צריך עיון > סדר עיון > ההיסטוריה של ההיסטוריה

ההיסטוריה של ההיסטוריה

הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ רב בית הכנסת "משכן יעקב" ומרצה בכיר בפילוסופיה יהודית במרכז האקדמי שלם

התחשבות בתהליכים היסטוריים הינה אבן יסוד במסורת התורנית. אולם, בעקבות המחקרים ההיסטוריים של ההשכלה, נטשו שלומי אמוני ישראל את הזירה ההיסטורית והתבצרו בעמדה א-היסטורית. עמדה זו פוגעת בתורה ובשומריה, ובאופן אבסורדי, הופכת אותנו לפגיעים יותר לרוחות הזמן.

ג' חשוון תשפ"א

מן המפורסמות שלזיכרון ההיסטורי של עמנו תפקיד חשוב במסורת היהודית. "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" (דברים לב, ז), ציוונו אבי הנביאים. עם ישראל שוקד על כתיבת דברי עמו. התורה עצמה, שעיקרה הוראת המצוות ודרך ה', כתובה ברובה כספר היסטורי, וכך גם ספרי הנביאים והכתובים. בריאת העולם, האדם, מעשי אבותינו, ירידת השבטים מצרימה, גאולת מצרים, מתן תורה ומסעי ישראל במדבר. לתהליך הבירור ההיסטורי המתואר בתורה – מנח ועד אברהם, בחירת יצחק מתוך בני אברהם, בחירה ביעקב ולא בעשו ואחר כך בבני יעקב – משמעות חשובה לא פחות מהוראת המצוות. כיוצא בו, דברי הנביאים משובצים בדברי הימים של עמנו. נבואת ישעיהו הנביא מופיעה בהקשר למאורעות תקופתו; בירמיהו מתוארים המאבקים הפוליטיים של זמנו; ויחזקאל כבר נמצא בתוך הגולה על נהר כבר.

עם זאת, התפיסה ההיסטורית של התורה מתייחדת בכך שלקב"ה עצמו אין היסטוריה, להבדיל מדתות עובדות אלילים שבהן מתוארים קורות האלים. הקב"ה עומד מעל המקום והזמן, אבל האדם נתון לפגעי הזמן ותולדותיו. הבדל חשוב זה משפיע על תפקידה של ההיסטוריה ביהדות.

המציאות החומרית והחברתית עוברת שינויים במהלך ההיסטוריה, ויש לה השלכות על ההלכה. לימוד היסטוריה לעומק, הבנת תהליכים חומריים, תרבותיים והיסטוריים, כל אלה הכרחיים לצורך פסיקת הלכה בכל עת. מוטל על תלמידי חכמים להיות ערים להם, ואף לנתח אותם, ולדעת אל נכון כיצד להחיל אותם על ההלכה

ההקשר ההיסטורי בתורה משמש בראש ובראשונה להבנת הברית שבין הקב"ה ועמו. הקב"ה עצמו מתעלה מעל ההיסטוריה, אבל הברית עם האדם היא מאורע היסטורי בעל הקשר מסוים. ההבטחה לאבות ונסיונות הבנים הם הבסיס לברית בין ישראל לקב"ה. כדי להבין את התורה ומצוותיה אנו צריכים להבין אפוא את הרקע ההיסטורי של ברית סיני. בחלק מן המצוות משוקע הזיכרון ההיסטורי באופן ישיר: השבת, חג הפסח, חג הסוכות – כולם זכר ליציאת מצרים. תודעה היסטורית חיונית אפוא להבנת מצוות התורה, במובן הישיר ביותר. וגם באופנים עקיפים יותר: לא מעט מאיסורי התורה נועדו לבדל את עם ישראל מן העמים הקדומים ותועבותיהם; אם נרצה להבין היטב מצוות אלה, עלינו להכיר את הרקע ההיסטורי שלהן.

לא רק התורה קושרת את המצוות להיסטוריה. הרמב"ם מייחד לא מעט מספרו משנה תורה לקורות עמנו ולהיסטוריה האנושית בכלל. במבוא למשנה תורה סוקר הרמב"ם את ההשתלשלות ההיסטורית של התורה שבעל פה, את מחלוקות החכמים, את עריכת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא ואת עריכת התלמוד וקבלתו על ידי חכמי ישראל בכל מקום, לעומת אי קבלת פסקי הגאונים. במשנה תורה עצמו מתאר הרמב"ם את התקבלות התפילה המסורתית ואת תקנות החכמים במהלך הדורות. בהלכות שבת מתאר הרמב"ם את התקבלות דיני מוקצה. בהלכות אישות הוא מוסיף לתאר את מעמד נהגי האישות קודם מתן תורה ואחריה.

בין חכמי אשכנז בתקופת הראשונים אנו מוצאים דיונים משמעותיים על הבחנות היסטורית. חכמי אשכנז היו מודעים היטב להבדלי תרבות חומריים בין חכמי התלמוד ובין החיים בסביבה הנוצרית במערב אירופה, גם בתקופה שבה היתה חסרה מודעות זו אצל חכמי אומות העולם. לתובנות אלה נודעו השלכות הלכתיות לא מעטות שאדון בהן בהמשך המאמר.

לסיכום, להיסטוריה היהודית ולהכרתה ישנה חשיבות עליונה בהבנת הקשר שבין הקב"ה ובין עם ישראל, ולפיכך יש לה משמעות גדולה בעבודת ה'. יתרה מזו, לשינויי הזמנים יש השלכות לא מעטות על הבנת מצוות התורה ובוודאי על תקנות החכמים, אף שחוקי התורה עצמם אינם תלויים במצב היסטורי מסוים, כפי שהקב"ה אינו תלוי בהיסטוריה.

תובנות אלה שעברתי עליהן ביעף, עמדו למבחן שעמד לעקור את הכל. בתקופת ההשכלה במהלך המאה הי"ט קמו חכמי הזמן, למעשה בעקבות שפינוזה, ומתוך מחקר היסטורי בקשו לערער את אמונת ישראל ואת תורת ישראל

תובנות אלה, שעברתי עליהן ביעף, עמדו למבחן שעמד לעקור את הכל. בתקופת ההשכלה במהלך המאה הי"ט קמו חכמי הזמן, למעשה בעקבות שפינוזה, ומתוך מחקר היסטורי בקשו לערער את אמונת ישראל ואת תורת ישראל. התורה נמדדה בכלים של ביקורת המקרא, ולהלכה ניתנו הסברים והגדרות אנתרופולוגיים של אנשי המחקר באותם הימים. התנועה הרפורמית היא מן התנועות הבולטות שנשענו על מסקנות מחקריות אלה, ומחמתן עקרה את האמונה בקב"ה ועשתה את המצוות לנחלת העבר. הדת היהודית היתה למסורת ותו לא. כלומר, היא הפכה לתופעה היסטורית, וכשם שעלתה על במת ההיסטוריה, כך היא יכולה לרדת ממנה, להשתנות ולהתחלף. כתגובה לדברים הללו, נחשד העיון ההיסטורי ברפורמיות, בעקירת התורה והאמונה.

מני אז אנו מוצאים התנערות של האורתודוקסיה משינויי העתים. בהסתמך על דברי הרמב"ם בעיקרון התשיעי מתוך שלושה עשר העיקרים, "זאת התורה לא תהא מוחלפת", מתנגדים רבים לכל התחשבות בהיסטוריה. החת"ם סופר קבע ש"חדש אסור מן התורה", החזון אי"ש יצא נגד בחינת שיעורי תורה באופן היסטורי, והרב סולובייצ'יק קבע שהעיון התלמודי איננו תלוי בריאליה היסטורית ושמהותו היא קבועה.

במאמר זה אטען שחרף אמירות אלו, להיסטוריה תפקיד רם מעלה, הן בהלכה, הן במחשבה יהודית. את קביעות גדולי התורה שציינתי יש להבין בתוך ההקשר שבו נאמרו. לצד זאת, אדגיש שאין להחליף את המשמעות העכשווית של המצוות בפשר היסטורי, ועם כל הערך המוענק לזיכרון ההיסטורי, אין להמיר אותו בעבודת ה' של כאן ועכשו.

 

ההיסטוריה וההלכה: הרמב"ם

כאמור, הרמב"ם נוהג להציג הלכות שונות בתוך הקשר היסטורי. הקישורים ההיסטוריים במשנת הרמב"ם אינם מעטים. כל הרגיל בחיבורו של הרמב"ם "מורה נבוכים" מכיר היטב את הסבריו ההיסטוריים למצוות התורה. אולם במאמר זה בחרתי להתמקד דווקא במשנה תורה. הרמב"ם מתאר את מסורת קבלת התורה שבעל פה בהקדמתו למשנה תורה. לדבריו, סמכות התלמוד הבבלי נובעת מקבלת דברי החכמים בכל העולם היהודי. תורת הגאונים, לעומת זאת, לא זכתה להתקבל על הכל:

כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל […] וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא ובנו בו ויצא להם שם בחכמתם הם הנקראים גאונים […] ועוד חיברו הלכות פסוקות בענין איסור והיתר וחיוב ופטור בדברים שהשעה צריכה להם כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעומקה של גמרא. וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה, שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחרבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלשים ושבע לבריאת עולם.[1]

הסתמכות הרמב"ם על ההיסטוריה מכרעת לקיום היהדות כפי שאנו מכירים אותה. ראשית, הוא אומר שסמכות התלמוד הבבלי תלויה בהתקבלותו, כלומר בתהליך היסטורי. לאור זאת נחוץ, לדברי הרמב"ם, להכיר את התהליך ההיסטורי, לדעת אל נכון מה התקבל על הכל ומה לא. היכולת לנטות מפסקי הגאונים נובעת מהבנה היסטורית. היא משפיעה על מידת המחויבות למסורת.

הסתמכות הרמב"ם על ההיסטוריה כאן מכרעת עבור קיומה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה. ראשית, הוא אומר שסמכות התלמוד הבבלי תלויה בהתקבלותו, כלומר בתהליך היסטורי. לאור זאת נחוץ, לדברי הרמב"ם, להכיר את התהליך ההיסטורי, לדעת אל נכון מה התקבל על הכל ומה לא

שנית, המצוות עצמן נתקנו מתוך הקשר היסטורי. דיני עבודה זרה, למשל, תלויים בהיסטוריה, בתמורות התפיסה הדתית, ובהדרדרות של תפיסת ה' על ידי האדם. הרמב"ם מתאר את ההדרדרות הזו מני תקופתו של אנוש, כאשר ייחסו לברואים כוחות אלוקיים. מייחוס כוחות לברואים, הדרדרו עובדי האלילים לאמונה שהברואים הם הבוראים. כך היה המצב עד אברהם אבינו. הוא גילה את הקב"ה בשנית, ואז החלה הברית המיוחדת בין הקב"ה ובין אברהם וזרעו:

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה […] ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים […] וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו […] ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו […] עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, […] והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.[2]

גם את הלכות תפילה תיאר הרמב"ם מתוך הקשר היסטורי. התפילה, לדבריו, היא מצוה מן התורה, אלא שהתורה מעולם לא פירטה את אופן התפילה ואת מילותיה. חז"ל הם שעשו אותה קבע. הם קבעו את נוסחה והורו על זמניה. הוראה זו, הוא מסביר, נוצרה מתוך כורח. גלות בבל גרמה להשתכחות השפה העברית, ושפת התפילה שהיתה שגורה על פי בני ישראל החלה משתבשת והולכת. השמת התפילה לקבע היתה הפתרון שבחרו בו חז"ל:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם. […] אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר.[3]

אף את מוסד הנישואין תיאר הרמב"ם מתוך ההקשר ההיסטורי. לדברי הרמב"ם, התורה חייבה את האדם לקיים חיי אישות מתוך מחויבות ומתוקף הסכם חוזי, לא כקשר זמני ובלתי מחייב, כפי שהיה נהוג קודם שניתנה תורה:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה".[4]

לעומת זאת, בהלכות תעניות עושה הרמב"ם מהלך הפוך. הימים העיקריים שנקבעו על ידי חז"ל לציין את חורבן הבית ואת הצרות שתכפו הם שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, אולם הרמב"ם איננו מורה לעסוק בימים אלה בזיכרון לשמו אלא להפך. חובתנו, הוא אומר, היא להתמקד בהווה ולשוב בתשובה:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'".[5]

 

שינויים בתרבות החומרית: חכמי אשכנז

חכמי אשכנז עסקו לא מעט בהלכות תלמודיות שלדעתם אין חלים עוד על אנשי זמנם. לצורך זאת, הם נזקקו לידע של ממש על תנאי החיים בבבל בהשוואה לתנאי חייהם בימי הביניים באשכנז. למשל, חז"ל אסרו שימוש בחביות יין של גויים. אולם, הנוהג לזפת את פנים הכדים בימיהם של בעלי התוספות הביא לכך שהכדים לא ספגו את היין האסור, ולפיכך, גם אם הכילו יין נוכרים, היין לא אסר אותם כפי שהיה בעבר (זאת בנוסף על המעבר מכדי חרס בעת העתיקה לחביות עץ):

וקשה ממנהג העולם שנהגו בכל מקום לקנות [כלים] חדשים מן העובדי כוכבים ואין עושין בהן לא עירוי ולא הגעלה. ור"י היה מפרש לישב המנהג דדוקא בימיהם שהיו רגילים להטיל בהם יין בשעת זפיתה יש לאסור […] אבל עתה שאינן רגילין להטיל בהם יין בשעת זפיתה, אם נתן בהם יין אחר זפיתה היה ניכר.[6]

יתרה מזאת, דעתו של רבנו תם מובאת כמי שהקל במגע נוכרי ביין, נגד דין הגמרא, משום שהנוצרים אינם נוהגים לנסך בכל מגע עם יין כפי שנהגו בחברות פגאניות:

ומה שכתבתם דלא אמרינן בגוי לצעוריה קא מיכוין [לא אומרים שפעולת הניסוך של הגוי כוונה לגרום צער ליהודי ואינה מעשה ניסוך פולחני] […] הני מילי בימיהם […] אבל בזמן הזה לא רגילי [רגילים] בניסוך, ואין לחוש אלא על המגע, ובודאי לצעוריה קא מיכוין.[7]

לדעת רבנו תם, הנוצרים בזמנו אינם נוהגים ניסוך יין כפי שהיה מקובל בתקופה הפגאנית, ולפיכך סבר שניתן להקל, לפחות במגעו של ילד נוכרי. ואכן, הניסוך הפגאני הוא פעולה ביין עצמו, הטפתו או חלק ממנו לשם האל. כך נהגו בחברה ההלניסטית להטיף מעט יין לשם בכחוס. בחברה הנוצרית נהגו מעשה פולחני ביין בכנסיה בלבד.

תרבות חומרית הביאה את חכמי אשכנז לבטל את מצות ההסבה בליל הסדר. […] באירופה של ימי הביניים היה הנוהג לשבת על כסאות. הסיבה על כסא לצד שמאל איננה נוחה והיא איננה מציינת דרך חירות

מקרה דומה של שינוי של תרבות חומרית הביא את הר"י להתיר שלא לנקות את הידיים בתום הסעודה. כדבריו, חז"ל הורו לנקות את הידיים מחשש שנגעו במאכלים המטובלים במלח סדומית שיש לה השפעות מסוכנות לבריאות. באירופה של ימי הביניים לא היה מלח סדומית שכיח, ולפיכך נטילת "המים האחרונים", רחיצת הידיים בתום הסעודה, התבטלה:

ת"ר והתקדשתם אלו מים ראשונים כו' פירש ר"י דוקא להן שהיו רגילין ליטול ידים אחר הסעודה מפני מלח סדומית כי בימיהם היו רגילין לטבול במלח כדאמרינן: "אחר אכילתך אכול מלח" (ברכות מ ע"א). אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין אנו רגילין לאחר הסעודה לטבול במלח אין הנטילה מעכבת מלברך. ומיהו אנשים המעונגים הרגילים ליטול אחר הסעודה ודאי להם מעכב.[8]

תרבות חומרית הביאה את חכמי אשכנז לבטל את מצות ההסבה בליל הסדר. לדברי הראב"ן (רבי אלעזר בן נתן, מיינץ 1170-1090~), הסבה על צד שמאל, כפי שמורה התלמוד, היא ישיבה דרך חירות כאשר יושבים על כרים וכסתות, או על מיטות, כפי שהיה נהוג בתקופה הקלאסית הן במזרח והן בעולם ההלניסטי. באירופה של ימי הביניים היה הנוהג לשבת על כסאות. הסבה על כסא לצד שמאל איננה נוחה ואיננה מציינת דרך חירות:

כתב ראב"ן [בימיהם] היו נוהגין לישב על המטות ולשכב ונהסב בהסבת שמאל דרך תענוג לכך היו חייבין לאכול בהסבה אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין שלא כדרך הסבה ואין לנטות ימין ושמאל.[9]

דוגמא נוספת, מאוחרת יותר היא משלהי המאה הי"ג. המהר"ח אור זרוע מודע להבדל הדמוגרפי בין הקהילות באשכנז ובין הקהילות שהיו בתקופת המשנה והתלמוד בבבל ובארץ ישראל, ומתיר לאנשי רגנסבורג לבנות מחדש את בית הכנסת בעירם בלי הגבלות. גודל הקהילה המצומצם מניח הומוגניות רבה בבחירותיהם, שלא כמצב הדברים בתקופת התלמוד. הקהילות הקטנות באשכנז יכלו להגיע להסכמה על פועלן, ולפיכך, ניתן היה לאפשר להן להרוס את בית הכנסת, בהנחה שיבנו אותו מחדש כפי שתכננו. לא היה חשש, כפי שהיה בתקופת התלמוד, שינצלו את הריסת בית הכנסת לבנות בניין מגורים במקומו:

ונראה לפי עניות דעתי דאפילו קהילות שלנו חשובים ככפרים בימי התנאים והאמוראים. לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה. ויותר היו ישראל בכפר בימיהם מעתה בקהילה גדולה. וכעין זה כתב ר"י והתיר מטעם זה למכור עתה בהמה גסה לגויים. והטעם כי כל בני העיר נגררים אחר טוביהם ולא שיהיו כל טוביהם יחד בשעת המעשה אלא ז' מטובי העיר או ג' מבני הכנסת.[10]

 

תמורות חברתיות: ר' משה פיינשטיין

הדיון על הלכה והיסטוריה לא יהיה שלם בלי דיון על משמעויות חברתיות ולא רק חומריות. תמורות חברתיות משפיעות על חיינו לא פחות מאשר תמורות חומריות, ויש שיאמרו – אף יותר. אחת התמורות החשובות של ימינו היא השינוי במעמד האישה. יש המנסים להסתמך על אמירות מן העבר, אף של גדולי ישראל, המצביעות על עמדה יהודית המציבה את הגבר מעל האישה ומעניקה לו סמכות. יש המסתמכים על אמירות הקובעות שהאיש הוא הרוח והאישה היא הגשם וכדומה. והנה ר' משה פיינשטיין הורה בניגוד לעמדות אנטי-פמיניסטיות אלה. אמנם מן התלמוד עולה תמונה חברתית פטרנליסטית, שבה לגברים מעמד רם משל הנשים, אך לטענת ר' משה זו היתה מציאות שאיננה רצויה. המציאות החברתית בת ימינו, שמעמד הנשים מושווה לשל הגברים, היא רצויה והיא צריכה להתקבל בשמחה. לתופעה זו מתבקש שיהיו תוצאות הלכתיות כמו השוויון במצות הסבה בליל הסדר:

והב"ח הקשה להרשב"ם בפירוש עצמו שהוא מטעם אימת בעלה, הרי גם אשה חשובה צריך שתהא עליה אימת בעלה. ולא מובן קושייתו, וכי הוא מצוה ורצון החכמים שתהא אימת בעלה בדברים בעלמא שאינו נוגע לו, וגם בבטול מצוה? וגם אין זה דבר טוב לפני הבעל שיקפיד על אשתו, כדחזינן שכמה מאות בשנים שלא מקפידין על זה, כדאיתא בב"י בשם הר"י בשם התוס', שכל הנשים חשובות הן וצריכות הסבה, וגם מהמרדכי הביא כן. ולא שייך לפרש שכל הנשים נעשו חשובות ממש, דהבעל צריך לכבדן אף מדרך העולם. אלא בהכרח שהוא מצד שהכירו במשך הזמן שאין להאינשי [לגברים] במה להתגאות נגד נשותיהן, והנשי הכירו צורך הגדול שיש להאינשי בהן. והמיעוט חשובות שהיו בכל הזמנים היו נשי כאלו שהכירו צורך הבעל בהן, כמו שיש להו צורך בבעליהן, והכירו שגם בעליהן יודעין זה.[11]

ר' משה פיינשטיין חוזר על הדברים בהסבר לברכת "שלא עשני אשה". לפי רש"י, שני הסברים לברכה זו. ההסבר הראשון הוא המעמד הנמוך שנודע לנשים. ההסבר האחר הוא העובדה שלנשים פחות מצוות מאשר לגברים, שכן נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. ר' משה פיינשטיין יוצא בתקיפות נגד פירושו הראשון של רש"י, תקיפות הבולטת בחומרתה, שקשה למצוא דוגמתה בספרות האחרונים:

ועיין ברש"י שפירש בפירוש ראשון על הקושיא היינו אשה, דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שצריך למחקו דח"ו לרש"י לומר דברי הבל כזה, דמן התורה הא ליכא שום שעבוד על האשה לבעלה חוץ מתשמיש, ולענין תשמיש הוא משועבד לה יותר דהא עליו איכא גם איסור לאו, ורבנן שתיקנו שמעשה ידיה לבעלה הא כנגד זה חייב במזונות ואינה מחויבת לעשות רק עניני הבית ולא עבודת שדה ומעט עשיה בצמר שהיא מלאכה קלה ממלאכות שדרכן של בנות העיר בזה, עיין בש"ע אהע"ז ריש סי' פ', והמזונות מחויב שלא לגרוע מכפי דרך משפחתה ודרך משפחתו ובכל אופן לא פחות מכפי שהוא אוכל, וכן שמחויב בכסות לפי מנהג בנות העיר ולפי דרך המשפחות שלו ושלה דעולה עמו ואינה יורדת עמו ומחויב לכבדה ואינו יכול לילך מביתו בלא רשותה רק למלאכתו הידוע לה, והבעל אדרבה מחויב לעשות כל המלאכות שצריך האדם לפרנסה כלשון שתיקנו לכתוב בכתובה, ואף להשכיר עצמו סברי התוס' בשם ר' אליהו בכתובות דף ס"ג ד"ה באומר שהוא מחויב, ונמצא שאדרבה הוא יותר עבד לה מכפי שהיא שפחתו וצע"ג.[12]

ר' משה פיינשטיין מדגיש שמן התורה אין שום שעבוד של הגבר על האשה, להוציא יחסי אישות, ובהם הגבר משועבד לאשה יותר משהיא משועבדת לו. מצב הדברים בתקופת הגמרא לא היה מבוסס אפוא על מצות התורה, לפי ר' משה, אלא הוא תולדה של דינמיקה חברתית עצמאית. ר' משה פיינשטיין ער להתפתחות ההיסטורית שהביאה לשיפור במעמד האישה בימינו, והוא משבח אותו.

אמנם מן התלמוד עולה תמונה חברתית פטרנליסטית, שבה לגברים מעמד רם משל הנשים, אך לטענת ר' משה זו היתה מציאות שאיננה רצויה. המציאות החברתית בת ימינו, שמעמד הנשים מושווה לזה של הגברים, היא רצויה והיא צריכה להתקבל בשמחה

אנו למדים אפוא, שהמציאות החומרית והחברתית עוברת שינויים במהלך ההיסטוריה, וכי יש לכך השלכות על ההלכה. לימוד היסטוריה לעומק, והבנת תהליכים חומריים, תרבותיים והיסטוריים, הם הכרחיים לצורך פסיקת הלכה בכל עת. מוטל על תלמידי חכמים להיות ערים להם, ואף לנתח אותם, ולדעת אל נכון כיצד ליישם שינויים אלו על ההלכה.

אם פוסק ההלכה אינו ער לשינוי ההיסטורי, הוא עלול להוציא חלילה מכשול מתחת ידו. אחת הדוגמאות למכשול כזה הוא אימוץ אורחות חיים ולבוש של הקדמונים, שבקיצון מגיע לנשות השאלים. כפי שכתבו הראשונים, דיני צניעות נמדדים על פי המנהגים והמקומות ומשתנים בכל דור.[13] הניסיון לשחזר את המצב ההיסטורי של ימים עברו באמצעות פרשנות המקראות ודברי חז"ל הוא בעייתי ביותר. אנו מצווים ללמוד תורה, מוסר ומחשבה מחז"ל. אולם, כפי שאמר ר' משה פיינשטיין, איננו מצווים לחקות את אורח חייהם. האתגרים שעמדו בדרכם של חז"ל אינם האתגרים העומדים בדרכנו, והנסיונות שלהם אינם הנסיונות שלנו.

עם זאת, העובדה שההלכה מכירה בהיסטוריה אינה אומרת כמובן שהיא תולדה של המצב ההיסטורי. ההלכה נשענת על דבר ה', ותפקיד איש ההלכה הוא לבחון את אופן יישום ההלכה ומידת השתנותה על פי התמורות שעוברת ההיסטוריה האנושית: תמורות חומריות, תרבותיות וחברתיות.

 

היסטוריה ותמורות במחשבה: החזון אי"ש

כאמור, הידע ההיסטורי הכרחי ללימוד הלכה, אולם הוא הכרחי לא פחות להבנת עולם ההשקפה היהודי. כשם שאורח חייו של האדם עבר תמורות רבות במהלך ההיסטוריה, כך גם עולם המחשבה. אחת התמורות ההיסטוריות החשובות ביותר שעבר העולם הוא השינוי בתשתית המחשבתית של תפיסת המוסר, הערכים והאמונות. אי אפשר להשוות את התקופה שבה אדם לא היה מודע לתהליכים נפשיים ולעקרונות פסיכולוגיים, לתקופתנו אנו. לתמורות אלה השפעה על אורח חייו של האדם.

השינויים שחלו בתפיסת האדם את עצמו נתנו פרשנות חדשה לאמונה. החזון אי"ש בן זמננו כבר איננו משעין את אמונותיו ודעותיו על הוכחה מופתית. האמונה היא תחושה, הרגשה, לא ידיעה מוחלטת: "מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש."

לדוגמא, בעבר נחשבו חרשים חסרי דעת. האדם לא נתפס בעל תודעה כמו היום, ולא עלה על הדעת לחפש דרכים לחדור אל תודעתו של החרש וליצור עמו תקשורת. רק ההבנה שלכל אדם תודעה אפשרה את פיתוח שפת הסימנים וגאלה את החרשים מבדידותם ומבערותם. בדומה לכך השפיעה הבנה זו לגבי תודעת האדם על אמונתו. בעבר, כל מי ששמע קולות היה בטוח שהוא שומע קול אלוקים חיים או למצער קולות של מלאכים. התפתחות התודעה האנושית הביאה את ההבחנה בין אובייקטיביות לסובייקטיביות. הרהורי שווא ומחשבות שווא החלו להיתפס כתקלה, ולאו דווקא כנבואה. האדם החל לבחון את תודעתו בביקורתיות, לטוב ולמוטב.

שינוי משמעותי זה לא פסח על האמונה הדתית. זו איבדה את מעמדה האובייקטיבי. הרמב"ם למשל מתחיל את ספרו "משנה תורה" במילים הבאות: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".[14] התשתית של הקיום היא ההכרה במציאותו של אלוקים. זו היתה הנחת היסוד של כל אדם משכיל עד העת החדשה. בלשון הרמב"ם בחיבורו "מורה נבוכים" מכונה האמונה בקב"ה "מציאות הנשענת על הוכחה מופתית", כלומר האמונה היא הכרה אובייקטיבית ולא פנימית.

אולם, השינויים שחלו בתפיסת האדם את עצמו נתנו פרשנות חדשה לאמונה. החזון אי"ש בן זמננו כבר איננו משעין את אמונותיו ודעותיו על הוכחה מופתית. האמונה היא תחושה, הרגשה, לא ידיעה מוחלטת: "מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש."[15] שינוי היסטורי זה בתודעת האדם מקבל אצל החזון אי"ש ביטוי הלכתי:

ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם, ומביא דבר וחרב בעולם, אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת.[16]

תקופתנו היא של הסתר פנים. משמעות הסתר פנים היא שאין השגחתו גלויה, ובמילים אחרות, שאין לנו עוד הוכחות מופתיות, הוכחות מוחלטות. האמונה נסמכת על הרגשתנו. הרגשתנו זו איננה תחושה קלושה בהכרח. זוהי הרגשה איתנה, אמונה הקבועה בלבנו שזה אלוקינו ואין בלתו, אולם אין ביכולתנו לאמת את הדברים בהכרח בהוכחה לוגית מוחלטת.

 

מדוע התעלמנו מההיסטוריה (ומהו המחיר של התעלמות זו)?

הבנת תהליכים היסטוריים, אפוא, רבת ערך היא לחיים על פי התורה, הן בשמירת הלכה, הן בהשקפה נכונה. אך דא עקא, לימוד ההיסטוריה ננטש ברובו בעקבות ההשכלה. החשש הגדול מעיסוק בהיסטוריה התפתח בעקבות מה שמכונה הגישה ההיסטוריציסטית. גישה זו קובעת שההיסטוריה היא אמת המידה היחידה למוסר. אין אמת מוחלטת ואין ערך שאינו תלוי ברוח הזמן. הכל היסטוריה. הכל תולדת הזמן. התרבות המצרית הולידה את התורה, ההלניסטית את המשנה, הפרסית את התלמוד והפולנית את הרמ"א, את קצות החושן ואת המשנה ברורה. מסקנת גישה זו היא שעלינו להמשיך ללכת עם רוח הזמן, ולהשיל מעלינו "מגבלות הלכתיות" שהתפתחו בזמן ובמקום רחוקים מאתנו. מדוע שנתעקש להישאר "מחוץ להיסטוריה"? מדוע לדבוק בעיקשות בעבר?

יש פער משמעותי בין האמירה ש"הכל היסטוריה" להבנה שההלכה פועלת בתוך ההיסטוריה, בתוך ההקשר ההיסטורי. בתפיסה של חז"ל, ההלכה מכילה גרעין אמת שאינו תלוי היסטוריה, אולם הפעולה של ההלכה במציאות היא תמיד היסטורית

הגישה ההיסטוריציסטית שונה מאד מההתחשבות בהיסטוריה שתיארתי למעלה. יש פער משמעותי בין האמירה ש"הכל היסטוריה" להבנה שההלכה פועלת בתוך ההיסטוריה, בתוך ההקשר ההיסטורי. בתפיסה של חז"ל, ההלכה מכילה גרעין אמת שאינו תלוי היסטוריה, אולם הפעולה של ההלכה במציאות היא תמיד היסטורית.

כפי שהראיתי, ההלכה אכן תלויה בחלקה במציאות ההיסטורית. חכמי ישראל ממשה רבנו ועד היום פעלו בכל דור ודור לעשות אזנים לתורה, לגזור גזרות ולתקן תקנות. כל חכם שתיקן, תיקן על פי המציאות שהיתה בדורו, וכדברי הגמרא "משום מעשה שהיה", או "מעשה שהיה כך היה". אולם בסופו של דבר, חכמים לא התנבאו לדורם בלבד. בכל תקנת חכמים טמון עיקרון המבוסס על דברי תורה, ועקרונות אינם בטלים. המבקש לקשור את דברי התורה ואת דברי חז"ל למציאות היסטורית בלבד, מבקש למעשה לנתק את דברי התורה משורשם העקרוני. הוא מתייחס לתקנות חז"ל כאילו היו תקנות פרלמנטריות, שמטרתן סדר פוליטי, כאילו שיקול הדעת של חכמים הוא מקומי, וכאילו לא עמדו לעיני חז"ל עקרונות-על. העושה כך מתעלם מיסוד חשוב בתורה המבחין באותם עקרונות-על העומדים בבסיס מצוות התורה ודברי חכמים. עקרונות אלה הם עקרונות דתיים, מוסריים, עקרונות של קדושה וחסד. "קדושים תהיו", ציוותה התורה, "ועשית הישר והטוב". אלו הם העקרונות שאומרת הגמרא: "בא דוד והעמידן על אחת עשרה […]  בא ישעיהו והעמידן על שש […] בא מיכה והעמידן על שלש […]  בא חבקוק והעמידן על אחת" (מכות כד, א). עקרונות אלה אינם תלויים בהיסטוריה אלא בטבע האדם. השלכות העקרונות הללו על המצוות, על ההלכה, מעניקות גם למצוות עוגן שאיננו משתנה ואיננו תלוי בתנאי המציאות ובחילופי התקופות. כמובן, ישנו הצד האחר, שהוא תלוי מציאות ופועל בהיסטוריה, וחכמים בכל דור ודור שוקדים על התאמת ההלכה לזמנה. נמצא אפוא שהמנסים לייחס להלכה ערך היסטורי בלבד, שוגים משום שהם מתעלמים מן היסוד העקרוני של התורה, ואילו השוללים את הפן ההיסטורי מתעלמים מתפקיד החכמים בתורה שבעל-פה לפעול בתוך ההיסטוריה ולהתאים וליישם את העקרונות הללו בתוך המציאות ותנאיה.

העובדה שאויבי ההלכה נוקטים נימוקים היסטוריים איננה אשמתה של ההיסטוריה. טענות מן הסוג הזה נולדו במאה הי"ט, בזמן שהמדע היה חזות הכל, מה שמכונה "מדעיזם". האמונה במדע באה במקום האמונה בה', וכמובן ביקשה לשרש את הדת ואת האמונה בקב"ה. ברם, לא רק האמונה במדע בחרה בתחליף סיבתי לתורה ולמצוות. באותה העת החלה להתפתח התפיסה כי עולם הערכים נשען על תרבות וחברה, ולפיכך הוא תמיד תלוי פרשנות. אף אדם איננו יכול להתחמק מן הפרספקטיבה של החברה שבה הוא מצוי, ולמעשה עולם האמונות והדעות שלו הוא לעולם זה של סביבתו, של זמנו. משום כך נראה לבעלי התפיסה הזו שאי אפשר לדבר על אמונה מסורתית, על חיים על פי אותה הלכה שנהגה משכבר הימים ושאיננה משתנה.

אולם, התשובה לגישה ההיסטוריוציסטית איננה הכחשה של השינוי ההיסטורי או בריחה מעיון בתובנות היסטוריות בכלל. מי שאיננו מודע לתמורות הזמן מבחינה חומרית, חברתית ומחשבתית, צפוי ליפול בעצמו, מבלי משים, לידי ההיסטוריה. כלומר, חוסר מודעות להיסטוריה אינו מציל אותנו מתהפוכות הזמן, אלא להפך: הוא הופך אותנו לקרבנותיה – בדיוק כפי שהגישה ההיסטוריוציסטית טוענת – מתוך אי-שימת לב וחוסר יכולת להתמודד עם תנאי הזמן ולתת להם מענה הולם.

התשובה לגישה ההיסטוריוציסטית איננה הכחשה של השינוי ההיסטורי או בריחה מעיון בתובנות היסטוריות בכלל. מי שאיננו מודע לתמורות הזמן מבחינה חומרית, חברתית ומחשבתית, צפוי ליפול בעצמו, מבלי משים, לידי ההיסטוריה

נוכחתי בעצמי במקרה כזה. הגיעה לידי חוברת שנכתבה על ידי אחד המשגיחים, הפורשת משנה חינוכית. עיקרה של משנתו היא: לעולם אל תאמר לילדך – אסור. אמור לו – אני איני עושה כך וכך. לעולם אל תאמר לילדך – חובה לברך, לקיים מצוות. אמור לו – אני עושה כך וכך. אמירה בלשון ודאית פוגעת בנפש הילד. היא יומרנית ופטרנליסטית, לדבריו. בקצרה, אותו משגיח הפנים בלא שים לב השקפה פוסט-מודרנית השוללת קיומה של אמת. "עשה" ו"אל תעשה" הן הוראות מחייבות המניחות אמת, ובתרבות הפוסט-מודרנית שלנו הן אינן לגיטימיות. אילו היה אותו משגיח מודע להקשר המחשבתי של דבריו, בטוח אני שהיה נזהר מלכתוב את הדברים הללו. אולם, זהו המחיר של בורות היסטורית, של חוסר הבנה של ההקשר המחשבתי ושל תבניות המחשבה שבתוכן אנו פועלים.

עבור לא מעטים מבני התרבות המערבית המודרנית, המודעות לעולם הפנימי של האדם וההכרה בכך שאין בידינו כלים להוכיח דבר מה באופן מוחלט (כפי שתיארתי למעלה), הביאו לייאוש מכל קביעה ערכית. הם הסיקו מכך שלא רק הוכחה מוחלטת איננה קיימת, אלא כל הוכחה איננה קיימת. גם מה שנקבע בלבו של האדם הוא פרי דמיונו. הכל סובייקטיבי. הכל נתון לשרירות לב האדם. האדם יצר את המוסר, את ערכיו, את אמונותיו. בידו לקצר ובידו להאריך, וכפי שנהוג לעוות את מילות הפסוק: "איש באמונתו יחיה". אין אמונה אחת. אין יהדות אחת. יש אמונות או יהדויות. במילים אחרות, אבדן ההוכחה הביא אנשים רבים להפקרות מוסרית וערכית, לידי ניהיליזם, או לפחות להשלמה עם ניהיליזם. השקפה זו עומדת בזיקה למה שמכונה "פוסט-מודרניזם", ולאמונה בקץ האידאולוגיות. כמובן, השקפה זו מערערת את כל עולם האמונות והדעות היהודי. השקפה זו היא רוח הזמן. הכרה בה ובתמורות שהיא מחייבת, כולל האופן שבו אנו מחנכים לאמונה ולשמירת מצוות, מולידה ספרים כמו "אמונה ובטחון". אי הכרה בהשקפה זו, במחשבה שאנו נעלים מן ההיסטוריה ואיננו צריכים להתחשב בה, מולידה חוברות כמו המתוארת למעלה.

כללו של דבר, אין לנו הפריווילגיה להתעלם מן ההיסטוריה. עלינו להבין היטב את רוח הזמן ואת התהליכים החומריים, החברתיים והמחשבתיים שמעצבים אותה. התעלמות מרוח הזמן מביאה בהכרח לקבלה של תפיסות המנוגדות להשקפת היהדות. תפיסות אלה חודרות מבלי משים מבעד לחומות שהחברה החרדית בונה בעמל ובקנאות. אם אין מכירים את האויב, אי אפשר להישמר מפניו. השקפות אלה פושות בציבור באמצעות שיטות חינוך הנלמדות בסמינרים, באמצעות ספרי ילדים, גם אלה הנכתבים על ידי הטובים והכשרים שבסופרים (שהרי הם עצמם קראו ספרות אחרת), ואף דרך המגע היומיומי עם העולם שבחוץ.

***

אנו מוצאים זעיר פה זעיר שם ספרי היסטוריה. הרב ברל ויין כתב מספר ספרי היסטוריה פופולריים שהפכו לספרי לימוד במוסדות הלימוד החרדיים בארה"ב; הרב דב אליאך כתב על תולדות הגר"א; הרב בנימין שלמה המבורגר עוסק רבות במנהגי יהדות אשכנז ובתולדותיה; הרבנית אסתר פרבשטיין כתבה רבות על השואה, ומחקריה נחשבים לרבי ערך בין חוקרי השואה. אך עם כל זאת, ההיסטוריה איננה זוכה להערכה רבה בציבור התורני, ואף קיים חשש גדול ממחקרים היסטוריים.

אין לנו הפריווילגיה להתעלם מן ההיסטוריה. עלינו להבין היטב את רוח הזמן ואת התהליכים החומריים, החברתיים והמחשבתיים המעצבים אותה. התעלמות מרוח הזמן מביאה בהכרח לקבלה של תפיסות המנוגדות להשקפת ההלכה. תפיסות אלה חודרות מבלי משים מבעד לחומות שהחברה החרדית בונה בעמל ובקנאות

לימוד היסטוריה הוא לימוד רב ערך. הכרת ההיסטוריה לעומקה חשובה ביותר. לא על מנת להשעין עליה את אדני התורה והמצוות, לא על מנת לשנות את עולם הערכים וההשקפה היהודית חלילה, אלא על מנת להבין את ההקשר של דברי התורה, הן הלכה והן מחשבה. כדברי הגר"א על חכמות חיצוניות, "כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה",[17] כך גם ההיסטוריה. אבל אין מדובר אך ורק בהכרת קורות העתים בלבד, אלא בהבנה של אורחות חייהם של הקדמונים, בהכרות עם אורח מחשבתם. רק בדרך זו ניתן להבין הן את המשמעויות ההלכתיות של דברי חז"ל והן את המחשבה העומדת ביסודם, חרף תמורות העתים.

אכן, לצורך הבנה היסטורית אין די בידיעה שטחית ויש צורך בלימוד מעמיק ויסודי. לשם כך יש ללמוד לא רק היסטוריה להמונים, אלא גם ספרי היסטוריה החוקרים את הלוך המחשבה של קדמונינו ואת התמורות שחלו במהלך הדורות עד ימינו אנו. אין ספק שלימוד מסוג כזה עשוי ליפול באותם כשלים שהצבעתי עליהם במאמר. הרי ברי כי ההיסטוריונים שהעמיקו חקור בעולם המחשבה של הקדמונים אף הם נגועים במחשבתם שלהם עצמם. אולם האם אנו יכולים לנער את חוצננו מן הצורך להבין, לחקור, ולהכיר עד כמה שביכולתנו את עולמם של החכמים בכל הדורות? עצימת עיניים מביאה בהכרח לאותם כשלים שמהם אנו מנסים להימנע. התיקון של היחס להיסטוריה צריך להיות לקיחת אחריות על הידע, ולא התעלמות ממנו.

 


[1] רמב"ם, הקדמה, משנה תורה.

[2] רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א הלכה א–ג.

[3] רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק א הלכה א–ד.

[4] רמב"ם, הלכות אישות, פרק א הלכה א.

[5] רמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה הלכה א.

[6] תוספות עבודה זרה לב ע"ב, ד"ה כך היא גרסת הספרים.

[7] שו"ת בעלי התוספות סימן קכב.

[8] מרדכי, מסכת ברכות, פרק אלו דברים רמז קצא.

[9] מרדכי, מסכת פסחים, הסדר בקצרה רמז תריא.

[10] שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן סה.

[11] שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק ה סימן כ. ההדגשה אינה במקור.

[12] שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק ו סימן ב.

[13] ראה ראבי"ה ראבי"ה חלק א – מסכת ברכות סימן עו; מרדכי מסכת ברכות פרק מי שמתו רמז פ; שו"ת מהר"ם אלשקר סימן לה.

[14] רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א הלכה א.

[15] חזון אי"ש, אמונה ובטחון, פרק א.

[16] חזון אי"ש, יורה דעה, פרק ב, ט"ז.

[17] הקדמת ר' ישראל משקלוב לספר פאת השלחן.

Photo by Alexandar Todov on Unsplash

30 תגובות על “ההיסטוריה של ההיסטוריה

  • דווקא כיום ראיה היסטורית חשובה מאד להסברה החרדית נגד ההסתה בשל ההתנהגות מהקורונה.

    הרי מסופר על תלמידי רבי עקיבא, שמרכזו היה בבני ברק שמתו 24,000 במגפת האסכרה (חולי בדרכי הנשימה), למעשה אם אני מבינה נכון פשוט כולם מתו (שהרי אח"כ כתוב שהלך אצל רבותינו שבדרום כי לא היו לו תלמידים), וחכמים מסברים שזה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

    משמע שאחרים שכן נהגו כבוד זה בזה נצלו מהמגפה.

    אני משערת שזה כמו שרואים היום שסרבו לראות במגיפה כגורם מגביל ולנהוג בריחוק מתאים בכדי שלא ידבקו, ובסוף מתו 24,000.

    זאת אומרת שבקבוצות מסוימות ההסברה הרגילה לא עובדת, אלא רק ראיית תוצאות המגיפה (אבל בגדול לא 100 מתים פה ו- 100 מתים שם). לכן צריך לא לכעוס על הציבורים המזלזלים, אלא לשמור מהם הרחקה ככל שניתן ולהבין שכאשר יגיעו לאלפי מתים במגיפה בכל ישוב חרדי, התושבים יתחילו להקפיד באדיקות יתחילו להקפיד והמגיפה תשכך אצלם.

    אני גם מקווה שלא יעשו לנו אילו איסורים של ספירת העומר בגלל אותם מזלזלים (זו תהא קצת אירוניה שבשביל אלו שלא נוהגים כבוד באחרים ולא מוכנים לנהוג בצמצום הנדרש בחתונות, יאסרו על כולם להתחתן במשך תקופה מסוימת).

    • תגובה הזויה!
      אגב כלל לא בטוח שזו הייתה מגפה, כבר כתב רב שרירא גאון ושי"ר בעניין ואין כאן המקום

    • מעניין מאוד. זה מה שהגמרא אומרת:

      "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא אמר רב נחמן אסכרה."

  • א. ללמוד הסטוריה באופן מאוד יסודי ומעמיק (להבדיל מידיעה כללית מאוד) בכדי ללמוד טוב יותר או לפעול טוב יותר היום מבחינה דתית מוטעית לחלוטין. המחשבה ההלכתית והדתית לא תשתנה מהסטוריה בצורה שמחבר המאמר מוכן לקבל , ובוודאי לא מהסטוריה המוגשת ע"י הר אליאך או הגב' פרבשטיין (היא הרי מעובדת לפי ההלכה הנתפסת בעיניהם). אם יהיו שינויים הם יהיו אחרים, ראה בסעיף ד. נכון שללימוד הסטוריה יכולות להיות השלכות מסויימות כמו הבנה טובה יותר של פרים טכניים המוזכרים משנה ובגמרא וממילא השלכות הלכתיות, אבל התועלת היחסית של לימוד כזה (יחסית למאמץ) אפסית ומשולה בערך לתועלת היחסית של לימוד כימיה בכדי להסתבן (קצת הגזמתי, אבל רק קצת)..
    ב. אמירות כמו של הראשונים והאחרונים המצוטטים אינן זוקקות ידיעה הסטורית טובה וק"ו לא הבנה הסטורית. הן אמירות הנסמכות על עובדות הידועות לכל אדם כמעט או שאנשים חושבים שהם יודעים. מישהו חושב שלחזו"א ולרב פיינשטיין היתה השכלה הסטורית אמיתית? ובדברים שהובאו בשמם – האם אכן בזמנו אשה לא היתה, פעמים רבות, כשפחה לבעלה (עיון קל מראה שאשה עושה לבעלה מלאכות מסויימות שנתפסו כמהותיות לקשר נישואין כמו שמזיגת כוס והצעת מיטה ועוד) ושירותים אחרים שהם ברי חילוף ע"י שפחות) ? (ובסוגריים – האם באמת כל הכופרים פעם, בימים המצויינים ההם היו "בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות" ולא היו כופרים מחמת שיקול הדעת? ידיעה הסטורית מעלה שהיו כופרים משקול הדעת ומעמד אשה היה נחות).
    ג. ברור כי לא ההסטוריה במובנה המדעי היא שהניעה את האחרונים האלו לדבריהם אלא שכל ישר וידע בסיסי (שכאמור הוא כפי הנראה גם מוטה).
    ד. היכן הגבול בין אמירות כמו שדין מורידין אינו קיים או שאשה אינה שפחה לבעלה לבין פרשנויות הטוענות שעין תחת עיןהיה בזמנו דין כפשוטו ורק משהתקבעה תפיסה מוסרית אחרת שונה הדין, ושדין עיר הנידחת ובן סורר ומורה "בוטלו" מחמת שינויי תפיסה מוסרית? אמנם השפה שונה, החזו"א ורמ"פ טורחים לעדן את קביעותיהם ב"ח"ו לרש"י לומר דברי הבל כזה" ובאמירות "שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול", אבל התוצאה הינה דומה מאוד , הכרה בשינויים הלכתיים.

    • א. כנראה אינך מכיר את מחקריה של הרבנית אסתר פרבשטיין. מדובר באחת מטובי החקרים של השואה.
      הציטוט של החזו"א והרב משה פיינשטיין היה בדיוק כפי שכתבתי, להראות שהם בעצמם התיחסו להיסטוריה. לא על מנת לחוות דעה על קביעותיהם. ובאשר לביקורת על ר' משה פיינשטיין, לדאבון לב לא טרחת לקרוא את דבריו המצוטטים ונחפזת להגיב. הוא איננו טוען שנשים לא היו משועבדות. להפך, הן היו והוא טוען שזהו מצב שאיננו רצוי. טענתו היא בדיוק כך. שמצב סוציאלי של העבר איננו צריך להיות מונצח רק משום שהוא מתואר בתלמוד.
      ג. אינני יודע מהי היסטוריה "מדעית". אינני מכיר אף חוקר בן זמננו שמתיימר לטעון שהיסטוריה היא מדעית ומחקר היסטורי הוא מדעי. במקרה הטוב הוא אקדמי.
      ד. אם כבודו יכול להוכיח שבזמן התורה, משמעות "עין תחת עין" הייתה כפשוטה, אשמח לראות זאת.

    • לרב ד"ר יצחק לפשיץ
      • קראתי את כל ספריה בציפיה והתאכזבתי, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שההסטוריה שלה לא תניד את אף גישה הלכתית במילימטר. לזה לא התייחסת. לגבי הגרמ"פ – צדקת (מה שהטעני – מלבד החפזון – היה שלו כפי שאכן כתב היה יכול לבאר ברש"י שזה המצב דה פקטו ועל זה הברכה. כפי הנראה מסיבות מובנות לא רצה לפרש שהברכה היא רק על מצב שאינו המצב הרצוי לפי התורה). ושוב – לא ענית לנקודה שכתבתי, שהאמירות האלו אינן זוקקות השכלה הסטורית.
      • אתה בהחלט צודק (לא רציתי להכנס לנקודה אם הסטוריה היא מדע, היות והיו גישות כאלו, היום הן נדחו לפינה) , והדיון הלשוני הזה אינו הנקודה.
      • אי אפשר להוכיח, כתבתי שיש פרשנויות כאלו, ואגב, יש הנתלים במו"נ (ג/מא). שאלת הגבול היא שאלה עדינה מאוד.

  • מאמר נכון אבל שכחת את ראיית הנולד שבה לוקים תלמידי חכמים היום ואת אי ידיעת ההווה ואי הבנה בהמון נושאים רלוונטים שמי שלא מחובר לרשת כמעט ולא מודע להם קשה לי להבין איך אדם שלא מחובר לרשת יכול להחות רלוונטי היום בנתינת עצות וכדומה
    דברים אלו הם הרבה יותר חמורים מאשר ידיעת ההסיטוריה

    • אכן, המאמר עוסק בנושא של ידיעת ההיסטוריה. לא בחשיבות של התנהגות מוסרית, לא בעבודת ה', לא במצוות תלמוד תורה, ואף לא בכך שישנם תלמידי חכמים ששיקול דעתם פחות משל אחרים. טבעו של מאמר שהוא עוסק בנושא שהוא עוסק בו.

    • שלום וברכה ר' יצחק,
      בתגובה להערתך ד.) על על דבריו של משה אבקש להפנותך למאמריו של הנשקה בהמעיין תשלז- ח, היווצרות ההלכה כשילוב של פשט ודרש ולענייננו גז"ש, כמו"כ מן הראוי להתייחס לדעתו של יהושע ברמן על כךשהמצוות הם חוקים מקובלים ולא סטטוטורים.
      בנוסף לדלעיל, ודאי תסכים שכל סטיה מהפשט זקוקה לראיה ולא להפך.
      בברכה, בנימין גורלין

  • האם לדעת הרב הכותב הנביאים היו בעצם מדומיינים?
    הרי הנבואה היא יסוד הדת, התורה ניתנה בנבואה ע"י משה רבינו אב הנביאים, ומעמד הר סיני היה חזיון נבואי, ומה עם כל אותם נביאים שעמדו לישראל כפליים כיוצאי מצרים?!
    והאם לדעת הרב גם לא תיתכן חזרת הנבואה?!
    כמו כן, הייתי שמח אם הרב היה יכול לבאר מהי מהות הנבואה לדעתו.
    אני אינני מדבר על נביאי שקר או הוזי הזיות, אבל מתוך הכתבה יכול להשתמע שהרב מדבר גם על נביאי ישראל.

    אשמח לתגובה.

    • חס וחלילה! אין לי מושג מניין עולה על הדעת כתוצאה מן המאמר שלי שהנבואות מדומיינות! כל מה שכתבתי הוא שאין אנו יודעים היום בידיעה מוחלטת כפי שידעו בעבר. איננו יודעים אמיתות מופשטות ואיננו יכולים להוכיח באופן מוחלט שהמאמר שלי נכתב ופורסם בצריך עיון. האם אני טוען שהוא מדומיין? אני רק טוען שאין אנו עוסקים עוד בהוכחות מוחלטות אלא בשכנוע פנימי. אין זה דמיון אלא הרגשה, כפי שכותב החזון אי"ש. לפיכך, אין עוד תועלת בפילוסופיה אלא דווקא באנשי חזון כפי שהיה החזון אי"ש וגדולי תורה אחרים.

  • מאמר מעמיק לאנשים חושבים, נהניתי לקרוא, יישר כוח!
    הצטערתי לראות שלא היתה התייחסות לתפיסה היהודית שלפיה להיסטוריה של העולם יש התחלה ויש סוף, וכפי שאנו נעים מבריאת העולם והלאה, כך אנו נעים מימינו אנו אל אחרית הימים, ושתי התנועות הללו הן רצף אחד שאפשר למצוא לו הד בביטוי "שרשרת הדורות" (כמו שרשרת שנסגרת בסוף שמתחבר עם ההתחלה)
    כך שההיסטוריה אינה רק "קול קורא מהעבר" המשפיע עלינו היום. גם אנו היום היננו "קול קורא מהעבר" אל הדורות שיבואו.
    לאור תפיסה זו אפשר להבין את הנטיה השמרנית של פוסקים שונים לאורך הדורות- שנבעה ונובעת מן החשש להתנתק מן השרשרת, פעולה שבתפיסה היהודית משמעותה אבדון נצחי (לעומת התחברות לשרשרת, שמשמעותה אושר נצחי)
    ולפיכך לימוד היסטוריה נכון יכול להתקיים כשהוא כפוף לתפיסה היהודית המבקשת ליישם לקחים היסטוריים לצורך 'סגירת השרשרת'.

  • הערה נכונה. יישר כוח!

  • יש כאן תיאור מאוד רחב יריעה וידעני, שנראה כמשקף שמרנות דתית מודעת לעצמה או משהו כזה.
    אני לא היסטוריון או איש דת, אז אולי מה שאומר אינו מבוסס לגמרי, להבנתי הקפיצות הגדולות ביותר בהלכה והמחשבה היהודית, היו תוצר של חורבן בית ראשון ושני. זה מתבטא לדוגמה בדרכים שבהם גלות בבל של 500~ לספירה פיתחה מנהגים שהחליפו את מנהגי הקרבת הקורבנות בסביבה שאין בה מקדש (וזה בעצם מסתדר עם פרשנות הרמב"ם להתפתחות מנהגי תפילה בנוסחים קבועים שמתוארת במאמר).
    בהקשר זה, סיפור "תנורו של עכנאי" שמתרחש לכאורה לאחר המרד הגדול והחורבן השני, הוא לכאורה דוגמה להחלפת קבלת החלטות בהתבסס על מאגיה כוהנית בכזו שמבוססת על הכרעת רוב החכמים, אחרי רבים להטות.
    מצד שני, מעניין שלמרות שהכותב מרבה בשבחי לימוד ההיסטוריה, בעניין מחקר המקרא שהוא חלק מהמחקר ההיסטורי הרב תחומי, אפשר לחוש הסתייגות מצדו. אז זה כבר קצת לא מסתדר לי כל כך.
    להראות לדוגמה שיש כפילויות וסתירות בסיפור המבול והבריאה בטקסט עצמו, ולנסות להסביר את זה בעזרת כלים היסטוריים וחישוביים, זה חומר דליק,
    אבל דווקא זה להיות מאד רלוונטי להבנת התפתחות ההלכה והמחשבה הדתית לא פחות מאיזה פלפול רבני.
    גם עניין האימה הנוראה שמטיל המושג פוסטמודרניזם על הימין הדתי (ראה לדוגמא מאמרי בית הכנסת של אותו רב, יגאל לווינשטיין מהימין החרדל"י על "התפוררות המשפה"), ומתן דוגמאות של פרשנויות פוסמודרניסטיות הזויות וקיצוניות, זה בעיקר מראה על בורות, הרי הדברים יותר מורכבים.
    ודבר אחרון: יש כאן התייחסות רחבה להלכה ככזו שמכילה "גרעין אמת", שאותו יש לשמר, אבל בלי להגדיר למה הכוונה באותו "גרעין" מדובר במושג אמורפי ודי חסר משמעות. האם ייבום, חליצה, ממזרות, עגינות, שמירת הברית, איסור הומוסקסואליות, ועוד דרכים אחרות ומגוונות לאמלל אנשים נכללים בגרעין הזה ?

  • 500 לפני הספירה כוונתי…

  • יישר כח לכותב המאמר על העלאת הנושא החשוב כל כך .

    ברצוני להעיר כמה הערות .

    עם החשיבות הגדולה כל כך של לימוד ההיסטוריה של העם היהודי חשוב מאד למתבונן והחוקר גם לעמוד על ההיסטוריה של עולם המדע ושל התרבות המערבית שקיימת כיום.

    התרבות שנלחמת לשנות סדרי בראשית בהנהגת האיש והאשה והתא המשפחתי . שאת תוצאותיה העגומות אנו רואים בפירוק התא המשפחתי והשתוללות של יצרים כביכול אין באדם אלא יצר ויצר בלבד.

    תרבות זו של שוויון זכויות בין גבר לאשה שורשיה מונחים בהנחת המדע של דרווין שהאדם הוא התפתחות ולא נברא בצלם אלוקים.

    הנחה זו של עולם המדע שהאיש והאשה הם בסך הכל אורגניזם מפותח שהתפתח לאן שהתפתח ואם כיוון ההתפתחות ישתנה כך יהיה .

    מכאן נובעת כל תורת שוויון הזכויות .

    בימים אלו מתעצמת המלחמה בין עולם המדע הכופר לבין היהדות שמאמינה בתורה שמספרת לנו שהאדם נברא בצלם אלוקים .

    מדברי חז"ל שהם התורה שבעל פה שקיבל משה מפי הגבורה מובא אין ספור פעמים שמעמד האשה נחות משל האיש ותעיד על כך הברכה שתקנו לנו חז"ל שלא עשני אשה .
    אין הדברים אמורים שבשביל כך האשה היא פחותה ויש לזלזל בה ,

    ביהדות ישנם הרבה מעמדות גם ישראל הוא נחות מכהן וגוי נחות מיהודי וכבר ידועים דברי התנא דבי אליהו שכל אחד גם איש ואשה ואפילו גוי נמדד לפי מעשיו .

    לכל לומד ומעמיק בתורה פשוט הדברים שמעמד האשה הוא המעמד המסורתי של עקרת הבית .

    לא רק ללומד התורה אלא לכל בן אנוש שלא ספג את הטירוף של הכפירה והאידיאולוגיה של עולם המדע פשוט לו שטבע האשה להיות עקרת הבית והגבר איש החוץ . וכן שהגבר הוא השולט בבית ( לא רודן אלא שולט כמו ראש הממשלה ששולט אף שיש דעה והשפעה לשרים והעם אבל בסופו של דבר הוא השולט )

    טבע זה של האנושות בריא הוא גם לאיש וגם לאשה וגם לבריאותו של התא המשפחתי ולבריאותו של העולם כפי שיצר אותו אלוקים .

    התרבות והשיח השולט היום של שוויון זכויות וערעור המעמד המסורתי של האיש והאשה מקורו בגאוותו של המדע המכריז אני ואפסי עוד . ואני הוא זה שביכולתי להוביל את האורגניזם שנקרא אדם לכל שאחפוץ.

    חשוב לנו ללמוד מההיסטוריה שהתורה היא נצחית וכל תרבות או אומה שקמו עליה סופם להכחד .

    בנוסף מה שהביא הכותב הנכבד מדברי ר' משה פיינשטיין זצ"ל , במחילה , חוששני שיש כאן סילוף בהבנת הדברים.

    ר' משה זצ"ל לא מתווכח על עצם הדברים שהאשה נחותה מן האיש .

    מה שהוא מתווכח הוא על ההגדרה ההלכתית שאשה משועבדת לבעלה כפי שנראה מדברי רש"י ובזה הוא מביא שאין כזה שעבוד לפי ההלכה .

    אבל שבטבע הבריאה האשה נחותה מן הגבר ובזה שבטבע הבריא אשה עסוקה בעבודות הבית אין בדבריו שום אזכור על כך .

    גם מה שהביא הכותב הנכבד מדברי החזון איש כסתירה לדברי הרמב"ם לעניות דעתי אין בזה סתירה
    משום שהאדם מורכב מכוחות שונים ,
    הרמב"ם מדבר על בסיס האמונה והחזון איש מדבר על פנימיות האמונה וד"ל

    ובכלל גם בדברי חז"ל גם מאותו הדור מוצאים התייחסויות שונות לעיתים גם הפוכות לגמרי לאותו הנושא ולכן בשביל ללמוד תורה זקוקים ל"דעת" שענינה היכולת להבין דבר והיפוכו ,

    ולכן גם כשנמצא התייחסות אחרת מחכמי התורה לנושא או להלכה אין לראות בכך שמדובר בשינוי היסטורי אלא כך היא דרכה של תורה .

    ברור ומובן הדבר שכשקורה שינוי היסטורי מעשי וכמו בדוגמאות שהביא הכותב יש מקום לפסיקה אחרת בהלכה ולא משום שההלכה משתנה , אלא משום שההלכה דברה באופן מסוים ועל האופן שהשתנה נאמרה כבר אז הלכה אחרת .

    אבל שינויים תרבותיים שמקורם באנשים והתרבויות הגרועים ביותר באומות העולם .
    על שינויים אלו חובה עלינו להתחזק בתורתינו העתיקה והטובה ולזכור את העיקר התשיעי מיג' עיקרים.

    "זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת"

    • הועלתה כאן נקודה קריטית. השינוי במעמד האישה שאנו עדים לו הוא תופעה המנוגדת לרצון הבורא, עיוות שנובע מהשקפה כפרנית. אם נמשיך קו מחשבה זה, עליה להעלם מן העולם, וכשתבוא הגאולה האשה תחזור למטבח והגבר יצא לעבודתו בשדה, ושלום על ישראל.
      מבלי משים, הכותב מעיד על עצמו את תוכן המאמר, שללא הבנה הסטורית קשה להבין תהליכים שקורים !!!
      מי שמתבונן בתהליך ההסטורי של שוויון האישה, רואה שאין כאן משהו אידיאולגי גרידא, ואי אפשר לתת לדרווין ולחבריו כל כך הרבה קרדיט. או "קרדיט"… זה תהליך עומק המתפתח בעולם כולו, לאט לאט ובבטחון, ואנו רואים זאת בבירור אף בעולם שומרי המצוות. אברך צעיר לא יכול אפילו להבין במה הוא עולה על אשתו, אדם הכותב צוואה בתקופתנו בדרך כלל משווה בין הבנים לבנות [ ישנם שלא] . הרבנים בישיבות מדברים עם האמהות כמו עם האבות [בדור הקודם היה מקרה שאמא התקשרה אל ראש הישיבה בטענות מסויימות, הוא ענה לה ש"מחר אני נותן שיעור בחצי נזק בצרורות, אולי גם בזה יש לך הערות … " היום אף ראש ישיבה לא יענה כן לאמו של בחור] מעשים חשובים במשפחה נעשים בשותפות מוחלטת בין שני בני הזוג וכו.
      זה לא הכל דרווין.
      ובאשר לתורה ולחז"ל, יש להבחין בין מה שחז"ל אומרים שככה התורה דורשת ובין דברים שהם מביאים כתיאור מציאות קיימת.
      ויש להוסיך שהאשה לא נבראה נחותה, אלא זו קללה שקבלה לאחר החטא […הוא ימשול בך] וכנראה אנו בתהליך תיקון החטא.
      ובאשר לברכה, אני מציע לכותב לאמץ את דעת הגר"א ברוך ..שעשני ישראל

    • בבקשה שלי ללמוד היסטוריה, כוונו דברי ללמוד היסטוריה בכלל ולא רק את דברי ימי עמינו. לכן גם הצבעתי על כך שבלעדי העיון ההיסטורי עלולים לשגות ולספוג אידיאולוגיות שאינן עולות בקנה אחד עם ההשקפה הנאותה. אני מתנצל אם הדברים לא הובנו ולא היו ברורים דיים.

    • וביחס לשוויון על פי הרב משה פיינשטיין זצ"ל, אני מציע לשאול את צאצאיו שלמדו תורה מפיו אם לא הבינותי את דבריו כהלכה.

  • יש לציין לשבח את הכותב שבשונה מכמעט כל הכותבים כאן הוא טורח להגיב

    • תודה רבה!

  • תודה רבה! מאמר חשוב מאוד. ופותח עניים.

  • יש לציין שהדברים שהובאו מדברי ר' משה פיינשטיין זצ"ל הם מהכרכים ז' ו ח' שלפי המקובל בעולם הישיבות חלקים אלו אינם מוסמכים ויש חלקים מתוכם שלא נכתבו על ידי ר' משה זצ"ל .

  • תודה על המאמר.
    רק הערה אחת. הבקשה שלך במאמר "ללמוד היסטוריה בכלל ולא רק את דברי ימי עמינו" בעצם נכונה לכל תרבות אחרת. הרי בסופו של דבר כל תרבות תמיד נוטה לשים דגש על ה"היסטוריה שלה" יותר מאשר על של שאר העמים / התרבויות. אני יודע טוב מאוד למשל שאם לדעת את השתשלות דורות החכמים בעמנו מזמני המקרא דרך בית ראשון, שני, התלמוד וכו זה נקרא ידע של היסטוריה, אזי לחילני הממוצע יש בוודאי פחות ידע "היסטורי" מאשר לדתי הממוצע בתחום הנ"ל. אם כך, בנוגע ל"היסטוריה" של היהדות כעת למי הבקשה ללמוד אותה?
    בסיכום, מי קבע וקובע מה זה "היסטורה" ואיך לומדים "היסטוריה"? על לנו לחשוב שהחרדים לא לומדים מספיק "היסטוריה" רק בגלל שזו מילה לועזית ("היסטוריה"), כפי שכמובן לא נטען שהחרדי לא לומד מספיק את תחום "האתיקה" או "הפילוסופיה" או את "הלגאלי".. הרי אין לזה סוף …

  • קצת על היסטוריה על פי הליבה היהודית\החרדית.

    מספרים על המגיד ממזריטש כשהיה ילד יתום, היה לו ולאמו אילן יוחסין ענק ומפואר. ביום אחד פרץ אש בבקתה\בבית שלהם ונשרף גם מגילת היוחסין שלו. אז הילד היתום בכה מרה על המגילה. אמרה לו אמו: אל תצטער ילדי, אתה תתחיל אילן יוחסין חדש.

    הסיפור הזה לעומק אומרת את היסוד הבסיסית של חשיבת התורה כולה.
    "כל העבר מת במציאות, מה שיש במציאות העובדתית בעולמו של הקב"ה, זה אתה בהווה, ובידך, או רח"ל להיכרת אחרי שבעים שנה, או להיות אדם הראשון של התורה שממנו תצא כל בני אנוש היותר מוסריים היותר ערכיים שלבסוף ינצחו את קופי האדם האחרים הלא מוסריים והלא ערכיים. כמו שצאצאי אדם הראשון של התורה נצחו את הנפילים שהיו בזמן נח והמבול. כמו שבני שת נצחו את בני קין שלא שרדו. כמו במערב שהאדם הנבון ניצח את שאר קופי האדם כמו הנאנדרטליים וכו' וכו' כלומר הבטחת התורה היא שתמיד האדם הטוב מנצח בחץ הזמן ההיסטורי. (וזה אגב מסביר את הילודה הגדולה שיש תמיד אצל הבני חורין)

    הכלל הברזל איך לומדים את התורה ביהדות היא: "כל אדם בהווה הוא אדם הראשון המקראי. שממנו תצא כל בני אנוש בעתיד".
    כלומר כל לומד הוא לעומק השחקן המקראי. הוא אדם הראשון במציאות העובדתית שלו, וממנו יכול לצאת עולם חדש בעתיד. הוא ממציא עכשיו את חוקי המשפחה, הוא ממציא מחדש את היום והלילה ואת השבוע, וככה הוא מחנך את צאצאיו.
    אותו דבר שהתורה משמיד את כל העולם הישן וממציא אילן חדש שזה מנח ובניו אחרי המבול.
    כל אחד בהווה כאמור הוא נח לפני המבול שממנו מתחיל הכל מחדש. הוא ממציא את חלוקת הארצות והמצאת הקניין והמצאת הירושה, ולא מכיר בקניין לא קביל שבא מכיבוש והפקר וכו' וכו' ולכן בהווה הוא טוען שארץ ישראל שלו מיורשה.
    הוא ממציא מחדש לזרעו עד עולם את תורת נח ואת תורת אדם הראשון לזרעו עד עולם.
    אותו דבר אחרי שנמרוד ממציא את החברה\המדינה\האליל\הדגל על חשבון הפרט.
    התורה מתייאשת מבני נח ובוחרת באחד כמו באדם ובנח, והיא בוחרת באברהם אבינו.
    אברהם ממציא את הדגל האישי מול הדגל האלילי\החברתי הדמיוני, שזה "ברית המילה" שאומרת בדיוק את זה: "הדגל שלך זה אבר ההולדה שלך" שזה אומר אתה נולדת בן חורין ושכל העולם שלך כגן עדן פרטי (חייב כל אדם לומר שבשבילי נבראה העולם) וממך תצא כל העולם של בני חורין בעתיד.

    התורה בוחרת מצאצאי אברהם, ביצחק לבד ואחריו התורה בוחרת ביעקב לבד.
    במצרים התורה בוחרת אלא בחמישית מצאצאי יעקב.
    אחרי בית ראשון הנ"ך בוחרת אלא בשני שבטים וחצי.
    ובהווה המציאות בוחרת אלא במי שמאמץ אלא את הסיפור של המגיד ממזריטש ואמו עם תורת משה עד ימינו אנו.

    לסיכום:

    התורה היא ההיסטריה היחידה שצריך ללמוד. כי זה מה שרלוונטי בלימודי היסטוריה.
    לימודי היסטוריה ביהדות זה לא סקרנות ולא ידע היסטורי.
    מה עוד, לעולם אי אפשר לסמוך על סיפורי היסטוריה:
    א' כי אי אפשר לחזור בזמן ולכן אין היא עומדת בעיקרון ההפרכה של פופר.
    ב' ראית הווה תלוי תמיד בריאת האדם באופן אינדיבידואלי ולפי המשקפיים שלו. ולכן אפי' את הווה ראה כל אדם אחרת, ק"ו את העבר. כלומר אם את המציאות כל אחד ראה אייך שהוא רוצה, איך אפשר לסמוך עליו שהוא יראה את העבר שהוא לא רואה באמת, הרי לפרש את ההווה אי אפשר לסמוך עליו, ק"ו לפרש דבר שהוא לא ראה בכלל?!

    אז למה כן חשוב היסטוריה לפחות ההיסטוריה של תורה?
    ועל מי כן אפשר לסמוך שהם מספרים לנו סיפור אמיתי?

    ובכן האדם הראשון למד מניסיון הווה, הוא היה נביא וידע מה ולמה ואייך הגיעו קופי האדם להיות רק קופים על העצים בלי התקדמות אבולוציונית ובלי התקדמות בתבונה במוסר וערכים.
    ולכן האדם הראשון המציא לבניו תורה, מתודה בסיסית שהראשון בהם זה חוקי המשפחה.
    והמציא כמובן את היום והלילה ואת השבוע.

    נח ובניו עקבו אחרי הווה שלהם והעבר מאדם הראשון, וראו שצריך להוסיף את החקלאות ואת הלוח שנה (עד אז היה רק לוח עונות כל עונה היה שנה) בשביל החקלאות. המציא את הקניין הקביל ואת המצאת הירושה שמושתתת על חוקי המשפחה של תורת אדם הראשון. וכמובן בעקבות המצאת הקניין אוטומטית המוצאה כל שבע מצוות בני נח שהחשוב שבהם זה הדינים דיני צדק ומשפט.

    נמרוד רכב על הישגי תורת נח שהם הלאוים המוסריים שמושרשים כבר בבני אנוש החופשיים, כמו הלאווים של לא תגנוב ולא תרצח והדינים שהומצא אחרי המצאת הקניין הקביל, וכבש בכוח אדמות והקים דגל חברתית דמיונית ששם הפרט ומשפעות חיו בטלים למען משהו דמיוני = ישות דמיוני.

    אברהם ראה את ההווה ולמד את העבר מאדם ונח עד הווה שלו. ופרש מאלילי נמרוד והלך לארץ ירושתו והוסיף את ברית המילה ואת הכנסת אורחים = כלומר מאברהם אין קניין קביל בלי הכנסת אורחים וזה עומק המזוזה בדלת שהבית.

    משה רבינו ראה את הווה במצרים ולמד את העבר מאדם הראשון עד ההווה שלו. והחזיר את בני ישראל לארץ ירושתם וכתב להם מתודה שלימה אייך הם יכולים לשמור על קניינם הצודקת לנצח נצחים = שני תנאים 1, שמיטה ויובל תרומות ומעשרות 2, איסור עבודת אלילים = עבדות לדגל דמיוני כמו דגל לאומי או מדיני על חשבון הפרט.

    זה ספר ההיסטוריה = התורה = חמש החומשים, שכל יהודי חייב ללמוד. שאר הנ"ך ושאר ההיסטוריה עד ימינו, הוא רק הוכחה כמה שמשה רבינו צדק.

    כלומר התורה וסיפור ההיסטורי שלה היא סימטרי בזמן ובמקום. שאר הימים הם רק הוכחה שמשה רבינו והאבות ונח ואדם הראשון צדקו.

    לסיום:
    אנו רואים כאן שיש רק דברים מינימליים שאנו צריכים לבדוק בהיסטוריה. ומה הם הדברים המינימליים שצריכים לבדוק בכל היסטוריה, יודעים רק נביאים ותלמידי חכמים אמתיים.
    והם בודקים תמיד האם תורת אדם מוכיח שוב ושוב שאדם הראשון צדק?! ואם כן, ממשיכים לדבוק בתורת אדם.
    אותו דבר כלפי תורה נח: האם תורת נח מוכיח שוב ושוב שנח צדק?! ואם כן ממשיכים לדבוק בתורת נח.
    אותו דבר כלפי תורת האבות ותורת משה.

    ובכן, אם אפשר בכל הווה להציל את השאר, מצילים את השאר, ואם לא רח"ל, יוצאים כמו משה רבינו רק עם חמישית מבני ישראל. או כמו עזרה עם רק שני שבטים וחצי.
    ואם אי אפשר להציל גם את זה, אז כל אחד מתחיל לבד מעצמו כמו אדם הראשון ונח והאבות.

    נחזור לראליה:
    רק סיפור היסטוריה אחת מעניינת את היהודי, זה הסיפור של התורה. כל השאר למי שיש עיניים של נביא, רואה שהכל חוזר לעצמו תמיד ככה שתמיד התורה צודקת.
    ולכן רק נביא יכול להביא סיפורי היסטוריה עם מסר חשוב לדורות.
    ולכן לעולם לא נלמד היסטוריה של זרים אלא היסטוריה משלנו. והמבין יבין.
    והיות שאין לנו נביאים היום, אז לא לומדים היסטוריה אפי' שכתב אותם אדם יראי שמים. בחז"ל נאמר שלא לומדים אפי' נ"ך אלא את התורה.

    לגבי טיעוני בעל המאמר שהרמב"ם וכו' וכו'
    ובכן, לא מדובר על היסטוריה אלא בכרונולוגיה. כן, צריך לדעת כרונולוגיה, מי קדם למי בגלל סמכות הלכתית. כלומר שאני מצטט ראשונים ואתה מצטט אחרונים, ידי על העליונה וכן ההפך.

  • מאמר יפה.
    אני חושש שהד"ר המלומד, מערב בנושא האמונה בין מושגים שונים. הרמבם מדבר על הכרת מציאות ה'. אך החזו"א מדבר על מידת האמונה, כלומר על ההרגשה. אלו שתי דברים שונים ולא סותרים. בבחינת וידעת היום- היינו ידיעה, והשבות אל לבבך שזו התגובה הרגשית. אמנם זה נכון שלרמב"ם היה דגשים של אמונה רציונאלית, בשונה מהדעה הרווחת בדורות אלו, שיש קצת הסתייגות מהרציונאליות. אך אין לזה קשר לנושא זה, שכאמור מדבר על נושאים שונים בתוך המושג אמונה

    • אני חושש שלא הבנת אותי. כמובן שהרמב"ם עוסק בידיעה והחזון אי"ש בהרגשה, וזו בדיוק הנקודה. מדוע מדגיש הרמב"ם את הידיעה בלבד והחזון אי"ש את ההרגשה? הרמב"ם כותב הן במשנה תורה, הן במורה נבוכים, שהאמונה נשענת על הידיעה. החזון אי"ש אפילו לא דן בידיעה אלא בהרגשה בלבד. זהו בדיוק חילופי התקופות שאני דן בו.

  • הקרונה הגיע כדי לעשות שינוי וכאן במאמר יש לנו גישה חדשה גישה שמדברת אמת

    תודה רבה

  • בהמשך למה שכבר העיר המעיר בשם אפי על החילוק בין ד' הרמב"ם לחזו"א
    מיניה וביה ממה שתלה כ' הד"ר את החילוק בד' החזו"א שבתקופתינו שאין ההשגחה גלויה היא הסיבה שגם האמונה אינה ידיעה וכי בזמן הרמב"ם ההשגחה היתה גלויה ויהודים היו אז נרדפים בכל פינה ולא להשגחה זו כיון הרמב"ם בידיעת ה' שלו ופשיטא שכוונתו הייתה לברור השכל וכפי שכ' בזה בברור היחוד בעל העיקרים וחובת הלבבות בשע' היחוד
    וחילוקו של אפי נאה שהרי גם לאחר שהאדם יודע את הדברים בהבנת השכל ההשענות וההרגשה החייה והמציאותית של הדברים היא נטיה בנפש

  • כעיקרון איננו צריכים כלל להגיע לרבי משה פיינשטיין אני כמובן שמח שגם הוא אוחז כך, אבל מה עם הדין של יבמות ס"ב ע"ב, ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, מה עם מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה א, מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, ומה עם ברכות י"ז ע"א, גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים. לצערנו הרב בשנים הראשונות לאחר מתן תורה עדיין הייתה השפעת הגויים שאצלם אשה מעולם [עד היום] לא הייתה בגדר אדם ולאט לאט התורה שינתה את עם ישראל עד שזה לפחות כלפי חוץ השפיע על הגויים [בבית מתוך ידיעה שגרתי בחו"ל הגויים מכים באכזריות את נשותיהם וזה נורמה חברתית גם אצל הגויים הכי מתורבתים]

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל