במאי 2006 כתבה פרופ' רות גביזון ז"ל, מורה דגולה שזכיתי ללמד לצדה בתור עוזר הוראה למשך מספר שנים, מסמך מקיף בנושא "תנאים לשגשוגה של מדינת ישראל". בתוך הדברים היא קבלה על הסבורים כי מדינת ישראל אינה אמורה להיות המקום שבו העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית מדינית:
בעיניהם, ישראל צריכה לשאוף למצב שהמדינה תוכל לוותר על המרכיב היהודי של זהותה והגדרתה העצמית, ולשאוף להיות מדינה ליברלית ניטרלית, או – טוב מזה – מדינת כל לאומיה, או מדינה רב־תרבותית. […] זהו אחד המקורות החשובים של תחושת השסעים העמוקים בתוך החברה היהודית בישראל, ואחד הגורמים לתחושת אבדן הדרך בציבור היהודי וגם להקצנה של חלקיו.[1]
לטעמי, אירועי השבועות והחודשים האחרונים – ומי יודע מה עומד לפנינו – מוכיחים עד כמה היא צדקה.
במאמר זה אבקש למסגר את הנושא הנ"ל באמצעי מושג אחר, שעליו דווה לבי בימים אלה: האחווה. ליתר דיוק: אחווה יהודית. אציע שאחווה יהודית היא מרכיב מרכזי וחיוני בחברה ישראלית בריאה. המדינה קמה על יסודות של אחווה יהודית, והיעדרה עשוי לגרור השלכות קשות שאת חלקן אנו כבר חווים היום. עם זאת, אטען בנימה אופטימית כי יסודות האחווה היהודית עדיין חזקים, ושניתן לשאוב תקווה בהקשר הזה, אולי באופן לא אינטואיטיבי, דוקא מתוך החברה החרדית.
קדימת העם לארץ
"אדם לאדם – לא זאב ולא מלאך; אדם לאדם – אדם." כך הגדיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק את היחסים הראויים בין אדם לחברו. אולם בכל הנוגע לעם היהודי, התורה מסגירה את היחס באמצעות מילה אחרת: האחווה. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ (ויקרא כה, לה). וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (שם לו). עלינו לדאוג לזולתנו לא בתור אדם בלבד, אלא בתור אח.
סוד האחווה היה ידוע היטב למנהיגות הציונית. בעודו בפלסטין המנדטורית בשנת 1929, ביקר זאב ז'בוטינסקי באחד מבתי הספר העבריים שהוקמו לאחרונה. המורה הכינה את תלמידיה מבעוד מועד, וכשהאורח המכובד שאל את הילדים "מהו הערך החשוב ביותר?", הם ידעו מיד את התשובה: "ארץ ישראל!" אבל ז'בוטינסקי לא היה מרוצה בכך: "ומהו דבר מה נוסף בעל חשיבות רבה, לא פחות מארץ ישראל?" לא הילדים ולא המורה היו מוכנים לשאלה הזו, וז'בוטינסקי נאלץ להשיב בעצמו. "עם ישראל. העם היהודי," הוא הסביר. "האומה."
הקב"ה נתן לאברהם אבינו שתי הבטחות: הבטחת הזרע והבטחת הארץ. השניה כמובן מותנית בראשונה. לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית יב, ז): הארץ נתונה לזרע אברהם. עיקרון זה היה ברור לז'בוטינסקי, והוא יישם אותו בדיבור ואף במעשה. בעודו מזהיר את יהודי אירופה מפני הפורענות הקרובה לבוא – ז'בוטינסקי היה בין הספורים שחזו את האסון המתקרב – הוא קרא להם תחילה לברוח, להגר לכל מקום שרק אפשר מחוץ לגבולות אירופה. "ועדיף," הוא הוסיף, "לעלות לישראל."
בהיעדר זהות לאומית מוגדרת, מדינת לאום תיחלש בהכרח. סימני פרימה יתגלו במארג החברתי שלה, שיעורי הפריון ירדו באופן דרמטי, ומידת הנאמנות למדינה תקטן. אנו מכירים את הסימנים הללו ממדינות שונות באירופה, המתקשות לשמר מודל של מדינת לאום בעידן פוסט־לאומי ורב־תרבותי
קדימת האומה לאדמה, העם לארץ, היא אקסיומטית לקיומה של כל מדינת לאום. שגשוגה של מדינת לאום, שעצם מטרתה לתת ביטוי פוליטי (הגדרה עצמית לאומית) לעם נבדל, תלויה בתחושת זהות לאומית. בהיעדר זהות לאומית מוגדרת, מדינת לאום תיחלש בהכרח. סימני פרימה יתגלו במארג החברתי שלה, שיעורי הפריון ירדו באופן דרמטי, ומידת הנאמנות למדינה תקטן. אנו מכירים את הסימנים הללו ממדינות שונות באירופה, המתקשות לשמר מודל של מדינת לאום בעידן פוסט־לאומי ורב־תרבותי (כפי שתואר למשל על ידי דאגלס מאריי בספרו "המוות המוזר של אירופה").
בהקשר הישראלי, קדימת העם לארץ, היהדות לישראליות, היתה ברורה לא רק למנהיגות הציונית מימין אלא להנהגה כולה. בן־גוריון, יריבו הגדול של ז'בוטינסקי, הצהיר על כך חד־משמעית: "קודם כל, אני יהודי," הכריז בנאום מ־1963 (שנשא ביידיש), "ורק לאחר מכן אני ישראלי. […] הנאמנות הראשונה שלי היא לעם היהודי, ורק אחר כך למדינת ישראל, כי מדינת ישראל נוצרה למען העם היהודי."[2]
האנרגיות המופלאות שהושקעו בכל תחום בשנותיה הראשונות של ישראל – בצבא ובשרותי הביטחון, בתשתיות, בהתיישבות ובקיבוצים, בחינוך, בבריאות, בכלכלה ועוד – גויסו במרץ יוצא דופן תחת הדגל הגדול הזה. אולם כיום, שבעה עשורים וחצי לאחר מכן, נראה כי הבהירות המוסרית שבבסיס מדינת היהודים התעמעמה.
אחווה יהודית
"האם יש אומה ישראלית?" שאל אורי אבנרי, ומיד השיב: "ודאי שיש." אך כוונתו העיקרית היתה לדבר על יהודים ועל יהדות:
"האם יש אומה יהודית? בוודאי שלא. היהודים הם עדה אתנית־דתית, המפוזרת בעולם. הם שייכים ללאומים שונים ורבים. יש להם זיקה חזקה למדינת ישראל, ותבוא עליהם הברכה."[3]
לא פלא שאבנרי הגיש בקשה למחוק את סעיף הלאום מתעודת הזהות שלו, בטענה (בלשון הסופר א"ב יהושע) לקיום "אומה ישראלית חדשה, מנותקת ומתנתקת מכל זהות יהודית גלותית, היסטורית או דתית."
לא מעט יהודים במדינתנו פעלו לאורך השנים למחיקת הזהות היהודית וכינון זהות אזרחית־ישראלית חדשה. פעילות זו כוללת תהליכים היסטוריים משמעותיים. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, חשף לאחר שנים כי זו היתה מטרתם העיקרית של ההסכמים: "השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה" (דו"ח קבוצת המשבר הבינלאומית, אפריל 2014). יש לחתור, שוב בלשונו של א"ב יהושע, לקראת "טשטוש הזהות ההיסטורית הישראלית, והמרתה באזרחות כללית בלבד נוסח הזהות האמריקאית או האוסטרלית."[4] "אוסלו בשבילי זה לשכוח שאתה יהודי," טענה הסופרת דורית רביניאן.
הבון־טון הליברלי הנוכחי (והקיצוני), שחלקים מהשמאל הישראלי ממהרים לתמוך בו, מעדיף בהחלטיות את האוניברסלי על פני הפרטיקולרי, ותפיסת השוויון היא התגלמותה העיקרית של מגמה זו
הכנעניות על מלא, יש לומר – השתתפות בתנועה התרבותית והאידאולוגית שביקשה לנתק את ישראל לחלוטין משורשיה היהודיים – אומצה על ידי מעטים בלבד. מנגד, רבים שותפים לנטיה להחליש את הזהות היהודית המסורתית, ומעדיפים זהות ישראלית נטולת תוכן יהודי משמעותי.
דוגמא עדכנית היא הקמפיין המתמשך (משנת 2018 בערך) נגד תופעת ההדתה של החברה הישראלית, המגיע דוקא בתקופה שחלקים נרחבים בציבוריות הישראלית חילוניים מתמיד: יותר מפעלים ויותר אוטובוסים ציבוריים פועלים בשבת, יחידות מעורבות מגדרית היו לדבר שבשגרה בצה"ל, ובבתי הספר הממלכתיים כיום לומדים לדאבון הלב מעט מאד תנ"ך ודת. התקשורת המיינסטרימית מקדמת בגלוי תפיסות המערערות בגסות את המשפחה המסורתית (והיהודית) ואין פוצה פה ומצפצף. ניתן אמנם לגלות הבנה לדאגתם לנוכח השינויים הדמוגרפיים בישראל והיחלשות המגזר החילוני במדינה. אך הקמפיין בחלקו הגדול נועד להחליש את אופיה היהודי של מדינת ישראל. האיום מפני ההדתה וליבוי דעת הקהל הם כלי בלבד.
המאמץ לדלל את יהדותה של ישראל אינו משקף בהכרח שנאת דת או אוטו־אנטישמיות מרושעת. הוא ניזון בין היתר מאידאלים נעלים, ובראשם ערך השוויון. כשלוקחים אותו אל סופו ההגיוני, יתקשה ערך השוויון להכיל את הייחודיות הלאומית שעליה מתבססות מדינות לאום. הבון־טון הליברלי הנוכחי (והקיצוני), שחלקים מהשמאל הישראלי ממהרים לתמוך בו, מעדיף בהחלטיות את האוניברסלי על פני הפרטיקולרי, ותפיסת השוויון היא התגלמותה העיקרית של מגמה זו. אף שאני מקווה שהיא עדיין חזקה, תוצאה מידית היא היחלשות תחושת האחווה היהודית.
נקודה אחרונה זו מספקת מעבר שימושי לפרשה הנוכחית של תנועת המחאה האנטי־ממשלתית בישראל.
מחאת השוויון
מה עומד מאחורי המחאה הציבורית נגד הממשלה החדשה המתקיימת כבר למעלה מחצי שנה? לדברי פרופ' ברק מדינה, במכתב פתוח שצוטט על ידי ח"כ עומר כסיף בדיון על ביטול עילת הסבירות במליאת הכנסת, העיקרון הגדול הוא ערך השוויון:
חשוב להדגיש: לחברי ולי ביקורת קשה על מערכת המשפט, בעיקר על בג"ץ, שבאופן שיטתי נתנה ידה לרוב מוחלט של עוולות הכיבוש והעליונות היהודית ולא פעם אף יישרה קו עם הטייקונים ובעלי ההון. אבל חיסולה רק יחמיר את המצב. […] הזכות לשוויון, אם כך, היא הדבר המרכזי שאותו שואפת ממשלת הזוועות למחוק ולהעלים. כפי שכתב פרופ' ברק מדינה בשבוע האחרון: המאבק הוא לא על ביקורת שיפוטית, אלא על שוויון. וכך הוא כתב: אין לנו ברירה אלא לנצח במאבק. אם נפסיד, גם בגבולות הקו הירוק לא תהיה כאן מדינה דמוקרטית. לכן במקום לעסוק בדקויות מה בדיוק ההשפעה הצפויה של תיקון זה או אחר לחוק יסוד: השפיטה שיגרע מן הביקורת השיפוטית, יש לעסוק בתמונה הרחבה. כל צמצום שהוא בביקורת השיפוטית הוא סכנה ממשית למחויבות הממשלה והכנסת הנוכחיות לזכות לשוויון, ולכן הוא פסול.
"הוויכוח הוא בשאלה מוסרית," כותב מדינה במכתבו, "שאלת החובה לנהוג בשוויון." הקואליציה, לדבריו, מבקשת לחסל את הביקורת השיפוטית כי היא רוצה להחזיר את השיטה של "עליונות יהודית", ואילו המאבק נגד התכנית מונע מהרצון לחזק את יסוד השוויון ולמנוע את החזרה "לזוועה הזו, של התייחסות לערבים כאל מי שאינם שווים ליהודים". "בפשטות," מסכם מדינה, "שוויון יותר חשוב מרצון הרוב", שכן "בלי שוויון אין דמוקרטיה, ובלי ביקורת שיפוטית אין אצלנו, למרבה הצער, שוויון".
מיעוט קטן בישראל, שהפך לחלק קולני ובולט בתנועת המחאה, מערער באופן פעיל את רגש האחווה היהודית שהוא רואה בו ביטוי מפלה ובלתי לגיטימי של עליונות יהודית. כמו אבנרי וחבריו, קבוצה זו מבקשת להחליף את האחווה המסורתית – אחווה יהודית – בזהות אזרחית מבוססת שוויון המשנה את אופיה של מדינת ישראל
האם המצב הפוליטי־משפטי בישראל לפני 1992 העניק גושפנקה אכזרית ל"עליונות יהודית", כפי שמדינה טוען? עבור להחלטת קעדאן (2000), אחד המקרים שבהחלט כלול בהאשמתו, ישראל היתה אמנם חופשית לתעדף התיישבות יהודית בארץ – חופש שצומצם על ידי בית המשפט בגין עקרון השוויון (כפי שהעירה רות גביזון, החלק הרלוונטי של פסק הדין אף לא היה נחוץ כדי להגיע לתוצאה). אך רוב תושבי המדינה רואים בתעדוף כזה מימוש של מהות המדינה היהודית; וודאי שהוא אינו "זוועה". והפער הזה הוא בדיוק העניין.
מיעוט קטן בישראל, שהפך לחלק קולני ובולט בתנועת המחאה, מערער באופן פעיל את רגש האחווה היהודית שהוא רואה בו ביטוי מפלה ובלתי לגיטימי של עליונות יהודית. כמו אבנרי וחבריו, קבוצה זו מבקשת להחליף את האחווה המסורתית – אחווה יהודית – בזהות אזרחית מבוססת שוויון המשנה את אופיה של מדינת ישראל. כדברי רות גביזון שהבאתי בפתח, ניתן לזהות את השאיפה "למצב שבו המדינה תוכל לוותר על המרכיב היהודי של זהותה והגדרתה העצמית" ולכונן "מדינה ליברלית ניטרלית, או – טוב מזה – מדינת כל לאומיה, או מדינה רב־תרבותית". היא הקדימה את זמנה בכתבה כי "זהו אחד המקורות החשובים של תחושת השסעים העמוקים בתוך החברה היהודית בישראל".
להמחשה, אין זה מפתיע שאותם פרופסורים הגוררים את הממסד הרפואי אל תנועת המחאה ("החלוקים הלבנים") דרשו לאחרונה מבתי החולים הישראליים להפסיק לבצע השתלות כליה (מן החי) כאשר תרומות אלטרואיסטיות יועדו לחולים יהודיים.[5] ישראל מובילה בעולם בשיעורי תרומות כליה אלטרואיסטיות (תרומות לנמענים אנונימיים), הודות למהפך שחולל ארגון "מתנת חיים" המאפשר לתורמים לבחור את זהותו הקבוצתית של הנמען.[6] על פי שיחות עם צוות הארגון, למעלה מ־90 אחוזים מבין תורמי הכליה – דתיים, חרדים וחילונים – בוחרים באפשרות זו, והיא גורם משמעותי לקפיצה במספר התורמים. מאז תחילת פעילות הארגון, מספר תרומות הכליה מתורמים חיים עלתה מ־71 (2010) ל־327 (2021). כל תרומה מצילה את חיי הנתרם ומסייעת לכל החולים בקיצור התור ובהגברת הסיכוי לקבלת תרומה.
עובדות אלו לא מנעו מדמויות כמו פרופ' דורון קופלמן או ד"ר ירון בר־לביא – כאמור, ממובילי המחאה שלא הססו להעלות אפשרות של השבתה כללית של מערכת הבריאות בישראל – להכריז על תרומת כליה המיועדת דוקא ליהודי כגזענות פסולה ולבקש מהסתדרות הרופאים לאסרה על בסיס אתי. כלומר, העדפת יהודי הפכה לרוע דאונטולוגי שגובר על כל שיקול תועלתני. העיקרון היהודי של האחווה – כאמור, זהו המסגור התורני לחובה המוסרית לסייע לזולת בעת צרה[7] – אינו אלא גזענות ושנאה. תמות נפשי עם פלישתים ולא יתרום יהודי ליהודי.
לשוויון יש מקום בסולם הערכים. כל אדם נברא בצלם, וכל אזרח בישראל זכאי לשוויון אזרחי בסיסי. בצדק רב דואג החוק לאסור אפליה בהקשרים ציבוריים שונים. ואולם, חובה ליישם את ערך השוויון במידה שאינה מערערת את מוסדות הליבה המכוננים חברה טובה ותקינה
אכן, לשוויון יש מקום בסולם הערכים. כל אדם נברא בצלם, וכל אזרח בישראל זכאי לשוויון אזרחי בסיסי. בצדק רב דואג החוק לאסור אפליה בהקשרים ציבוריים שונים. ואולם, חובה ליישם את ערך השוויון במידה שאינה מערערת את מוסדות הליבה המכוננים חברה טובה ותקינה. לדיכוי הסנטימנט הפנים־יהודי ההיסטורי והחלפתו ב"ישראליות" ניטרלית ושוויונית תהיינה השפעות הרסניות על קיומה של ישראל בטווח הארוך. תרומות כליות הן רק דוגמא צנועה אחת. איומי הסרוב של משרתי מילואים על רקע פוליטי הם דוגמא מטרידה עוד יותר. גם זה עשוי להיות רק קצה הקרחון.
מדוע אי אפשר להמיר את המושג היהודי של אחווה בגרסה ישראלית־אזרחית מקבילה? הסיבה הפשוטה, שהאבות המייסדים של המדינה הכירו היטב, היא שאחווה היא תחושה אנושית שאינה ניתנת לתכנות ולהנדסה. יתרה מזאת, היא אינה נוטה לצמוח בסביבה המבכרת אינדיבידואליזם על פני השתייכות קבוצתית והמעדיפה את זכויות הפרט על פני חובות הקהילה. אחווה מתחילה במשפחה, מתפתחת לממדים של קהילה ומתרחבת ומקיפה אומה שלמה. לא ניתן לגדל אותה במעבדה, והיא בוודאי לא תוכל להיות מושתתת על חוזה שביר שבין אנשים נושאי זכויות.
"ל'כולנו יהודים' אין עוד שום משמעות מאחדת," כתב לאחרונה יוסי מלמן בעיתון הארץ. "סמוטריץ'," זעקה כותרת המאמר, "אנחנו לא אחים!"[8] רק ב־2020 הטיח ח"כ רם בן־ברק (יש עתיד) ביקורת נוקבת על חברי הממשלה דאז, קרא להם "סוכני שנאה" והפציר בהם: "מספיק לשנוא ולקלל. כולנו אחים!" כיום הוא מוכן לומר על חברי הממשלה וכל התומך בה "הוא לא אח שלה".[9] האחווה מותנית בדעות הנכונות, ויש לכך השלכות. דוגמא אחת לכך היא הצעתו של יורם גביזון לשלול מהחרדים את הזכות לבחור או להיבחר.[10] מדהים.
יודגש כי אין כוונתי כאן להטיל את האשמה כולה על צד אחד של המפה הפוליטית. למרבה הצער, ממשלת הימין עשתה טעויות אסטרטגיות ומהותיות ואף היא נושאת בחלק מהאשמה. אך אין מטרת המאמר לעסוק בהאשמות, אלא בנקודה אחת עיקרית: אין דבר מסוכן יותר לעתידנו המשותף משחיקת האחווה.
התקווה החרדית
ומכאן לחרדים.
אני נוטה למתוח ביקורת על חלק מאחי החרדים, ובעיקר על המנהיגות הפוליטית שלהם, בעניין האחריות האזרחית. כפי שראינו בתקופת הקורונה ובפרשיות פוליטיות רבות, החברה החרדית אינה מצטיינת באחריות אזרחית כפי שהיא מתפרשת במובן המודרני. כפי שנידון רבות במאמרי "צריך עיון", עניין זה דורש תיקון. עם זאת, החסר במודעות ובאחריות אזרחית אינו משקף העדר אחווה. ההפך הוא הנכון: קיים מתח מסוים בין אחווה יהודית בצורתה המסורתית – עשייה למען יחידים וקהילות ולמען העם היהודי כולו – לבין תפיסת החובה האזרחית המודרנית. שילובם תוך מעבר מעסקנות מקומית מקובלת לתפיסה ממלכתית הוא אתגר שעדיין עומד לפנינו. במאמר הנוכחי ברצוני להדגיש את ערכה של האחווה עצמה.
הרבי מסאטמר, הנודע בהתנגדותו העזה למדינת ישראל, הוא דוגמא קיצונית להבחנה שבין אחווה יהודית לאזרחות ישראלית […] הרבי ראה בכל יהודי בן משפחה, כולל מי שנמצא בקצה השני של הקשת הדתית והאידאולוגית. בשעת הצורך הוא הציע בעקביות עזרה וסיוע גם ליריבים אידאולוגיים מרים.
הרבי מסאטמר, הנודע בהתנגדותו העזה למדינת ישראל, הוא דוגמא קיצונית להבחנה שבין אחווה יהודית לאזרחות ישראלית. לקראת מלחמת ששת הימים היה הרבי מראשוני יושבי הפזורה החרדית שהתייחסו למצב הרעוע במדינה. בחרדתו לגורלם של יהודי ארץ ישראל הוא ניסח תפילה חדשה למען יהודי הארץ, ניהל תפילות מיוחדות ואף קבע תענית ציבור. כאשר קבוצת חסידים האשימה אותו בנטיה לציונות והביעה התנגדות לתפילה למען חיילי צה"ל, נזף בהם הרבי בחומרה רבה וקרא עליהם את לשון התפילה "ולמלשינים אל תהי תקווה". הרבי ראה בכל יהודי בן משפחה, כולל מי שנמצא בקצה השני של הקשת הדתית והאידאולוגית. בשעת הצורך הוא הציע בעקביות עזרה וסיוע גם ליריבים אידאולוגיים מרים.
אותו עיקרון תקף, בהתאמה, לחברה החרדית. מובן שיש מתחים משמעותיים בין החרדים למגזרים אחרים בחברה הישראלית, בעיקר (אך לא רק) באזורים החילוניים יותר. אך מהצד החרדי, מתחים אלה אינם מערערים את הרגש הבסיסי של אחווה. יעידו על כך ארגוני רווחה יוצאי דופן שצמחו מתוך החברה החרדית והיו לארגונים לאומיים המסייעים לכל סוגי הישראלים – יד שרה, יד אליעזר, איחוד הצלה, זק"א, עזר מציון, חסדי נעמי, מתנת חיים (המוזכר לעיל), והרשימה ארוכה.
כפי שצוין לעיל, תרגום תחושת האחווה והשייכות לתחומי ליבה של אזרחות – צה"ל, כלכלת ישראל, רשויות המדינה השונות וכן הלאה – הוא נושא מורכב שמאמרים נוספים ב"צריך עיון" עוסקים בו. לצורך מאמר זה, די לציין שהאחווה היהודית, אהבת אחים ללא הבחנה, בהחלט קיימת. ואכן, אם מניחים בצד את הגישות הציניות המאפיינות את הפוליטיקה המפלגתית, נדמה שהאכזבה של הציבור החרדי (או חלקים גדולים ממנו) מתכנית הרפורמה הממשלתית קשורה בעיקר לדאגה לאחווה האבודה. המחיר פשוט גבוה מדי.
התורה שמרה על הייחודיות של העם היהודי לאורך תקופת גלותו ויצרה לכידות לאומית שגישרה על מרחקים גיאוגרפיים ותרבותיים עצומים
ההיסטוריון הדגול יחזקאל קויפמן הוכיח באותות ובמופתים את הידוע מתוך אינטואיציה בריאה לקוראים רבים: שהעם היהודי שרד במשך מאות ואלפי שנות גלות בזכות דבר עיקרי אחד: התורה. התורה שמרה על הייחודיות של העם היהודי לאורך תקופת גלותו ויצרה לכידות לאומית שגישרה על מרחקים גיאוגרפיים ותרבותיים עצומים. הציונות החילונית האמינה שבעידן של ריבונות פוליטית, התורה אינה נחוצה עוד: ניתן לשמר את הזהות הלאומית והלכידות החברתית באמצעות היהדות הפוליטית חסרת התורה. עדיין מוקדם לומר עד כמה צדקו או טעו המנהיגים הציוניים בהשערה זו, אך נראה שהתקופה שאנו עוברים היום מציגה בפנינו סימני אזהרה משמעותיים.
עבור החברה החרדית – בהכללה, כמובן – העם והתורה אינם ניתנים להפרדה. עקרון האחווה הלאומית טמון בחובם גם בזמנים המאתגרים ביותר.
"אין אחים," כתב הסופר אריאל הורוביץ לאחרונה בפוסט מטריד – עמדה מפתיעה לאדם שצמח בערוגת הציונות הדתית. "במדינה דמוקרטית, אין 'אחים'. יש אזרחים. יש לי אחים ביולוגיים שאעשה הכל בשבילם, אבל אזרחים אחרים במדינה אינם אחים שלי."[11] למעט מקרים חריגים וקיצוניים, לעולם לא נשמע אמרה מקבילה מאדם חרדי. מעולם לא שמעתי אמירה כזו. גם הורוביץ אינו מייצג; הרוב הגדול של יהודי ישראל, דתיים או לא, שומרים על תחושה חזקה של אחדות ושייכות יהודית. אך אצל החרדים, שתמיד מדגישים את קדימות התורה לארץ, התחושה מעוגנת היטב: התורה ועם התורה הם צמד שאי אפשר להפריד. הם קודמים לארץ ואי אפשר להחליפם. עקרון האחווה היהודית מתקיים בהם גם בתקופות המאתגרות ביותר.
בדומה לשינויים שפקדו את הארגונים שצוינו לעיל, כך החברה החרדית כולה עשויה לחוות, בסיוע של מנהיגות אמיצה, מעבר דומה מהתמקדות באחריות מקומית וקהילתית למעורבות אזרחית נרחבת, תוך שמירה על עקרונות היסוד שלה. אחד מאותם עקרונות היסוד הוא שמירה על תחושה בלתי מעורערת של אחווה יהודית גם בתוך משטר דמוקרטי המתייחס (בצדק) בשוויון לכל אזרחיו. במובן הזה, החברה החרדית עשויה להיות כוח חיובי עצום למדינת היהודים ואף בשורה לתנועה הציונית, גם אם לא בדיוק כפי שדמיינו אותה בתחילת דרכה.
במובנים רבים, התהליך כבר מתרחש. נותרו אמנם אתגרים משמעותיים, אך אל להם להקהות את התקווה.
***
לסיום, אצטט שוב מדברי רות גביזון במסמך האמור משנת 2006:
תנאי להמשך הקיום של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא הרצון של רוב גדול בציבור היהודי בהמשך כזה. יש רצון כזה בקרב הרוב הגדול של הציבור בישראל. אולם הוא אינו ברור. הוא נשחק בלי משים בגלל חולשת המאפיינים התרבותיים של היהדות, בשל ההיערכות של חילונים נגד כפייה דתית שמביאה לעוינות כלפי כל דבר יהודי, ובשל מיצוב של יהודים מ"מחנה השלום" מול חסידי ארץ ישראל השלמה בצורה המחלישה את זיקתם שלהם למרכיב המוצדק של הזכות של יהודים להגדרה עצמית בחלק ממולדתם ההיסטורית. (עמ' 67)
שחיקת הרצון במדינת לאום, כדברי גביזון ומהסיבות שהיא מונה, היא היא שחיקת האחווה היהודית. התופעה מוכרת לדאבון לב בקרב יהודי התפוצות, הן בשיעורי ההתבוללות והן בהתנגדות למדינת ישראל. עצוב לראות אותה מחלחלת גם לתוך לבם של יהודי מדינת ישראל, ולו בקצה המחנה. כאמור, החברה החרדית מחזיקה, במובן פנימי ועמוק, את סוד האחווה היהודית, ולא פלא שלמעט פלגים קיצוניים דוגמת חסידות סאטמטר ונציגותיה, היא הופכת לתומכת עמוקה בישראל ורואה בה את מדינת הלאום של העם היהודי.[12] התקופה הנוכחית מלמדת אותנו עד כמה חיזוק תמיכה זו וביטויה במגוון רחב של הקשרים חיוניים לעתיד של כולנו – תהליך שדורש מאתנו החרדים לצאת מגדרנו ולפעול למען העם כולו.
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (שמואל ב י, יב).
[1] רות גביזון, "תנאים לשגשוגה של מדינת ישראל", מוסד שמואל נאמן (2006; המסמך זמין כאן: https://www.neaman.org.il/Files/6-225.pdf), עמ' 48.
[2] החלק הרלוונטי של הנאום ניתן לצפיה כאן: https://www.youtube.com/watch?v=UUQrJakOQCU.
[3] אורי אבנרי, יהודים, ישראלים, הגיע הזמן להחליט מי אנחנו, הארץ (7.8.2018).
[4] א. ב. יהושע, מיהו ישראלי, הארץ (13.9.2013).
[5] ראו באייטם על כך בחדשות 12, כאן (בערך בדקה 22).
[6] ראו לדוגמא: יהודה שלזינגר, גאווה: ישראל במקום הראשון בתרומות כליה מהחי, ישראל היום (26.1.2022).
[7] ביטויי אחווה משמיעות מצוות רבות שבין אדם לחברו, המופיעות בעיקר בספר ויקרא ובספר דברים.
[8] יוסי מלמן, סמוטריץ', אנחנו לא אחים. ל"כולנו יהודים" אין עוד שום משמעות מאחדת, הארץ (11.2.2023).
[9] ראו חדשות סרוגים, רם בן ברק מפרט: כל אלה הם לא אחים שלי, אתר סרוגים (26.7.2023).
[10] יורם גביזון, "החרדים יצטרכו לבחור אם להיות אזרחים שווי חובות וזכויות – או להיהפך לתושבים", דה מרקר (26.7.23).
[11] ראו בפוסט Ariel Horowitz – שלוש הערות בבוקר הזה: 1: אין "אחים". במדינה… | Facebook.
[12] כתבתי על כך במספר מאמרים בבמה זו, כאן מאמרי מדוע מזוהים החרדים עם הימין.
כרגיל, אנחנו החרדים הכי טובים ומתוקים.
ובמציאות? במוסדות החרדים הגזענות חיה ובועטת. ואם יציעו למישהו בשם גולדשטיין בחורה כלילת המעלות בשם אזולאי הוא לא סתם ייעלב.
ראשי ישיבות ואדמורים האמורים להוות דוגמא מתקוטטים כמו ילדים, שלא לדבר על הבוז שמחדירים בנו מגיל צעיר לכיפות הסרוגות (מיסרוחניקים בלשוננו) ולחילונים (אגואיסטים המגדלים שני ילדים חתול וכלב בזמן שאנחנו ׳דואגים לדמוגרפיה׳ עם 12 ילדים למשפחה).
אבל חוץ מזה אנחנו הדוגמא הכי טובה לחיים של אחווה…
אני לא מסכים. כשהיו מבצעים בהחלט אמרנו תהילים למען חיילים, והייתה תודעה של שותפות למרות שלא שירתנו. אני מסכים עם הבאגים שלנו החרדים שהכותב מסכם במילים העדר תודעה אזרחית (ואני חושב שהם חמורים), אבל בתחושתי העדר אחווה אינו אחד מהם. יש לנו תודעה של עם ישראל, כלל ישראל, כנסת ישראל, וגם מעשית כשאנחנו פוגשים יהודים באשר הם אנחנו חשים כלפיהם אחווה. בחו"ל זוהי תחושה פשוטה וגלויה, והיא קיימת גם בארץ למרות שהיא לפעמים חבויה בגין מאבקי היהודים בארץ הקודש.
אתה מבין מה שאתה כותב?
כותב המאמר טען שאצלינו החרדים (בניגוד לאחרים כמובן) ישנה אחווה.
ואיך לשיטתך באה לידי ביטוי אותה אחווה? יש לנו ׳תודעה של שותפות למרות שלא שרתנו׳! באמת תודה רבה.
אמא חילונית לא ישנה 3 שנים כשהבן שלה משרת בצבא ולנו יש ׳תודעה של שותפות׳, ואנחנו כמובן הטובים.
והתופעה של אחווה או יותר נכון צהלה כשפוגשים יהודי בחו״ל קיימת לא פחות אצל שאר הישראלים שיילכו לסוף העולם כדי לחלץ ישראלי פצוע. ובמה זה בדיוק מתבטא אצל החרדי המצוי? אה כן, אצלינו היא חבויה… (ובבקשה אל תביא את חב״ד כדוגמא, גם להם החרדי המיינסטרימי בז ואין לו שום קשר איתם).
צודק: חרדים ואחווה שני מילים בלי שום קשר (חוץ מלבד). לחרדים אין שום קשר למייסד החסידות הבעש’״ט.
הצחקת אותי!
עקרון האחווה היהודית מתקיים אצל מי? אצל החרדים כמובן!
החברה החילונית בנתה מדינה, עם צבא שאליו היא שולחת את ילדיה, בתי חולים ומגוון שירותים ומחנכת את ילדיה להיות רופאים ומהנדסים שבלעדיהם תוחלת החיים כאן היתה כמו בניגריה.
ואנחנו? לא משתתפים בכלום, מחנכים את ילדינו לחיי בטלה (לכמה מבינינו יש ילדים שהם באמת עילויים ויש׳מגיע להם׳ לחיות על חשבון אלו שכלל לא שאלו אותם, ושצועקים שהם לא מסכימים לכך?), כשעיריה מנוהלת ע״י חרדים היא מושחתת עד היסוד, ואנחנו עוד מטיפים מוסר לאחרים (בלי ארגוני החסד ׳שלנו׳ לא תסתדרו!),
אם הם לוקחים את הצבא, בתי החולים, התקציבים וכל השירותים ואנחנו נשאר עם יד שרה ועזר מציון, כמה זמן הם וכמה זמן אנחנו נחזיק מעמד?
אז במה מתבטאת ה׳אחווה החרדית׳ בדיוק?
אפילו מי שבירך לחיילים אנחנו לא עושים בישיבות כי הרי ׳אנחנו מגינים על המדינה׳.
אין לנו שום בושה
שמחה בונים, לא הבנתי. ברור שאחים רבים, אבל זה שהם רבים לא שולל מהם את האחווה. כמובן שהחרדים נאבקים בכל מיני מאבקים, פנימיים וחיצוניים. אוקיי. אבל הם עדיין יתפללו על חולי היריבים שלהם. הם לא משרתים בצבא אבל יתפללו על חיילים בעת מבצע ומלחמה. יש אחווה, אין הסכמה. זו בדיוק הפואנטה.
אולי בגור זה שונה, לא יודע. ככה זה באזורים שאני מכיר. ותודה לכותב על מאמר נפלא.
שים לב שהכל מסתכם אצלינו בזה שאנחנו מועילים להתפלל עבור האחר (או כלשונך ׳היריב׳!).
אבל גם זה הוא שקר! מתי מתפללים בישיבות לרפואת ׳יריב׳, בטח ובטח שלא מתפללים שם לרפואת חילוני ולא חשוב מי הוא.
והשקר הכי נבזי הוא שלא מתפללים על חיילים, אפילו לא בעת מבצע.
כל שנותי בישיבה לא שמעתי אפילו מי שביירך אחד להצלחת חיילי צה״ל למרות שהמדינה מוקפת אויבים מיומה הראשון ולא רק בעת ׳מבצע׳, ואתה יודע טוב מאד מה היו עושים לנו אויבינו מסביב ללא החיילים שאנחנו אף פעם לא מתפללים לשלומם שלא לדבר על הטיפול שזוכים לו חיילים ממשפחות חרדיות שפשוט נזרקים מהבית כי הם החליטו לא להתבטל והעדיפו ללכת להגן גם על משפחותיהם.
אחווה היא רק עוד סיסמא אצל החרדים
השנאה העצמית היוקדת מקלקלת את השורה.
ניתן לבקר את החרדים שלא מנסים למצוא דרכים נאותות לשילובם בעשיה הבטחונית אבל חיי התורה הם חיי בטלה?האם למדת את ארועי מלחמת יום הכיפורים ,לדוגמא,בה היינו כפסע מחורבן הבית השלישי,כדברי דיין, וניצלנו בחסדי שמים מרובים?בהנחה שאתה יהודי מאמין,אתהבאמת סבור שהפריחה התורנית לא הייתה לפחות חלק מהזכות שעמדה לנו?
אתה מכליל וקובע שעיריה חרדית מושחתת עד היסוד.מי מבין ראשי הערים שישבו ויושבים בכלא הוא חרדי?
עם כל הכבוד לרופאים ולמהנדסים,המוטיווציה למקצועות אלו היא לא בדיוק רק עשיית טוב וחסד.איש מהמתמודדים על כל מקום פנוי בבתי הספר לרפואה לא משתוקק למועמדים חרדים נוספים שיקטינו את סיכוייו למקצוע הנכסף.
לדעתי הגאווה שלנו ואיך שאנחנו מסתכלים על עצמינו ועל האחרים הרבה יותר מסוכנים.
בינתיים ראינו מה היתה התוצאה באירופה עם ׳פריחה רוחנית׳ אך בלי צבא.
אתה החלטת שבמלחמת יום כיפור הפריחה היא זו שהצילה אותנו, כמה פשוט…
בקשר לראשי הערים, הם בחלק מהמקרים אפילו לא נבחרים ע״י הציבור אלא מונחתים מלמעלה והתוצאה? ערים מוזנחות כמו למשל עיר התורה והחסידות השורצת עכברושים ומנופחת בג׳ובים למקורבים.
בקשר לרופאים ולמהנדסים אלו מקצועות שבלעדיהם תוחלת ואיכות החיים של כולנו היתה כמו בניגריה אז מה אתה מחטט במוטיבציה שלהם?
הכרת הטוב כ״כ קשה עליך?
הרי אתה רוצה שכולם יכירו לנו טובה (וישלמו לנו) על כך שהחלטנו ללמוד ולא להתפרנס.
אתה אפילו לא מוכן להכיר בכך שיש בינינו המון צעירים שהיה עדיף שיעבדו במקום להתבטל או להיות עקרי בית מתוסכלים או סתם דרייברים או חלטוריסטים וחפערים שלא תורמים כלום לחברה.
אתה באמת חושב שצבא היה מציל אותנו? איפה האמונה?
מעניין מה רות גביזון חושבת על הבוז והריחוק שחשים החרדים ׳הישנים׳ כלפי ׳המודרניים׳ שכל חטאם הוא שהם מפרנסים את משפחותיהם כפי שהתחייבו בכתובה, אפילו יש להם כינוי ׳חרד״ק׳!
ומה תגיד על ת״ת נפרדים לילדי אברכים, שנאה למדי צבא, וועדות קבלה לערים ושכונות, בילוש אחרי טלפון ׳לא כשר׳, והכל הכל תחת מעטה של אהבה ואחווה.
מגעיל
די, לא כל ויוכח פנימי שולל ממך את עיקרון. אחווה. מה נפל??
רק שאלה?
מי לדעתכם מהווה דוגמא לאחווה?
חילוני שמגן על הארץ תוך סכנת חיים, מביא שניים שלושה ילדים כי זה מה שהוא יודע שהוא יכול לפרנס בכבוד ומחנך אותם גם כן לשרת ולפרנס את משפחותיהם, או… אברך המביא 12 ילדים בלי לדפוק חשבון לאף אחד ובלי לעבוד יום אחד כל חייו (מסתפק במועט גם על חשבון משפחתו וכמובן על חשבון הציבור ואפילו אם זה לא בדיוק מתאים לכולם הסגפנות שהוא בחר לעצמו), כי הרי תמיד הוא יוכל לסמוך על המיסים של החילוני כדי לתחזק את משפחה העצומה שלו (מישהו הרי צריך לשלם על הכבישים, התחבורה הציבורית, האשפה…).
אצלנו אנחנו כ״כ אוהבים ילדים שלא אכפת לנו אם בסוף נהיה כמו מדינה אפריקאית (גם שם אוהבים כנראה ילדים, כי המדד הוא לעשות כמה שיותר, בלי חשבון – המקצוע שנאסר ע״י ה׳גדוילים׳).
יופי של אחווה
לא מבין את התגובות האלה. צודקים, צודקים, החרדים לא בסדר בכך שהם לא עושים צבא. יש להם תירוצים: לא רוצים כור היתוך, לא רוצים להיות תחת שטון ציוני, רוצים להיות בחורי ישיבה. וזה עדיין לא בסדר. הבנו. אבל מה זה קשור לאחווה?? גם אם לחרדים יש פטור קולקטיבי מסיבות מוצדקות יותר או פחות, זה לא אומר שאין בהם אחווה. וזה שחילונים עושים צבא או לא עושים צבא, זה לא אומר שיש בהם אחווה. לרוב יהודים ישראלים יש אחווה יהודית, זה ברור לי. יש מיעוט שלא, והוא אכן מרוכז במחזות השמאל.
שיטת המיסוי הפרוגרסיבית אינה המצאה חרדית.ניתן להאשים כל מי שלא בוחר במקצוע עתיר הכנסה בטפילות על חשבון העשירים המשלמים יותר.
הרב פפר הנכבד — או, אעדיף — יהושע ידידי,
אני קורא ותיק של דבריך ב'צריך עיון'. כמו בחיבורים קודמים — גם בזה הנוכחי דבריך החכמים בנחת נשמעים ועולה מהם הכמיהה לטוב. אינך היחיד בכך. רוב רובו של ציבור המוחים — דתיים, מסורתיים וחילוניים גמורים — שותפים לכמיהה הזו. לא נכון הוא שיש ציבור בולט וקולני בקרב פעילי המחאה שמערער באופן פעיל את רגש האחווה היהודית. הערעור, במידה וקיים, הוא על שני דברים: אחד, על נסיונות *הכפייה* של אורחות חיים יהודיים (מסויימים מאד!) על האחרים; והשני, על לקיחת (אני נמנע מלהשתמש במלה 'גזילת') *ההגמוניה* על ערכי היהדות (נוסח סיפור 'העגלה המלאה' במפגש החזון איש עם בן גוריון). רוב המוחים במחאה הזו — ואני ביניהם — חרדים לא רק לדמוקרטיה. אנחנו חרדים לדמותה היהודית של מדינת ישראל, וחרדים ליהדות שנלקחת למחוזות שאסור לה להיות שם. אנחנו רוצים יהדות שאינה גזענית, יהדות שמאירה את פניה למי שהיא פוגשת, במיוחד לקבוצות המוחלשות שבמדינת ישראל, יהודיוֹת ולא יהודיוֹת – "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". כך ציווה אלוהים את העם היהודי בשלבי התהוותו במדבר. וכך אנחנו שואפים להיות: יהדות שוחרת שלום, וצדק, ושוויון ואהבת האחֵר – ונלחמת על כל אלה! זו איננה קריאה "לדיכוי הסנטימנט הפנים-יהודי ההיסטורי והחלפתו ב"ישראליות" ניטרלית ושוויונית", כדבריך — אלא בדיוק ההיפך: זוהי קריאה לחזור ליהדות שכולנו — גם חרדים וגם חילוניים, יכולים להתגאות בה. רק כך נחזור ונתקרב להיות 'עם סגולה' ו'אור לגויים' — משאת לב שהתרחקנו ממנה מאד בעשורים האחרונים. הכמיהה לטוב, יהושע ידידי, אינה הומה ומייחלת רק בקרב הציבור החרדי (שאתה קורא לו 'יהודי'). היא הומה ומייחלת גם בקרב המוני הציבור הישראלי-ליברלי (שאתה קורא לו 'חילוני').
ראובן
לא הבנתי מה אתה מתכוון 'היהדות שכולנו חרדים וחילונים יכולים להתגאות בה'
הנחת תפילין? שמירת שבת? כשרות? קדושת המשפחה?
אין לנו עם הליברלים יהדות משותפת, ולא תתכן שתהיה כזאת. (ומשפטים כמו: מי אתה שתגיד לי מה זה יהדות? רק מוכיחים על הפערים העצומים עד בלתי נתפסים שיש ביננו)
אולי אנו צריכים כמה שפחות לריב משיקולים טכניים, אבל אם הליברלי היה יודע שאתה תתפלל בראש השנה 'ובכן תן פחדך על כל מעשיך… ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך… ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'
כשאני ואתה יודעים בדיוק את המשמעות של 'לעשות רצונך בלבב שלם' הוא לא היה בדיוק זורם אתך, בלשון המעטה.
ראובן ידידי, סליחה על העיכוב במענה.
אני מכיר בכך שרוב המוחים כמהים לטוב. רבים מהם גם חברים אישיים. אני מכבד אותם וגם שומע את התסכול, החששות והפחדים. אני לא שותף לכולם, ולעתים אני מתפלא מעומק החרדה (כאשר בשיחות אישיות החודרות מעבר לסיסמאות של "דיקטטורה" אני מגלה קושי רב להסביר מהו בדיוק הפחד), אבל אני בהחלט מכבד אותם ואת הקול שהם מביאים. זה כולל בהחלט את הקול שלך. מנגד, אני חושב שהחשש שלך מפני שינוי דמותה של המדינה או אופיה של היהדות אינו יכול לשלול את הלגיטימציה של שלטון נבחר: אם אכפת לאזרחים אז יועילו לבחור בממשלה אחרת. אבל לא בכך עוסק המאמר, אלא באובדן תחושת האחדות הבסיסית המשתקף ממובילי המחאה – אלא שצוינו במאמר ואלה שלא. אם שקמה ברסלר סבורה שה"צד השני" הוא "נאצים יהודים" וקונסטנטין צ'סטה (קוסטה בלאק) מוסיף כי "להשוות חלאה כמוך לנאצים זה להעליב את הנאצים", אז אתה מבין מול מי יש לנו עסק. לדעתי, קיים במדינתנו רוב עצום שמוכן לקיים דיאלוג על עתידנו המשותף במדינת הלאום של העם היהודי. ויש חלקים, ביניהם חלק לא מבוטל ממובילי המחאה, שלא. הם בקושי יסכימו להוציא את המילים הללו מפיהם.
שנה טובה, הלוואי שנזכה לראות טוב.
מדוע טענת החרדים שהדרך הנכונה להיות יהודי היא לשמור תורה ומצוות הינה "לקיחת הגמוניה על היהדות". בינתיים דווקא החרדים הם אלו שחיים כמיעוט ונאלצים להסתגר בתוך עצמם ולא החילונים. אתה טוען כי יש "מחוזות שאסור ל[יהדות] להיות שם" כך טוענים גם החרדים. זהו ויכוח לגיטימי על דרכה של היהדות. החרדים הציבו תנאי לציונות החילונית – אם אתם רוצים אותנו בתור שותפים במדינה שאתם מקימים, כבדו את היהדות שלנו: שמרו על הסטטוס המסורתי של המעמד האישי, כבדו את השבת והכשרות במוסדות המדינה ותנו לנו אוטונומיה חינוכית.
ולגבי כפייה, אף אחד לא כופה על אדם לאכול כשר או לשמור שבת ואפילו לא להתחתן לפי ההלכה. אבל כן כופים על אדם להתגייס לצה"ל. ומה קורה בצה"ל? יהודי בשם ראובן גל הקדיש המון ממרצו כדי למנוע "הדתה" בצה"ל. צה"ל הוא מוסד חילוני, טען, "חיילי צה"ל אינם מצייתים לקב"ה אלא לפקודות מפקדיהם". כלומר, מדינת ישראל כופה על אנשים מאמינים לשרת שלש שנים במוסד שבו סמכות מפקדיהם גבוהה יותר מזו של הקב"ה. זו, כמדומני, כפייה חילונית.
ואגב, "הגמוניה", בהקשר הפוליטי, היא מושג שטבע ההוגה המרקסיסטי אנטוניו גראמשי, כדי לתאר תופעה שבה האידיאולוגיה השלטת כל כך שקופה לנושאיה, עד שאלו שמחזיקים בה אינם מבחינים כי הם מחזיקים בעמדה ששנויה בעצם במחלוקת. הם מוציאים מתחום הלגיטימיות דעות חלוקות וכך סבורים שרק אדם מושחת מן היסוד יכול לחשוב אחרת מהם.
החרדים??? סמל האחווה???
היה יכול להיות מצחיק.
הקהילה שנוהה כמקשה אחת אחרי ביבי וחבורתו מלאי השנאה והקללות (אנרכיסטים, בוגדים, פריבילגים, שילכו לעזאזל וכמובן הקללה הכי גדולה…שמאלנים), הם המייצגים אחווה? נו באמת.
מספיק לראות מי נמצא בקואליציה שאנחנו כ״כ דבוקים אליה כדי להבין שמזמן אין לנו ולאחווה שום קשר.
כמה שנאה עצמית יש לרוב המגיבים, שה' ישמור.
יש דברים לתקן בציבור החרדי. והרבה. הרבה מאד.
אבל השנאה עם הקצף על השפתיים לשומר המצוות שיודע מה חובתו בעולמו, גם אם חלקם עושים את זה קצת עקום וגרוע מכך ההערצה לחילוני המשרת, וה'נאור', למרות שאין לו זכות ישיבה בארץ על פי התורה הפרימיטיבית של היהודים, 'ולא תעשו כמעשי ארץ מצרים.. ולא תקיא אתכם הארץ.. (כמובן לא כולם, ותינוקות שנשבו וכו'. אבל הרעיון ברור)
זו החרפה הכי גדולה.
לא, לא שנאה עצמית. פשוט הרגשת גועל ממה שכתבת בכמה מילים.
החרדי נמצא בצד של היודע מה חובתו בעולמו, והחילוני? נו, הוא על פי התורה אין לו זכות ישיבה בארץ בכלל.
וזאת מנין לך? להזכירך החורבן נגרם לא בגלל חילונים ולא בגלל אי שמירת מצוות.
החורבן נגרם בגלל שנאת חינם!
איך ניתן למדוד אהבה ושנאה?
האם החרדי המסתגר בבית מדרש עם בניו ובני בניו (שרוב רובם היה עדיף שילכו לשרת) ולא תורם כלום לסביבתו (אם כבר ההיפך, הוא יודע טוב טוב מה הם ׳זכויותיו׳, קצבאות, תחבורה, בתי ספר בלי הכנה לעתיד ואפילו חופים נפרדים, אבל חובות? אפשר להיות חרדי עם 12 ילדים ולא לטפל בהם יום אחד ובטח לא ללמד אותם לקחת אחריות על מעשיהם, סתם לזרוק אותם בישיבה ובזה נגמר הסיפור), עדיף מהחילוני המחזיק אותו (ק״ו בעל כרחו) והמחנך את ילדיו גם לשרת וגם ללמוד מקצוע המועיל לו ולסובבים אותו וגם לאלו שחושבים שהארץ צריכה להקיא אותו? מי האוהב ומי השונא?
למה אנחנו צווחים כל הזמן ש׳אנחנו יד שרה ועזר מציון׳ (אבל בעת לידה או מחלה אנחנו רצים לבתי החולים שבנו ומתוקצבים ע״י החילונים שאין להם זכות ישיבה בארץ) ו׳אנחנו מגינים על המדינה׳ (למרות שבעת מלחמה אנחנו שמחים שיש מישהו שנלחם על אמת)?
או כמו שכתב שאנחנו מתפללים על האחר (באמת תודה רבה, בלי ה׳אחר׳ שעושה כמעשי ארץ מצרים לא נחזיק כאן שבוע) למרות שמי היה בישיבה יודע טוב מאד שזהו שקר.
אין לנו לא אחווה ולא ׳תודעה׳ של אחווה.
רק בנינו לעצמינו עולם מדומיין עם המון סיסמאות והעיקר שאף אחד עם ׳שנאה עצמית׳ לא יבוא לבלבל אותנו עם כל מיני שאלות וקושיות שלא בא לנו להתמודד איתן.
ניקח כדוגמא את הנציגים של החרדים בכנסת המינים: האחד עשה כל שביכולתו כדי להגן במשך שנים על חשודה באונס תלמידותיה (לתלמידות הוא לא עזר), האחר נלחם כדי ש׳רב׳ שהורשע במעשים מגונים וישב בכלא יוכל ליסוע לאומן. (הם דווקא מייצגים טוב את כל מה שמטאטאים אצלנו מתחת לשטיח).
במפלגה השניה הבוחרים לא מבינים איך בית המשפט של הרשעים לא מוכן שמי שישב בכלא יחזור להיות שר פנים, הרי ׳בחרנו בו׳!
ועוד לא הזכרנו את אלו שהיו קודם במפלגה המהוללת הזו.
וזו הוויטרינה שלנו, הגדוילים הרי אף פעם לא יצאו נגדם והם הרי עושים ׳רק מה שאומרים להם׳, ואנחנו בוחרים בהם!
קצת עקום וגרוע, ולחילוני שסוחב אותנו על הגב אין זכות ישיבה בארץ.
כמה צביעות…
יש מה להגיב אך מה שהכי קופץ לי מהמאמר הוא שאצל האחרים אתה רואה בעיקר חסרונות ואצלינו ההפך.
האם האדמור מסאטמר היה באמת ידוע ברגש האחווה כלפי האחר? מה נגיד על שני האחים האדמורים, האם הם ירשו ממנו את האחווה?
וכמובן התיפוף החוזר על החזה המלא גאווה מ׳ארגוני הרווחה יוצאי הדופן׳ שצמחו מתוך החברה החרדית.
סליחה, כמעט כל חילוני נותן 3 שנים מחייו למען הכלל, כמה חרדים יכולים להגיד את אותו הדבר? כמה ממכרינו מתנדבים למען הכלל? וברור שהגם אלו שמתנדבים לא מסכנים את חייהם.
ובהמשך כמה רופאים חרדים אתם מכירים?
האם אנחנו מסוגלים להחזיק את המדינה או רק ליהנות ממנה? האם הבתי חולים הם אירגון רווחה חרדי? והביטוח לאומי, וכל שאר ההטבות והקצבאות.
אז די כבר כל הזמן לחזור על יד שרה ועזר מציון. זה יפה מאד, אבל אנחנו יודעים טוב מאד שבלי המדינה ובלי החילונים אנחנו וארגוני הרווחה יוצאי הדופן שלנו לא נחזיק מעמד שבוע.
יד שרה זה סימן ולא סיבה. אי אפשר ללמוד תורה (ברצינות כלשהי) ולכפור באחווה יהודית פשוטה. אבל מי שלא לומר תורה יכול בהחלט לכפור בה. זה כל ההבדל.
אבל אתה רואה שאפשר ללמוד תורה ולכפור באחווה. הרי יד שרה למרות היותו אירגון חשוב מאין כמותו שנוסד ע״י חרדי הוא מאפשר לנו לספר לעצמינו סיפורים יפים על אחווה מדומיינת.
מי שמחזיק ציבור שני על גבו הוא הציבור החילוני שבלי מוסדותיו (צבא, משטרה, בריאות, תברואה, ג׳ובים של רבנים ועסקנים ועוד ועוד) אין לנו תקומה.
ואנחנו? יש לנו כמה אירגוני חסד. תגיד לי בבקשה, כמה מבני משפחתך מתנדבים באחד האירגונים הללו? ואלו שמתנדבים (המיעוט) כמה שעות בשבוע? רוב החילונים נותנים 3 שנים מחייהם למען הכלל! פעם אחרונה שנכנסתי לסניף יד שרה בירושלים היה נדמה לי שרוב המתנדבים כלל לא חרדים ואפילו לא דתיים…
אז אתה רואה שאפשר ללמוד תורה ולכפור בה, ממש כמו המחזה המצחיק/עצוב של רוב בחורינו הנחמדים המתחייבים תחת החופה לפרנס את נשותיהם כשבפועל הם מכריחים את השווער לקנות להם דירה ואת נשותיהם ללכת ולפרנס אותם.
אפשר לנצל את המדינה ואת החילונים ולכנות אותם בתואר כופרים, זוהי לא כפירה באחווה מצידנו???
מצפה ממך להבנה יותר עדינה. לחרדים יש שפע של בעיות. אחת מהן היא העדר שירות צבאי. אבל לא היהדות ולא האחווה היהודית מתמצים בשירות צבאי. יש משרתי צבא שלא אכפת להם להינשא לגויה או גוי, כפי שקורה אצל הרבה יורדים. עזוב שמירת מצוית, כל אדם חרדי יגיד לך אם תלחיץ אותו שהדבר הכי חשוב עבורו הוא שילדיו ינשאו ליהודים. זוהי אחווה בסיסית. אמת, אחווה אמורה להוביל לכל מיני דברים, אבל החיים מורכבים וגם חיי החרדים. אבל אל תתן לכאב שלך מול הבעיות לסנוור אותך כליל.
באמת שלא הבנתי מהי אותה ׳אחווה בסיסית׳ אליה אתה חותר.
לדעתי חרדי המביא 12 ילדים על חשבון החילוני ולא רק שהוא לא נותן להם כלים להתפרנס והוא כמעט ולא מטפל בהם כלל יש לו אפילו את הלוקסוס להטיף מוסר לכל העולם שהרי הוא נזר הבריאה, לא פחות.
ומה הקשר בין זה שאבא רוצה שהבן שלו יתחתן עם יהודיה לבין אחווה?
גם הגרמנים רצו להתחתן רק עם גרמנים, לאן זה הביא אותם? הכי רחוק מאחווה…
הדברים הפוכים בתכלית ההיפוך המתהפך. הלוא מחמת כפייה ומנהגים שאין נוהגים בין אוהבים הולכת ומשתחקת לה ההרגשה הפנימית של אחים אוהבים. שער בנפשך אם אוהבך היה מכריח אותך לבל תהיה תחבורה ציבורית ביום שישי או אם אוהבך היה מכריח אותך להינשא אצל קייס אתיופי וכיוצא בזה עוד ועוד. הרי פשוט וברור שרגש האהבה היה הולך ופוחת כדברי בית שמאי וגרוע מכן.
חבל להאריך בנושא של אחווה חרדית – ראינו אותה בפוניבז', גור, סדיגורא… ראינו את היחס למתגייסים, לתפילה לשלום החיילים, ליום-הזיכרון לחללי צה"ל, למזרוחניקים, לפא"יניקים, לחב"דניקים…
לגופו-של-עניין: המאבק האמיתי מוגדר היטב. אמנם הכללה היא תמיד בעייתית, וכמובן יש חריגים ודקויות, אבל פרס כבר התנסח היטב, כאשר הפסיד בבחירות 96 לנתניהו: "היהודים ניצחו את הישראלים". כלומר, המאבק הוא בין יהדות לבין ישראליות, בין מדינת יהודים לבין מדינה אירופית.
עליה חרדית המונית יכולה לשנות את התמונה – גם בכמות, ע"י השפעה בבחירות, וגם באיכות, כי החרדים בחו"ל הם נורמליים: מתבטלים פחות, שונאים פחות, מאוחדים יותר, משתלבים יותר…
תמצתת את הדברים בכמה מילים, שאפו.
בקשר לחרדים מחו״ל גם אני קיוויתי פעם כמוך שהחרדים הישראלים יביטו באחיהם מארה״ב ומאירופה ויבינו שאפשר ורצוי לשלב לימוד עם חיי מעשה, ובמקום זה מה קרה? המוני חרדים מחו״ל הביטו בחרדי ארץ ישראל ואמרו לעצמם שזה מה שמתאים גם להם. למה לנו לעבוד? הכי טוב להיות אברך ולסמוך על האבא או השווער שישלח דולרים.
בקיצור במקום שהטיפש ילמד מהחכם קרה בדיוק ההיפך…
א. נא להבדיל בין לאומיות ולאומנות. זה ממש לא אותו דבר.
ב. חרדים אוהבים כל יהודי? כולל רפורמים?
ג. התבדלות – ניחא. אבל ההתנשאות שנלווית לכך והציפיה שאחרים יממנו את אורח החיים "התורני" – בלתי נסבלת.
ד. "תורנית" במרכאות, כי אפילו לחזו"א אין ולא היתה סמכות לבטל את המשנה הברורה והמפורשת: תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וגדל הקופה הציבורית היא ליסטום לכל דבר ועניין.
ה. ההשוואה לאנשים שעובדים ועדיין עניים שנזקקים לתמיכה – היא מופרכת. זו תמיכה בדיעבד ולא מלכתחילה, כאשר נדרש מהחילונים מיצוי כושר השתכרות. הסוציאליזם זה גם 'כל אחד כפי יכולתו ולא רק "כל אחד כפי צרכיו"
ו. האם כבר ביטלו בכתובות שת האברכים את החובה של הבעל לזון את אשתו, או שהוא חותם על מסמך מחייב מתוך כוונה מראש להפר אותו?
יש אחווה ללא שיוויון?
אין שום אחווה בין מנצלים לבין מנוצלים. החילוניים לא יהיו חמורו של משיח!
דבר ראשון – צריך להפריד בין דת למדינה ולהפסיק את הכפייה הדתית. דת זה עניין פרטי בין אדם לאמונתו, והמדינה לא צריכה להיות שותפה בזה בשום דרך. לאדם חילוני צריכה להיות אפשרות זהה לזו של דתי להינשא/להתגרש/להיקבר על פי תפישתו.
ראינו את ההתנפלות של חברי הכנסת החרדים וחברי הכנסת מהקיצוניות הדתית שחטפו כפי יכולתם.
אברכים לא צריכים לקבל שום קצבה, שילכו לעבוד; לא צריך לתת לחרדים 80% הנחה בארנונה ולא שום הטבה בחינוך, דיור ובכל תחום אחר מעבר למה שיש לשאר האוכלוסיה, ובטח לא לתפור חוקים "כלליים" במיוחד עבורה.
חלוקת הנטל צריכה להיות בין כולם וגם לימודי ליבה, אזרחות, מדעים, גאוגרפיה, הסטוריה וכו'. לא ייתכן שילד בישראל לא יקבל בסיס רחב כמו כל ילד אחר בעולם המודרני וייתקע בעוניו ובבורתו. רוצים ללמוד גמרא? שילמדו בנוסף על אלה.
בתי ספר שלא מלמדים ליבה לא צריכים להיות קיימים בכלל, ובטח לא לקבל תקציב מהמדינה.
איך זה מסתדר עם העובדה שהחרדים ברובם התנגדו לציונות באופן חריף מהרגע הראשון?
הרב יהושוע,
הדיון התיאורטי פה חשוב ונכון, היישום שלו על החרדים לוקה בחסר, ולכל הפחות היה צריך להציג תמונה מורכבת יותר. אין ספק שמי ששונא בלבבו ובמעשיו חלקים שלמים מהעם ראוי לכל הביקורת המוטחת בו, אבל מאידך – לא מספיק לחוש רגשות אחווה כלליים לעם ישראל. זה מזכיר לי את האהבה העצומה שיש במוסדות הקו ל"כנסת ישראל" לעומת הניכור שקיים כלפי הפרטים שאמורים לייצג אותה. קיום קהילתי נפרד מאחורי חומות, עם מינימום תקשורת, דין ודברים, שלא לומר קשרי מסחר ואף חיתון, סותרים את האחווה הזו שנשארת תיאורטית. זה נכון שישנם מפעלי חסד רבים שכן מבטאים אחווה אמיתית, אבל זו טיפה בים. כשארסיטו כתב על האחווה הוא הדגים אותה בקשרים כמעט משפחתיים. בעשורים האחרונים החומות בין הציבור החרדי לציבור הכללי נופלות לאט לאט, אבל דבריו של הרב אייכלר שחותרים תחת כל מה שיקר לכל ציוני כאן, מוכיחים שיש עוד כברת דרך ארוכה, ושבינתיים הציבור החרדי מהווה בעיקר אתגר למדינת ישראל, אתגר שיש רק לקוות שלא יהפוך לקשה מנשוא. הציבור החרדי מערים קשיים אדירים על הציבור החילוני לטפח כלפיו רגשות אחווה, והתגברות השנאה כלפיו בחודשים האחרונים, הגם שהיא מלמדת על התפתחויות מדאיגות בציבור החילוני והאתוס המתנוון שלו, אמורה לגרום לציבור החרדי להתנער בעצמו ולחשוב איך להפוך את האחווה התיאורטית לאחווה מעשית יותר, לצמצם תלות, לראות בעין טובה יותר ציבורים אחרים וכו'.
עזוב את אייכלר, הוא לא מייצג. אני מסכים שיש לנו, החרדים, בעיות בתחום של אחריות אזרחית, אבל צריך להבין שהן פיצ'ר ולא באג – השלכה של "יהודים" לפני "ישראלים" (אצל אייכלר, אכן, "יהודים ולא ישראלים") – ונדרשת כאן התפתחות עדינה שיודעת להוביל מעבר מ"ארץ ישראל" ל"מדינת ישראל" בלי לקעקע את יסודות העולם החרדי. בע"ה אכתוב עוד בנושא (יש לי מחשבות רבות בכך, וחלק כבר כתוב במאמרים אחרים), אבל לעניין המאמר הזה אני חושב שהנקודה של האחווה הפנימית הקיימת אצל (כמעט) כל אדם חרדי היא אמתית וכנה. הטענות של "היי, אתם לא מרשתים אז איך אתה מעז לדבר על אחווה" הן שטחיות ומסרבות להכיר במורבות של הסיפור.
כתבת בנשימה אחת אחווה יהודית ואחווה חרדית. רוצה לומר חרדי=יהודי.
אין רחוק מכך. חרדים אינם יהודים! בתחילת דרכם הייתה קבוצה שהתפלגה מהיהדות וסיגלה לעצמה אורחות חיים קיצוניים ולבוש של גביר במזרח אירופה של ימי הביניים.
אין לחרדים אלא רצון לשאוב את כספו של העם היהודי.