה לקבוצה ומזמן לזמן. למשל, עצם הפעולה של הרחקת השוליים עולה במחיר ערכים כגון אהבת ישראל, שמירה על כבוד האחר, בריחה ממחלוקת, ואפילו לשון הרע. אולם, לעתים המחיר של קירוב קבוצות בעלות השפעה רוחנית הרסנית הוא גבוה מדי. מחיר זה מחייב אותנו לוותר במידה מסוימת על האחווה והזהירות מפגיעה באחר. הכל תלוי במידת הרווח הערכי שבהרחקה אל מול ההפסד בערכי אהבת ישראל.

בימינו, בחינה של היחס לשוליים עלולה ליצור את הרושם כי הערכים המרכזיים של הציבור הליטאי כיום הם הימנעות גברים מיציאה לעבודה, איסור ללמוד באקדמיה, והימנעות בכל מחיר משירות בצבא

בחינה של היחס לשוליים עלולה ליצור את הרושם כי הערכים המרכזיים של הציבור הליטאי כיום הם הימנעות גברים מיציאה לעבודה, האיסור ללמוד באקדמיה, והימנעות בכל מחיר משירות בצבא. ערך מרכזי נוסף ובולט הוא שמירה על נהלי צניעות מחמירים ושימוש בטלפון כשר בלבד. אנשים ה'חוטאים' באחד הלאווים האלה מוגדרים "שוליים".

אך מה דעת הקהילה החרדית על קבוצות שאצלן לשון הרע ומחלוקת הן דרך חיים? כיצד היא מתייחסת לקבוצות הבזות לתלמידי חכמים שאינם מוצאים חן בעיניהן? איך תגדיר הקהילה החרדית את המפרסמים כתבי פלסתר המתארים חיילים חרדים בתור חזירים ואת היוצאים לאקדמיה מפלצות? מה היא אומרת על אנשים המאיימים בסכינים על יהודים יראי שמים שהשקפתם אינה מוצאת חן בעיניהם? וכיצד היא מתייחסת לנערים המכים באלימות רב ישיש בגלל ויכוח פוליטי? האם אנשים אלה יוגדרו גם הם "שוליים"? לצערי הרב, נדמה כי התנהגויות אלו אינן נמצאות אצלנו בראש דירוג הערכים. אנשים וקבוצות שאלו הם אורחות חייהם ממשיכים להחשב חלק אינטגרלי מהחברה החרדית.

הבה נדמיין שני נערים: הראשון, נער שחונך בבית שמקפידים בו שלא לדבר סרה בקבוצות אחרות ובוודאי שלא בתלמידי חכמים, ושכואבים בו כל מחלוקת שאינה לשם שמים. לצד זאת, מצויים בבית זה כלי תקשורת שאינם מקובלים בחברה החרדית, ולבוש בנות המשפחה מודרני יותר מהמקובל. השני, נער שגדל בבית ספוג לשון הרע וביזוי תלמידי חכמים, שבו כל מחלוקת מלהיבה את בני המשפחה ונותנת להם טעם בחיים. אולם את שיחות הבלע יערכו רק בטלפונים כשרים, ובנות המשפחה עטויות לבוש מחמיר בצניעותו. מי מהנערים יוגדר נער שוליים?

מה מלמדת עלינו העובדה שצדיק חרד"לי נמצא מחוץ לגדר הקהילה, ואילו נער הפלג החוסם כבישים נמצא בתוך גבולות החרדיות, ואולי אפילו מכוון את הספינה במידת מה? האם 'השקפה' נכונה היא ערך מרכזי כל כך, שבכוחו להגדיר אותנו יותר מחתירה למידות טובות וליראת שמים?

מה מלמדת התשובה לשאלה זו על מדרג הערכים של החברה שלנו? מה מלמדת עלינו העובדה שצדיק חרד"לי נמצא מחוץ לגדר הקהילה, ואילו נער החוסם כבישים מתוך בוז ושחצנות נמצא היטב בתוך הגבולות, ואולי אפילו מכוון את הספינה במידת מה? האם 'השקפה' נכונה היא ערך מרכזי כל כך, שבכוחו להגדיר אותנו יותר מחתירה למידות טובות וליראת שמים?

בשנים האחרונות מתחולל מאבק בתוך החברה החרדית נגד לובשי חולצות צבעוניות, מחזיקי טלפון לא כשר, משרתים בצבא או לומדים באקדמיה. יש קהילות שלא מוכנות לשלב את אותם אנשים, בזות להם ומגדירות אותם "שוליים". הגדילו לעשות קבוצות המצטיינות בקנאות אכזרית ומרושעת ספוגה במידות רעות ואלימות, והרימו על נס את דגל המאבק ב"שוליים" הללו. מה מלמדת העובדה שהקבוצה הראשונה, שרובה הגדול מבקש לחנך את ילדיו למצוינות דתית בתורה ובמצוות, מוגדרת אצלנו שוליים, ואילו הקבוצה האחרת, האלימה והמופרעת, היא שמגדירה למעשה מי נמצא בפנים ומי נחשב "שוליים"?

לפני שאנו דנים מהו היחס לשוליים, יש לשאול אפוא למי החברה מתייחסת בתור שוליים ומדוע. להלן אבקש לאפיין שני סוגי שוליים הקיימים היום, ולטעון כי ראוי לחברה לטפח דינמיקה שבה רק סוג אחד מוגדר שוליים, ואילו הסוג השני נחשב מרכזי ותקין, בשר מבשרנו.[2]

 

מהם הערכים שלנו?

השאלה העקרונית העומדת בבסיס היחס לשוליים היא, כאמור, מה הם הערכים המגדירים את הקהילה. אפשר לחלק את הציבור החרדי לשתי אסכולות בעניין זה. את הראשונה נכנה "החרדיות כתורניות" ואת השניה "החרדיות כהשקפה" (קרדיט לניסוח ההגדרות לאהרן רוז). "החרדיות כתורניות" גורסת כי ערכי היסוד של החרדיות הם מצוינות דתית, הידור בשמירת תורה ומצוות, יראת שמים וחינוך למידות טובות. "החרדיות כהשקפה" סבורה כי מה שמגדיר את החרדיות הוא מה שמכונה "השקפה", כלומר, הקווים המפרידים את הקהילה החרדית מקהילות אחרות. אהרון קליין כינה זאת במאמרו "אידאולוגיה של שמירת החומות". עצם שמירת החומות היא המאפיין המרכזי של הקהילה. לא החזקה בערכים מהותיים מאפיינת את האדם החרדי, אלא היבדלות מהאחר.

נראה כי בשנים האחרונות אימצו לעצמם חלקים נרחבים מהציבור הליטאי את ההשקפה בתור הגורם המגדיר של החרדיות. גישה זו גורמת לשלילה של כל יראי השמים שבקבוצת "ההשקפה האחרת", גם אם אלו שנמצא פסול בהשקפה שלהם הם יראי שמים בתכלית

נראה כי בשנים האחרונות אימצו לעצמם חלקים נרחבים מהציבור הליטאי את ההשקפה בתור הגורם המגדיר של החרדיות. גישה זו גורמת לשלילה של כל יראי השמים שבקבוצת "ההשקפה האחרת", גם אם אלו שנמצא פסול בהשקפה שלהם הם יראי שמים בתכלית (למשל, חרדים לאומיים). חמור מכך, גישה זו מאפשרת גם לאלו שקנאות אלימה ואכזרית היא מרכז חייהם להיחשב חרדים לעילא, כיוון שהם מחזיקים ב"השקפה הטהורה". לעומתם, אנשים עובדים יראי שמים או שהתגייסו לצה"ל לא ימצאו את מקומם בקהילה חרדית סטנדרטית. השוליים אינם נקבעים אפוא לפי מידת יראת השמים, אלא לפי טהרת ה"השקפה".

מדוע מאפשרת הקהילה החרדית לנערי ההשקפה האלימים לכוון את דרכה? האם הסיבה לכך היא חוסר ביטחון בצדקת הדרך, עד שכל אחד חושש שמא קבוצה זו תפסול גם אותו? או שמא החשש מהשפעה חיצונית גדול כל כך, שהוא מביא לשתיקה גורפת אל מול פשקווילים המציירים יהודים טובים בתור דמויות מפלצתיות, המכנים אותם בכינויי גנאי והמתירים את דמם?

לו השוליים המדוברים היו חורתים על דגלם את האקדמיה או את השירות בצה"ל בתור מושא שאיפה, היה אפשר אולי להבין את חששה של הקהילה (גם אם לא את סבלנותה כלפי אלימות). במקרה כזה אכן מדובר באנשים שלא התורה היא הערך העליון שלהם, והם מסתפקים ב"בינוניות" דתית לכתחילה. אך אנשים שעבורם חיי תורה ומצוות הם התכלית ולימוד התורה הוא המטרה הנעלה ביותר, אינם יכולים להיחשב שוליים ולא נכון דתית ומוסרית להרחיקם מהקהילה. כשם שאין פרצופינו שווים, כך אין דעותינו שוות, ובהתאם לכך קיימות דרכים רבות לעבוד את ה'. לא כולם מתאימים להיות חלק משבט לוי.

נראה שנדרש מאתנו חשבון נפש מעמיק להבין כיצד קרה שבשם החשש משמירת הגבולות התרופפה אצלנו כל כך הזהירות במצוות שבין אדם לחברו, כמו הלבנת פני חברו ברבים, הוצאת שם רע, ואפילו אלימות של ממש

נראה שנדרש מאתנו חשבון נפש מעמיק להבין כיצד קרה שבשם החשש משמירת הגבולות התרופפה אצלנו כל כך הזהירות במצוות שבין אדם לחברו, כמו הלבנת פני חברו ברבים, הוצאת שם רע, ואפילו אלימות של ממש. במסכת יומא מספרת הגמרא על כהן שדקר את חברו על כבש המזבח, כשהתחרה אתו מי יגיע ראשון לתרום את הדשן. לא די בכך, אלא שכאשר הגיע למקום אביו של הנרצח, הדבר הראשון שעליו חשב היה האם הסכין נטמאה או לא. הגמרא מתייחסת לסיפור ושואלת: "שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא, אבל טהרת כלים היא דחמירא?" כלומר, האם האדם הדואג לטומאת כלי המקדש כשבנו גוסס מול עיניו הוא אדם שהחרדה לקדושת המקדש גוברת על הצער של בנו העומד למות, או שמא חיי בנו כה זולים בעיניו, עד שאכפת לו יותר מקדושת כלי המקדש?[3] בפרפרזה על דברי הגמרא אפשר לשאול: האם העובדה שאנחנו מוכנים לבזות אנשים ולדחות אותם בזלזול מלמדת על רגשי הקודש המפעפעים בנו ועל הרגישות הגבוהה שלנו לטוהר המחנה, או שמא כבוד הבריות זול בעינינו, ואיננו רואים פסול בהתכבדות בקלון חברינו? וכבר לימד אותנו אבי תנועת המוסר ר' ישראל סלנטר זצ"ל, שעל כל אדם לחטט בנפשו ולבדוק מהיכן נובעת זהירותו במצוות, האם מאהבת המצוות או מרצון לסיפוק יצרים של כבוד ונגיעות אישיות.

כך או כך, מצב זה, שבו טהרת ההשקפה הפכה לערך חשוב יותר מערכים מהותיים כמו יראת שמים, זהירות במצוות ומידות טובות, הוא בעייתי ביותר. הוא מלמד כי אנו מאבדים את העוצמה של החינוך הפנימי ליראת שמים ולמידות טובות, ומייצרים אנשים ללא מוסריות עצמית, שמוכנים להכשיר כל עוול, אם רק החברה מכירה בו.

 

זהות אישית וזהות קבוצתית

המדרש מלמד כי לכל אדם שלשה שמות (מה שהיינו מכנים היום "מעגלי זהות"): המשפחתי, האישי והחברתי. "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו" (תנחומא, ויקהל סימן א). לכל אדם יש צורך נפשי בסיסי בהכרה, בשם. המדרש מלמד כי הכרה זו ניתנת לאדם באמצעות שלשה מעגלים. מצד אחד עומד לאדם שם שהמשפחה מעניקה לו: כל אדם זוכה להכרה מצד אביו ואמו. הם נותנים לו שם; כל אדם הוא בראש ובראשונה ילד של אבא ואמא שלו, ויש לו מקום וכבוד בבית שבו הוא גדל. נוסף לכך, לכל אדם גם שם חברתי: יש לו מקום בבית הכנסת ומעמד בקהילה, וישנו האופן שבו אנשים פונים אליו – המורה דינה; הרב שלמה; ד"ר חוה; וכן הלאה. אבל מעל הכל, יש לאדם השם שהוא קונה לעצמו, תחושת הכבוד העצמית. שם זה לא ניתן לו על ידי אחרים, הוא הזהות האישית שלו. שם זה נקנה באמצעות האמונות, הערכים, המחויבויות של האדם – כל מה שאדם עושה משום שזה מי שהוא. למשל, אדם הרואה צרור כסף של חברו ונמנע מלקחתו יכול לנמק זאת בכך ש"ההורים שלי אינם מרשים לי לעשות זאת", או "ההורים שלי יהיו מאוכזבים ממני אם אקח את הכסף". הוא יכול להימנע מכך גם מחמת שזה לא מקובל, כלומר מפני חשש פגיעה בשמו הטוב, בשם החברתי שלו. אדם בוגר עם זאת ירגיש לרוב שהוא נמנע מכך פשוט משום שזה לא הוא. הוא אינו אדם שפועל באופן מגונה. הזהות העצמית שלו היא של אדם מוסרי, ומעשה כזה יערער את השם שהוא קנה לעצמו, כלומר את הזהות האישית שלו.

ככל שהזהות האישית של האדם מפותחת יותר, ככל שהוא מרגיש מלא ושלם עם עצמו, כך הוא עסוק פחות בזהותו המשפחתית או החברתית. ולהפך: ככל שזהותו האינדיבידואלית דלה יותר, כך הצורך בהעצמת הזהות וההשתייכות הקולקטיבית נואש ואובססיבי יותר. דוק ותשכח: ככל שהאדם אובססיבי יותר להכרה חברתית, זהותו האינדיבידואלית דלה וריקנית. אדם זה מרגיש כי מבלי ההכרה החברתית והמפלגתית אין לו "שם" בכלל. קיומו העצמי חסר משמעות, וכל הווייתו תלויה בהכרה הקבוצתית.

כאשר אנחנו מדגישים את הערך של טהרת ההשקפה, כלומר שמירת הגבולות, אנו יוצרים מבלי משים אנשים התלויים כל כולם בהכרה הקבוצתית. אנו מבכרים את שלמות הקבוצה על פני השלמות האישית, ומאותתים בכך שהדבר הכי חשוב הוא להיות בסדר מבחינה חברתית, ולא להיות יהודי בעל יראת שמים פנימית

כאשר אנחנו מדגישים את הערך של טהרת ההשקפה, כלומר שמירת הגבולות, אנו יוצרים מבלי משים אנשים התלויים כל כולם בהכרה הקבוצתית. אנו מבכרים את שלמות הקבוצה על פני השלמות האישית, ומאותתים בכך שהדבר הכי חשוב הוא להיות בסדר מבחינה חברתית, ולא להיות יהודי בעל יראת שמים פנימית.

חוששני כי העובדה שאנו חרדים כל כך להרחיק את השוליים ההשקפתיים מהקהילה מביאה לכך שמעגל הזהות החברתי יהיה הדומיננטי ביותר באישיות של ילדינו. ואכן, מי יודע אם אותם נערים קנאים שאנו פוגשים אינם אלא תוצאה של החינוך להעדיף את הזהות החברתית על פני יראת השמים הפנימית. נערים אלו מקבלים את טעם החיים ואת תחושת הסיפוק והחשיבות מתוך ההכרה החברתית, מעצם הידיעה שהם מחזיקים בהשקפות הנכונות של החברה, גם אם אין בהם ריח של יראת שמים. שהרי גלוי וידוע שתלמידי חכמים אמתיים, אנשים בעלי יראת שמים פנימית שהתורה חשובה להם מצד עצמה, אינם עסוקים כל ימיהם בבירורי השקפה. עיסוק אינסופי זה אינו מצוי אלא בקרב אנשים שיראת השמים הפנימית שלהם, השם שקנו לעצמם, רעועה ודלה. מי שיש בו יראת שמים פנימית אינו שואב סיפוק מדחיית האחר, ובוודאי אינו פוסל איש על סמך השתייכות חברתית.

***

אסיים בנימה אופטימית. בתחילת השנה התקיימו עשרות טקסי סיום הש"ס. סיום הש"ס של הליטאים ושל הספרדים, של חסידות זו וחסידות אחרת וכלל חסידית. בעיר שבה אני גרה התקיים סיום ש"ס אחד מרכזי. אומר הקדיש היה רופא ילדים החובש כיפה סרוגה, והקהל היה מעורב: ספרדים, אשכנזים, חרדים, דתיים ומסורתיים. מסיים המסכת היה מקים שיעור הדף היומי הראשון בעיר, גם הוא אינו חרדי. ובשורה הראשונה ישב הגאב"ד ממאקווא לצד רבנים נוספים מכל החוגים והעדות. כך הדברים נראים כאשר התורה, ולא נישות מגזריות, נמצאת במוקד.

ולאחרונה, בימי הקורונה, נראה היה שרוח זו של "אגודה אחת לעשות רצונו" מנשבת בעולם הדתי כולו. כולנו היינו עדים לתופעה המרגשת של מנייני מרפסות שהתקיימו בכל רחוב שגרות בו משפחות שומרות תורה ומצוות, בלי לבדוק בציציות אף אחד.

לכל הפחות בתנאי קיצון נראה שאכן עשוי להתגלות "האני הפנימי" של האדם, הקיים בזכות עצמו ולא בזכות החברה. השם החברתי מאבד מחשיבותו, ואנשים חותרים לעשות את מה שחשוב להם באמת – פעולה המתייחסת לשם העצמי שלהם. בנסיבות כאלה, ההגדרות החברתיות הופכות משמעותיות הרבה פחות. הבה ננצור רגעים אלה למשמרת לימי החולין, כדי שתמיד יהיו לנגד עינינו הדברים החשובים לנו באמת.

 


[1] אגרות חזון איש ג, סא.

[2] בשולי הדברים, ארצה להעיר על הדרך הראויה לדון בשאלת היחס לשוליים. במאמרו של אהרן קליין נסקרו בהרחבה דעותיהם של גדולי ישראל לפני מאות שנים כיצד להתייחס לקהילות שרמתן הרוחנית נמוכה ומקולקלת. אולם, דומה שבנושא כזה מן הנמנע ללמוד ולהסיק מסקנות מדברים שנאמרו בעבר למצב כהיום. המחלוקות דאז בין גדולי ישראל לא היו מחלוקות עקרוניות. הן עסקו בשאלות טקטיות, איזו דרך התנהלות הפסדה מרובה מתועלתה ולהפך. אולם, המצב היום שונה בכל פרמטר שהוא. וכך כתב ר' חיים עוזר ביחס לשאלה שהופנתה אליו בנושא הפרדת הקהילות: "לא כן פתרון שאלה זו [שאלת הפרדת הקהילות]. יסודתה ביחוד בהכרה גמורה וההשקפה בהירה […] לחכם המכיר את מקומו, החי ודר באותו גליל וקהילה, יודע כל תכונות אנשי הקהילה ופרטיהם, קשור אתם בכל הנימים המקשרים ומפקח על צרכים, לו עין בוחן לשום לב בעיון היטב למשאלות הדת ויכול לראות את הנולד לדור יבוא […] באשר השאלה אינה נפתרת על פי מקורים מהתלמודים והפוסקים, רק על פי סברא ישרה והשקפה נכונה ומאירה" (אחיעזר קובץ אגרות, חלק א, איגרת קנ, עמ' רמב־רמד). מתוך כך, נראה שגם כאן קשה להביא ראיה ממקורות בחז"ל בנושאים שכאלו וגם לא מדברי חכמי הדורות, כיוון שסביר כי מקורות אלו מתייחסים לסיטואציה שונה לחלוטין משלנו.

[3] ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא,א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר [דהיינו הורה למהר ולהוציא את הסכין מגופו של בנו הגוסס כדי שלא יטמא הסכין בטומאת מת ברגע שימות בנו]… איבעיא להו שפיכות דמים הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא אבל טהרת כלים היא דחמירא (יומא כג, א).

תמונה: Bigstock

38 תגובות על “בין שול לשול: מיהם השוליים שלנו?

  • קבוצה של יהודים יוצאי גרמניה שנקראה "פועלי אגודת ישראל"
    ממש לא מדויק, פא"י הוקמה בפולין, נציגיה לא היו 'ייקים', גם התושבים ביסודות בני ראם בית חלקיה אינם יוצאי גרמניה כלל ועיקר.
    נכון שההשקפה של תורה עם דרך ארץ מתיישבת יפה עם פא"י, אך כדאי לדייק.

    • צדקת בסיפור ההסטוריה
      אכן פא"י הוקמה בפולין והיתה פעילה בארץ בעשורים הראשונים של קום המדינה

  • ניכר מהדברים זעקת כאב כנה, אך עם זאת – קשה יהיה שלא לזהות בתוך מגזר ה'חולצות הכחולות' מגמה של פשרנות דתית מובנית, שוב – לא כולו אלא בתוכו, ולאו דווקא באחוזים מועטים…
    הן אמת שהטענות לגבי המיינסטרים החרדי צודקות לגמרי, אך אי אפשר לבטל מכל וכל את החשש מאותה פשרנות שכאמור פושה באחוזים גבוהים יותר בתת המגזר האמור, ולתלות את כל הסרחון בצד אחד.
    הדברים נאמרים מהיכרות רבה עם אותו תת מגזר, כמובן שאין אלו נתונים מדוייקים ואינם מתיימרים להיות כאלו.

    • לו היו מקבלים את בעלי החולצות הכחולות באותה חשיבות והערכה, גם כאשר הם יצאו לעבוד, הם היו ממשיכים בשגרת חיי בית המדרש. אבל היות והם נפלטו מדרגתם וממעמדם הם ראו צורך לבנות להם זהות מחודשת.

    • כמו ששאלו פעם את ר' ברוך מרדכי אזרחי מדוע בזמן בחרותו התלבשו צבעוני וגידלו שערם כמו התמונות המפורסמות שלו על חוף הים וכפי שהעיד על עצמו שהיה ישן בלילה עם רשת על השיער כדי שלא יהרס לו התסרוקת וענה שאז זה היה מחוץ לראש והיום זה בתוך הראש א"כ לדעתי אין מה להשוות את זמנם לזמננו שאז לא היה סתירה בין היותך עובד להיותך עובד ה' והיום לצערנו מי שמשתמש במכשירים שאינם מוגנים או משרת בצה"ל אינו יכול להעיד על עצמו כעובד ה' (חלילה לי מלהכליל אבל אני אני מדבר על המגמה ולא על פרטיים)

  • קראתי את המאמר
    אי אפשר לקחת את הנער שחוסם כביש בתור נציג הפלג .

    צרעך לבוא לבית המדרש שבו לומדים אברכים חשובים שנמנים על אותו פלג ,
    לדבר עם הרבנים שלהם ,
    בצורה אמתית ולא רדודה ,
    ונראה שהם סוברים כאותו חזו"א הנזכר במאמר ,
    והם לא רוצים לדחוק את השוליים אלא לקרבם .
    המחלוקת על הרבנים היא מחלוקת חיצונית פופוליסטית לא נכונה בעליל
    היא אפשר לקבל תמונה נכונה ללא בחינה מעמיקה של רוב האנשים המקסימים ששייכים לאותו פלג שיש בו אנשים רציניים ומקרבים ולא פופוליסטים
    ההשקפה הנכונה היא נר לרגלם אבל לאחר בחינה נכונה יש בה אמת גם לעובדים וגם לכל אדם ,
    צריך לשנות את צורת הסתכלות…

    • ‏אולי הוא (חסמן הכבישים) לא ״נציג הפלג״, אבל הוא בהחלט ייחשב לאחד ממצוייניה המורם על נס כדוגמא לאחרים ויקבל הרבה תשומת לב חיובית, ‏ורק ברכות יורעפו על ראשו. ‏לא כן ירא שמיים העובד לפרנס אותו עם חולצה כחולה.

  • תגובתו של החזון איש היא תגובה של מצור. רוב היהודים בהיסטוריה לא חינכו את ילדיהם למצוינות דתית, אלא לבינוניות בעלבתית ללא מחשבות על השגות גבוהות.
    החזון איש מנסה להקים חברה שנהרסה מחדש, ומנסה חיצור לה כביכול בסיס היסטורי.

  • את מתעלמת מהויכוח עד כמה המודרנים של היום דומים לשל אז. רוב ההארדקור החרדי סובר שמי שיש לו מכשיר חכם הוא מונח בשמוץ', ומי שהולך לצבא הוא לא ירא שמיים מרבים אלא קל שבקלים או שהוא ייהפך לכזה, וזה מחלוקת במציאות, כי הכותבת כנראה סוברת שהמודרנים הם יראי שמיים כמו החרדים המיינסטרימי, רק אלו מקפידים על שיעורי חזו"א ואלו לפי ר' חיים נאה.
    ואם התיאורייה נכונה אז מבחינת החרדים, המודרנים הם תפוח רקוב שבא להרקיב את כל הקופסא. ולכן ענייני בין אדם לחברו פחות נספרים כשיש מלחמת קודש נגד עוקרי דת, וגם גדולי ישראל לא משכו את ידיהם מלהלחם כצריך.

    • ‏אבל ‏אבל התאוריה הזאת אינה מציאותית. בפעם הראשונה אנחנו מנדים יהודים לא על סטייה מהותית, אלא על סטייה ‏מהשמרנות שיצרה חלק מהחברה. זה לא נכון שכל אחד שיש לו אינטרנט שקוע בשמוץ, ממש לא, וזה ממש בורות לומר כן. ובוודאי שלא כל מי שהולך לצה״ל מתקלקל. ‏וחלק ניכר מהאחוז שכן מתקלקל מהדברים הנ״ל לא היו מגיעים לשם אילו התייחסנו אליהם אחרת. ואני לא מדבר מתוך ידיעה מקריאה בפשקווילים, אלא מידיעה אמיתית…

    • ברור, לעבוד, וחולצה צבעונית + מצוינות דתית אינם שולים ח"ו
      אך, שירות בצבא או טלפון לא כשר או אקדמיה, זה השם ירחם, זה נגד הגדולים ולכן נגד התורה, זה בכלל שלוש העבירות החמורותת זה לא בינוניות דתית אלא תחתיות דתית, ריחוק ומיסיון לתחתיות דתית.

      כמובן שכל זה לכלל, אך אם בין אדם יש לו היתר פרטי רק לעצמו בהתייעצות עם רב לאור נסיבותיו הוא, להתגייס או ללמוד או טלפון לא כשר עם סינון חזק רק לצורכי עבודה וכו, אז הוא לא שוליים, אבל אין צורך לפרסם את עצמו בכך מכיוון שהוא שואף למצוינות אך מתוך היתר מתחתיות…

      מסקנה מקרה פרטי לחוד, זה דבר שונה ובזה שהגדולים נותנים הוראה ציבורית, שזה לכאורה דבר תמוה, זה בדיוק ללמדנו למקרים פרטיים שהם מקרים פרטיים, וזה לא מצב שצריך לשאוף אליו להכלל.

      אבל כולנו נגועים בעצמנו ולכן מסקנותינו ביחס לאחרים תמיד ברורה….כולל אני..

  • תודה על התובנות המענינות, אבל יש הרבה מה להעיר.

    ראשית, אין כ"כ אפשרות (ללא מאמץ מיוחד) להמשיך באמת דרכו של גדול.
    באותן שנים, אלו שהלכו לצבא עשו זאת בעיקר כי החוק חייב.
    אנשי פא"י מצאו חן בעיני החזו"א בין היתר, בגלל שהיו אנשים ישרים. ואיתם היה יכול להסתדר.
    לולא הקרע שנוצר בהמשך, היינו כולנו מייקרים את כבודו של הגה"צ ר' קלמן כהנא, שופר ההלכה של החזו"א.
    והיינו אסירי תודה לר' בנימין מינץ שהביא מארה"ב את הרעיון של "גידולי מים" שאיפשר את שמירת השמיטה.
    יש עוד הרבה מה להוסיף, והאמת והשלום אהבו

  • רדוד קצת..

    • זו לא תגובה

  • כתבת: בשם החשש משמירת הגבולות התרופפה אצלנו כל כך הזהירות במצוות שבין אדם לחברו.
    הייתי מוסיף שהתרופפה (מאד?) גם הזהירות מפני סכנות נפש שהממשלה והכנסת ("שרק רוצים לסגור ישיבות") מזהירות מפניהם כגון מגיפה, זהירות בדרכים וכו'.
    ועל הכל התרופף גם השכל הישר וההרגשה הכנה.

  • אני מסכים כמעט עם כל מילה, מלבד ההשואה בין ה"מודרנים" של היום לאנשי העמל של הדור של החזון איש, אמנם הפער יתכן שנוצר בשל ההתרחקות של עולם הכוללים ממי שלא בדיוק נוקט באותם "השקפות".
    כלומר יתכן שיחס של החרדים ל"מודרנים", יצר ריחוק, ובעקבותיו הזדהות שלהם עם ערכים לא כמו אלו של ה"חזון איש"(להבדיל מאנשי פא"י בזמן החזו"א).

    • ב"ה

      הכותבת מעלה נקודות חשובות וכאובות מאוד – כפי שכבר העירו, ובמיוחד "נפתלי" – אך מפספסת את העיקר, והוא ההכרח החינוי להיבדל מן התרבות המערבית. בלי זה פשוט אין תוחלת ליהדות, ולאט לאט מתרחקים ממנה לחלוטין, כמו שרואים היום בחוגי הד"לים והמודרן אורטודוקס.

      ולכן, "בתים שבהם התקשורת לא מסוננת והלבוש רחובי", גם אם הם אמנם עדיין נמצאים בתוך גבולות ההלכה, מועדים להידרדר הרחק מחוצה להם – בלי שאפילו ישימו לב לכך. כמו שאומר הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה א'.

      ואכן, רבים מצאצאיהם של אנשי פאג"י שהכותבת מסתמכת עליהם הגיעו עד מהרה לחוגי המזרחי ומעבר לכך (או לחלופין הצטרפו למיינסטרים החרדי).

      שיהיו בשורות טובות.

  • כתבת על מספר דברים ואנסה לנתחם:
    סוגיית השוליים האלימים בציבור הליטאי – נראה כי בעבר בעוד הליטאיות הכירה במלאי כשרונות, כאשר הטובים היו מיועדים להמשיך ללמוד, הרי שהשינוי שהביא לכך שכולם הולכים לחדר וכולם לישיבה קטנה, גדולה ואברכים לפחות בתחילת החיים, הביאה למצב שבו הליטאיות הפכה, לאחר שלא בררה את הטובים בלבד שימשיכו לעסוק רק בתורה, ואת היתר לשחרר לעיסוקים אחרים, לסוג של חסידות, מכיוון שלהיות במקום שאין עיסוק אחר ולא להעמיק בתורה דורש העמקה בהשקפה (כשהשפעתה היא כמו שכתבת). אומנם בשלב זה זו לא חסידות של בן אחר בן, אבל זו חסידות של דביקות באדם. רואים תופעות אלו בעיסוק במופתים, השתטחות על קברים וכד'. אצל החסידים (וחוגי הקנאים) אף אחד לא מתפלא על האלימות הכתית שבה הם עסוקים, ממילא לא צריך להתפלא על האלימות בציבור הליטאי. זה רק יעמיק בהמשך. הפער בין האידאל המוצג לבין החיים לא מאפשר אחרת.

    סוגיית המצוינות – נדמה שהיום כולם יודעים שחברה בה יש פערים, עדיפה על חברה שוויונית עד גבול מסוים. דהיינו חברה עם פערים תזכה להנות מהטוב של מבחר בניה שישפיע על השאר. אולם כשהפערים הופכים לגדולים, וההשפעה אינה רלוונטית למרבית החברה, זו תופעה הרסנית. כי מצד אחד המוצלחים אינם תורמים מספיק לחברה ומצד שני ריבוי הכושלים משפיע על חיי היומיום.

    בעוד ששאיפה למצוינות צריכה להגיע בכל תחום, הרי שבעל העגלה המלאה בסוג אחד של סחורה בלבד, מציג מצד אחד את היכולת להתמחות ולהגיע לשיאים באותה סחורה (ראי מכתב מאליהו ח"ג עמ' 357), לעומתו בעל הכל בו, אכן אינו מתמחה בסוג אחד של סחורה, אלא בסוגים רבים של סחורה. זה לא אומר שאין על בעל הכל בו לשאוף שכל סחורה שהוא יביא לא תהא המיטב שבמיטב שאפשר להשיג, אולם כמובן שבאותו סוג סחורתו של בעל הבוטיק, הוא לא יגיע לאותה התמחות. אולם כאשר אין דורש לסוג סחורתו של המומחה בעל הכל בו יכול להתפרנס מסוגי סחורה נוספים בעוד בעל הבוטיק יכלה את חסכונותיו יקבץ נדבות.

    יש בכלכלה מה שנקרא מציאת נקודת האופטימום, שנקודה שבה התועלת לחברה היא המקסימלית ובדרך כלל כאשר בחברה יש צורך גם תורה, גם ברפואה, גם מחקר, גם כלכלה, גם בממשל, גם בצבא מציאת נקודת האופטימום דורשת התמקצעות של חלק בתחום זה וחלק בתחום אחר, כאשר בכל אחד צריך לשאוף למצוינות.

    כבר נאמר: "מכל הבורות, בורות המשכילים היא המסוכנת ביותר. לא רק שאנשים משכילים עשויים להשפיע יותר, הם האנשים האחרונים שחושדים שהם לא יודעים על מה הם מדברים כאשר הם יוצאים מחוץ לשדותיהם הצרים".

    לכן ראיית עולם של הערכת הצטיינות בתחום אחד בלבד, גוררת מטבע הדברים בורות בתחומים אחרים. יתכן ובורות אצל אותו אדם, אך בוודאות בורות ביתר החברה. לכן אין להתלהב כל כך מאלו שהעריכו מצוינות אבל בתחום אחד של החיים בלבד, ולראות בהם מורי דרך כלליים לחברה, להבדיל מאלו שלימדו שכל דבר שנעשה, יש לעשותו במצוינות.

  • בכתבה ישנם עירובי תחומים א. מטרה וחזון שאיפה והתמקדות לידיעת התורה ושמירה מושלמת על המצוות שעל זה כתב החזון איש לבין התנהגות קיצונית הנוגדת דעת התורה שנבנתה על בדלנות וחיקוי חברה הסובבת והרעשנית המהודהדת בתקשורת ועל נפש עקומה שבאה גם מהמשפחה שבה צמח.
    ב. יוצאי גרמניה וכל המשפחות מאזורי אשכנז נפשם ישרה וממוקדת ותואמת את התנהגותם ולכן אם מידעים אותם היו המעולים שביהדות ( אפשר בכללות שממשפחות אילו יצאו החרדל"ים , ואילו יוצאי "מזרח אירופה " שהיו מדוכאים ומיוסרים מרוח הסביבה הרצחנית והלא מתורבתת וגם מבחינה כלכלית יצרה אצלם תוקפנות , כוח זרוע , חברויות מפיונריות , ציניות וכו' , שבאה לידי ביטוי במריבות בין חסידיות , ארגונים כוחניים למטרות שונות , והשתלטות קבוצות יהודיות על שליטה בקהילות סרסור לדרום אמריקה וכו'.
    ג. אלה המחזיקים סמארטפונים שאינם שמורים ולאו דווקא של קבוצה כוחנית , הם באמת מועדים להידרדרות שלהם ובני משפחותיהם . וצריך לדעת , כי השרות הצבאי שעקרונית היא חיובית , מובילי השרות והדוחפים לא מודעים שמטרתם "כור היתוך" ולכן עלינו להתנגד.
    ד. בזמן החזון איש לא הייתה הנטייה לאי יציאה לעבודה , אלא, במובן החיובי להקדשת זמן ופינוי מפריעים לידיעת התורה ומצוותיה , אך לעבודה עצמה לא הייתה כל התנגדות וכל זה יועד לתקיעת רגל בדלת ונגד השתלטות "המערכת הציונית "
    ה. נערי ההשקפה (כנ"ל) מהדהדים ולא מובילים , אך , שלוחי הציבור חוששים מהם וממנהלי מוסדות כוחניים ולכן ישנה האפשרות להובלה של נערי ההשקפה
    ו. קיום מצוות ולימוד התורה בחלק מהציבור היא לא ממניע ידיעת התורה וקיות מצוותיה אלא חיקוי הסובבים ורכישת תודעה מסביבה רדודה של בתי חינוך שבעיקר מתנגדים לידיעת תחביר ולשון הקודש , היסטוריה מתמטיקה גאומטריה בוטניקה וכו' .
    ז. אכן הקורונה מפרקת מסגרות ואת שליטת המוסדות , אך היחיד עקב חסימת ההשפעה הסובבת יכול להתעלות בידיעת התורה וקיום מצוותיה.
    אכן נדרש סייעתא דשמיא בכל דרכינו

  • *אנשים עובדים יראי שמים או כאלה שהתגייסו לצה"ל*

    במשפט הזה טמון העיוות המרכזי של המאמר. ניכר שהכותבת אינה בקיאה כלל במצע עליו מבוססת שיטת הפלג הירושלמי.

    השאלה על ה*צבא* אינה שאלה של השקפה אלא שאלה של הלכה!
    וזו הייתה דעתו של החזו"א זצ"ל ואין בשזה שום חולק!

    באלול תרח"צ פנה הגרש"ז ברוידא זצ"ל אל מרן החזו"א זיע"א בשאלה אם מותר להצטרף אל שירותי ההגנה, כאצ"ל ולח"י, אחר שיש בזה עניין של הצלת נפשות. על שאלה זו ענה לו החזו"א בזה"ל: "אם כי שסכנת נפשות דוחה הכל, מ"מ ענייני דת ואמונה אינו נדחה".
    הוסיף הגרש"ז לשאול: "ואם אני בטוח בעצמי שלא אגרר אחריהם"? והייתה תשובת מרן שבזה "אין הבדל אפילו לגדול בישראל" והזכיר ש"במעשה פילגש בגבעה נהרגו אלפים ורבבות מפני שאלה של החזרה למוטב של חלק מישראל, כ“ש שהצלה מהרג אינו כדאי בזמן שיש שאלה של הפסד רוחניות ודעות"".

    הגאון רבי שמחה זיסקינד ברוידא מעיד על דעתו של מרן החזו"א זיע"א
    עדות דומה הובא בשמו בספר "מעשה איש" חלק ז‘ (עמ‘ קכד).
    "יהודי רצה לעשות טירונות צבאית, הוא ישמור על היהדות ורק שחשש שיגיע למצב של 'קאלט ווערן', למצב של קרירות, אמר לו החזו"א: 'קאלט ווערן איז יהרג ואל יעבור'".
    (דברים מעין אלו נכתבו שם אף בנוגע להשתתפות בהרצאה מטעם ארגון לח"י).
    ברור כי לו היה הנושא ביטול תורה בלבד, לא היה זה שייך לעניין "הפסד רוחניות ודעות", ולא היה מתבטא החזו"א כלפיו בלשון "ענייני דת ואמונה".
    בוודאי ובוודאי שלא היה ניתן בזה פסק שאינו נדחה מפני סכנת נפשות. ברור, אפוא, כי עצם הגיוס לצבא הוא ביהרג ואל יעבור.

    דרך אגב יצויין כי שלושה מאחייניו של מרן החזון איש, הגרח"ש קרליץ זצ"ל ויבלחט"א הגר"ח קנייבסקי והגר"נ קרליץ, הצטרפו לקריאת מרן הגרא"מ שך שיש למסור את הנפש על כך. וכן תלמידיו הגרמ"י לפקוביץ‘ והגר"י שפירא זצוק"ל. כמובן שאין בכל זאת שייכות למה שהובא מספר פאר הדור כי מרן זצוק"ל דאג לכשרות המטבחים בצבא וחופש חיים דתיים, שהרי סוף סוף קיימים שם חיילים דתיים. וכי בגלל שהם חטאו בעצם שהותם בצבא יש לדחות אבן אחר הנופל ולתת להם להיכשל בכל שאר העבירות האמורות בתורה?
    (המקור: http://jewishpost.co.il/archives/3032 וכן הובא בקונטרס ויזרח אור)

    הצגת הדברים כאילו כביכול הויכוח על הצבא הוא שאלה השקפתית אינה אלא בורות מוחלטת. בכל מה שקשור ליציאת גברים לאקדמיה, ציונות, אקדמיה וכו' הרי שמדובר בשאלה השקפתית אבל הצבא- זו שאלה הלכתית ויש בה עבירה גמורה.
    ולכן אין לי שום בעיה עם כך שנלחמים על הלכה. כאחת שאחיה מתחנכים בישיבות הפלג אני יכולה להבטיח לך שהם מעולם לא יצאו להפגין אלא על דברים שבהלכה ועל זכותנו כאנשים חרדים להילחם על זכויותינו לא ללכת לצבא.
    בנימה אישית, אני מוגדרת כ"חרדית מודרנית". מחזיקה (בעוונותי) סמארטפון ומחפשת בחור שעובד. אבל בשום פנים ואופן לא אסכים לחנך את ילדיי ללכת לצבא!

    ובאשר לקביעת הכותבת:
    *הרי גלוי וידוע שתלמידי חכמים אמתיים, אנשים בעלי יראת שמים פנימית שהתורה חשובה להם מצד עצמה, אינם עסוקים כל ימיהם בבירורי השקפה. עיסוק אינסופי זה אינו מצוי אלא בקרב אנשים שיראת השמים הפנימית שלהם, השם שקנו לעצמם, רעועה ודלה*
    תתכבד נא לקרוא את תחילת דבריה ואת ציטוט דבריו של החזו"א , האם אין בכך "דברי השקפה"?
    גדולי ישראל לאורך כל הדורות עסקו בבירור ההשקפה הטהורה. זכותה הדמוקרטית לחלוק על כך אך לכל הפחות לא להשתמש בציטוטי השקפה אלו כדי לבסס את בניינה העקום.

    • ‏מה פירוש ״ שאלה הלכתית״? וכי משום שמישהו שמע מהחזון איש כך וכך זה אומר שלא יתכן שהיו דעות שונות בנושא??? ובכלל מי אמר שהנסיבות הם זהים? ‏טוב בסדר אם אתה רוצה תלך בדרך זו לעצמך בחומרה, אבל לנדות יהודי ששומע לפסק אחר ועוד לבזות אותו ‏ואת משפחתו, זו מניין לך? אין ספק שריקבון במידות יש כאן, והרי המידות הם הם הבסיס של כל התורה, כמו שהאריך בשערי קדושה

    • מעניין מאוד מה שכתבת על דעת החזון איש, אני אישית מכיר אדם שהתייעץ עם החזון איש האם להתגייס לצבא, והחזון איש הורה לו להתגייס (ואכן שירת שנים רבות בצבא).

      כמו כן יש לציין שכשדעת החזו"א על משהו הייתה שהוא יהרג ואל יעבור, הוא לא הסתפק בלחישה של זה לבחור צעיר שהתייעץ איתו על עניניים פרטיים, אלא הרעיש וכתב ודיבר בכל דרך שהייתה לו, ע"ע פרשת שירות לאומי לבנות.

    • צדקה כותבת המאמר בכל מילה.
      ודברייך מאמתים את דבריה…

      הבריחה הקבועה ל'השקפה הטהורה' בכדי להתיר כל שרץ היא היא חדלות המוחין שמייצגים פלג מחללי ה' ברבים.
      ואם בהלכה עסקינן:
      היש היתר הלכתי כל שהוא לנהוג באלימות ולחסום תנועת אנשים השבים יגעים מחובת השתדלותם?!

      היכן שמענו ביהדות שמותר לי להזיק אדם אחר לצורך כל שהו?

      מה חטאו של אותו חתן שיפסיד את יומו הגדול בדרכו לחופתו בעיכוב בלתי נסבל בכבישים??

      אכן צר לי על אחייך, עלייך ועל שאר אחי התועים ובפרט שמנצלים תמימותכם רק להישגים פוליטיים ואישיים באזעקות שווא על גיוסים מדומים…

      ורק האמונה כי יש מנהיג לבירה מחזקת את רוחי לעשות את חובתי ולהתעלם האיך יאמרו עולם יברא היש תוהו גדול מזה?

  • מה שקורה אצלנו הוא שמשפחות של אברכים (או לפחות בוגרי ישיבה גדולה), כשיוצאים לעבוד זה עם התלהבות גדולה להישאר ללמוד בכולל ערב, כולל יום שישי וכד' ומתאמצים להישאר משולבים בקהילה.

    כשמגיעים הילדים, אין להם מוסדות חינוך בתוך הקהילה החרדית, לא בגלל עבודת ההורים (כי ילדים של הורים עובדים כן מתקבלים), אלא בגלל אותם הורים שלא מעוניינים שילדיהם יהיו חסרי השכלה ויתחילו ממקום נמוך יותר את חייהם הבוגרים.

    לכן הם שולחים את הילדים למוסדות חרד"לים או ממ"ד תורני וכד'. ממילא הילדים מתחילים ללכת עם חבריהם לאריאל או לעזרא והבית משנה צורה. זה כבר לא שבעתיד הבת תלך ללוסטיג או הבן לישוב החדש/מערבא וכד', אלא הם ימשיכו באולפנה או בישיבה תיכונית תורנית.

    אמרה לי חברה, שהיא מעדיפה דרך חיים שלימה בבית מאשר לפסוח על שני סעיפים.

    היא לא מחפשת להיות "השוליים" של החרדים אלא במיינסטרים של החרד"ל. גם אם אין לה את חוויות החיים שלהם כמו תנועות נוער או שירות לאומי, היא מוכנה להיות הסולם עליו הילדים שלה יטפסו לחיים הנורמליים שהיא מעריכה.

    ולא, אלו דווקא לא "החרדים החדשים" שנטען שהם מזלזלים במצוות. אלו לא אנשים שיש להם טלויזיה בבית וכד', אבל לאט לאט משתלבים בחיים של הציבור החרד"ל בעיר.

    • תכלית היהודי הוא להיות יהודי על פי התורה. באיזהו שלב בהיסטוריה, החתם סופר, או הרש"ר הירש, החליטו ליצור הגנה נוספת בצורת 'חרדיות'. אבל תמיד הבסיס נשאר 'יהדות'.
      'חרדיות' מכל הסוגים תמיד תהיה קשורה ל'השקפה' ולא למהות העשייה היהודית – המצוות לימוד התורה ותיקון המידות. שאין היא בבסיסה זקוקה לאותה חרדיות. החרדיות כאמור, נתחדשה לתוספת הגנה על היהדות.
      גם אם נאמר שהחרדיות היא לא היהדות הבסיסית, עדיין זהו חידושו של החתם סופר: היהדות זקוקה להגנה ע"י החרדיות, גם אם לפעמים זה פוגע בשוליים.
      עם זאת צודקת הכותבת שלא כל שוליים מאיימים על היהדות החרדית, ומשכך אין צורך להתגונן מפניהם ע"י 'חרדיות'.
      בעיני, כל העיוותים במישורים אלו נובעים מכך שאנשים שוכחים את חילוק זה שבין 'חרדיות' ליהדות. החרדיות היא רק הגנה ליהדות, ולא המהות בעצמה. כשרבים מזהים עצמם ואת מהותם כ'חרדים' ולא כיהודים. ולכן ענייני הלכה, תורה ומידות והנהגות טובות משניים הם אצלם להגדרתם כחרדים, וממילא המידתיות משתבשת. ומי שראוי לקרבו מרוחק, ומי שראוי להרחיקו מקורב.

    • תגובתך השמעת מעט מנותקת מהציאות ברחוב החרדי הקלאסי…

      אכן יש חריגים אך אלו חרגים ואת עוסקת בחריגים מאדד!!!

      הרוב המוחלט של הציבור החרדי ישמח מאד אם בנו יהיה גדול בתורה ולצערו , פעמים רבות נזרק בבוז אל מחוץ למחנה רק בהיותו מעט שונה מהאחר…

  • מיהם השולים "שלנו"?!
    שאלה שסובלים מהם רק המדומיינים.
    קודם תגדירי מזה שלנו? מיהם הקבוצה שאת קורה להם שלנו?
    לדוגמא לפי רוח הדברים שכתבת, את למשל השוליים שלנו. כי בשלנו לעולם לא שמענו על "סיסמתו" של החזו"א, למשל אצלינו זה נקרא דעת תורה של החזו"א, התורה עצמה ולא סיסמאות.
    בשלנו לעולם לא שמענו על תיאורית הזהויות, בדרך כלל מי שמכיר את המושג ומכיר את היהדות, יודע שזה מילה מכובשת של ע"ז = עבודת אלילים.
    שוליים שלנו הם אלה המרובעים שחושבים שהאדם הוא רובוט והוא צריך להיות הילד טוב בירושלים והסיסמה שלו היא תמיד דרך ארץ קדמה לתורה.
    השוליים שלנו הם תמיד אלה שיודעים להטיף ערכים כאילו קיימת כזה דבר בעולם המערבי.
    לסיום:
    האדם הכי מסוכן ליהדות הוא זה שמדמיין שיש לו ערכים. ולכן הוא השוליים שיינו יין נסך.
    המאמר המקורי של קליין דיבר על שוליים אחרים לגמרי. בנים ובנות שרוצים לעשות חיים טובים. הוא דיבר על נוער וכדומה.
    את מדברת כשוליים שיינם יין נסך, ואת שואלת מיהם השוליים שלנו?! השולים שלך הם באמת היהודי המקורי שיודע מתי מותר לדבר לשון הרע ומתי מותר לתקוף. השוליים שלך הם בעלי ההשקפה היהודית שכל התורה כולה וספרות ההלכה הם תוצאה מבעלי ההשקפה.
    ביהדות בעלי ההשקפה הם עיקר ובעלי ההלכה הם טכניים ותו לא.
    לסיום בדיחה היהודית טיפוסית:
    שאל מין\אפיקורס את אחד מגדולי קדם: אצלכם יש הרבה שקוצים, אז אייך אתם נותנים לזה לקרות?! ענה לו הגודל הדור ההוא: מה אתה חושב כשאנו צריכים כמה שקוצים נשאיל ממכם?! יש לנו לבד שקוצים!!
    אז כן, יש שכר לשקוצים כי בלעדיהם לא החוז"א ולא הרב שך ובוודאי ישוב הישן, לא היו שורדים.
    את הטפת המוסר הדבילי, שמענו תמיד מכאלה, שמשום מה אף אחד מהם לא שרד (או חזרו בתשובה או שלחו את ילדיהם לישיבות הכי קיצוניות ככה לפחות זרעם שרדו). ופלא פלאים הקהילות החרדיות לא רק שורדות זה כשש אלף שנה, הם צומחות תמיד מעל דרך הטבע. אם זה כבר אז במצרים, ואם זה היום במדורנה תחת הגלות הכי קשה שזה הגלות תחת היהודי המתבולל בשיתוף פעולה של השוליים שלנו.

    • אפשר לומר בוודאות, שלא עלה מסר ברור כלשהו מדבריך, רבינו…

    • למשה היקר,
      המסר מאוד פשוט. יש מדומיינים שחושבים שהחרדי זה רק הוא, והשאר שוליים.
      למשל כותבת המאמר הנכבדה, חושבת שהיא החרדית וכל השאר שחושבים שהחזו"א זה התורה בעצמה (בניגוד לחי אבי יצחק היקר, כל חרדי קלסי חושב ככה אפי' שיש לו רב ופוסקים אחרים), הם מבחינת השוליים.
      כותבת המאמר חושבת שהשקוצים הקיצוניים, הם השוליים, והיא שמאמינה בזהויות דמיוניות, היא החרדיות הראויה והנכונה. היא לא מבינה שכל אלה שמאמינות בזהויות הם מבחינת ההלכה השוליים שיינם יין נסך. כי זהויות הוא ע"ז של תורה.

      בקיצור נמרץ: כל מי שסיסמת "דרך ארץ קודמה לתורה" בגרונו, הוא השוליים שלא שורד דור או שני דורות, ועל השלישי והרבעי יש הבטחה אלוהית שהוא לא שורד.
      אתה – משה היקר – בוודאי מכיר את אלה שתמיד אומרים "אתם הדתיים" "תוריד את הכיפה – אייך אתה מתנהג – זה חילול השם".
      אתה מבין? אלה השוליים!! ולא רק שולים, הם הכי מסוכנים. כי הרי מהי האלטרנטיבה המידית שלהם? להיות לאומן פנאט, להטיף מוסר מערבי טיפשית ופרדוקסלית?!
      הם לא באים מתוך, ורוצים לעזור, הם באים כמתחזים לצוד נפשות למיסיון המערבי הפנאטי והפרדוקסלי.
      הם מניחים בטעות שיש ליהודי טקסט ואז מה הבעיה לקחת את הטקסט ולצטט לטובתו ולטובת המיסיון שלו, כמו נבל ברשות התורה קלסי.
      הם לא מבינים שיהדות זה תורה של בעל פה לא כתובה. אלא תוכן פילוסופי עמוק שמעוברת מאב לבנו מרב לתלמידו, אלא בעל פה. זה הרוח היהודי לדורותיו שזרים או עצלני חשיבה מזרע היהודים, לא יבינו לעולם.

      נאמר שביום שתרגמו את המקרא לזרים, זה כיום שעשו את העגל. שזה בעצם ביום שיהודים רצו להיות ככל העמים עם דגל שלמענו מרקיבים את זרעם הרווקים והרווקות. חטא העגל = אלה אלוהיך "ישראל במקום "בני ישראל".
      שאתה הופך את היהודי ל"ישראל", אתה הופך גם את התורה של בעל פה לתורה של כתב = סטטיות דטרמיניסטיות. ואז כל בני המשטר רובוטים שלא מסוגלים להוליד ולהצמיח דורות עם תורה של בעל פה.
      מה שאין כן "בני ישראל" בלי משטר, תמיד התורה שלהם תורה של בעל פה, כפי שנדרש מבני אדם דינמיים, ולכן לעולם אי אפשר לתרגם אותם ולכתוב אותם על כתב. מצד שני בני ישראל\בני אדם כהגדרה הם אורגניזמים טבעיים אבולוציוניים דינמיים שמולידים בני אדם עם מסוגלות לחשוב ולצמוח חשיבתית מדור לדור ולכן היא תמיד בעל פה ששורדת לדורי דורות וכנ"ל אי אפשר לתרגם אותם או לכתוב אותם.

      ולכן שאנו רואים יהודים קלסיים, תמיד לא נראה שטנץ אחת סטטית דטרמיניסטית.
      אלה הרובוטים שנוצרו בשטנץ מערבי בהתחזות יהודית, תמיד ידרשו את הדרך ארץ קודמה לתורה. תמיד לא יסבלו דברים שנראים להם כפי השטנץ כקיצוניות, תמיד יטיפו מוסר כמו אתם הדתיים אתם עושים חילול השם וכו' וכו' וכו'.
      והכל לעומק בא מקנאה ושנאה לבן האדם הדינמי שיש לו תורה של בעל פה שהוא תוצאה של אדם החושב.

  • כמה הערות
    תורה ודרך ארץ זה דרך חיים לעילא אבל צריך שיהיה תורה ודרך ארץ דייקא
    הבעיה בחולצות כחולות זה שרובם דתיים לייט ובדך כלל מי שהולך לצבא מהציבור החרדי ג"כ בהגדרה של דתי לייט [בחורים נושרים]
    וללכת לעבוד וללמוד ולקיים אורך חיים חרדי דהיינו אינטרנט כשר בלי סרטים פסולים והשאיפה לקיים התורה בשלמות מתוך דבקות בהשם יתברך

  • איזה סלט.
    כל מזהי התהליכים למינהם נופלים לאותו פח .
    הראיית מנהרה המגזרית מחוללת במוחם של המזהי תהליכים מציאות שכל כולה מקומית נקודתית למגזר הספציפי ממנו הן באים .
    כך מקשים ומקישים גוזרים גזירות שוות יותר ופחות .משיטתו של החזון איש לתמורות שחלו ביותר מיובל שחלף מלכתו . הכל פייק נוז.
    החרדים כמו כולם מסגלים לעצמם שיח משתנה , סגנונם מושפע מהמקום בו הם חיים הם תבנית נוף מולדתם יותר מאשר חזון האיש . דומה הדבר להשוואה של שיחת הבריות בככר השוק של שנות ה50 בתל אביב לשיח טוקבקיסטי בפורומים ברשת היום .
    לי נראה שדבריו של החזון איש בדבר הקיצוניות . דרכם של פאי. החרדים החדשים והישנים היום מסתדרים יחד אם רק נציב אותם על ציר הזמן הרלוונטי

    והגיע הזמן שצריך עיון יתחיל לשמש במה לחשיבה והגות חרדית ולא פורום לדישדוש בבינוניות

    • יסלח לי כבודו אך,
      נראה כי תגובתך לא בהכרח בהקשר למאמר הנ"ל.
      שאלמלא עיינת במאמר אולי היית מבין כי הגות חרדית היא לא בהכרח דשדוש בכיוון חשיבה אחד ולפי ראות עינך ..
      אלא אכן הגות זו צריכה עיון טפי…

  • אני אגב ממליץ מאוד לכותבת המאמר הנכבדה ולכל החברים היקרים כאן, לקרוא מאמר חדש שכתבתי בשבוע שעבר, מאמר שקיבל ביקורות טובות מאוד מאנשי ההגות הפוסט מודרנית העכשווית.
    מאמר בשם "אפוטרופסות על היהודים? "אל דברו בשמי" – חנה ארנדט
    הנושא שם זה הפולמוס הנודע של הפטריוטים הלאומניים הפנאטים מול חנה ארנדט היהודיה החופשיה הקלסית.
    אבל התוכן אותו דבר כמו כאן, שעיקרו זה שהיהודי הקלסי אומר תמיד "אל תדברו בשמי"

    • לא הבנתי מה ההשוואות בין הרע ליותר רע? אז הפחות רע הפך לטוב?

      שניהם לא טובים. גם נער הפלג, שבמקום ללמוד עשה מה שעושה,

      וגם אותו "אברך" עלם חמודות" שלא נדחקה פרנסתו, ובכל זאת החליט לצאת לעבוד

      ואם לא די בזה, סחב אחריו עוד שניים מחבריו לספסל הכולל.

      שניהם לא בסדר.

      מה ההשוואות האלו?

      והתוצאות?
      זה אני אספר לך גברת כותבת.
      אני עוסק בטיפול זוגי וגירושין.

      כל הסיפורים שמערכות נישואין נסדקו בגלל דברים שאינני רוצה להעלות כאן, היו רק באותם בתים שמכובדנו האברכון החליט לצאת "רק" לפרנסה.
      לא פגשתי דברים קשים כאלו, ולו אצל אברך שיושב ולומד.
      התוצאות של היציאה כביכול לפרנסה, אצל אברך צעיר שעוד לא נולד לו בן אחד וכבר אץ רץ ללמוד ולפרנס, הרסו לא מעט.

      הרבה תשתית של יראת שמים ולימוד צריך בשביל שהאדם ייצא מבית המדרש ולא יינזק.
      וכולי האי ואולי. וגם עדיין לא.

      ההשוואות האלו, גם הן פרי ביעושים בחברה שלנו.

  • מאמר נפלא המלבן היטב סוגיות בוערות!

    אכן, השקר יכסה ארץ ושומרי החומות עסוקים לשמור על החומות
    ,מבלי משים למתרחש בשדות…

    והעשבים השוטים גדלו ופוסעים על ראשי עם קודש…
    והצאן הולך כעדר ומחפש מרעה בשדות זרים …

    ורק משיח ישיח לפי תומו..
    ואמת מארץ תצמח….

  • קראתי , נהנתי , ונעצבתי אל ליבי מאד.
    נהנתי משפה יפה , מושכת להמשך קריאה , בהירה , ומבהירה היטב את הגלות בה אנו כולנו בעת זו.
    אין כל חיסרון לא להצליח ולשאוף לשם , אין כל מום ליצרים ובלבד שאנו מכירים בהם כיצרים ! ולא הופכים אותם למוצדקים , אלא מכירים בחולשת עצמינו , לא אשכח כי בהיותי צעיר באחת הישיבות קטנות בירושלים , נער שובב מלא שאיפות , אך בשילוב הרבה מפריעים, ביום מן הימים התרגשות ענקית שררה כאשר הגאון הר' שטינמן זצ"ל פסע במעלה המדרגות לישיבתי , ואני שקיבלתי אישור חריג מהורי למצלמה ליום קדוש זה , רצתי ופיזזתי מאחד לשני ונצמדתי להרה"ג מכל כיוון…..
    המהומה שככה והשיעורים החלו , וחברי שמעט לעגו לשובב השכבה שפתאום מנסה ליצור מזכרות מכל כיוון … ובדיוק אתה ? הם אמרו… הושתקו על ידי המגיד שיעור היקר , שהגיב על הדברים ואמר , " עדיף לי אותו התלמיד שמראה בכל לב מיהו אותו האחד שבכל ליבו חפץ הוא לשהות בקרבתו ואכ הרי ששאיפותיו שלימות ובהירות, על אותו תלמיד שתמיד הוא הכל יודע , ותמיד הוא מבין , ובוחר הוא בקפידה את אשר יחפצו בקירבתו"
    כותבת יקרה , לעיתים אנו בצמתים בחיינו מבינים שמעט שגינו ואת הקו פיספסנו , לפחות בואי נכיר בכך , ונהפוך עולמות שילדינו שלא טעמו טעם חטא מהו , יחושו בכל ליבם בקירבתו של מי אנו באמת חפצים . ובאיזו גדלות אנו גאים…
    כן אותו הקיצוני שביודעו כי ילדו חלילה מעד עם מכשיר כזה או אחר , הרי ששבוע אינו אוכל , ומצב רוחו מתערער . הוא זה השומר על השלשלת , הוא ולא אחר , ואני שמגיב כאן גם אני בצער עושה כן , כי הנה אני בתוך הוואקום… , הנה קורה אני דעות… ואותי לימד מרן החזו"א באחד ממאמריו על קבוצה יקרה וטועה בעם ישראל , כי הגבורה האמיתית היא אינה להיכנס לנסיון ולעמוד בו , אלא לברוח ממנו מראש . ( מאמר בנוגע לגיוס בחורי ישיבות)
    אז כן אנו נאלצים לא מעט לקיצוניות , וכן פעמים רבות בכאב ומתוך פשרה וידיעה כי אנו גם מפסידים בכך , אך זו היא הדרך היחידה לשמר את הגחלת , וכמותה את השרשרת הכה ארוכה , מי הם אלה היחידים שבמחנות המוות את צלם האנוש לא איבדו , ורק על האחרים חשבו , וזאת בהיותם בין חיים למוות , מי אם לא הקיצוניים ,
    אמת אנו בדור בו הנסיונות עצומים , אבל באי ונכיר ונוכיר לפחות את אותם שאת הנאות החיים זנחו , לטובת החזקת הלפיד , רק שם האמת נמצאת , אין שני אמיתויות!!!
    ואגב , עולם הציתותים הינו בכלל מרתק , לא פעם נתקלתי בניתוחי מאמרים ודברי רבותינו , כאשר מאפיין מאד מעניין הינו זה שרק לצורך דעות מסויימות מאד משתמשים הכותבים במאמריל עתיקים של אותם ששוב לענות לנו כבר לא יכולים….
    אני אינני זקוק לציתתות , אני לומד את תורתו של מרן החזו"א ( אני גם משתדל להקפיד עם ילדי ככל יכולתי בהרבה ממנהגיו , …. שהרי אם אני משתמש בתורתו הרי שגם דעתו ההלכתית חייבת שתהיה מדוייקת … , ושלא לדבר על הבדילות משירות צבאי ) ואני גם יודע שאם בדורי חיים אנשי הנהגה שזכו ושתו מתורתו , הרי שמאמין אני באמונה שלימה שאם אלה היו מבינים את מאמריו כמוך , הרי שהיו אומרים זאת , שהרי רק אמת על ליבם .
    משום מה לא תמצאי ניתוחים תורניים בנטשאים השנויים במחלוקת מגדולי הדור החיים עימנו , כי הם יענו מייד …..
    אתפלל כי אזכה הלאה לכל חיי לא למעוד בדעותי,
    ולך כותבת יקרה מודה אני מעומק ליבי על כי בזכותך את הדברים חידדתי לעצמי .
    ולבסוף , חישבי בבקשה על השוליים כי זהי דבר יחסי הנגזר מהבטים חברתיים וסביבתיים ,
    ובכל קבוצה החלום של השוליים להיות במרכז, וחלומם של אלה במרכז לקבל את השוליים לחיקם חזרה .
    אז אנא ממך חיזרי לעסוק בלהשיב את אותם שבשוליים לאביהם שבשמיים , וללא נגיעות אישיות ,
    וזה בסדר לא תמיד להצליח ועדיין לזכור מהי הצלחה אמיתית.
    אקווה כי יעברו רחשי ליבי , ויתקנו ולו במעט את ההשפעה של המאמר הנל.

  • קצת ענווה
    איזה חכם המכיר את מקומו וד"ל
    סתירת ן זקנים בנין המדובר בהנהגה של דור העקבתא דמשיחא
    ומי שלא מבין או או מי שלא יכול להבין את המערכה עם הערב רב מה זה שמד❗מה זה יהרג ואל יעבור על ערקתא דמסאנא❗ אנא אל יתערב ילך וילמד איגרת תימן של הרמבם כיצד יש להתנהג בתקופה כזו
    ואל יהפוך לחזון איש….ולבאר כיצד כיצד היה נוהג

  • מאמר מאיר עיניים ממש!!!
    כל שבח נוסף יהיה בבחינת "דבר שפתיים אך למחסור".
    יישר כח גדול על האומץ הרב ועל הכנות הבולטת!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל