"הדר קבלוה": תהליך ההתבגרות של עם ישראל

מקובל לדמות את שנות ההליכה של עם ישראל במדבר לתקופה הילדות, שבה נשען הילד על הוריו לפרנסתו, ואת הכניסה לארץ ישראל לשלב ההתבגרות שבו נאלץ הנער לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. לדעתי, את שלב הבגרות של עם ישראל נכון יותר לראות באירועי פורים. כלומר, דוקא תקופת היעדר הנבואה, הגלות, התקופה המתוארת "הסתר פנים" של הקב"ה, היא הזמן שבו עוברים ישראל מילדות לבגרות, ומתחילים לקבל על עצמם אחריות הן על חיי הרוח הן על חיי המעשה.

בצאתו ממצרים לא היה עם ישראל דומה לילד אלא לתינוק. התורה מתארת את היות ישראל לעם ביציאת מצרים כלקיחת "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), וכפי שאנו אומרים בהגדה של פסח (על בסיס יחזקאל טז), יציאה זו היתה דומה ללידה (המהר"ל מפתח ומרחיב רעיון זה). ואכן, ברוח זו ניתן לומר כי המן, מזונו של עם ישראל במדבר, דומה לחלב אם – הוא לבן ואחיד ומספק את כל צרכי התזונה של האדם. חז"ל מצאו אף רמז לכך במילים "כלשד השמן" (במדבר יא, ח): "מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כן" (יומא עה, א). ואף משה רבנו, בסמוך לפרשת המן, מדמה את עצמו ל"אומן" הנושא את ה"יונק" (במדבר יא, יב).

את שלב הבגרות של עם ישראל נכון יותר לראות באירועי פורים. כלומר, דוקא תקופת היעדר הנבואה, הגלות, התקופה המתוארת "הסתר פנים" של הקב"ה, היא הזמן שבו עוברים ישראל מילדות לבגרות, ומתחילים לקבל על עצמם אחריות

הכניסה לארץ ישראל היתה שלב חשוב בהתבגרות העם; ניתן לדמות אותה לשלב הגמילה של התינוק מחלב האם. הוא כבר ניזון בכוחות עצמו, אך עדיין זקוק להשגחה בלתי פוסקת של דמויות הסמכות שמעליו: הוריו ומוריו. כך גם עם ישראל, הוא היה עצמאי ביחס למצבו במדבר, אך עדיין לא נדרש לאחריות מלאה על מעשיו. אמנם הקב"ה – ההורה – לא נתן את האוכל בתוך פיו, שכן הוא כבר איננו רך נולד, אבל הוא עדיין כלכל את אותו באופן גלוי. הקב"ה מנהיג את ישראל ומשליט בהם משמעת הורית באמצעות עבדיו הנביאים, שהם דמות האומן, או במונחים שלנו: הגננת או המורה בבית הספר.

בתקופת השופטים מנהיג הקב"ה את יחסי החוץ של ישראל כמו אב המתערב במערכת היחסים שבין ילדיו לילדי השכנים. למעשה, האחריות של ישראל היא מול הקב"ה: אם הם ילדים טובים – והדבר נמדד בעיקר בהתרחקות מעבודה זרה – אזי הוא מגן עליהם מפני פולשים ומפני אסונות. אם הם ילדים רעים, ה' מביא עליהם עונש ואויביהם יכולים להם. האחריות העיקרית שלהם אינה הגנה ישירה מפני איומים אלו:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים […]  וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם […] וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם. (שופטים ב, יא-יט)

גם בתקופת הנביאים, אף שקיימת כבר ממלכה ישראלית בעלת עצמאות מסוימת, יחסי החוץ שלה מתנהלים בעיקר מול הקב"ה. ביחסיהן עם ישראל, האומות ומלכיהן הם נפעלים, משוללי בחירה אמתית, בדומה לנאמר בתורה: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. בנביאים אנו מוצאים ביטויים דוגמת כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה, או: כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים. הנביאים מגלים למנהיגים הפוליטיים כי כל האנושות אינה אלא כלי בידי הקב"ה לחנך את ישראל (ישעיהו מ, יז): כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ.[1]

לשים את המן מאחורינו

בניגוד חד לתמונה זו, בעת הגלות, בהיעדר הנהגה נבואית,[2] פסק התסריט של הדרמה הא-לוהית. ענין השכר והעונש לא נעלם חלילה, וכדברי הרמב"ם: "ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" (רמב"ם תעניות א, ב), אבל בפועל נאלצו העם ומנהיגיו להתמודד עם סביבתם על בסיס ידע וחכמה אנושיים. כעת ניצבים מולם מנהיגי האומות כפועלים, כדמויות בעלות רצון עצמי הראוי להתחשבות. הקב"ה עוזר אמנם לדניאל למצוא חן בעיני נבוכדנצר, אבל העזרה היא בגילוי הסוד של חלום נבוכדנצר, ולא בשלילת חופש הבחירה של המלך כמו אצל פרעה. כיוצא בו, נחמיה מתפלל להצלחת המהלך שלו מול המלך ארתחשסתא, אבל לבו של הלה אינו מוטה ישירות על ידי ה', אלא מושפע מדבריו העוצמתיים של נחמיה.

עם ישראל צריך להחליט על דרך פעולה נכונה מתוך ערפל רב, והוא נושא באחריות לבחירותיו, כאיש מבוגר שאם לא ישיג פרנסה הולמת לא יוכל להביא טרף לביתו.

גולת הכותרת של מהלך זה היא כמובן סיפור המגילה, שבו פועלים מרדכי ואסתר באופן אקטיבי ועצמאי. וכידוע, אין שם ה' מוזכר במגילה כלל. מרדכי ואסתר יודעים שבורא עולם מנצח על האירועים, אבל אינם יודעים בדיוק איך, והם עושים שימוש בתושיה וביוזמה.

אפשר לראות בשלב זה בגרות בשני מובנים: האחד, במידת האחריות האישית הנדרשת מהאדם. עם ישראל צריך להחליט על דרך פעולה נכונה מתוך ערפל רב, והוא נושא באחריות לבחירותיו, כאיש מבוגר שאם לא ישיג פרנסה הולמת לא יוכל להביא טרף לביתו. סממן נוסף של בגרות בתהליך זה הוא תפיסת הנוכרי, הזולת, כאדם עצמאי בעל רצון וחופש בחירה. כלומר, אין מדובר רק בבגרות של עם ישראל, אלא בהתבגרות של המערכת הפוליטית כולה. ילד עשוי לומר "בבקשה" ו"תודה" למבוגרים, כדי לא לקבל מבט קודר מן ההורה, אבל אדם בוגר עושה כן בשל הבנה שכך בונים יחסים תקינים בין אנשים.

ניתן לראות במהלך הגלותי הסתר פנים, אך הסתר זה עוזר לממש את התכלית הא-להית בבריאה: להעביר לידי האדם סמכויות רבות יותר, ולהביא להתבגרותו הגשמית והרוחנית, המתבטאת בפעולה העצמאית שלו. ללא ספק היה במן גילוי נפלא של קרבת א-להים והשגחה פרטית, אבל שביתת המן בעת הכניסה לארץ (יהושע ה, יב) היתה שלב חיוני בהתפתחות העם, והיא העלתה את קיום המצוות לדרגת שלמות. הפייטן אף מצביע על הקשר בין הדברים. בפיוט שאומרים האשכנזים בתענית אסתר נאמר: לִשְׁבּוֹת הָמָן מִמָּחֳרָת הֲמִן הָעֵץ קֻנְדָּס – המן הועלה על עמוד (קונדס) סמוך ליום שבו פסק המן בימי יהושע. בפורים, כמו בכניסה לארץ, אנחנו מתבגרים – ומשאירים את המן מאחורינו.

חכמי התורה שבעל פה – כח השיפוט הבוגר של העם

תקופת המגילה מסמנת גם שלב בהתבגרות עם ישראל מבחינה רוחנית. בהר סיני קיבלו ישראל שתי תורות – התורה שבכתב והתורה שבעל פה. מידת ההתערבות של עם ישראל בתוכן של התורה שבכתב מועטה, אולם הוא נדרש להשקעה של עמל רב בתורה שבעל פה. תורה זאת אינה יכולה להיות מסורה לנו על מגש של כסף מאת נביא, שכן נשמת אפה של התורה שבעל פה היא עמל התורה של חכמיה מתוך הערפל.

עם זאת, חכמי התורה שבעל פה נשארו בצל בכל תקופת הנביאים. בכל ספרי המקרא איננו מוצאים אזכור ישיר של התורה שבעל פה ושל חכמיה. כל פעילות החכמים בתקופת המקרא ידועה לנו ממסורות של חז"ל ומרמזים שהם מצאו במקראות. מדוע דוקא בתקופה של הסתר פנים מתרחשת אותה התבגרות? קל לחשוב שחכמי התורה, עם כל גדלות הרוח שלהם, נשארו בצל לצד דמויות הענק של נביאי ישראל, שקיבלו אותות ישירים מאת בורא עולם ופעלו נסים נוראים. עם כל הכבוד לחכמי התורה העוקרים הרים בסברתם, השגים אלו מאבדים קצת מן הברק שלהם למול נביא האוחז במפתח הגשמים או מוריד אש מן השמים.

כאשר המורה נעלם מוכרחים הילדים להתבגר, ולהוציא לפועל את כושר המנהיגות שלהם

נוכל להבין זאת אם נחזור לדוגמת הגננת-מורה. גם אם יש לילד כושר שיפוט ויכולת מנהיגות, לא סביר שהוא יבטא אותם במסגרת בית הספר. קל הרבה יותר להישען על המורה. ילדי בית ספר לא יגלו אחריות כלפי הנעשה בבית הספר. אחריות זאת תמיד תהיה בידי המורים והמנהלים. אבל כאשר המורה נעלם מוכרחים הילדים להתבגר, ולהוציא לפועל את כושר המנהיגות שלהם.

חז"ל מציירים קשר הדוק בין האחריות הפוליטית של חכמי התורה לאחריות הרוחנית שלהם. לדבריהם, ראשי החכמים בזמן המקרא היו מנהיגים פוליטיים: בניהו בן יהוידע (ברכות ג, ב), אבישי בן צרויה (ברכות סב, ב), יאיר בן מנשה (סנהדרין מד, א). בירושלמי שקלים ו נאמר כי הסנהדרין בימי נבוכדנצר היתה הסמכות הפוליטית העליונה. המנהיגות התורנית כמו הפוליטית נבחרת על ידי העם, זאת לעומת הנביא שסמכותו מגיעה לו מכח נבואתו גופא. אפשר להוסיף על כך גם את הדימוי של חכמים למלכים בדרשה על הפסוק בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (גיטין סב, א). בתקופת הנביאים לא קיבלה האחריות הפוליטית של ישראל ביטוי, כמו גם האחריות הרוחנית שלהם. ואכן, כפי שנראה להלן, לצד גילוי האחריות הפוליטית בימי מרדכי ואסתר, חז"ל מזהים אצל העם גם גילוי אחריות רוחנית.

הדר קבלוה בימי אחשוורוש

חז"ל מספרים שבמעמד הר סיני העמיד השם על העם "הר כגיגית"; הם קיבלו את התורה בכפיה, כך שעמדה להם הזכות לכתוב "מודעא" על ברית התורה ולהשתחרר ממנה. ואילו "הדר קבלוה בימי אחשוורוש": קיבלו את התורה מרצון, ובכך ביטלו את המודעא (שבת פח, א). מדרש אגדה ממשיך ומספר כי ה"הר כגיגית" היה על התורה שבעל פה:

ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר? והלא משעה שאמר להן, "מקבלין אתם את התורה?" ענו כלם ואמרו "נעשה ונשמע", מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט. אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה. (תנחומא נח, ג)

המדרש מסביר כי עם ישראל לא רצה לקבל אחריות מלאה על החיים הדתיים שלו; הוא רצה להותיר אחריות זאת בידי הנביאים. מדרש זה נשען על מקרא מפורש: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ, טו). לאור זאת, ה"הדר קבלוה בימי אחשוורוש" מתייחס גם הוא לתורה שבעל פה ולאחריות שהיא דורשת. וכך אכן כותב ר' צדוק הכהן מלובלין, ב"פרי צדיק" על פורים: "וכמו שזכו אחר כך לאור תורה שבעל פה שנקראת אורה וכמו שאמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש, והיינו התורה שבעל פה שעל זה היה הכפיית ההר כגיגית."

בפורים אנחנו חוגגים כמובן את ההצלה הגדולה של ישראל בידי הקב"ה, ההצלה שסיבבו מרדכי ואסתר בתושייתם הרבה. אבל ראוי לחגוג גם את שלב ההתפתחות הלאומית שאירועים אלו מסמנים. מבחינה מעשית ורוחנית כאחת, תקופת מרדכי ואסתר היא תקופה שבה עם ישראל מקבל על עצמו אחריות מוגברת ובוגרת. המנהיגות הפוליטית נדרשת להישיר מבט אל הסביבה הפוליטית ואל המנהיגים הנוכרים המובילים אותה. ובמקביל, המנהיגות התורנית נדרשת ליגיעה וצער כדי לעמוד על דרישות התורה בנסיבות משתנות, ולשאת באחריות להחלטות הגורליות שלה.

[1]  ככל הנראה תודעה זאת חדרה אף למלכי האומות עצמם, וכדברי נציג סנחריב למלך חזקיה (מלכים ב יח, כה): ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ.

[2]  נביאים עדיין חיו אז בקרב העם. נבואות ספר יחזקאל הם מתקופה זאת, ומספר עזרא (ה, א) עולה שהנביאים ליוו את שיבת ציון. אבל לא מצאנו שנתנו אז מפת דרכים נבואית לסביבה הפוליטית העדכנית.