"חשבנו שהקונספציה שלנו קרסה אז, ב–1973. אלא ששום דבר לא הכין אותנו לקונספציות שיקרסו 50 שנה אחרי כן". כך כותבת לילך וולך בעיתון הארץ מה-22.10, שבועיים לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה. "עברו מאז השבת ההיא לפני שבועיים, והקונספציות מתנפצות ברעש זו אחר זו — אלו שבתוכנו ואלו שמחוץ לנו. דמיינתם פעם קודם לכן שלהביט בפנים יפהפיות של ילדים משחקים זה דבר שעלול להציף אתכם באימה־אפשרית־לפתע?"
אבל לא בקונספציות הללו מבקשת לילך לעסוק. היא אינה מתעכבת על מות התמימות, על אבדן תחושת הביטחון או על קריסת הנחות היסוד בנוגע למניעים של האויבים שמעבר לגדר. הקונספציה שהיא בוחרת להתמקד בה עוסקת בהקשר אחר:
אחת מהקריסות האלו, רק אחת בתוך כל הרצף המכאיב־להדהים, היא במסגור של חלקים מהשמאל הבינלאומי את המתקפה הרצחנית של חמאס בישראל, כהתקוממות פלסטינית אזרחית לגיטימית. אני מרגישה איך הלב שלי צונח ממושבו, מחליק מהשרוול ומפרפר על הרצפה בחוסר אמון. כמו בבחירות לנשיאות מועצת תלמידים בחטיבת ביניים, התייצבו כל אימבצילי הליברליזם בעולם מאחורי אחת משתי האופציות הפלקטיות שלהם: ישראל או פלסטין.
הבחירה אינה סימטרית. בזה אחר זה הולכים להם יפי הנפש — סטודנטים מאוניברסיטאות עילית, פעילי אקלים, ארגוני זכויות נשים ו'מיעוטים' בשלל צבעי הקשת — ומתייצבים כגוש אד מאחורי האנדרדוג-לכאורה, מניפים את שילוב הצבעים המזעזע של דגלי פלסטין או מסתובבים עטויי כאפייה. הם מסבירים בלהט את הקשר בין מאבקים אנטי-קולוניאליסטיים, אנטי-קפיטליסטים או אנטי-דכאניים אחרים כקשורים בעבותות למאבק הזכויות הפלסטיני. הם רואים את הדאגה לשלומו של כדור הארץ ואת הדאגה לשלומם של הפליטים בעזה כעשויים ממקשה אחת.
בזה אחר זה הולכים להם יפי הנפש — סטודנטים מאוניברסיטאות עילית, פעילי אקלים, ארגוני זכויות נשים ו'מיעוטים' בשלל צבעי הקשת — ומתייצבים כגוש אד מאחורי האנדרדוג-לכאורה, מניפים את שילוב הצבעים המזעזע של דגלי פלסטין או מסתובבים עטויי כאפייה
וולך מתארת את החוויה כקפקאית: כמו אותו סטודנט שהתעורר מעל מיטתו וגילה שהוא שרץ, גם ישראל, "בוקר אחד, כשהקיצה… מתוך חלומות טרופים, ראתה את עצמה והנה נהפכה לשרץ ענקי".
חווית הנטישה הזו של מי שעד לא מזמן ראו את עצמם כחלק אינטגרלי משמאל הבינלאומי מעסיקה לא רק את וולך עצמה, אלא רבים מקוראי וכותבי הארץ — אם לשפוט על פי כמות המאמרים והכתבות שהתפרסמו בנושא.
"האמת היא שאני רוצה להצהיר בזאת על התפטרותי והחזרת כרטיס החבר שלי בשמאל העולמי", מצהירה נרי ליבנה במאמר מה-01.11. "זאת אומרת, אני עדיין מעדיפה שלום על מלחמה, עדיין דוגלת בהומניזם, ליברליות, דמוקרטיה ושמירה על זכויות אזרח, אני גם מתנגדת לכיבוש, אבל זה לא ממש מטריד אותי כרגע. כי מה שמטריד אותי אלה התמונות, התמונות של ילדים חטופים, של תינוקות, של ילדים ונשים וקשישים וכמובן גם חיילים".
"אירועים אחדים שהתרחשו בזירה העולמית יצרו בה מיידית שבר עמוק", כותבת אווה אילוז ממאמר יום למחרת, ב-02.11. "7 באוקטובר הוא נקודת מפנה לקיומם של יהודים בדמוקרטיות המערביות. זה נשמע אולי מלודרמטי, אבל זה לא. למעשה, האדמה רעדה תחת רגלי היהודים".
וולך מסכמת את התחושה במילים פשוטות: "בזכות כמה שחקנים הוליוודים חלולים, גרטה טונברג, אוניברסיטת הרווארד ועוד שלל "ליברלים נאורים", הבנו שהשמאל הישראלי אינו חלק מזה הבינלאומי, ולהיפך".
השמאל של אז והשמאל של היום
השמאל הבינלאומי פנה בחדות והשאיר את חברו הישראלי לבד. כן, את אותם חברים שהאמינו שהם נלחמים עבור סט ערכים אחד ששווה בכל מקום — מרחוב קפלן בתל אביב ועד לפקקי התנועה של סן פרנציסקו — הוכו לפתע בהלם לנוכח האהדה באקדמיה ובשמאל הבינלאומי למחבלי החמאס.
זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה השמאל הישראלי נאלץ להתמודד עם תחושת משבר מול השמאל העולמי. כשברית המועצות, המדינה הראשונה שהכירה דה-יורה במדינת ישראל, הפנתה לה עורף והחלה תומכת במדינות הערביות; כשמעשי הזוועה של סטלין החלו להתוודע בעקבות נאום חרושצ'וב ב-1956 בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית-הסובייטית, בו הוקיע את פולחן האישיות של סטלין ואת מעשי הזוועה שחולל — השמאל הישראלי הקיצוני נאלץ גם אז לערוך דין וחשבון. מפ"ם, לימים חלק ממערך ואז ממר"צ, ניסתה לטעון שאי אפשר לקחת מסטאלין את זכויותיו ההיסטוריות, אבל גם להתמודד עם המידע החדש ועם ההכרה בפולחן האישיות שחדר גם לקיבוצים. יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם, הודה אז: "מי שיבוא ויגיד שהוא לא זועזע על-ידי הוועידה ה-20 הוא שקרן או פטפטן. אך איננו אמיץ והגון". מאיר יערי, שותפו להנהגה, סיכם זאת כך: "אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו חלק מהעולם ששולל אותנו; אבל יש לנו זיקה אליו ואנחנו צריכים לקיים סולידריות".
וכך, אכן, התנהל השמאל מול ברית המועצות כאויבת מושבעת של הציונות ושל מדינת ישראל. ככל שהמערב למד יותר ויותר על מציאות החיים בברית המועצות, היה קל יותר לראות במעצמה הסובייטית עיוות של כל עקרונות האחווה והשוויון שהתיימר השמאל להציע מאשר גילום שגוי של העקרונות הללו עצמם. ברית המועצות נתפסה במידה רבה ישות טוטליטרית עויינת למערב שעשתה שימוש ציני בכסות אידיאולוגית, ולכן מציאותה לא שללה את האפשרות של שמאל "נכון" יותר, סוציאל-דמוקרטי, שבו המדינה המועדפת היא מדינת הרווחה. בעידן שבו ביקורות כאלה זכו לאוזן קשבת, השמאל הישראלי יכול היה להתקיים מתוך הכרה בעוינות הסובייטית, אבל ללא חוויה של ניתוק מוחלט מכלל השמאל הבינלאומי באשר הוא.
על אף שישנם יסודות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים גם בשמאל של היום, הם רחוקים מלהיות העיקר. כפי שמתארים בהרחבה הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי, שני אקדמאים אמריקנים ליברלים, בספרם 'תיאוריות ציניות', תרבות השמאל של היום עוצבה בעיקר על ידי ההגות הפוסט-מודרנית והניסיון ליישם אלמנטים נבחרים מתוכה כאקטיביזם הפועל למען 'צדק חברתי'. את השיח המרקסיסטי על מעמדות החליף השיח הפרוגרסיבי על גזע. השיח על אימפריאליזם קפיטליסטי התחלף בשיח על קולוניאליזם תרבותי. השיח על מלחמות ככלי שמפעיל המעמד הקפיטליסטי השולט התחלף בשיח על מיקרו-אגרסיות.
הדור הצעיר בעולם המערבי מתאפיין לא רק בנטייה חזקה שמאלה, אלא גם ברמות נרקיסיזם הולכות וגוברות. ב-2008, חברת הסקרים Twenge פרסמה סקר שהשווה את ציוני סטודנטים אמריקאים במבדק נרקיסיזם לציונים של סטודנטים בשנת 1979. הם מצאו עליה ממוצעת של 30 אחוז בציון הנרקיסיזם של הצעירים. ב-2014, מצא חוקר אמריקאי כי 59 אחוזים מתלמידי השנה הראשונה במכללות בארצות הברית העניקו לעצמם ציון 'מעל לממוצע' בביטחון עצמי אינטלקטואלי, בהשוואה ל-39 אחוזים שעשו זאת ב-1966. ב-2018, הפסיכולוג ג'ונתן היידט פרסם יחד עם העיתונאי והמשפטן גרג לוקיאנוף את הספר The Coddling of the American Mind המתאר תרבות אקדמאית שטיפחה תקינות פוליטית קיצונית שהמחיר עליה הוא לא רק אידיאולוגי אלא גם פסיכולוגי: התיאור שלו על טיפוח רגישות מוגזמת אצל סטודנטים מספר על עידוד אקטיבי של נרקיסיזם מצד ההנהלות המחזיקות בתפיסות עולם פרוגרסיביות ופוסט-מודרניות ומאמינות בחלוקה של האנושות למדכאים וקורבנות.
לתמורות שעברו על השמאל העולמי יש, כמובן, קשר הדוק.
שלגיה והמלכה הרעה
האגו השברירי שטופח בקפידה בחסות התקינות הפוליטית, לצד האובססיה "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", הינם מאפיינים של דור ה-Z שאינם קשורים לסולם ערכים מפותח היטב. העמדות הקיצוניות שמבטאים צעירים רבים נועדו לייצר תחושה של האדרה עצמית באצטלה של תיקון עולם. הנה, במחי השתתפות בהפגנה, פוסט נשכני או למצער לייק להשטאג "נכון", מקבל האדם את האפשרות להביט במראה ולשאול: "ראי, ראי, החכם מכולם (מלבדי, כמובן) האין אני הסטודנט המוסרי בעולם?"
במסווה של ערכים נכונים יותר, דקויות, רגישויות לניואנסים ושליטה משוכללת על השפה יוצרים אותם צעירים קודים חברתיים שמבליטים אותם, מאדירים את הרמה המוסרית ומבדלים אותם מאותם אנשים המשתרכים מאחור. התופעה מזכירה במידה רבה את מערכת הקודים החברתיים המסורבלת שרווחה באירופה ונועדה להבדיל בין אנשי "אצולת החרב" המיוחסים לאצילים החדשים, הנובורישים, שכונו "אצילי הגלימה". לקודים החברתיים החדשים, כולל צורות הפנייה המסובכות להדהים והרגישיות למיקרו-אגרסיות בנושאי גזע ומגדר יש אפקט דומה. ההבדל הוא שהיום, בניגוד לעבר, אין צורך לקבל את התואר בירושה מאבא. מספיק "להיות בצד הנכון" — רצוי, כמובן, מהגזע הנכון, ועם מספיק 'נקודות דיכוי'.
הנה, במחי השתתפות בהפגנה, פוסט נשכני או למצער לייק להשטאג "נכון", מקבל האדם את האפשרות להביט במראה ולשאול: "ראי, ראי, החכם מכולם (מלבדי, כמובן) האין אני הסטודנט המוסרי בעולם?"
זהו נרקיסיזם שמזכיר במידה רבה את זו של האם החורגת מ"שלגיה". הוא אינו מבטא ביטחון פנימי שמעוגן בהערכה עצמית בריאה, אלא יוצר מעטפת שמכסה על חלל עצום של ריק קיומי. ככל שהריק גדל, ככל שהשטחיות גוברת, כך אותה יריעה צריכה לכסות שטחים גדולים יותר ויותר, עד שהאדם הופך לבלון שכל נגיעה עלולה לגרום לו להתפוצץ ולקרוס.
המלכה הרעה משלגיה צריכה להשכים מדי בוקר בשביל לוודא את שימור מעמדה בתור היפה בתבל. בן העשרה מדור ה-Z לא צריך להביט בראי, אלא להיכנס לאחת מהרשתות החברתיות שבהן הוא חבר. ברשתות אלה הוא מקיף את עצמו במודלים לחיקוי ובחברים מהדהדים, והוא עוסק הרבה יותר בלהשמיע את עצמו מאשר לשמוע את קולם של אחרים או להתבונן פנימה.
חמתה של המלכה הרעה בוערת בה להשחית כאשר האשליה שהיא מוכרת לעצמה מתנפצת. היא מוכנה לעשות הכל, כולל לרצוח את בתה החורגת, בשביל לשמור על הבכורה. למעשה, בחסותה של אותה קנאה היא מוכנה אפילו לאבד את היקר לה מכל — את אותם נעורים-נצחיים — העיקר שתוכל, תחת מסווה של מוכרת תפוחים זקנה, להרעיל את מי שהעזה לקרוא תגר על תחושת העליונות המדומיינת שלה.
ובני דור ה-Z? הם מלכתחילה חיים רק בזכות המאבק. הם מחפשים בנרות את השד הקמאי שכנגדו יוכלו להילחם, לבטל, להרוס, להשמיד — העיקר למצוא מרגוע לאותו ספק קיומי שמקנן בהם תמיד באשר לערכם העצמי.
יהודים אינם נרקיסיסטים
בדבר אחד אני כמעט משוכנע: השמאל הישראלי, היהודי גם אם אינו אוהב להיות מכונה כך, רחוק מחבריו שמעבר לים כרחוק מזרח ממערב.
יסלחו לי ידידי מהשמאל הליברלי הישראלי: למרות שאני מאמין שרבים מהם כנים בנוגע לסט הערכים המדוקלם בפיהם, ברור לי שהם לא שייכים לשם. זה לא קשור להתנחלויות או למהפכה המשפטית או לשרידי רגשות דתיים שרבים ביקשו להכחיד אבל ברגע של אימה גילו שעדיין קיימים בקרבם. נעשתה כברת דרך. ערכי השמאל ודרכי החשיבה הליברלית אומצו הרבה לפני המערב עצמו. למרות זאת, כל העסק הזה עם השמאל הבינלאומי, במחילה, אינו הולם את הד.נ.א. שלנו. של כולנו. המורשת היהודית היא ההפך הגמור מהנרקיסיזם החדש.
בחדשים שעברו יצא לי לשוחח עם לא מעט אנשים יקרים מ"ישראל האחרת": ישראל הראשונה, מדינת תל-אביב, או איך שלא נרצה לכנות אותה. הם הביעו ספקות גדולים בנוגע לשאלה האם גם היום, בשנת 2023 בואכה 2024, יש לעם היושב בציון בסיס לקיום משותף. הם דיברו מתוך כאב, לפעמים מתוך חרדה. הם הרגישו שבעיני רבים כל כך הם פשוט לא נספרים, שהערכים שבהם האמינו נרמסים ושהמוצא היחיד שנותר להם הוא הים, או לפחות נתב"ג. לא תמיד הסכמתי לתפיסת המציאות שלהם. אבל אי אפשר היה להתכחש לכאב. ולא ממש ידעתי מה להשיב להם.
ובכן, יתכן שיש צדק בטענה. יתכן שאנחנו לא חולקים את אותו סט ערכים, את אותה תפיסה פוליטית ואת אותם שאיפות בנוגע לעתיד. יתכן. אבל כפי שראינו, ערכים משותפים לא בהכרח יוצרים שותפות גורל. גם לא תרבות, אם הכוונה היא לסוג של פלייליסט שצף מאליו על פי אלגוריתם כזה או אחר, או העדפת מאכל ים יפני על פני מטבל ים-תיכוני. זה טוב בשביל חברים ברשתות החברתיות, אבל אחווה אמתית לא צומחת משם.
הביטוי הבסיסי של אחווה הוא פשוט גנים משותפים. משפחה עם מורשת מסוימת, שעם הזמן הופכת לעם. בין אם נאהב את זה ובין אם לא, אותם גנים ומורשת שונים מאד מאלו שמעבר לים. יהודים, בלי להכליל, אינם נרקיסיסטים. כלומר, בוודאי ישנם כאלו שכן — אבל זה לא הווייב התרבותי שבו גדלנו.
יש בנו גדלות, ללא ספק. אבל יש גם ענווה עמוקה.
לא מרובכם חשק ה' בכם
להיות יהודי זה בין היתר לחיות בתוך דיסוננס משונה: מצד אחד, אתה בטוח שאתה אמור להיות יותר טוב מכל אחד אחר. רעיון העם הנבחר, אור לגויים או תביעה עצמית מחמירהכל אלו ודומיהם הן צורות שונות שמבטאות את תחושת הייחודיות הקמאית שמעצבת את הקולקטיב היהודי. לא סתם הביטוי העברי השגור ביותר בפי יהודים אמריקאים דמוקרטים הוא 'תיקון עולם'.
ועדיין, באותה נשימה, להיות יהודי זה להיות משוכנע שבעצם אתה עלול למצוא את עצמך הכי למטה שאפשר. זה לחפש בלי הפסקה את האישור — לא אישור למוצלחות האישית שלי, כמו זו שמחפשת המלכה הרעה, אלא אישור לעצם קיומנו. אישור לכך שגם לנו יש חלק ונחלה על האדמה שעליה אנחנו דורכים. אישור שגם אנחנו קיימים, שגם אנחנו חלק מקהילה גדולה בעלת זכויות. אישור לכך שגם בנו מוכנים לראות בני אדם.
ישראל שיורדים, יורדים עד לעפר. כך לימדונו חכמינו. אבל כשהם עולים עד לרקיע, ועד לכוכבים. לדברי חז"ל, זרש אשת המן ידעה זאת היטב. גם אנחנו יודעים את זה, אפילו החלקם בעם שאינם מוכנים להודות בכך. שום דבר טוב אינו מספיק טוב, ושום דבר רע, חלילה, אינו תרחיש שאפשר להתעלם ממנו. כמו שאומרים, "זה בגנים שלכם", או לפחות מוטמע עמוק מכוח השילוב של תורשה ונסיבות חיצוניות.
המתח שבין התנשאות לשפלות, בין ייעוד לגורל, בין יחודיות אישית להעלמות קיומית, הוא אחד מתכונות היסוד שמעצבות את האישיות של העם שלנו
המתח הזה הוא בעיני הדבר הרחוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת מאותה אהבה עצמית נבובה שהשמאל הבינלאומי (ולא רק הוא) מתאפיין בה. המתח שבין התנשאות לשפלות, בין ייעוד לגורל, בין יחודיות אישית להעלמות קיומית, הוא אחד מתכונות היסוד שמעצבות את האישיות של העם שלנו. לטוב או למוטב, זה חלק בלתי נפרד מאתנו. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה ענווה, אבל זה לכל הפחות "תשתית לענווה".
כך, אחרי הכל, מעידה עלינו התורה: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים". וכפי שמבארת הגמרא בחולין (פט, ע"א):
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר"; למשה ואהרן, אמר: "ונחנו מה"; לדוד, אמר: "ואנכי תולעת, ולא איש".
התקופה האחרונה יצרה הזדמנות חד פעמית אולי לקירוב לבבות שכמותו לא היה במשך דורות. מימין ומשמאל, קיבלנו תזכורת על ברית הגורל שלנו, ועל המורשת היהודית שאי אפשר להתנער ממנה – ומתכונות הנפש שהיא מנחילה לנו. יהי רצון שנדע כולנו לנצל את ההזדמנות הזו בצורה נכונה, מתוך ענווה אמתית, או לפחות מתוך הכנה לענווה אמתית.
Photo by Natalia Trofimova on Unsplash
לפרסם ככתבו וכלשונו או בכלל לא. אנחנו חיים בעידן נרקיסיסטי פוסטמודרניסטי שנוגע בצורת המחשבה של כולם, לאורך כל הספקטרום הפוליטי. לדוגמא, אם הפוסמודרניזם מתבטא בערעור ההגמוניה והנרטיב הממוסד, אז זה בדיוק מה שבצ"ע עושים -הרי רוב המאמרים כאן עסוקים באובססיביות בניסיון לקעקע את יסודות הנרטיב הציוני ליברלי החילוני, לטובת נרטיב דתי משיחי, כבסיס לעיצוב החוקתי והממסדי של ישראל בעתיד. ומהם טראמפ או ביבי אם לא נרקיסיסטים פתולוגיים הזוכים לסגידה ונאמנות חסרת גבולות בקרב הימין הדתי, מוצגים כפנומן חסר תחליף, באופן המזכיר מאוד תמיכה במנהיגים פאשיסטיים לפני מלה"ע השניה. גם תרבות הביטול, פוליטיקת הזהויות, ותופעת הקונפורמיזם הקיצוני, מתבטאות אופן עמוק מאוד כחלק מהטראמפיזם והביביזם, וגם כחלק מהחרדיות והחרדליו"ת, לא פחות מאשר אצל פרוגרסיבים משמאל. האמונה במוסריות העל היהודית, וב"עם הנצח", הן עצמן ביטוי הזוי של נרקסיזם דתי לאומי מטא-פיזי, שגם עומד בסתירה לכל מה שקורה בשטח (לדוגמא – עליית הכהאניזם והגזענות, השחיתות הפושה בכל, הנפוטיזם החרדי, הפשיעה המינית בחברה החרדית, וזה רק קצה הקרחון לריקבון העמוק). תבדקו עד כמה זה באמת נרטיב הכרחי כחלק מהיהדות, ועד כמה זה נרקסיזם כוחני פוליטי שלבש כסות "יהודית".