צריך עיון > סדר שני > מנהיגות > בין היפה לנשגב: מורשתו של הגר"ח קניבסקי זצ"ל

בין היפה לנשגב: מורשתו של הגר"ח קניבסקי זצ"ל

ר' חיים קניבסקי היה דמות יוצאת דופן בעולם הרבני: בדרכו בלימוד, באורחות חייו, ובידע המדהים שלו שהגיע עד הקצוות הרחוקים והנידחים ביותר של אוצרות התורה. עם זאת, השפעתו הישירה על עולם התורה הייתה מעטה: הוא לא הותיר תלמידים וגם לא השאיר חותם על עולם הישיבות. בדרכו, ר' חיים המחיש את ההבחנה בין היפה לבין הנשגב: בין המוערך מצד השייכות שלו אלינו לבין המוערך מצד ריחוקו.

כ"ח אדר ב' תשפ"ב

רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שהיה ידוע בחיבה פשוט בתור "ר' חיים", לא היה "גדול" רגיל. הוא לא היה ראש ישיבה, לא החזיק במשרה רבנית משום סוג, העביר שיעורים אך לעיתים רחוקות, לא היו לו תלמידים מובהקים, והוא וידא שאנשים סביבו ידעו כי "אני לא רב". כשמישהו פנה אליו פעם בתואר "מרן" הוא תיקן אותו מייד ל"חמורן". המאפיינים הללו, ועוד לצידם, לא ממש לקוחים מתוך "המדריך לגדולים" הסטנדרטי.

היה דבר נוסף שבו הוא היה שונה מרוב גדולי הציבור הליטאי שבעבר – החזון איש, הסטייפלר אביו של ר' חיים, הרב שך, הרב אלישיב, וכן הלאה. בניגוד להם, הוא לחלוטין לא הכיר את דרכי העולם. עולמו הבלעדי היה בית המדרש, וכל מה שהיה מחוצה לו לא תפס אצלו מקום.

כל זה, כמובן, אינו אופייני אפילו לתלמידי חכמים גדולים, אלו המכונים "גדולים". ועל כך נשאלת השאלה: מהי מורשתו של ר' חיים? מה הוא מותיר אחריו? האם הוא יכול להוות דוגמה לנו ולילדנו? איך אנחנו אמורים להתייחס לתופעה הנדירה הזו?

הנ"ל נכון לבטח במישור הפוליטי: הסיפור (הבלתי מאומת) עליו מספר ששנים רבות אחרי מותו של בן גוריון, ר' חיים שאל פעם אם הוא עדיין ראש ממשלה. אבל זה היה נכון גם ברמה הפיזית הבסיסית. ביום הלווייתו, אחד מנכדיו סיפר שכאשר הציעו לו שוקולד כדי להקל על טעם מר בפה ממנו סבל, הוא בירר כיצד אוכלים את המאכל המוזר הזה. העובדה שר' חיים, בתחילת שנות התשעים לחייו, לא ידע כיצד צורכים שוקולד, מצטרפת לאינספור אנקדוטות שממחישות את הניתוק שלו מחוויות שבעינינו הן חיי היומיום. חלק מהן הן אמנם הגזמות שנאמרו בתור מילתא דבדיחותא – אבל עובדה שלא מספרים אותן על אף אדם אחר.

ר' חיים היה "כולו תורה". באמת לא היה לו בעולמו שום דבר מלבד תורה – לימודה וקיומה, אבל בעיקר לימודה. אחד מאחייניו סיפר כיצד כל זיכרון שיש לו מר' חיים כולל אותו יושב באותה צורה, כפוף מעל ספר קודש, לומד בראש גרם המדרגות בביתו, לומד על הספסל בכולל חזון איש, או מתפלל תפילת "שמונה עשרה" קצרה (שלוש דקות בערך) ומיד חוזר ללמוד.

אותו אחיין תיאר גם סעודת ליל שבת טיפוסית בבית משפחת קניבסקי. ר' חיים היה יושב בראש השולחן, סטנדר לצידו, עושה קידוש, וממשיך ללמוד בעוד כולם נוטלים ידיים. לאחר מכן היה קם לנטול ידים, חוזר לשולחן, וממשיך ללמוד גם בעודו פורס את החלה. אחרי חמש דקות היה שואל את הרבנית אם אפשר לברך. היא היתה עונה שעדיין צריך להגיש את הדגים, ועיניו היו מיד שבות לספר. הרבנית הייתה מגישה דגים, ר' חיים היה אוכל מעט וחוזר ללימוד. אחרי חמש דקות היה שואל שוב: "אנחנו מוכנים לברך?" אבל עדיין היה צורך להגיש את המרק. הוא שוב חזר לספר, וכך הסעודה התקדמה, ממנה למנה, מדף גמרא לדף גמרא.

הידע התורני של ר' חיים היה אף הוא מיוחד במינו. המילה "אנציקלופדי" בקושי עושה אתו צדק. זו הייתה שליטה מוחלטת. דוגמה אחת קטנה, מתוך מאות ואלפים, מספקת המחשה. מישהו שאל את ר' חיים אם יש מקור תורני כלשהו לרעיון שאם אדם מכבד את הוריו גם ילדיו יכבדו אותו. ר' חיים השיב על המקום בפלינדרום מופלא של המילים "וַיָּבֵא לְאָבִיו" (בראשית כז, לא) המתארות את כיבוד ההורים של עשיו כלפי יצחק. העובדה שהמילים נקראות משני הכיוונים רומזת לכך שכיבוד ההורים מוחזר על ידי הילדים. שליטתו של ר' חיים בספרות היסוד של עם ישראל (התלמודים, המדרשים, הזוהר וכתבי האר"י, הרמב"ם, שולחן ערוך, וכך הלאה) והיכולת שלו להטט ביניהם הייתה ללא מקבילה, כנראה לא רק בדורנו אלא גם בדורות קודמים.

כל זה, כמובן, אינו אופייני אפילו לתלמידי חכמים מופלגים. ועל כך נשאלת השאלה: מהי מורשתו של ר' חיים? מה הוא מותיר אחריו? האם הוא יכול להוות דוגמה לנו ולילדנו? איך אנחנו אמורים להתייחס לתופעה הנדירה הזו?

במילים הקצרות הבאות אבקש להציע שר' חיים מדגים את ההבדל בין היפה והנשגב. יופי הוא חלק מהעולם שלנו ואנחנו יכולים לשאוף לו, בעוד הנשגב הוא מחוץ לחוויה היומיומית שלנו ואנו בקושי יכולים לגעת בו. לכן, ר' חיים הוא לא דוגמה קלאסית לחיקוי עבורנו ועבור ילדינו. במקום זאת, הוא מגלם את הגדולה הנדירה הממשיכה, בחסדי השם, להיות חלק מהעם היהודי, ומאפשר לנו לגעת, להתבסם ולהתרומם באורה. עולמו עשיר הרבה יותר בזכותה.

 

מורשתם של בני עליה

הבנת האישיות של ר' חיים זצ"ל מתחילה עם הוויכוח הידוע בין רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל על האיזון הנכון בין לימוד תורה ו"דרך ארץ". לפי רבי ישמעאל, הדרך הנכונה ללמוד תורה היא לשלב אותה עם דרך ארץ, בפרט ביחס לחובה לעסוק בפרנסה. רבי שמעון בר יוחאי חלק עליו וקבע שאדם צריך להשקיע את כל משאביו האנושים בלימוד תורה ולסמוך על ההשגחה העליונה שתדאג לכל השאר: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים" (ברכות לה, א). מאות שנים לאחר מכן, הוויכוח הוכרע על ידי האמורא אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם".

עבור רובם המכריע של בני האדם, דרכו של רבי ישמעאל היא המסלול הנכון לצעוד בו. אכן, החכמים רואים סכנה אמיתית בנטייה מגבולות דרך הארץ, ומדגישים שעל האדם להיות יגע בשניהם: "יגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב, ב; ראו רמ"א, אורח חיים רמו, כא).

מורשתו של ר' חיים היא מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי – מורשתם של אותם בני אדם ייחודיים שעבורם אין דבר בעולם מלבד תורה. אין עבורם לא צורך ולא רצון לעזוב את הסטנדר, ואפילו העזיבה מידי פעם היא רק למראית העין. הסטנדר, למעשה, מלווה אותם תמיד

כפי שמציין רבי חיים מוולוז'ין, הנחייתו של אביי מדברת לרבים – ההמון שעבורו אין אפשרות לעסוק בתורה בלבד ולא להקדיש אף רגע לדרך ארץ בכלל ולצורכי פרנסה בפרט (נפש החיים א, ח). הייתי מוסיף שאמנם גדלו כיום מספר לומדי התורה ש"תורתם אומנותם" (בשפה המקובלת), אך רובם הגדול הולך בדרכו של רבי ישמעאל: הם מודעים למה שיאכלו לארוחת הצהריים, דואגים למצב חשבון הבנק, ואפילו משקיעים מחשבה בתכנון הנופש המשפחתי. לימוד התורה שלהם דומה לעיסוק בתורה "במשרה מלאה", אבל הוא נותר בתוך גבולות דרך הארץ.

אינדיבידואלים ייחודיים, מצד שני, יכולים לבחור במסלולו של רבי שמעון בר יוחאי – באופן דומה לכך שקנאותו של פנחס שונה, אם כי במובן אחר, מהסדר הרגיל של העולם. אנשים כאלה לעולם יישארו אינדיבידואלים בלבד, כי לא ייתכן להשתית חברה אנושית על המודל של רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, הם משמשים כמגדלור לאחרים. הם נותרים מנותקים מכל הדברים המעשיים, והמנהיגות שלהם, לפיכך, אנומלית – אבל זוהי בדיוק גדולתם. פרנסתם, כפי שהבטיח רבי שמעון בר יוחאי, מושגת "על ידי אחרים".

מורשתו של ר' חיים היא מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי – מורשתם של אותם בני אדם ייחודיים שעבורם אין דבר בעולם מלבד תורה. אין עבורם לא צורך ולא רצון לעזוב את הסטנדר, ואפילו העזיבה מידי פעם היא רק למראית העין. הסטנדר, למעשה, מלווה אותם תמיד. גלומה במורשת זו האמונה שהקב"ה לעולם לא ישאיר את עמו בלי אותו יחידים שכוח לימודם ושקיעותם אינם משאירים מקום לשום דבר אחר. יש להניח שמרביתם של דמויות אלו אינן זוכות לפרסום מרבי. ר' חיים התפרסם מתוך נסיבות מיוחדות שאינן קשורות לאופיו ובוודאי לא לרצונו הבלעדי ללמוד תורה – נסיבות שלא אתמקד בהן כאן. מצד עצמו, הוא היה שמח להישאר נחבא אל הכלים.

"ראיתי בני עליה והמה מועטים", אומר רבי שמעון בר יוחאי במקום אחר (סוכה מה, ב). הם מעטים בהגדרה, אבל לעולם קיימים בעם היהודי. ר' חיים היה בן עליה שכזה, אולי בדפוסם של "חסידים ראשונים" שהקדישו שעה להכנה לפני התפילה ועוד שעה להפנמתה. זו, בפני עצמה, מורשתו.

 

"איש עליית הגג"

חמי, הרב ראובן לויכטר, מסביר שאת המושג "בן עליה" צריך להבין לא רק במשמעותו כמטבע לשון – אנשים נעלים – אלא גם במובן המילולי של עליית גג: "אנשי עליית הגג". אנשי רבי שמעון בר יוחאי בעולם הזה, שחיים את ההתעלות והרוממות ששקיעות בתורה יכולה להביא, ניחנו ביותר מקומה אחת לאישיות שלהם. בתוך נפשם קיימת עליית גג – קומה גבוהה יותר – מעבר למה שיש לאנשים הרגילים. זו הקומה שבה הם באמת חיים.

תורתו של ר' חיים השתקפה אפוא בקדושתו, בחייו שהיו ברמה אחרת משלנו. בעודו לומד כמה מההלכות האזוטריות של כשרות – אלה שכל השאר מדלגים עליהן בדרך כלל – נחת חגב בחדרו ואפשר לו לבחון אותו מקרוב למטרות הלימוד (סיפור זה, באופן יוצא דופן, אומת על ידי ר' חיים עצמו).[1] רבים מהמבקרים בביתו העידו שר' חיים הכיר את הסיפור שלהם והתייחס אליו עוד לפני שהם סיפרו אותו,[2] ואחרים סיפרו על ישועות מעבר לדרך הטבע בעקבות ברכותיו.[3] בלי קשר למסקנות שיש לגזור מאנקדוטות אלה, הן ללא ספק משקפות את טבעו הייחודי של ר' חיים.

המשנה אמנם מהללת את מעמדו המרומם של לומד התורה, אך היא אינה מציירת אותו בצבעים של זרות וניכור. הרוממות הנגישה שהמשנה משרטטת הולמת היטב את דמותו של ר' חיים, שהיה אמנם מרומם, אך לא נישא מעם ובלתי נגיש

אכן, לימוד תורה ברמה הזו מביא לאדם התעלות מיוחדת. ה"נפש החיים", ספר שנתפס לעיתים קרובות כיסודי למערכת הישיבות הליטאית, מתאר באריכות את האפקט המרומם של לימוד תורה – אולם הרעיון הבסיסי נמצא כבר בפרקי אבות:

רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו.  נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר (משלי ח, יד) "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים (אבות ו, א).

אנחנו קוראים במשנה את כל הפרטים והתכונות של העוסק בתורה לשמה, ורואים את ר' חיים לנגד עינינו. ראוי להדגיש כי המשנה אמנם מהללת את מעמדו המרומם של לומד התורה, אך היא אינה מציירת אותו בצבעים של זרות וניכור. הרוממות הנגישה שהמשנה משרטטת הולמת היטב את דמותו של ר' חיים, שהיה אמנם מרומם, אך לא נישא מעם ובלתי נגיש.

אותו אחיין שהוזכר לעיל – שמואל גריינמן, מקור עשיר לאנקדוטות – שהה פעם עם אחיו בביתו של ר' חיים במשך שעות קבלת הקהל כאשר חסיד ברסלב צנום נכנס פנימה. "הרב, יש לי בעיה", הוא פתח. "כל הזמן קר לי. מה אני יכול לעשות?". "תלבש מעיל חם", ענה רבי חיים. "אבל יש לי כבר מעיל כזה", אמר המבקר, מסמן לרבי חיים למשש את המעיל שלו, "וזה לא עוזר". רבי חיים מישש את המעיל ושאל: "איפה אתה גר?". "בצפת", ענה. "צפת היא עיר קרה. תעבור לבני ברק, פה חם". דממה מביכה. "אבל אשתי עובדת בטבריה. אולי נעבור לשם?". רבי חיים צחק והשיב: "טבריה קרובה לצפת וגם שם קר. תבוא לכאן, פה חם". החסיד נישק את ידו של ר' חיים ועזב את החדר.

בשלב זה, אחד מהאחיינים פנה לר' חיים בתדהמה ושאל את השאלה המתבקשת: "איך אתה מצליח להתמודד עם כל השאלות הללו?". "מה אני יכול לעשות?" השיב ר' חיים. "המשנה אומרת לנו לקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ר' חיים היה מרומם ובמובן מסוים שייך לעולם אחר, אבל הוא הקפיד על סבר פנים יפות. תמיד. היה לו חוש הומור חד וחם, והוא הפגין אכפתיות עמוקה כלפי כל יהודי. הוא נהג להתלונן שאנשים באים אליו רק כשיש להם צרות, אבל לא חוזרים לבשר כשדברים משתפרים.

ר' חיים הקדיש את המשאב היקר ביותר שלו – הזמן – להמונים ששלחו לו שאלות, ביקשו את עצתו וברכתו, או פשוט הופיעו לביקור. הוא היה "איש עליית גג", נעלה באורחותיו ובמידותיו. אבל עליית הגג הייתה נגישה: כל אחד יכל להיכנס אליה, להתבסס מאווירתה, לנגוע בגדלותה.

 

בין היפה לנשגב

פילוסופים שונים, במיוחד המדינאי אדמונד ברק, הרהרו לא מעט בהבדל בין היפה והנשגב. ברק, שהקדיש ספר שלם לאבחנה ביניהם,[4] הסביר שיופי שוכן ביסודות היומיומיים של החיים, שהופעתם המיוחדת מציתה בנו שמחה: ציור מושלם, קומפוזיציה עילאית, ילד חמוד במיוחד. כל אלה מעלים בנו תחושה של עונג, שמחה, סיפוק.

לעומת זאת, שגב שוכן באלמנטים שהם מחוץ לחיי היומיום, במסתורין שהוא איכשהו מעבר לנו. התואר "נשגב" יכול לשמש כדי לתאר את עומק הים, את השמיים האינסופיים, צוק עצום ואימתני, המלכותיות של הכוכבים או העוצמה של סופת טורנדו. בדרגתם הגבוהה ביותר, תופעות אלה מעוררות בנו יראה. בדרגות נמוכות יותר הן מעוררות הערצה וכבוד עמוק.

יש הרבה תורה יפה בעולם. הרבה תורה שמביאה לנו עונג ומחכימת פתי. אבל הטוטאליות של תורת ר' חיים, טוטאליות הן באופן הלימוד והן בהיקף הידע חסר התקדים, הייתה נשגבת. היא לא דבר שהיינו מכנים אותו "יפה" בדרך כלל, ולא סוג המנהיגות שאנחנו מעריצים בדרך כלל

אף אחת מהקטגוריות, חשוב לציין, לא כוללת בתוכה את האחרת. היפה אינו נשגב, והנשגב אינו יפה. אלה שתי קטגוריות נפרדות, שלכל אחת אופי ברור משלה, וכל אחת מעוררות בנו מערך אחר של רגשות ותחושות.

יש הרבה תורה יפה בעולם. הרבה תורה שמביאה לנו עונג ומחכימת פתי. אבל הטוטאליות של תורת ר' חיים, טוטאליות הן באופן הלימוד והן בהיקף הידע חסר התקדים, הייתה נשגבת. היא לא דבר שהיינו מכנים אותו "יפה" בדרך כלל, ולא סוג המנהיגות שאנחנו מעריצים בדרך כלל. היא הייתה קשה להבנה, אבל גם נרחבת, עמוקה, אינסופית, מעוררת יראה. היא הייתה נשגבת.

ואנשים הבינו זאת. לא רק המגזר החרדי-ליטאי, אלא אנשים מכל קצוות העם היהודי. באקט חסר תקדים, אפילו ידיעות אחרונות ראה לנכון להדפיס את תמונתו של ר' חיים בעמוד השער עם המילים "גדול הדור איננו". לראות את צמד המילים "גדול הדור" בעיתון חילוני זה אכן חדשות. פטירתו צוינה במגרשי כדורגל כמו גם בבתי כנסיות. הכל הבינו שהיה כאן משהו מיוחד, משהו ייחודי שכבר אינו איתנו.

מורשתו של ר' חיים, לפיכך, היא ר' חיים: היא עצם העובדה שאינדיבידואלים כאלה עדיין מהלכים בינינו, מביטים אלינו מ"עליית הגג" שלהם ומאירים לעולם בתורתם. הם מעטים בהגדרתם. ר' חיים, בדרך שבה חי ובהיקף ידיעתו בתורה, אינו תופעה שאנחנו יכולים לשאוף לחקות. אולם, עצם קיומו מילא אותנו באמונה ותקווה, במודעות לגדולת התורה, ובתודה על כך שאלוקים ממשיך לשכון בקרב בני ישראל.

 


[1] ראו בהצגת הרב דן טיומקין, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=gyJmo2o38lU.

[2] לדוגמה, ראו כאן: https://vinnews.com/2022/03/21/baruch-ben-yigal-father-of-fallen-soldier-tells-of-amazing-meeting-with-rav-chaim-kanievski/.

[3] לדוגמה, ראו כאן: https://www.kikar.co.il/415266.html.

[4] Edmund Burke, A Philosophical Enquiry into the Origin of Our Ideas of the Sublime and Beautiful (1757).

תמונה: מוישימי, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons

11 תגובות על “בין היפה לנשגב: מורשתו של הגר"ח קניבסקי זצ"ל

  • המאמר הזה הוא גם יפה וגם נשגב…

  • יהושע,
    מתוך המאמר שכתבת ניכר שהוא לא נכתב על ידי מישהו שספון ראשו ורובו באהלה של תורה [עכ"פ לא בסגנון אוהלי התורה שר' חיים זצוק"ל תמך בהם], כל השפראך לא כ"כ מתאים לענ"ד, ובפרט 'המסקנא' בענין מורשת ר' חיים היא בריחה מהאמת או משהו בסגנון, זה כל המסקנא שיש לו?
    המורשת והדוגמא אישית של ר' חיים היא ברורה למי שלא מרמה את עצמו, והיא – שכל מי שיפרוק מעליו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי הוא יכול לעלות ולהעפיל לפסגות נשגבות בתורה וירא"ש, ומתקדש קודש קדשים, ומגלין לו רזי תורה, ומרוממתו על כל המעשים, ומכרזת עליו, ונותנת לו וכו' וכל המעולת המנויות באבות, ברור שרוב הדור לא בנוי להיות ממש כמו ר' חיים, הקב"ה ממש לא רוצה ש'נחקה' את ר' חיים, משהו שלא במושגים שלנו אבל להשתדל מאוד ללכת בדרך שהוא הנחיל, שעיקרה למסור את האישיות לתורה [כלשון החזו"א באגרתו], ולהגיע לפסגות גבוהות מאוד של ידיעת התורה ועיונה של תורה, ול'בחינות' ואפילו 'דרגות' גבוהות מהמעלות וסגולות המובטחות לעמלי תורה, – זה כמעט כל אחד שרוצה יכול להגיע לפי דרגתו! [כמובן כל אחד כשמנצל את כוחותיו שלו, לפי טבעו, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין אל ליבו.]
    גם מה שכתבת שהאברכים בימינו הם אינם בדרכו של רשב"י אלא של ר"י כי הם בודקים את החשבונות בנק וכו', זה שקר ובזיון, עשרות עשרות אלפי אברכים שקועים בתורה יומם ולילה, בלי לעבוד לפרנסתם כלל!, [מקסימום העבודת פרנסה שלהם שהולכים לעוד כולל שישי שבת וכדו' בשביל להביא עוד כמה גרושים הביתה], בגלל שהם בודקים את החשבון בנק הם לא בדרכו של רשב"י?

    • יענקי, בתור מי שמכיר לא רע את עולמו של תורה, אני דווקא מזדהה עם דברי הרב פפר. הוא היה יכול להביא עוד דוגמה פשוטה: הרי משאלת הלב של אברך מצטיין היא השטעלע כידוע, וגם מי שלא ברור שלא יסרב לכך, ואילו אצל ר' חיים הדבר היה רחוק רחוק ממנו. ציבור האברכים הוא ציבור נפלא, אבל רשב"י הוא כמובן שלא, והתובנה ראויה. כמו שכתב יצחק כאן, לר' חיים היו חיבורים נפלאים ובפרט ספר דרך אמונה, אך הוא היה בהחלט שונה מראשי הישיבות שהיו בשר מבשרה של בית המדרש. תופעה ייחודית.

    • "עשרות עשרות אלפי אברכים" הולכים בדרכו של רשב"י? אתה מכיר "עשרות עשרות אלפי אברכים" אשר היו מתמסרים בתנאי החיים של תקופת רשב"י לחיות את האידיאל של רשב"י?

      "עשרות עשרות אלפי אברכים" אלו הינן תוצר של נסיבות ותנאי חיים הנהנים מאפשרויות שונות אשר "ארגון משחיתי ברית הלוי" יצרו לאברכים אלו.

      למען המידע: רשב"י זה אשר "ארגון משחיתי ברית הלוי" מנופפים בו, הוא הרשב"י המסביר שלכן לא צוותה תורה לחגוג את רגל חג השבועות שבעת ימים כמו שאר הרגלים כי חג השבועות נופל בתוך עונת העבודה…. ו

      החשבון לא "בוא יבוא", זה לא הלכתא למשיחא, החשבון כבר הוגש, אלא שחבר השפוטים של שלטון "ארגון משחיתי ברית הלוי" אינם יודעים לקרוא, אבל זה שהם לא קראו לא יעזור להם, ההוצל"פ יגבה את שלו. עסקני ארגון משחיתי ברית הלוי לא יפסידו דבר ואפילו יצאו נשכרים, הם יקימו עוד ארגונים מניבים לטיפול ב"פירות הנושרין"….

  • עם "שפראך" כזה למה אתה קורא צריך עיון?
    עם "שפראך" כזה אתה אמור להיות באמצע שמעתתא ו?
    ולכן עם "שפראך" כזה אינך מכבד את הרב פפר.
    הרב פפר רק מציין שאברך שמנהל ומודע לכלכלת ביתו אינו באסכולה של רשב"י.

  • מה ששאל כותב המאמר "מהי מורשתו של ר' חיים", "מה הוא מותיר אחריו", וקבע ש"השפעתו על עולם התורה היתה מעטה", ו"לא השאיר חותם על עולם הישיבות", וכן לבסוף כתב להלכה למעשה ש"ר' חיים, בדרך שבה חי ובהיקף ידיעתו בתורה, אינו תופעה שאנחנו יכולים לשאוף לחקות".

    הנה כנראה לא זכה להכיר את ספריו העצומים של ר' חיים שמיבדרי בכל בי מדרשא די בכל אתר ואתר (מלבד הבי מדרשא של כותב המאמר הנ"ל), ובראשם הספר הנורא דרך אמונה שאין כולל רציני שלומדים בו דמאי או כלאים או שביעית או מעשרות או חלה וכן שאר מסכתות זרעים שלא מעיינים כסדר בדרך אמונה בכל סוגיא ובכל הלכה וזוכים לאור גדול. (ושמעתי לאחרונה שמרן הגרד"ל שיבדלחט"א בזמנו כשהגיע לידיו הכרך הראשון של הדרך אמונה חלשא דעתיה, והתבטא "לא הכרנו מספיק את ר' חיים". וגם מורי חמי שליט"א אמר לי בשעת ההלוויה שהספר הכי חשוב של ר' חיים הוא הדרך אמונה והתבטא "הוא המשנה ברורה של סדר זרעים").
    א"כ ברור ש"השפעתו של ר' חיים על עולם התורה היתה מרובה", והשאיר חותם עצום בל יימחה.

    וגם מורשתו של ר' חיים ברורה מאד "להיות רחוק רחוק מהמיית החיים, רחוק רחוק מכל התערבות במה שמחוץ לתורה ולימודה, תורה ומעשים טובים" כלשון הגרד"ל בהספדו. כי הרי זה עיקר סוד גדולתו של הגר"ח שכבר מגיל צעיר קיבל על עצמו להיות שקוע אך ורק בד' אמות של הלכה, והתפלל וחשק כל חייו שלא ייכנס למוחו שום דבר שאינו שייך לתורה ומצוות. (וכל מה שמספרים עליו שלא הכיר שמות של רחובות ולא ידע מהי צורת מטבע, אפשר שזו גוזמא, אבל זוהי היתה שאיפתו כל חייו שלא להכיר ושלא ייכנס לו למוח שום דבר שאינו תורה. וזה מפורסם וידוע, ושמעתי זאת מת"ח שהכירו אותו היטב). וזוהי היתה דוגמא ומורשת ברורה שהוא הראה לכל האלפים שחילו את פניו, ולכל המאות אלפים ששמעו עליו, שאין שום דבר שאמור להעסיק את היהודי בעולמו מלבד תורה ומצוות. ואמנם אצל ר' חיים זה היה במדריגא נשגבת מאד עם פרישות מוחלטת מכל העולם הזה, אבל ודאי יש כאן מודל לחיקוי גם בשבילנו הקטנים, ו"תופעה שאנחנו יכולים לשאוף לחקות", לנסות כמה שאפשר להתרחק מהבלי העולם הזה ולהיות שקוע ועסוק כל הזמן בתורה שאני לומד ובמצוות שאני צריך לקיים, וכלשון הגרד"ל "ותו לא מידי". (מי שראה את ההספד של ר' דוב שם לב שאת ה"ותו לא מידי" הוא אמר בקול רם ובריתחא, ואפשר שאתא לאפוקי מכל הנהרישקייט והגנציארפריילך שעשו מר' חיים בסוף חייו, שהשתמשו בו כבאבא וכמתרים המונים וכו' וכו' אכמ"ל. כי לא זו הדוגמא שהנחיל ר' חיים, אלא שקיעות מוחלטת בתורה ולימודה תורה ומעשים טובים "ותו לא מידי").

  • אחרי ההתפתלות לקשר בין התנהלות נורמלית של אדם שבודק את חשבונות הבנק שלו לבין תורה עם דרך ארץ, ופילוסופיית אדמונד ברק וכו', השורה וחצי האחרונה היא היא הסיכום הנכון והאמיתי.

  • אחרי מות קדושים אמור

  • שלום
    אני לא בטוח שר' חיים ממשיך את המורשת של רבי שמעון. אני לא הייתי מעיז להשוות המורשת הזאת היא לא כפשוטו היא הרבה יותר עמוקה. חז"ל אומרים שלא היה מתפנה לתפלה, כי זה בטול תורה, היות שתפלה היא דרך ארץ ותורה היא דרך ה'. והדברים הם עמוקים ורחבים לעומק ולרוחב. יש להבין מהו דבקות בה'. לסכום הדברים לחשוב האם אפשר לקבוע מי אלו ממשכי דרך רבי שמעון
    הרי הגמרא בעצמה מעידה הרבה נסו כרבי שמעון ולא עלתה בידם וכי לא היו שם כאלו לפחות במדריגת ר' חיים לא נראה סביר.
    המורשת של ר' חיים א, הם ספריו ב, מספיק שהיה ממעתיקי השמוע ,דהיינו לשמר את המורשת כפי שהיה בכל דור. להוציא מכל אלו שממציאם דברים חדשים שלא שערום חכמינו

  • מאמר חכם וקולע. עם זאת ,הביקורת אודות אי ההתיחסות לפן החשוב באישיות הגרח"ק המתגלה בעיקר בדרך אמונה-ביקורת נכונה.

  • יפה מאודמחכים מאוד

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל