צריך עיון > בין הסדרים > שורפים נגד הזמן

שורפים נגד הזמן

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

שרפות התלמוד במאה השש עשרה היו פירפורי הגסיסה של משטר דעות ארכאי שטרם הכיר בכך שזמנו תם.

י"א תשרי תש"פ
 

לפני חודשים מספר נעתקה נשימתם של רבים בצרפת כאשר הקתדרלה  המפורסמת – נוטרדאם דה-פאריס – עלתה בלהבות. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמבנה הוותיק, שהיה סמלה הבלתי מעורער של הבירה הצרפתית עד להקמתו של מגדל אייפל, חווה שרפה – אך כנראה הייתה זו הפעם הראשונה שתיעודים של שרפה זו הופצו ברחבי הרשת באופן ויראלי. הצריח הגדול של הכנסייה, שקרס אל תוך הלהבות מלווה בקריאות הלם זעזוע ותדהמה של הצופים הרבים, הפך לשיחת היום, וספרו המפורסם של ויקטור הוגו – "הגיבן מנוטרדאם" – זינק אל ראש רשימת רבי המכר.

אך עוד בטרם שככו הלהבות, ובעוד הנשיא טראמפ מצייץ במרץ ומנסה לשדל את לכוחות הכיבוי הצרפתיים שישתמשו ב"סופרטנקר", הזיכרון היהודי צעד הרחק לאחור – אל שנת 1242, השנה בה נשרף לראשונה התלמוד, ממש למרגלותיה של אותה הכנסייה.

שרפת התלמוד של פריס הייתה הפעם הראשונה שהציבור הנוצרי באירופה נחשף לספרות הרבנית, ומאז נעשה התלמוד, יחד עם הספרות שנבנתה עליו, מושא להסתה ולפולמוס. כרכי התלמוד היו עתידים להעלות על המוקד עוד פעמים רבות באירופה, ולמצער לעבור צנזורה חריפה שנועדה להסיר מהם את הקטעים שהכנסייה בחרה להשמיט.

למרות זאת, במשך שנים רבות שררה הסכמה כי יש להכיל את קיומו של התלמוד, למרות שדעותיו נוגדות את דעותיה של הכנסייה. הנזיר רמון מרטי (Marti) מהמאה ה-13 היה הראשון לבטא את העמדה לפיה יש לשמור על קיומו של התלמוד דווקא על מנת להוכיח ממנו את טענותיהם של הנוצרים. ואכן, פעמים רבות ניסו הנוצרים לגייס את התלמוד לטובתם – הן על מנת להוכיח כביכול טענות נוצריות מתוך התלמוד, והן על מנת להעלות סתירות-לכאורה בין המסורת היהודית לבין תורת-משה. כך למשל נסוב ויכוח טורטוסה (עליו כתבנו בעבר במדור זה) סביב נסיונם של הנוצרים להוכיח שהתלמוד מכיר בכך שהמשיח כבר בא. ככל הנראה, כישלונם של הנוצרים בוויכוח הניא אותם להורות על שרפתו של התלמוד בתום הויכוח.

אולם, שנים רבות לאחר שהכנסייה  קבלה את קיומו של התלמוד, במאה ה-16, החלה הלגיטמציה שלו לעלות מחדש על סדר היום הנוצרי. בתחילה היה זה המומר הגרמני יוהנס פפרקורן (Pfefferkorn), שהסית כנגד התלמוד וניסה להביא לשרפתו. מי שניצב מנגד היה יוהנס אחר, הלא הוא ההבראיסט הנודע יוהנס רויכלין (Reuchlin), ששכנע להותיר על התלמוד על כנו מאחר שהוא מכיל קטעי-ידע אותנטיים. גישה זו – שיחסה לספרות הרבנית היהודית אותנטיות קדומה שנעלמה כביכול מעיני היהודים – רווחה באותם הזמנים, בפרט בקרב אנשי התנועה ההבריאסטית כמו רויכלין וחבריו. לדבריהם, חיבורים חז"ליים הכילו "Hebraica Veritas" – אמת עברית קדומה, תוצאה של מסורת עתיקה המשותפת לנצרות וליהדות גם יחד. בין היתר, הולידה גישה זו עיסוק נרחב בספרות המשנה, הזוהר ובקבלה.

הגזרה בוטלה לפי שעה; האפיפיור לאו העשירי נתן בשנת 1520 את הסכמתו לבית הדפוס העברי של דניאל בומברג, אך גל ההתנגדות לתלמוד לא שכך. כשלושים שנה לאחר מכן החל גל של שרפות-תלמוד לפקוד את יהדות איטליה. בראש השנה של שנת שי"ד (1553), פקד האפיפיור יוליוס השלישי לאסוף את ספרי התלמוד ואת החיבורים שנשענו עליהם לקאמפו די-פיורי (Campo de Fiori) ברומא ולהעלות אותם באש; היה זאת רק חמישה ימים לאחר שהעלה על המוקד באותו המקום את גר הצדק קורנליו ממולטאלצי'ניו.[1] שנתיים לאחר מכן החל פאולוס הרביעי שהיה ידוע במיוחד בגישתו העוינת ליהודים לכהן כאפיפיור, ובמהלך ארבע שנות כהונתו המשיך את המגמה וניצח על שריפות תלמוד רבות, כאשר האחרונה שבהן התרחשה בקרמונה (Cremone) בשנת 1559 – רק שנתיים לאחר שרבים מהספרים הודפסו בבית הדפוס העברי של הנוצרי וינצ'נצו קונטי (Conti).

מה הסיבה לכך שנושא התלמוד קיבל התייחסות מחודשת לאחר שנים רבות של סטסוס קוו? הטיעונים שעלו באותה התקופה כנגד התלמוד לא היו חדשים, וביטאו את רוח ההתנגדות הנוצרית לתלמוד ששורשיה נעוצים עוד בוויכוח שהתנהל נגד ר' יחיאל מפאריס במאה ה-13. מדוע אפוא הפכה לפתע הכנסייה את דעתה וניסתה להכריז מחדש מלחמה כנגד התלמוד?

מבט רחב יותר על אותה התקופה מגלה שהלך רוח זה לא נעצר בפתחה של היהדות דווקא. המלחמה הקיצונית נגד התלמוד הייתה חלק ממלחמה כוללת שניהלה הכנסייה באותה העת כנגד הספרות האסורה, שפורסמה ב-Index Librorum Prohibitorum, רשימת הספרים האסורים.

מלחמה זו הייתה למעשה חסרת-תוחלת; בעוד במאה ה-13 הספרים נכתבו בכתב-יד ותפוצתם הייתה מצומצמת, במאה ה-16 כבר פעלו בתי הדפוס במלא התנופה, והפכו את הספרים למצרך זמין ונגיש יותר מאי-פעם. המלחמה כנגד הספרות בכלל והתלמוד בפרט ביטאו יותר מכל היסטריה של הנהגה שמרנית שטרם הפנימה את גודל השינויים שעברו על העולם. הרפורמציה שהביאה לעולם את הכנסייה הפרוטסטנטית קיבלה אחיזת קבע, ותפוצתו של הדפוס האיצה את התפתחות העיון האינטלקטואלי החופשי ברחבי אירופה. לאחר שנים רבות של שליטה בלעדית, החלה הכנסייה לגלות שדעותיהם של בני אדם אינם נתונים בידה כחומר ביד היוצר. שריפת התלמוד הייתה אחד מהצעדים ההיסטריים של הנהגה שהתחילה להבין כי עבר זמנה.

בסופו של דבר הגיע שלב ההתעשתות וההתפכחות. בשנים 1562-1561 התכנס המושב השלישי של ועידת טרנטו, שנועד לאפשר לאנשי הכנסייה לשבת על המדוכה ולהחיל שורה של רפורמות שנועדו להתמודד עם "אתגרי הזמן". בעקבות הוועידה עבר אינדקס הספרים האסורים דיאטה משמעותית, וגם האיסור על התלמוד עודן משמעותית. הכנסייה לא רצתה אמנם לחזור בה מהתנגדותה לתלמוד, אך התירה למעשה את הדפסתו – ובלבד שספריו לא יישאו את הכותרת "תלמוד", ושהקטעים הנוגדים את עקרונות הנצרות יוצאו ממנו. מערכה אחת מתוך רבות במלחמה שבין חופש המידע והידע ובין הממסד הקלריקלי תמה לעת עתה, מתוך הכרה – גם אם חלקית – של זה האחרון בתבוסתו.

לקריאה נוספת: אמנון רז-קרקוצקין, על שרפות והדפסות: הספר העברי בימי הקונטרה-רפורמציה.

 


[1] אדם מפורסם נוסף שהועלה על המוקד באותה הכיכר היה ג'ורדנו ברונו ((Bruno, שזכרונו נצרב בתולדות הימים בתור המרטיר הראשון שמת למען המדע. ברונו הועלה על המוקד בקמפו די פיורי בשנת 1600.

3 תגובות על “שורפים נגד הזמן

  • התוכן נפלא. חבל שהיו כמה שגיאות כתיב – כדי לתקן לפני שמעלים.

    • תודה רבה. תוקן.

    • "התוכן נפלא. חבל שהיו כמה שגיאות כתיב – *כדי* [כדאי] לתקן לפני שמעלים".

      כדאי לתקן לפני שמגיבים…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל