צריך עיון > סדר שני > הגאולה מן ההיסטוריה

הגאולה מן ההיסטוריה

-
הרב מנחם נאבת כותב ומלמד על יהדות ופילוסופיה, מחבר הספר "לרגעים תבחננו"

יציאת מצרים מלמדת כי האדם אינו כבול בשלשלאות הכורח ההיסטורי, אלא יש לו אפשרות להיוושע לפי חוק הצדק. הא-להים המתגלה במצרים אינו א-להי ההיסטוריה המבקש להראות את גדולתו, אלא א-לוהי המוסר, המלמד כי ניתן לשבור את עול ההכרח בשם הצדק.

י"ב ניסן תש"פ

סיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור נקודתי על חירותו של עם. הוא נושא מאחוריו סיפור-על האומר לנו משהו על הנהגת העולם בכלל. עיקרו של הסיפור הם החירות והגאולה. בני ישראל היו עם של עבדים המשועבדים במצרים, והקב"ה הוציא אותם לגאולה. זהו גם המובן היסודי והראשוני שעליו מדברת התורה: "עבדים היינו בארץ מצרים ויוציאנו ה' א-לוהינו משם." אולם מאחורי הסיפור הראשוני הזה מסתתר סיפור גדול יותר המעניק מובן לסיפור הנקודתי.

לפי גרסה פופולרית ורווחת, סיפור העל הוא ההכרה בכל יכולתו של ה' ובהיסטוריה הייחודית שהוא מועיד לעם ישראל. לכן, הדגשים בסיפור ניתנים בנסים, בעשרת המכות, בקריעת ים סוף. סיפור העל של יציאת מצרים הוא גדולתו הכבירה של הא-ל הבאה לידי ביטוי ב"שידוד מערכות הטבע". ייחודיותו של עם ישראל, ההבדלה בינו לבין העם המצרי, יחס ה"אפליה" שהוא מקבל, וביטויי ה"השגחה הפרטית" שלו, משמשים לגלות את יד ה' בהיסטוריה.

תפיסת ה"ההיסטוריה הקדושה" נעדרת ממדי עומק, הן מבחינה אתית והן מבחינה רוחנית. הדבר העיקרי שהסיפור ההיסטורי משרת, לפי גישה זו, הוא עצם ה"אמונה", כלומר, תודעה שהאדם חסר משמעות ושהכל נקבע מן השמים. רעיונות אלה הם להבנתי ההיפך ממה שמבקשת התורה לספר בסיפור יציאת מצרים

תימוכין לגישה הזאת נמצאים בסיפור ברית בין הבתרים. בברית בין הבתרים מתגלה הקב"ה לאברהם, מאות שנים לפני סיפור הגאולה, ואומר לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול." השעבוד – כמו הגאולה – מתוכנן מראש, וחשיבותו ב"סיפור הגדול" אינה פחותה. גם בהגדה של פסח יש צורך, לפחות על פי אחת הדעות, להתחיל את הסיפור כולו מסיפור הלידה של עם ישראל, מן הפסוקים המסכמים שבספר יהושע: "מעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו א-לוהים אחרים." סיפור יציאת מצרים גדול הרבה יותר מן האירוע ה"זניח" של גאולת ישראל. מדובר בסיפור עתיר ממדים, שעיקרו גילוי יד ה' בהיסטוריה.

גרסה זו נוטה פעמים רבות לראות בהיסטוריה מהלך מתוכנן והדוק היטב, מסע שהא-ל מעביר בו את עמו, דרך חתחתים היורדת ועולה, כדי לגלות את שמו באמצעותו. בעלי מחשבה מאסכולה זו מבקשים לתת פשר לא רק ליציאה ממצרים, אלא לשעבוד עצמו. השעבוד במצרים נתפס בעל מטרה עליונה: ה' הוא שהוריד את עם ישראל למצרים והוא שגם גואל אותו משם; כל זה הוא חלק מסיפור ארוך, בעל משמעות מתחילתו ועד סופו. לעם היהודי "היסטוריה קדושה" העוברת במסלול מדוקדק מבחינה תיאולוגית. הא-ל, "קורא הדורות מראש", מכוון את ההיסטוריה ואת ההתפתחות שלה כדי לגלות את גדלותו בעולם.

סיפורי השגחה טוטליים מסוג זה הופכים את האדם לפסיבי ורואים בו יצור חסר כל יכולת אמתית. מי שפועל בעולם הוא הא-ל, ובני האדם הם מריונטות בתיאטרון הבובות שלו. הסיפור ההיסטורי הוא יותר סיפורו של הא-ל משהוא סיפורם של בני האדם ושל המקום שלהם בזירה האנושית הסבוכה. נוסף לכך, תפיסת ה"ההיסטוריה הקדושה" נעדרת ממדי עומק, הן מבחינה אתית והן מבחינה רוחנית. הדבר העיקרי שהסיפור ההיסטורי משרת, לפי גישה זו, הוא עצם ה"אמונה", כלומר, תודעה שהאדם חסר משמעות ושהכל נקבע מן השמים. רעיונות אלה הם להבנתי ההיפך ממה שמבקשת התורה לספר בסיפור יציאת מצרים.

להלן אבקש להציע הבנה אחרת של סיפור יציאת מצרים ושל המסר העולה ממנו. שלא כגישה הרואה בהיסטוריה תכנון א-לוהי מדוקדק המכוון את כל האירועים לפרטיהם, אציע גישה של גאולה בתור התערבות במסלול ההיסטוריה. ההיסטוריה מתגלגלת בדינמיקה עצמאית, אולם היא אינה סגורה באופן הרמטי, יש אפשרות להתערב במהלך ההיסטורי הטבעי ולהטות את כיוונו. הקב"ה מתגלה במצרים כמי שמתערב בהיסטוריה לשם עשיית צדק, ולא כא-לוהי ההיסטוריה עצמה.

ההיסטוריה מתגלגלת בדינמיקה עצמאית, אולם היא אינה סגורה באופן הרמטי, יש אפשרות להתערב במהלך ההיסטורי הטבעי ולהטות את כיוונו. הקב"ה מתגלה במצרים כמי שמתערב בהיסטוריה לשם עשיית צדק, ולא כא-לוהי ההיסטוריה עצמה

בעולם העתיק של מצרים, השליטה הגחמנית של הגורל נתפסה טוטלית ומוחלטת. בתוך תפיסת עולם פטליסטית זו, מגלה הקב"ה את האפשרות להתערב בגורל כדי להציל עשוק מיד עושקו. ההתערבות בהיסטוריה היא בעלת ממד אתי. האתיקה איננה שרטוט א-לוהי מוקדם של ההיסטוריה ואיננה תכנית מגובשת שלה, אלא התערבות בסדר הטבעי שלה.

לפי הסתכלות זו, לא זו בלבד שהקב"ה אינו גורם לאדם סבל ושעבוד במכוון, אלא שהוא מתערב כדי למנוע ממנו סבל מיותר. מעשי בני אדם עלולים להמיט סבל ומצוקה על האנושות, ובנקודה הזו בדיוק מתגלה ההתערבות של הקב"ה בהיסטוריה.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור משמעותי, דווקא משום שהוא התערבות ולא תכנון. בכך הוא מקבל ממד אתי מובהק. גדולתו של הא-ל בסיפור יציאת מצרים מתגלית במלוא עוזה בפעולת ההתערבות שנועדה להציל את האדם מן הסבל שאינו מגיע לו. "וישמע א-לוהים את נאקתם." שמיעת הכאב של האדם, שמיעת הזעקה של החלש, היא העומדת במוקד סיפור זה.

 

התערבות מוסרית בהיסטוריה

גלגול ורצף של אירועים הוביל את בני ישראל למצרים. לפי סיפורה של התורה, בעקבות מעשה יוסף ואחיו ירדו בני ישראל למצרים לגור שם, והנסיבות הובילו לכך שהשתקעו בארץ גושן. עם השנים קם מלך חדש שלא ידע את יוסף, ומשיקולים פוליטיים שונים – מפחד שבזמן מלחמה הם ישמשו גיס חמישי – הוא החליט לעשות מהם עבדים. המצב התדרדר והם מצאו את עצמם עם הזמן נאנקים וסובלים תחת העול הכבד, המשטר והעבודה הקשה. סיפור זה פורש מאורעות המתגלגלים בשל נסיבות אקראיות: טבעיות, חברתיות ופוליטיות, ללא תכנון וללא משמעות תיאולוגית צפופה. להיסטוריה יש צורת התפתחות משלה. הקב"ה ברא עולם המתגלגל לו מתוך עצמו, מאירוע לאירוע.

ממבט זה, הקב"ה מתערב במהלך האירועים במצרים משום ששוועתם וזעקתם של הסובלים מגיעות לאוזניו. זעקת העשוקים יוצרת פרצה בגלגול הטבעי של ההיסטוריה, וא-לוהים יורד ממכון שבתו כדי להתערב בנעשה, להציל עשוק מיד עושקו.

הקב"ה מתערב במהלך האירועים במצרים משום ששוועתם וזעקתם של הסובלים מגיעות לאוזניו. זעקת העשוקים יוצרת פרצה בגלגול הטבעי של ההיסטוריה, וא-לוהים יורד ממכון שבתו כדי להתערב בנעשה, להציל עשוק מיד עושקו

כיוצא בו, משה נבחר לגאול את ישראל מכיוון שהיה רגיש לסבלם של ישראל. משה הצליח להבין שבסדר ה"טבעי" של שעבוד ישראל יש משהו לא נכון, לא מוסרי. הוא יצא אל אחיו כדי לראות בסבלותם, הוא חש דחיפות להתערב, לא לתת לדברים להתרחש, לא להשלים עם מה שקורה, אלא להכנס לתוך מציאות נתונה ולנסות לשנותה. כך עולה בצורה ספרותית מדברי המדרש על משה שבהיותו רועה צאן עזב את העדר כדי לחפש ולתור אחרי כבשה קטנה צמאה שעזבה את העדר.

הרמב"ם בתארו את דרגות הנבואה רואה בממד הזה ממד ראשוני של הנבואה:

הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע א-לוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי "רוח ה'" ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים "צלחה עליו רוח ה'", או "נחה עליו רוח ה'" או "היה ה' עמו" וכיוצא באלה הביטויים… דע שכוח זה לא עזב את משה רבנו מאז הגיע לבגרות. לכן נתעורר להרוג את המצרי ולהרתיע את החוטא מבין שני הנצים. מעוצמת הכוח הזה שבו, אפילו לאחר שפחד וברח, בהגיעו למדין זר ופוחד, מכיוון שראה עוול כלשהו, לא התאפק מלהסירו ולא יכול לשאתו, כמו שנאמר: "ויקם משה ויושיען"… תכלית הכוח הזה לעורר את הזוכה לסעד א-לוהי הזה למעשה מסוים, לא מעשה מקרי כלשהו, אלא להושיע עשוק, או אחד חשוב, או ציבור, או למעשה שיגרום לזאת. כשם שאין כל מי שראה חלום אמת נביא, כן לא נאמר על כל מי שנתלווה לו סיוע א-לוהי לדבר מה – דבר מקרי כלשהו כגון להרוויח כסף או להשיג מטרה פרטית – שנתלוותה לו רוח ה' או ה' עמו ושהוא עשה מה שעשה ברוח הקודש. אנו אומרים זאת רק על מי שעשה מעשה טוב בעל ערך גדול או מה שמביא לכך.[1]

המוטיבציה להציל עשוק מיד עושקו ולסרב לתת למציאות להמשיך כמות שהיא בעת שמתרחשת קטסטרופה מוסרית, היא הביטוי של גאולה והיא מוקד הסיפור כאן. התורה מדגישה כי הקב"ה וגם משה שמעו את נאקת עם ישראל ואת סבלו. בנקודה הזאת מתחיל סיפור יציאת מצרים.

 

הקב"ה, ההיסטוריה והאדם

בחיבורו "שמונה פרקים" מציג הרמב"ם באופן מפורט את עמדתו על יכולת הבחירה שבידי האדם. לדבריו, בני אדם אינם נתונים ביד גורל קבוע מראש, אלא יש להם כוח ויכולת לקבוע את עתידם באמצעות מעשיהם. עמדה זו שוללת את גישת "ההיסטוריה הקדושה", הגורסת שכל מצב ממצבי האדם הוא חלק מתכנון א-לוהי מדוקדק. לגישה זו, עם ישראל ירדו למצרים ונאנקו מכובד השעבוד משום שהא-ל רצה בכך מסיבות תיאולוגיות שונות, ומיליונים נהרגו בשואה משום שהא-ל החליט על כך. גישת הרמב"ם היא שיש כוח בידי בני אדם להשפיע על ההיסטוריה, על כל המשתמע מכך. עם ישראל התגלגל והשתעבד במצרים משום שפרעה והמצרים בחרו לשעבד אותם. היהודים נהרגו באירופה משום שהנאצים בחרו לטבוח בהם. הא ותו לא.

גישת הרמב"ם היא שיש כוח בידי בני אדם להשפיע על ההיסטוריה, על כל המשתמע מכך. עם ישראל התגלגל והשתעבד במצרים משום שפרעה והמצרים בחרו לשעבד אותם. היהודים נהרגו באירופה משום שהנאצים בחרו לטבוח בהם. הא ותו לא

גישה זו נובעת מאמונה ביכולת הבחירה האנושית, ביכולתו של כל אדם להחליט מה יעשה ואיך יפעל. בתוך דבריו, נזקק הרמב"ם אל הסיפור הדטרמיניסטי לכאורה של ברית בין הבתרים. מאות שנים לפני שעבוד מצרים מתגלה ה' אל אברהם ואומר לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול." האם נבואה זו אינה מפריכה את גישת הבחירה? האם אינה משרטטת מסלול מדויק ומדוקדק של מה שיהיה, ללא תלות בפעולת האדם?

התשובה של הרמב"ם מפתיעה: נבואה זאת אינה משרטטת מסלול שה' רוצה בו או מסלול הכרחי כלשהו, אלא מציגה את מסלולה האפשרי של ההיסטוריה בהעדר פעולה אחרת. ברית בין הבתרים, אליבא דהרמב"ם, מציגה את ההתפתחות ההגיונית של המאורעות לפי חוק ההיסטוריה. ההיסטוריה אמורה להתגלגל מתוך התפתחות טבעית מסוימת לכיוון מסוים. אדם חכם יכול היה לעמוד בתחילת שנות השלושים בגרמניה ולומר שאם הדברים ממשיכים כפי שהם, הם יביאו לרצח עם המוני. אדם חכם אחר יכול היה לעמוד במוצאי מלחמת ששת הימים ולראות שהניצחון הישראלי במלחמה עלול להוביל לקטסטרופה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. להיסטוריה יש חוקיות משלה. האם זה אומר שהכרחי שהאנושות תצעד בה? לא.

הרמב"ם טוען שבברית בין הבתרים שרטט הקב"ה בפני אברהם את הגלגול הטבעי של המציאות, אבל הוא אינו אומר לו שהוא הכרחי. לו היה פרעה בוחר אחרת, והיה מחליט להניח לעם ישראל, לא היה שעבוד:

והרי נשאר לנו דבר, שנבררו בעניין הזה, וזה, שיש כמה כתובים שיעלה על דעת בני אדם מהם שהא-לוהים גוזר המרי ושהוא כופה בו, וזה שקר. ועלינו לבררם, שכן הרבה התלבטו בהם בני אדם. מהם אמרו לאברהם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", אמרו: "ראה, הרי גזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם ולמה נפרע מהם? הלא בהכרח באין ברירה השתעבדו בהם, כמו שגזר." והתשובה לאלו: הא למה זה דומה? כאילו אמר יתברך שהנולדים בעתיד יהיה בהם ממרה ומציית, צדיק ורשע. וזה נכון, ולא יתחייב במאמר זה פלוני הרשע שיהיה רשע מכל מקום, ולא פלוני הצדיק שיהיה צדיק מכל מקום. אבל כל מי שהיה בהם רשע, הרי בבחירתו היה. ואילו חפץ שיהיה צדיק, הרשות בידו ואין מונע לו. וכן כל צדיק, אילו חפץ – היה רשע ולא היה מעכב בידו. כי הדיבור לא בא על איש פלוני הידוע עד שיאמר: "כבר נגזר עלי!" ואמנם בא על הכלל ונשאר כל איש בבחירתו, לפי עיקר תולדתו. וכן כל אחד ואחד מן המצריים אשר חמסו את ישראל והרעו להם. אילו חפץ שלא יחמסם, הרשות בידו, שלא גזר על היחיד שיחמוס."[2]

רק ברמה הכללית ניתן לדבר על העתיד, שכן ברמה הכללית אנו יכולים לשרטט צפי, אולם בסופו של דבר בידי כל אחד ואחד יכולת בחירה, ואם כן, כל אחד מן העם המצרי יכול היה להחליט שלא לשעבד את בני ישראל, וכך גם פרעה.

כאשר הקב"ה אומר ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה, אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה", הוא אינו אומר לו שיוריד אותו למצרים, אלא שהוא ירד עמו. הקב"ה אינו קובע את ההיסטוריה, הוא מותיר אותה בידי בני האדם; אבל עם זאת הוא מבטיח סיוע כדי להעלות אותם בחזרה. כך גם בברית בין הבתרים. הקב"ה אינו אומר לאברהם שהוא יוליך את זרעו לגלות למסע ארוך של ארבע מאות שנה, אלא מספר לו על דרך החתחתים שצאצאיו יצטרכו לעבור עד שיגיעו אל הארץ, כמו אב הרואה את בנו המבקש לצלוח מטרה מסוימת ואומר לו מראש: ראה, זה לא יהיה קל, אבל בסוף זה יצליח. זה אינו תכנון, זהו צפי.

לפי הסיפור הזה אין כאן "היסטוריה קדושה", אלא היסטוריה אנושית מורכבת. בהסתכלות זו, ההתעניינות של הקב"ה בסבלם של ישראל במצרים היא בעלת אופי מוסרי. מכיוון שאין כאן תכנון, יש אפשרות להתערבות. הא-ל יוצא כדי להציל עשוק מיד עושקו, "לעשות צדקה ומשפט".

זכרון יציאת מצרים בא לידי ביטוי דווקא ברגישות לזעקתו של עני או עשוק, גר או חלש […] האדם נדרש שלא להשלים עם המהלך הטבעי של ההיסטוריה, אלא להקשיב לקול המוסרי הבוקע דרכה, ולהתערב במסלולה אם יש בכך צורך

זאת הסיבה שכאשר התורה מדברת על המשמעות של ההיסטוריה במצרים היא מציינת תדיר את הרגישות לסבלו של האחר:

וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו… והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.[3]

וגר לא תלחץ. ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים.[4]

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.[5]

העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' א-לוהיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' א-לוהיך, על כן אנוכי מצווך את הדבר הזה היום.[6]

זכרון יציאת מצרים בא לידי ביטוי דווקא ברגישות לזעקתו של עני או עשוק, גר או חלש. ההקשבה של הקב"ה לזעקתו של החלש היא אותה הקשבה שהוא הקשיב לזעקת בני ישראל במצרים, והיא גם ההקשבה הנדרשת מהעם היוצא ממצרים. האדם נדרש שלא להשלים עם המהלך הטבעי של ההיסטוריה, אלא להקשיב לקול המוסרי הבוקע דרכה, ולהתערב במסלולה אם יש בכך צורך.

 

חירות מכבלי ההיסטוריה

החירות שעליה מדברת התורה משמעה ההכרה בכך שההיסטוריה אינה סגורה אלא ניתנת להתערבות. יציאת מצרים מלמדת כי האדם אינו כבול בשלשלאות של הקיום הטראגי, אלא יש לו אפשרות להיוושע לפי חוק הצדק. החירות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהיפתחות של האדם לאפשרות היציאה מחוק ההכרח, ולכן הקטע הראשון בהגדה של פסח מזמין את העני אל הבית. פתיחת הדלת אל העני מסמלת את פריצת גבולות ההכרח – הסוגרים את העשיר בביתו וכובלים את העני במעמדו – לקראת האפשרות של שינוי מוסרי.

יציאת מצרים מלמדת כי האדם אינו כבול בשלשלאות של הקיום הטראגי, אלא יש לו אפשרות להיוושע לפי חוק הצדק. החירות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהיפתחות של האדם לאפשרות היציאה מחוק ההכרח

לפי זה, המשמעות של נסי יציאת מצרים היא הביטוי שהם נותנים לאפשרות החריגה מן ההיסטוריה, מן הצפוי, מסדר האירועים ה"רציונלי". הם הבזק חיצוני, הבזק המאפשר לפעול מתוך קשב לזעקתו של הזולת ולא רק מתוך חישוב האירועים הרציונלי. סיפור הנסים והנפלאות אינו מעניין כשלעצמו, גם לא בתור אמצעי שכנוע. שכן אם אינו אלא אמצעי שכנוע, "יש בו דופי" כדברי הרמב"ם. האדם השלם אינו צריך את אמצעי השכנוע הללו עבור אמונתו. וכשלעצמם, הנסים אינם אלא מופע פירוטכני התופס את העין. הם מרשימים אולי ילדים, אבל אין ראוי לעשות מהם עניין.

מאז ועד היום, סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו לקרוא תגר נגד האמירה שהכל סגור; נגד המחשבה האומרת ש"זה העולם" והמשלימה עם המצב. סיפור ההשגחה של יציאת מצרים אינו מיתוס של א-ל הקובע את סדר העולם, אלא סיפור על הקשבתו של הקב"ה לסבלו של האדם ועל עמידתו לצדו. הקב"ה מתגלה בתור גואל, א-ל מתערב, א-ל שברא את העולם ובשל כך הוא קשוב לעולם ומעוניין בטובתו.

בשורת הגאולה הזו היא הבשורה הבאה לידי ביטוי בשמו של הקב"ה: "א-היה אשר א-היה". לפי הפרשן רבי עובדיה ספורנו, זוהי בדיוק המשמעות של השם הזה:

א-היה אשר א-היה, ההווה תמיד על עניין אחד מצד עצמו. ומזה יתחייב שיאהב המציאות וישנא כל הפסד מנוגד למציאות, כאמרו, כי לא אחפוץ במות המת, ומזה יתחייב שיאהב משפט וצדקה, אשר תכליתם מציאות, וישנא העוול והאכזריות, המטים עקלקלות אל העדר והפסד, ובזה שנא חמס ואכזריות המצריים נגדכם[7].

 


[1] מורה נבוכים ב, מה.

[2] שמונה פרקים להרמב"ם, פרק שמיני. (תרגום אבן תיבון).

[3] שמות כב, ב.

[4] שמות כג, ט.

[5] דברים ה, יד-טו.

[6] דברים טו, יד-טו.

[7] ספורנו שמות ג.

תמונה: (Paul Klee / CC BY-SA (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0

3 תגובות על “הגאולה מן ההיסטוריה

  • לצערי לא כל כך הבנתי – מי בדיוק חושב שיציאת מצרים היא סיפורו של הקב"ה?

    הרי אמירה כזאת סותרת להרבה יסודות ביהדות ומהם – כוח התפילה, בחירה חופשית ועוד.

    מה יפה הפירוש החסידי שיציאת מצרים היא היציאה ממצרים והגבלות, כל אחד והמצרים שלו, הכובלים אותו בעבודת ה'. אכן יש כאן גם חלק אלוקי – הקב"ה העוזר לכל יהודי לצאת ממצרים.

  • בליל הסדר ההדגשה היא על מעשה השם, ולא על מעשי האדם. ולכן לא מוזכר משה בהגדה.
    וכן הפסוק מיהשע "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו וכולי, מזכירים כמעשה השם את מה שבתורה עצמה מבואר שהיה בחירת ונסיון של אברהם אבינו.
    וכן, מסר חשוב הוא לדעת ש"רצון השם נעשה על כל פנים", כמו שמסביר ה"מכתב מאליהו", ושהעולם יגיע לתכליתו בכל מקרה ובכל התנהגות שלנו.
    וזה המסר גם מיציאת מצרים

  • הרב נאבת, אתה אור העולם, אור היהדות, כמה סודות נפלאים לימדת לנו כאן בבהירות נפלאה. תמיד קראתי ושמעתי מילדותי את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים אבל אף פעם לא ירדתי לסוף דעתו, והנה עכשיו בתודה לדברי כת"ר האדירים אני מבין אותם היטב לראשונה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל