צריך עיון > סדר שני > גם רועים צריכים אדמה

גם רועים צריכים אדמה

-
הרב ישראל הופריכטר יוזם ומנהל מסגרות תיכוניות מקצועיות חרדיות

ישיבת אוהלים היא החוזקה הגדולה שלנו, אך גם החולשה הגדולה: מאברהם אבינו השואל "במה אדע", ועד קבוצת בני תורה המסבה לסדר במלונית הקורונה ודורשת ביציאת מצרים. מסה תורנית על רעיית צאן ועבודת אדמה ועל סירובה של היהדות החרדית לרשת את הארץ.

ב' כסלו תשפ"א

בערב ראש חודש ניסן האחרון התגלה אצלי וירוס הקורונה, ולאחר שבוע של בידוד ביתי 'גליתי' למלונית בניר עציון, שם עשיתי את הפסח. הריחוק מבני ביתי בליל הסדר והתחושות הקשות על כך שאיני יכול לשאת עמם בעול ההכנות לחג העיבו על האווירה. אולם לצד זאת, צוות המלון ואנשי פיקוד העורף התאמצו רבות למעננו והתנאים המצוינים שזכינו להם עזרו לנו מאוד. הרגשנו שם בני חורין, ללא מסכות וללא מגבלות הריחוק החברתי. יכולנו להתפלל במניין, לשמוע ולהשמיע ביחד שיעורי תורה פיזיים ולא וירטואליים, ואפילו ללמוד בחברותא כאוות נפשנו. ובעיקר, היה לנו הרבה זמן פנוי לחשוב ולדבר בינינו על ענייני דיומא – על הצרה שהתרגשה על העולם כולו. ההרגשה הכללית היתה שנפל דבר בישראל ובעולם כולו; ובנו היהודים, ובמיוחד החרדים שבינינו, הוא נוגע באופן ישיר ועמוק.

מוסדות החינוך, בתי המדרש ובתי הכנסת שאבותינו מסרו נפש להקמתם, פיתוחם וקיומם, היו למוקדי הדבקה, ולמשך תקופה ארוכה נאלצנו לסגור את שעריהם. לא היה מנוס אלא לבדוק את המוסכמות שהשתרשו אצלנו מקדמת דנא. חזרנו אפוא לבראשית, והתחלנו לדרוש במעשי אבותינו וביציאת מצרים, בניסיון למצוא בהם פשר למאורעות זמננו

באותו הזמן, מה שעמד על הפרק לא היתה התנהלות הציבור שלנו, אלא השאלה "על מה עשה ה' ככה?". היה נראה כי מגמות ההתחזקות הקבועות – לא לדבר דברי חולין בבית הכנסת בשעת התפילה, לברך ברכת המזון מתוך הסידור, ואפילו להתחזק בלימוד תורה ובשמירת הלשון – אינן מספקות את הציבור. מבלי לזלזל חלילה בעניינים אלה, האווירה הציבורית היתה שהאירוע שאנו עומדים בפניו דורש מאתנו חשיבה יסודית יותר. מוסדות החינוך, בתי המדרש ובתי הכנסת שאבותינו מסרו נפש להקמתם, פיתוחם וקיומם, היו למוקדי הדבקה, ולמשך תקופה ארוכה נאלצנו לסגור את שעריהם. לא היה מנוס אלא לבדוק את המוסכמות שהשתרשו אצלנו מקדמת דנא. חזרנו אפוא לבראשית, והתחלנו לדרוש במעשי אבותינו וביציאת מצרים, בניסיון למצוא בהם פשר למאורעות זמננו.

את עיקרי הדברים שאפרוש להלן נשאתי באותו פסח במלונית הקורונה, ועם הזמן נדמה כי הרלוונטיות שלהם רק התעצמה.

 

זה ספר תולדות האדם: הרועה והאיכר

חז"ל מגלים לנו שכל התלאות שעברו ישראל התחילו בשאלתו של אברהם אבינו על אודות הארץ שהקב"ה מבטיח לזרעו – "במה אדע כי אירשנה?". תשובתו של הקב"ה היא: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". חז"ל מרחיבים את דברי הפסוק, ומלמדים כי בברית בין הבתרים נגזרו עלינו לא רק גלות מצרים, אלא כל הגלויות והצרות שחווה עם ישראל עד עצם היום הזה.[1] עלינו להבין אפוא את משמעות שאלת אברהם ותשובתו של הקב"ה.

יש הסבורים ששאלתו של אברהם מעידה על קטנות אמונה, ובעקבותיה נענש זרעו. אולם קשה לומר כי חסרונו של אברהם אבינו היה במיעוט האמונה. הלא אברהם הוא אבי המאמינים, ועליו העידה התורה: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". משום כך, לשם הבנה טובה יותר של החיסרון שבשאלת אברהם, ברצוני לחזור עשרים דורות אחורנית עד אדם הראשון, ולראות כיצד פוגש הייעוד של אדם הראשון את אברהם בברית בין הבתרים.

מהו תפקיד האדם בארץ? התשובה לכך בפרק א' של בראשית שונה מבפרק ב'. בפרק א' אומרת התורה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ". ובפרק ב': "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה […] ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". בפרק א' מתוארת הפקדתו של האדם על הבריאה, כמו מנכ"ל המתמנה על מפעל בתפוקה מלאה כדי לדאוג לקיומו ולתפקודו התקין. בפרק ב' הוא צריך לעבוד וליצור, להשקות ולגזום, כדי להפוך את האדמה הגולמית לגן פורח.[2]

מבלי להיכנס לסיבות השינוי בדגשים בשני הפרקים, ניתן לומר שבעוד שבפרק הראשון מודגש יותר הפן ההיררכי והניהולי – מקומו של האדם בבריאה ותפקידי הניהול הנגזרים מכך, בפרק השני מודגש יותר החיוב של האדם לפעול ולעשות, ליצור ולחדש, ובכך להיות שותף מלא למעשה בראשית.

האנושות לא התפתחה מהאקטיביות של קין עובד האדמה, וגם לא מהפסיביות של הבל רועה הצאן. קין הרג את הבל, וחטא זה גרם לו להיטרד מעל האדמה. האנושות התפתחה מהבן השלישי, שת, שהתמקם בנקודת אמצע בין שני אחיו הגדולים: לא עובד אדמה גמור, אך גם לא רועה צאן גמור

בהתאמה, שני בניו של אדם הראשון, קין והבל, קיבלו תחומי אחריות שונים: האחד היה עובד אדמה והשני היה רועה צאן. נראה שהבן הראשון, קין, לקח את תפקיד האדם בפרק ב', תפקיד הגנן, ואילו הבל לקח את תפקיד האדם בפרק א', תפקיד הרועה, המנהל את בהמת הארץ ואת עוף השמים. הראשון עוסק ב"לעבדה ולשמרה", והשני ב"וירדו… בבהמה".

התורה ממשיכה ומספרת לנו כי תפקידו של קין הכשיל אותו. הוא לא ידע להכיר בחסדי ה' כמו אחיו הבל. הבל הביא מנחה לה' ממיטב צאנו, ביטוי להכרת טובתו, ואילו קין חס על פירות עמלו ולא גילה נדיבות כשל אחיו, ולכן לא שעה ה' אל מנחתו. התפקיד היצרני של קין עובד האדמה טומן אפוא סכנה בחובו. כך מתאר זאת הרש"ר הירש:

האיכר הוא עבד לשדהו, ואדמתו מושכתו אליה. משנתן את צווארו בעול רדיפת הקניין, גם רוחו נעשית כפופה. אפשר להשפיע עליו על ידי שאיפתו לרכוש. דבר זה מביא לידי עבדות, ואדם משתעבד לחברו. זאת ועוד: בנקל יבוא לידי הערצת כוחות הטבע, שבהשפעתם תלוי שגשוג שדהו. האמונה בה' ובמעלת האדם אבדה לראשונה אצל עמים עובדי אדמה; שם התפתחו לראשונה עבדות ואליליות.

לעומתו, הרועה הנאמן הדואג לשלומם של צאן מרעיתו קיבל אותם תחת חסותו חיים וקיימים ולא הוא יצר אותם, ולכן הרגשת הבעלות שלו פחותה מזו של עובד האדמה.[3]

מאידך גיסא, תפקידו היצרני של קין מזכה אותו בזכויות שאינן מצויות לרועי הצאן:

עבודת האדמה מעוררת ומפתחת את התרבות; לזכותה יש לזקוף את מרבית ההמצאות והאומנויות; ההתיישבות יוצרת את החברה, את המדינה ואת יחסי המשפט. משנגזר על האדם לעבוד את האדמה, נפתח הפתח להתפתחות האנושות.

תפקידו של קין נושא אתו אחריות גדולה, שיש בה הזדמנות וסכנה כאחד. לעומתו, הבל אינו נושא באחריות כה רבה, אך משום כך הוא אינו מועד לחטא כל כך:

כנגד זה, מעלה יתרה נודעת לחיי הרועה. עיקר עיסוקו ביצורים חיים; הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות. קניינו הוא נייד; המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו תלוי באדם. כך יינצל הרועה מסכנת ההפרזה בערך עצמו ורכושו. משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו; אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלוקיים ואנושיים.

בסופו של דבר, מספרת התורה, לא התפתחה האנושות מהאקטיביות של קין עובד האדמה, וגם לא מהפסיביות של הבל רועה הצאן. קין הרג את הבל, וחטא זה גרם לו להיטרד מעל האדמה. האנושות התפתחה מהבן השלישי, שת, שהתמקם בנקודת אמצע בין שני אחיו הגדולים: לא עובד אדמה גמור, אך גם לא רועה צאן גמור. עם זאת, הרש"ר מציין כי לעם ישראל יש נטיה אל הרועים, ולא אל עובדי האדמה: "אבותינו רועים [היו], ואף מנהיגינו משה ודוד רעו את העדר".[4]

 

הכניסה לארץ והיציאה ממנה

שתי מגמות מנוגדות אלו, הפעלתנות והעשייה של קין והפסיביות של הבל, חוזרות ומופיעות שוב ושוב בספר תולדותינו. שני החטאים העיקריים של עם ישראל במדבר היו חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל התחיל ביוזמת ההמונים, משום שאצה דרכם להגיע לארץ המובטחת. בלהיטותם הם ביקשו מאהרן להעמיד להם מנהיג אחר במקום משה, שבושש לרדת מההר. לעומת זאת, חטא המרגלים – "ראשי בני ישראל" – נבע מתכונה הפוכה, מהרתיעה מכניסה לארץ. בעוד הראשונים רצו לעשות יותר מדי ומהר מדי, האחרונים נמנעו מעשייה מסיבות שונות ואף גרמו לכך שאחרים יירתעו מכך. בניגוד לחטא העגל של עובדי האדמה, חטאם של בני הבל הוא הפסיביות – חוסר הנכונות להיחלץ חושים ולהיכנס לארץ.

באופן מפתיע אולי, ישראל נענשים בחומרה רבה יותר על אי-העשייה בחטא המרגלים, משהם נענשים על העשייה הנמהרת והנחפזת בחטא העגל. על חטא העגל מחל הקב"ה לישראל והם אף זכו להקים לאחריו את המשכן, לעומת זאת, על חטא המרגלים נגזר עליהם למות במדבר. נראה אפוא שעם ישראל נידונים בחומרה רבה יותר על חטאו של הבל.

כעין זאת אנו מוצאים גם באגדת החורבן הידועה על קמצא ובר-קמצא.[5] כולנו זוכרים את תחילת דברי הגמרא, "אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים". בר-קמצא הגיע בטעות לאירוע שלא הוזמן אליו, ופניו הולבנו ברבים ובנוכחות גדולי ישראל. אנו רגילים לראות בסיפור זה ביטוי לשנאת החינם שבגללה חרב הבית, אולם הגמרא מדגישה בסיפור נקודה נוספת.

רבי זכריה בן אבקולס היה מצאצאי הרועים. החטא שלו היה ההיסוס, הענווה היתרה, ההימנעות מפעולה. ומלמדנו רבי יוחנן כי ה"שב ואל תעשה" של ר' זכריה חמור מחטאיהם של בר-קמצא ומארחו. לא בהם הוא תולה את הקולר, אלא ברבי זכריה

בסוף המעשה מגיע בר-קמצא הפגוע למקדש עם קרבן מהקיסר, שבו הטיל מום בזדון כדי שיימנעו החכמים מלהקריבו. חכמים מעוניינים להקריב את הקרבן הפסול, משום שלום מלכות, אך רבי זכריה בן אבקולס מונע זאת מהם, בתואנה שמא ילמדו לדורות שבעלי מומין קרבין על המזבח. לצד זאת, הוא מונע מהם גם להרוג את בר-קמצא, המבקש לסכסך בינם לבין הקיסר, שמא "יאמרו – מטיל מום בקדשים ייהרג". רבי יוחנן מספר לנו סיפור זה ומסכם: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". מי שהחריב את המקדש בעיני ר' יוחנן לא היה אפוא בר-קמצא או בעל הבית, אלא רבי זכריה בן אבקולס.

בר-קמצא ומארחו היו מעובדי האדמה. כל אחד מהם נאחז בגאוותו וסירב למחול על כבודו. שניהם גם לא היססו לפעול, לבייש, להטיל מומים. אולם רבי זכריה בן אבקולס היה מצאצאי הרועים. החטא שלו היה ההיסוס, הענווה היתרה, ההימנעות מפעולה. ומלמדנו רבי יוחנן כי ה"שב ואל תעשה" של ר' זכריה חמור מחטאיהם של בעל הבית ובר קמצא. לא בהם הוא תולה את הקולר, אלא ברבי זכריה.

אמנם "שגגת תלמוד עולה זדון"[6] ומשום כך "הוי זהיר בתלמוד", אך אין לחכמים הפריבילגיה להתחמק מלהכריע ולפסוק ואף לפעול. ואם על תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה נאמר "רבים חללים הפילה", על תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה נאמר "ועצומים כל הרוגיה", ופירש רש"י: המתעצמים והמחרישים ומתאפקים מלהורות הורגים את דורם.[7] במקרה של ישראל, ההתחמקות מלבצע את תפקיד "לעבדה ולשמרה" חמור הרבה יותר מהפעולה החפוזה. חטאם של מנהיגי ישראל, המרגלים, חמור מחטא ההמונים בעגל. חטאו של רבי זכריה חמור מחטאם של בעל הבית ובר-קמצא. מדוע? כאן אנו מגיעים שוב לאברהם ולברית בין הבתרים.

 

ירושת הארץ והירידה למצרים

כבר ציינו לעיל שנטייתם הטבעית של אבותינו ומנהיגינו לאורך כל הדורות היתה רעיית צאן. הם נטו 'ללכת על בטוח' בכל מה שקשור בהכרה בטובתו יתברך ובריבוי כבודו, והעדיפו השתתפות מוגבלת במעשה בראשית על פעילות מורחבת כמו עבודת אדמה שיש בה סכנת כפירה בטובתו של מקום.

אולם התפקיד שהועיד הקב"ה לזרעו של אברהם הוא לרשת את הארץ. הקב"ה רצה שהרועים יקבלו ארץ משלהם, ויעסקו אף הם בעבודת האדמה. ירושת הארץ אינה מאפשרת הצטמצמות לרעיית צאן בלבד. היא מחייבת לכבוש את הארץ ולהיכנס אליה עם כל הסכנות הכרוכות בכך, ואולי אף להיכשל חלילה בחטאו של קין ולחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

התפקיד שהועיד הקב"ה לזרעו של אברהם הוא לרשת את הארץ. הקב"ה רצה שהרועים יקבלו ארץ משלהם, ויעסקו אף הם בעבודת האדמה. ירושת הארץ אינה מאפשרת הצטמצמות לרעיית צאן בלבד. היא מחייבת לכבוש את הארץ ולהיכנס אליה עם כל הסכנות הכרוכות בכך, ואולי אף להיכשל חלילה בחטאו של קין

לכן כשאומר הקב"ה לאברהם "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", עונה אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" אמת, יש כאן חיסרון באמונה, אולם לא בה' אלא בעצמו. אברהם אינו מאמין כי הוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד של קין ולרשת את הארץ. הוא מבקש מהקב"ה אות וסימן שאכן הבטחה זו יכולה להתקיים. הוא אומר לקב"ה: קיימא לן 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ומי יכול לערוב לי שעם ישראל יכבוש את הארץ ויתיישב בה כראוי? מי מבטיח שהוא לא ייפול לסכנות האורבות בדרך זו ויגיע לידי כפירה, כמו קין והעמים שהלכו בעקבותיו?

במענה מבטיח הקב"ה לבניו 'חינוך מחדש' בבית הספר של עובדי האדמה, בקרב המצרים המתעבים את מרעה הצאן. הוא אומר לאברהם שבניו ילמדו לעבוד את האדמה, מבלי לקבל קרדיט כלשהו לעצמם. הם יעבדו את אדמת מצרים, אבל האדמה תשלוט בהם ואף תענה אותם. מצרים היא ארצו של קין, כמו שממשיך ואומר הרש"ר על סיפור קין והבל:

וכנגד זה אנחנו מוצאים, כי תועבת מצרים כל רועי צאן. כל חסרונות עבודת האדמה שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים. תרבות מצרים היתה תלויה בעבודת אדמה; היא התבטאה באליליות מחד – ובשעבוד האדם מאידך. העבודה היתה ייעוד האדם. לא היה שם ערך לאדם כשהוא לעצמו, לא היה לו כבוד ולא נותרה לו חירות. מצרי נולד כעבד למקצוע.

אולם אחרי שעבוד מצרים, מבטיח הקב"ה, הם "יצאו ברכוש גדול". הרכוש הגדול שאתו הם יצאו הוא הכישורים של עובדי האדמה. גם כאן כדאי לשוב ולעיין בדברי הרש"ר הירש:

האדם נועד לעבוד את האדמה, ולא לרעות את הצאן. וזהו גם ייעוד ישראל – על פי התורה ובזכות התורה. אך התורה הקדימה רפואה לסכנות הכרוכות בעבודת האדמה והתקינה תקנות כנגד האלהת הרכוש. השבת והשמיטה מעידות לעד, כי לה' הארץ והאדם הוא עבדו. ההלכות העוסקות בעבודת האדמה – כדוגמת כלאים וערלה מחד ולקט, שכחה ופאה מאידך – מזכירים לאדם את מציאות ה' ומזהירים על אחווה ורעות. כך פותרת התורה את הבעיה הרוחנית של עבודת האדמה; כך היא מקימה מדינה של עובדי אדמה ועובדי ה', שכולם חברים באחווה ושוויון.

מצרים היא "כור הברזל" שבו חושלו אבותינו. הם קיבלו שם את תכונת עובדי האדמה, אך נצרב בהם גם הזיכרון של העבדות המנוולת שאליה נופל האדם אם הוא מתמסר לתכונת קין. משם ואילך, עליהם לזכור גם את היותם במצרים ואת כוחו וגבורתו של הקב"ה שהוציא אותם מבית עבדים, ולא לומר "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה

שוב ושוב בתולדותינו, לאורך שלושת אלפי שנים, מתגלה כי חששו של אברהם היה מוצדק. הלהיטות של בני קין, המרץ והחשק שלהם לפעול ולעשות, להתקדם ולהשיג, פגעה בעם ישראל פעם אחר פעם, ואיבדה מהם את הארץ. הזכרנו לעיל את חטא העגל. בהמשך כובשים ישראל את ארץ כנען, מתנחלים בה ואף בונים את בית המקדש, ולכאורה ממלאים בכך את ייעודם. אולם, כמו שמשה רבנו אומר להם עוד במדבר, חטא "כוחי ועוצם ידי" מאבדם לבסוף מן הארץ: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה. והיה אם שכח תשכח את ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העדתי בכם היום כי אבד תאבדון" (דברים ח, יז-יט). ישראל עובדים עבודה זרה ומתמכרים לכל תועבות מצרים, והארץ מקיאה אותם.

בדורות האחרונים זכינו שנית לשיבת ציון ולייסוד מדינת היהודים. כבימי עזרא ונחמיה, שוב התגברה תנועת העלייה לארץ, וחצתה מגזרים ועדות. יהודים הגיעו הנה מכל התפוצות, והתגייסו כולם לבניית הארץ ולהגנה עליה. אולם, גם כאן היתה זו תנועתם של עובדי האדמה

גם בבית שני אנו מוצאים שהדרך הפעלתנית גולשת במהרה למחוזות אסורים. עולי בבל נענו לקריאתו של כורש מלך פרס לעלות לארץ ישראל ולבנות מחדש את בית הבחירה, ועשו זאת במסירות נפש, אולם לא נמנעו מלהתערב ביושבי הארץ, נשאו נשים נכריות, וחלקם אף הפסיקו לשמור שבת. בהמשך, האקטיביות של בני חשמונאי זכורה אמנם לטוב בהניפה את נס המרד ביוונים ובשקמה את החיים הרוחניים בארץ ישראל, אולם בני שושלת זו גם הכניסו את הרומאים לארץ ישראל ובסופו של דבר הביאו לחורבנה. גם מרד היהודים אחרי החורבן בהנהגת שמעון בר כוכבא, שזכה לתמיכת גדול התנאים רבי עקיבא, הביא למרחץ דמים ולחורבן שלא היה כמותו. בר כוכבא עצמו הטיח דברים כלפי מעלה: "ריבוניה דעלמא לא תסעוד [תעזור] ולא תכסוף [תפריע, תקלקל]. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו".[8] זהו חטאם של עובדי האדמה – "כוחי ועוצם ידי".

במשך הגלות האחרונה והארוכה, לא קהו הרצון והכמיהה להיגאל ולשוב לציון בקרב עם ישראל בגלויות השונות. בדורות האחרונים זכינו שנית לשיבת ציון ולייסוד מדינת היהודים. כבימי עזרא ונחמיה, שוב התגברה תנועת העלייה לארץ, וחצתה מגזרים ועדות. יהודים הגיעו הנה מכל התפוצות, והתגייסו כולם לבניית הארץ ולהגנה עליה. אולם, גם כאן היתה זו תנועתם של עובדי האדמה. ההתיישבות החלוצית הפריחה את שממות ציון ובנתה את חורבות ירושלים. זאת בעוד רועי הצאן, יושבי האהלים, פרשו מעשייה והתרכזו בבנייה מחדש של עולם התורה שחרב ברובו בשנות הזעם באירופה. ושוב, הפעלתנות של עובדי האדמה באה במחיר של זניחת התורה והתמכרות לתחושת "כוחי ועוצם ידי".

 

משיב חכמים אחור

במסכת גיטין, לאחר הסיפור שהבאנו לעיל על ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס "שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו", ממשיכה הגמרא ומספרת שלפני חורבן הבית היתה לרבי יוחנן בן זכאי הזדמנות להציל את ירושלים. חכמתו של ריב"ז מצאה חן בעיני אספסיאנוס קיסר והלה התחייב למלאות כל משאלה שלו. אולם ריב"ז ביקש רק את יבנה וחכמיה, את שושלתו של רבן גמליאל, ואמצעי רפואה לרבי צדוק, כיוון שסבר שהקיסר לא יסכים לוותר על ירושלים. עולם התורה רגיל היום להעלות על נס את בחירתו זו של ריב"ז. אולם, צריך גם לזכור שרבי עקיבא קרא עליו את הפסוק מישעיהו: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.[9]

יושבי האהלים, אהלי המקנה, מעדיפים לאחוז באומנות "תולעת יעקב", שאין כוחה אלא בפיה, ואינם ששים להשתתף ביישוב ארץ ישראל. הם מעדיפים להפנות את כל מרצם ללימוד התורה ולקיום חלק ממצוותיה – אלה התלויות בגוף ולא התלויות בארץ

הדוגמאות להלך רוח של רבי יוחנן בן זכאי ורבי זכריה בן אבקולס רבות מאוד בהיסטוריה של עם ישראל, וקצרה היריעה מלמנות את כולן. אולם הסיפור הגדול מכולם מתרחש בעת המודרנית, בזמן הזה, כשאנו עדים לתהליך מואץ של שיבת עם ישראל לארצו, כיבוש הארץ, בנייתה וההגנה עליה. מהלך זה התחיל כאמור על ידי יהודים מכל הזרמים, אך בסופו של דבר הוא מובל ומונהג בעיקר על ידי עובדי האדמה ולא על ידי רועי הצאן. יושבי האוהלים, אוהלי המקנה, מעדיפים לאחוז באומנות "תולעת יעקב", שאין כוחה אלא בפיה, ואינם ששים להשתתף ביישוב ארץ ישראל. הם מעדיפים להפנות את כל מרצם ללימוד התורה ולקיום חלק ממצוותיה – אלה התלויות בגוף ולא התלויות בארץ, שכן האחרונות מצריכות לאחוז בכלי המלחמה של עשו, להיות קצת "איש שדה", ולעסוק בעבודת הארץ וביישובה במובנם הרחב.

ההגמוניה החילונית על יישוב הארץ מכפילה ומשלשת את הסכנה הרוחנית של "כוחי ועוצם ידי", אשר הביאה לגלות הראשונה והשניה. אולם בסוף, יש לזכור, האשמה על החורבן נותרה תלויה בענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס.

 

בעתה אחישנה

אין בכוונתי להיכנס כאן לכל הבעיות החברתיות והכלכליות הכרוכות ביישוב ארץ ישראל, ולמחיר שקהילות החרדים משלמות על אי ההשתתפות בעשייה הכלכלית והבטחונית במדינת ישראל. איני רוצה לעסוק גם בשאלה המוסרית הכרוכה בהנאה משירותי המדינה מבלי לשאת בעול החזקתה. כמו כן אין בדעתי להיכנס לדיון האם אפשר להשתלב במדינה מבלי להקריב את חינוך ילדינו ולסכן את עתידנו הרוחני. כל אלה הן שאלות חשובות כשלעצמן, ואפשר שהן מספיקות לקבוע את המשך דרכנו כיהודים חרדים בארץ הקודש.

מה שאני מבקש לעשות במאמר זה, הוא לעורר על כך שהבחירה בדרכו של הבל נחשבת להתחמקות ממילוי ייעודו של היהודי. מצאנו שאנשים יחידים בעלי מעלה בחרו לעצמם גלות זמנית מרצון. אולם גלות של ציבור שלם יכולה לבוא רק כגזרה משמים. בחירה בגלות מרצון העם דומה בדיוק למה שעשו המרגלים במדבר.

הבחירה בדרכו של הבל נחשבת להתחמקות ממילוי ייעודו של היהודי. מצאנו שאנשים יחידים בעלי מעלה בחרו לעצמם גלות זמנית מרצון. אולם גלות של ציבור שלם יכולה לבוא רק כגזרה משמים. בחירה בגלות מרצון העם דומה בדיוק למה שעשו המרגלים במדבר

גם המרגלים, מלמדים גדולי החסידות, רצו בסך הכל לשמר את המעלה הרוחנית העליונה שבה החזיקו, כלומר חיים תחת השגחה עליונה נסית וגלויה.[10] הם רצו להישאר ברמה הרוחנית הגבוהה שבה היו במדבר – דור דעה. אולם לבחירה זו היו תוצאות הרסניות לאורך כל ההיסטוריה עד היום הזה. בכל שנה בתשעה באב אנו זוכרים את חטא המרגלים ואת כל החורבנות שהגיעו בעקבותיו – בעקבות קטנות האמונה בעצמנו בשאלת "במה אדע".

חז"ל מלמדים כי יש שני מסלולים אפשריים לגאולה, האחד – "בעתה" כלומר בזמנה הסופי, והשני – "אחישנה", כלומר אם תעמוד זכותו של עם ישראל, יחיש הקב"ה את הגאולה.[11] המסלול הראשון, של בעתה", אינו קל. זהו המסלול של פרשיות בחוקותי וכי-תבוא, המקבלות הבנה חדשה כשאנו בוחנים את תלאותינו בעת החדשה. אנו רואים שחז"ל היו מודאגים מאוד עוד בזמנם מהצרות שיתרגשו על עמנו בתקופת ביאת המשיח, עד כדי כך שעולא ורבה התבטאו בחריפות "ייתי ולא אחמיניה"[12] – יבוא המשיח והלוואי שלא אראהו. הם הבינו עד כמה בלתי נסבלים יהיו הייסורים שיבואו עלינו בתקופת בואו. לא קל לאדם לצאת מפסיביות לפעלתנות. אבל ישנה גם האפשרות שעם ישראל לא ינהג כמו המרגלים, ויבחר במסלול "אחישנה". מסלול זה יקצר את הסבל של עם ישראל, ויחיש את תהליך הגאולה.

דברים אלו אמורים להאיץ בנו לנסות ולמלא את ייעודנו בעולם, או בשפה היהודית – לעשות תשובה. לפנינו שתי דרכים: האחת – הזהירה, השומרת על דמותנו וזהותנו וגם על מעמדנו הרוחני, אך משאירה אותנו במקום לכל היותר, וגוזרת עלינו את תלאות מסלול "בעתה". השניה – הפעילה, האמורה לקדם אותנו ואת העולם כולם לייעודו במסלול "אחישנה", אולם טומנת בחובה סיכון לאבדון רוחני. הבחירה ביניהן קשה ביותר, ועל כעין זה אמרו חז"ל, "אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר".[13] הן העשייה והן החידלון מטילים עלינו אחריות כבדה.

דומני שמאורעות הזמן, וביחוד פגיעתם הרעה בציבור יושבי האוהלים, צריכים לעורר אותנו למחשבה על דרכנו. צורך זה מתחזק בשל הטענה שהחידלון מעשייה, הספק והענוותנות הם שהביאו אותנו להיפגע במיוחד מרעת המגפה. אולי אם נלמד מהכשלונות של אלה שהלכו לפנינו בדרך הפעלתנית, נוכל לעשות זאת כראוי ולהתקדם לעבר ייעודנו, ובסייעתא דשמיא להחיש את גאולתנו.

*

בשולי הדברים אספר כי עוד בהיותי במלונית הקורונה בפסח שמענו על תלמיד חכם[14] הבקי בעריכת גורל הגר"א, שניסה לברר באמצעותו את פשר המכה העצומה שנתרגשה עלינו, והכתה במלוא תוקפה וחומרתה בקהילות יראות ושלמות בארץ ישראל, בארה"ב, בבריטניה ובצרפת (ואולי בכלל המכה נמנים גם גלי השנאה כלפי ציבור היראים כאן בארץ ובחו"ל). הוא הגיע לפסוק: "ראה נתתי לפניכם את-הארץ באו ורשו את-הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א, ח).

יהי רצון שנזכה ללמוד ולעשות את רצונו יתברך מבלי שנטריחהו לזרז אותנו לכך.

 


[1] בראשית רבה לך לך מד, יז.

[2] ראה רמב"ן שם: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו (בראשית ב, טו).

[3] פירוש רש"ר הירש על התורה, פרשת בראשית.

[4] שם.

[5] גיטין נה, ב. האיר את עיני בפירוש גמרא זו הרב שמואל יעקובוביץ שליט"א.

[6] אבות ד, יג.

[7] עבודה זרה יט, ב.

[8] תענית כד, א.

[9] בבלי גיטין דף נ"ו עמוד א'.

[10] שפת אמת, במדבר, שלח תרל"ט; שם משמואל, שלח תרע"ה.

[11] סנהדרין צז-צח.

[12] שם צ"ח עמוד ב'.

[13] מסכת כלים פרק יז משנה טז.

[14] הרב בנימין אלישיב שליט"א בנו של פוסק הדור מרן הגאון הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל וחתנו של ראש הישיבה הגרמ"י לפקוביץ זצ"ל.

Photo by Mohamad Babayan on Unsplash

16 תגובות על “גם רועים צריכים אדמה

  • מדהים, מעניין ומרתק. יישר כח

    • נוקב.
      שמחה לקרוא מבט מקיף וכוללני,
      ולא רק התייחסויות נקודתיות.

  • כשיסגרו את כל מועצות המזון ויורידו רגולציות מהחקלאים, תראו שחקלאות היא הדבר הכי טבעי לנו.

  • זה מאמר של סימון המטרה ואחר כך ירית החץ . אין אפילו טעם להסביר את הטעויות פה .
    לא צריך ללכת רחוק זה לא בשמיים . זה קרוב אלנו . תסתכל על הציונות הדתית ותבין לאן אתה רוצה לקחת אותנו .
    הציונות הדתית זה מפעל להשמדת ערך העם היהודי . 50 אחוז נשירה . אצל החרדים זה בערך 7 או 8 אחוז .
    והשאר בציונות הדתית מתוך ה 50 אחוז שמגדירים את עצמם דתיים נמצאים על הרצף . חלקם כבר עברו את הגדול לרפורמיות .
    אתה מנסה לספר סיפור שמעוות את מה שהתורה בעל פה מלמדת אותנו בגמרא . אם היה אחד מהמאדים שניתן לו שיקרא את הגמרא ואת הפרשנות שלך אני בטוח שהוא לא יעלה על דעתו שיש קשר בן השנים .

    • הציונות הדתית זה מפעל להשמדת העם היהודי? יש לך את זה ביותר דרמטי?
      נראה לי שהצבור החרדי הוא זה שנכשל בגדול, השיטה החרדית קרסה לפני כ 150 שנה והביאה לידי כך שהיום 90% מעם ישראל ברחבי העולם לא שומר תורה ומצוות, בטח לא במובן החרדי. אם כן השיטה שהשמידה כבר את רובו של עם ישראל היא השיטה החרדית!
      הפיקו לקחים? ברור שלא. החברה החרדית היא שברירית בדיוק כפי שהיתה לפני 150 שנה
      בכל מפגש מול העולם המודרני וערכיו השיטה החרדית מתמוטטת. זו הסיבה לפחד של החרדים מפני העולם המודרני ולסגירות שלהם בפניו. ברור שהסגירות אינה פתרון אלא לכל היותר בריחה מאחריות ומהתמודדות.
      הצבור הדתי לאומי לפחות מנסה להתעמת מול המודרנה, הוא משלם מחיר אבל הוא הרבה יותר מחוסן. לברוח מהקרב ולהתהדר בכך שאין לכם הרוגים ופצועים זאת לא חכמה גדולה. אם הצבור החרדי היה מתמודד באותו מגרש הוא היה קורס כמו מגדל קלפים.
      כמה זמן אפשר להמשיך לחיות בתוככי העולם המודרני, לצרוך ללא הרף את שירותיו וערכיו, להיות תלוי בו כמעט מכל בחינה, ומאידך להשמיץ אותו ולהסתגר בחרדה ממנו? לא הרבה. ככל הנראה מה שעבר על החברה החרדית לפני 150 שנה עתיד לעבור עליה שוב. כשלא יודעים להפיק לקחים בצורה מסודרת, המסקנה בלתי נמנעת.

  • כנראה לפי הפרשנות שלך רבי עקיבא עשה טעות שהיה תלמיד חכם ולכן מת כמו שהוא מת . הוא היה צריך לגדל פטרוזיליה בגוש קטיף .
    וזוהי תגובה עדינה לפרשנות שלך

    • במחילת כבוד תורתו, לא הבנת את הכתוב.

  • המאמר נוקב וחד ונוגע בנקודות אמיתיות וכואבות.
    אין ספק שה״הבליזם״ שנפוץ היום במגזר, לא רק שפוגע ביישוב הארץ במתכונתה האידיאלית, אלא אף גורם לניתוק והפרדה של התורה מהחיים עצמם. ותורתנו הקדושה, אשר היא תורת חיים, נובעת מהם וחוזרת אליהם, הפכה להיות יצור מנותק (ואפילו אינפנטילי), ולומדיה אשר נועדו להיות האנשים השלמים שבתוכנו, הפכו למנוונים.
    מי יתן ודבריך יכנסו בליבות בני אדם, לקום ולעשות ולהפרות את הארץ בעשיה, בחכמה ובדעת.

  • חבל על כל האריכות ועל כל הפרשנויות הבלתי מחויבות בעניינם של קין והכל.
    מאמר שלמעשה לא טוען כלום ולא מחדש כלום.
    גם הנושא של עבודת האדמה ב2020 לא כל כך ברור.
    האם זה חזרה על טענתו של א.ד גורדון שבעבודה לקינו ובעבודה נרפא?
    האם הכותב מבקש להכווין חרדים לעבוד בחקלאות כאשר היום החקלאות בארץ מבוצעת בפועל על ידי עובדים זרים? כאשר הייצור מכוון על ידי מדענים?
    או שסתם יש פה חזרה על נושא יציאת חרדים לעבודה? בקיצור חבל לכתוב כל כך הרבה כדי לא לטעון שום דבר.

    • חוששני שלא הבנת את כוונת הכותב. הכותב בשום צורה לא מנסה לקדם עבודה חקלאית. החקלאות של קין היא סימבול לעבודה ועשיה פוריה שמפתחת את החיים, לעומת ההתכנסות והשמירה של הבל.

  • יפה מאד! ביסוס של שיטת הרבי מליובאוויטש בדור השביעי בלי להביא (כמעט..) אף מקור חב"די.

    כיון שאנו באים משבת תולדות – רק אזכיר את שיחת הרבי מתולדות תשמ"א – השיחה השניה לפרשת תולדות בלקוטי שיחות חלק כ ובאוצר לקוטי שיחות:

    אע"פ שעם ישראל הם בני יעקב "יושב אוהלים" צריכים הם לעסוק אף בעבודת "איש שדה" כי גם עבודה זו נמסרה ליעקב…

    אלא שכדי להביא זאת לידי פועל, יש להקדים תחילה את עבודת יעקב, תחילה צריך האדם להקדיש את עצמו ללימוד התורה בתמימות… וביחד עם זה עליו לדעת שאסור לו לעמוד במקומו ולהסתפק בכך. לאחר עבודת "יושב אוהלים" יש לפעול ב"שדה" כדי "לצוד" ציד מעניני העולם ולעשות ממנו "מטעמים" להקב"ה. ע"כ.

    ראו בפנים באריכות ובמתיקות

  • ובשיחה לפ' ויצא (י כסלו תשל"ז, לקוטי שיחות חט"ו) מסביר הרבי שגם עבודה של רועה צאן אינה בריחה מהעולם, אלא:

    "צאן" הוא מלשון "יציאה" לצאת מארבע אמות של תורה ולהתעסק בעניני העולם כדי לעשותם דירה לו יתברך בתחתונים.

    ההוראה מכל הנ"ל בפשטות (ולדורנו זה):
    בהכרח שסדר העבודה יהיה "ויצא" – לצאת ולהאיר את העולם. אמנם קודם לכן יש צורך והכרח בהכנה ע"י לימוד התורה באהלי שם ועבר, אבל יש להגיע לידי "ויפרוץ האיש מאד מאד", "מלאו את הארץ וכבשוה"; חובה היא לצאת אל הארץ ולהתעסק בעבודה המאירה את העולם.

    ואדרבה (להלן הרבי מצטט מספר התניא) "עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא" הוא דוקא בעשיה – מה שאין כן בזמן הש"ס שעיקרה היה בתלמוד תורה – על דרך פסק הדין שבשו"ע (או"ח קו) שבימינו אלה המציאות של "תורתו אומנתו" (דרגת רשב"י וחבריו) אינה מתקיימת אפילו במיעוט מישראל – כי עיקר העבודה בזמן הזה היא בעשיה, במעשה הצדקה.

    ובפרט בדורנו זה, כאשר התעסקות זו – לתור אחר יהודים התועים בחושך הגלות ולהעמידם בקרן אורה של "נר מצוה ותורה אור" – עיקר ענינה הוא לאו דוקא החידוש שבהפיכת עם הארץ ללמדן, למדן במידה מועטת ללמדן גדול, ומקל במצוות לירא שמים בתכלית, אלא ענין של הצלת נפשות ממש!

    על ידי זה ניצלת נפשו של יהודי זה ובניו כו', עד סוף כל הדורות, שישארו ביהדותם וינגו (החל מהנוגע למעשה, על כל פנים) כפי שיהודי צריך לנהוג.

    (ציטוט מתרגום השיחה בספר אוצר לקוטי שיחות – ראו בפנים)

  • 1. נראה לי שאתה והכותב דווקא תמימי דעים לגבי ממשיכי דרכו של קין בין אם נמצאים במחנה החילוני או בזה הדתי לאומי. גם הוא כותב לא רק על הסכנות הפוטנציאליות אלא גם על הנפילות בפועל במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל. הוא רק טוען שההתבצרות של רועי הצאן (אנחנו – היהדות החרדית) היא בחירה שהתורה וחז"ל סברו שהיא התחמקות מהייעוד של האדם בכלל ועם ישראל בפרט והרסנית אפילו יותר מהראשונה.
    2. לגבי ההסברים שלו בתורה ובחז"ל, איפה אתה והחייזר מהמאדים רואים שהם מנותקים מהכתוב.
    3. מה ההסברים הנכונים לפי דעתכם לגמרות והמדרשים?

  • המאמר הזה יכול לשמש כדוגמא ל"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".
    המון הנחת מבוקש. הכותב מתדיין עם עצמו. ה"קורונה" באה להדגיש את עבודת הפרט הפנימית, ולהוריד מהשימוש המופרז בכח ובשליטה של המערכת ושל הציבור לעצוב הנהגה של הפרט ושל השליטה בו.

  • נהניתי מאוד.
    הרב והקוראים מוזמנים לביקור בחווה שלנו (חרדית..) בה אנחנו משלבים ירושת הארץ ומלאכה (חקלאית…) עם תורה ועבודת השם, ומנסים ליישם את התורה בחיי המעשה בנוסף לחיים האישיים.
    החווה נמצאת ליד היישוב מצפה יריחו.
    טלפון לתיאום: 053-3115193

  • הארץ החלה לתת פירותיה לאחר 2000 שנה שהיתה כאן מדבר. ולמי? לעם ש 2000 שנה לא עסק בעבודת האדמה והוא בור מוחלט בענינים האלה. מכל העולם באים למדינת ישראל כדי ללמוד ולקבל ידע בנוגע לחקלאות מודרנית.
    זה מקרה?

    צה"ל מביס את כל מדינות המזרח התיכון. מי אלו חיילי צה"ל? אלו ובניהם של אלו שרק אתמול קמו מהאפר של אושוויץ! אלו ש 2000 שנה לא החזיקו כלי נשק! היום צה"ל הוא אימת המזרח התיכון ושום מדינה לא מעלה על דעתה להתמודד עם צה"ל. נצחון המעטים מול הרבנים של המכבים על היוונים מחוויר לעומת הנצחונות של צה"ל מול כל עמי המזרח התיכון.
    זה מקרה?

    מדינת ישראל היא אחת המדינות הקטנות בעולם ובכל זאת נחשבת למעצמה טכנולוגית עולמית, ועולים אליה לרגל מכל העולם וכולם בסתר או בגלוי מעונינים בקשרים איתה בגלל הסיבה הזאת.
    זה מקרה?

    ללימוד התורה שישנו היום במדינת ישראל, בזכות מדינת ישראל, אין לו אח ורע ב 2000 השנים האחרונות. מדינת ישראל היא ללא ספק מרכז התורה של העולם. אם הבריטים או העותומנים היו שולטים כאן זה ממש לא היה קורה.
    זה מקרה?

    בקיצור, מי שלא רואה את אצבע אלוקים צריך להיות אהבל רציני.
    בנוגע לתלונות על החילונים – הם עושים את שלהם, מיישבים את הארץ והופכים אותה למעצמה. מי שאשם בזה שהם חילונים הם החרדים והדתיים, אבל הכשלון שלנו מול החילוניות לא קשור לציונות, הוא החל לפני 200 שנה עם תנועת ההשכלה ולא נראה שמצאנו לזה פתרון. הדתיים צריכים להפשיל שרולים ולהתחיל לעבוד, להאשים את החילונים בחילוניות שלהם זה טמטום!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל