צריך עיון > סדר שני > תשובה: קולו הפנימי של היחיד

תשובה: קולו הפנימי של היחיד

-
הרב אריה מאיר בית המדרש "פתחי עולם"

בעולם של תקינות דתית, אין לכאורה מקום רב לביטוי אישי של האדם. עליו לשמוע לצו עליון, לעשות את המוטל עליו ותו לא. מה שמביא לתוך העולם הדתי את הקול היחידני של האדם הוא התשובה. התשובה היא קריאה שיוצאת מתוך קירות לבו של האדם היחיד, ונותנת ביטוי לקול המיוחד שלו ולרצון האישי שלו בקרבת ה'.

ד' תשרי תש"פ
 

מטבעה של מרות שהיא מצמצמת את הביטוי האישי ואת הפעולה החופשית. טבע זה ניכר בפנים מסוימות של "יראת שמים" – למרות היותו אידיאל מרומם. יראת השמים אמנם מובילה אותנו למצוינות מוסרית, אך היבט הכניעה שבה מצמצם במידת מה את הביטוי הפרטי של האדם. ניתן לומר שהחיסרון המורגש ביותר בעולם הדתי, כך לכאורה, הוא היעדרה של חוויית "אותנטיות", שפירושה המקובל הוא ביטוי עצמי משוחרר. החינוך החילוני בימינו מדגיש מאוד את אידיאל החופש של האדם, את האוטונומיה להיות "הוא עצמו". הוא מכוון את האדם למצוא את הקול הפנימי הייחודי שלו וללכת עם האמת שלו, "לחיות את החלום". לעומת זאת, חווית היסוד של העולם הדתי היא ה"צריך" או ה"נכון". החובה המגיעה מבחוץ (הטרונומי, לא אוטונומי) היא המדריך החברתי-מצפוני עבור האדם הדתי.

יראת השמים אמנם מובילה אותנו למצוינות מוסרית, אך היבט הכניעה שבה מצמצם במידת מה את הביטוי הפרטי של האדם. ניתן לומר שהחיסרון המורגש ביותר בעולם הדתי, כך לכאורה, הוא היעדרה של חוויית "אותנטיות"

חיסרון זה מתגלה לדעתי בהעדר אמנות מקורית ויצירתית בעולם הדתי, למעט יוצאים מן הכלל. היצירה האמנותית היא תוצר החופש של האינדיבידואל לבטא את עצמיותו ללא חשש ממרות חיצונית כלשהי. אם נרצה להתנסח באופן בוטה, נוכל לומר שכדי להיות אמן יוצר צריך להיות קצת חוטא. אנו רואים זאת בעולם האמנות על כל ענפיו: אמנים נוטים לראות את עצמם מחויבים פחות לנורמות החברתיות ולסדר המהוגן. במקרים רבים הם אף מגייסים את התנסויות החטא כבסיס וחומר גלם לביטוי האמנותי.

עולה אפוא שככל שהחברה מרגישה מחויבת לנורמות שלה, הסיכויים ליצירה אמנותית משמעותית פוחתים. כך היה בימי הבינים, וכך גם בימינו. האמנות בעולם הדתי מתקשה להמריא: המחויבות האדוקה לצו החיצוני מונעת מהאמן להתרכז בעצמו, בתשוקותיו ובמאווייו, ואינה מאפשרת לו לבחון גבולות. לדוגמה, המוזיקה בעולם הדתי, למרות המקום המכובד שהיא תופסת, אינה חורגת לרוב ממוזיקת פופ שטחית (לעתים בגרסאות חיקוי). הלחנים מוצמדים כמעט תמיד למילים מהמקורות או לטקסט שבלוני למדי. העולם הדתי לא הצליח בשנים האחרונות להפיק מתוכו מוזיקה בעלת שיעור קומה, ונדמה שבעולם הדתי קיים יחס הפוך בין מידת הדתיות של האמן לבין איכות יצירותיו.

דומני כי יש כמיהה עמוקה בנפש לקול האותנטי, לקול של היצירה האנושית המבקשת את מילוייה. כאשר איננו נותנים מקום בעולם הדתי לכמיהה זו, נמצאת הדתיות עצמה חסרה

כמובן, ניתן לומר כי אין בכך כל רע. "אותנטיות" מביאה לידי חטא; אף אם העדרה מונע מאתנו יצירה אמנותית, אין להצטער על כך. אם האמנות בחטא יסודה, עלינו דווקא להתגאות בהעדרה מהעולם הדתי. עם זאת, דומני כי יש כמיהה עמוקה בנפש לקול האותנטי, לקול של היצירה האנושית המבקשת את מילוייה. כאשר איננו נותנים מקום בעולם הדתי לכמיהה זו, נמצאת הדתיות עצמה חסרה. האם יש לכך פתרון?

אני סבור שבחיים הדתיים אכן יש יסוד של אותנטיות, אלא שהוא אינו נמצא בעולמו של הדתי ה"נורמטיבי", זה החש עצמו תקין מבחינה דתית, אלא דווקא אצל ה"בעל התשובה". החוויה של הקול העצמי לא מתגלית במי שרואה בעצמו "צדיק גמור" – זה שעונה לכל הדרישות והנורמות הדתיות – אלא במי שמרגיש עצמו חוטא. אדם כזה חש שהוא נמצא במצב בלתי אפשרי מול הקב"ה; חווייתו החיובית היחידה היא חווית התשובה, ודווקא בה מונחת האותנטיות.

דבר זה נכון לגבי היחיד, אבל הוא מתקיים גם בחברה כולה. החופש והיצירתיות הדתית מתאפשרים בחברה דווקא מתוך תודעה דתית-חברתית של תשובה. חברה שעמלה לחזק בקרבה את תחושת התקינות דתית לא תוכל להצמיח אמנות ראויה; דווקא חברה שחשה את עצמה בלתי תקינה רוחנית, ומרגישה בקרבה את הכמיהה לתשובה, היא זו שתוכל להצמיח אמנות בעלת שיעור קומה.

בחיים הדתיים אכן יש יסוד של אותנטיות, אלא שהוא אינו נמצא בעולמו של הדתי ה"נורמטיבי", זה החש עצמו תקין מבחינה דתית, אלא דווקא אצל ה"בעל התשובה"

במידה מסוימת, ניתן לראות זאת כיום בעולם התשובה. אמנים שהיו חלק מהעולם החילוני והתקרבו אל הדת מבטאים מנעד של רגשות סוערים ואמנות דתית מיוחדת, מה שלא עולה בידי אלו שהתחנכו בחינוך דתי מלכתחילה.

 

הקול העצמי בעולם של תשובה

גילוי האותנטיות ופעולה מתוך האוטונומיה האישית כרוכים בחוויה הכרחית של חטא. אין הכוונה בהכרח לחטא ספציפי, אלא חוויה קיומית של חטא בכך שהאדם מתוך עצמיותו ולא מתוך קשב למה שמעבר לו – הא-ל, החברה שסביבו. חכמת הקבלה מלמדת שהחטא הוא חוויה של נפרדות מכל הסובב וההתנכרות אליו. החטא הוא להיות נפרד. תובנה זו מהדהדת גם ברובד הנגלה של התורה. האנוכיות, הפעולה למען האינטרס העצמי מבלי התחשבות באחר – רצון ה', החוק החברתי, וכדומה – היא שורש של רעות אנושיות רבות מספור. הקנאה, התאווה והכבוד, וכל החטאים הנגררים בעקבותיהם, הינם תולדה של האנוכיות. אכן, ההתרכזות בעצמי היא מקור לרוע אנושי שאין להמעיט בערכו. עם זאת, היא זו שיש בה בכדי להקנות את תחושת החופש האוטונומי.

התנועה של התשובה היא התנועה ההפוכה להתרכזות בעצמי. היא נובעת מתוך הכרה ברע העמוק של פעולת האדם מתוך עצמיותו ומתוך ניתוק מהמציאות שמעבר לו

התנועה של התשובה היא התנועה ההפוכה להתרכזות בעצמי. היא נובעת מתוך הכרה ברע העמוק של פעולת האדם מתוך עצמיותו ומתוך ניתוק מהמציאות שמעבר לו. היא משקפת רצון להתקשר עם הסביבה, הן עם הקב"ה והן עם החברה הסובבת, והכרה בטוב שבקשרים אלו.

אולם דווקא מתוך כך, תנועת הנפש של התשובה היא ביטוי אותנטי של האדם, המגיע מתוך עצמיותו האישית ביותר. התשובה נובעת מעומק נפשו היחידנית של האדם. בניגוד לתנועת הנפש של היראה, המבטאת כפיפות האדם בפני משהו גבוה ממנו, התשובה נובעת מנפשו פנימה. עם זאת, הכיוון שלה אינו התכנסות, אלא התקשרות והתכללות. הנפש האישית מבקשת תיקון וחזרה אל המקור שממנו באה. התשובה היא הבקשה של האדם להיות חזרה חלק מההוויה הא-לוהית.

התשובה נובעת מעומק נפשו היחידנית של האדם. בניגוד לתנועת הנפש של היראה, המבטאת כפיפות האדם בפני משהו גבוה ממנו, התשובה נובעת מנפשו פנימה

במובן הזה, אין התשובה רק תיקון לרע האישי של האדם אלא גם תיקון לעולם הדתי – מעולם של יראת שמים קדושה החסרה את טעם העצמיות לתנועת חיים של אותנטיות אישית. באופן פרדוכסלי, התשובה מעניקה לחיי הדת טעם של חופש. עצם אפשרותה של התשובה גואלת את העולם הדתי, ומאפשרת לאדם לתת ביטוי לקול העצמי שלו.

 

החטא הקדמון ותיקונו בתשובה

לפי תפיסה זו, התשובה אינה כרוכה דווקא בחטא ספציפי, אלא היא צורת הקיום השלמה של האדם בעולם. אלמלא אורה של תשובה, קיומו של האדם יחסר את הביטוי האישי שלו. התשובה היא בחינת "אתערותא דלתתא" – היא קולו של האדם, היוצא מקרבו ופונה למעלה.

נראה כי קו המחשבה האמור מתבטא כבר בסיפור חטא אדם הראשון. האדם בגן עדן היה חלק מעולמו של הקב"ה, אך גם חסר בושה – חסר הכרה בעצמו בתור אישיות נפרדת הפועלת מתוך רצון אישי, נפרד מההרמוניה הטבעית והרצון הא-לוהי.  מצבו היה דומה לילד חסר מודעות, המרגיש עדיין חלק מהסובב אותו, ובשל כך תמימותו כה מרנינה. מצד שני, הוא היה חסר מודעות מלאה לקיומו העצמי, ולכן גם חסר בושה – כמו ילד. חטאו, חטא הדעת טוב ורע, היווה פעולה מתוך אוטונומיה אישית ומתוך תנועת ה"אני רוצה": "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם". החטא הביא עליו את תחושת הנפרדות מהעולם ומא-לוהים השקולה למוות, אך מצד שני גם את ההכרה העצמית.

אלמלא אורה של תשובה, קיומו של האדם יחסר את הביטוי האישי שלו. התשובה היא בחינת "אתערותא דלתתא" – היא קולו של האדם, היוצא מקרבו ופונה למעלה

מהו תיקונו של אדם הראשון, אם כך? מה התיקון לגילוי העצמי של האדם שהביא עליו את הבושה, הגירוש מהגן וגזירת המוות? התיקון הוא בתשובה. חז"ל רומזים על כך באומרם כי שנותיו של דוד המלך היו "שאולות" מאת אדם הראשון. אדם הראשון אמור היה לחיות לנצח. לאחר החטא, נקצבו לו אלף שנים בלבד, תקופה שמוגדרת במקורות כיומו של הקב"ה: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל". אולם, אדם הראשון בחר לוותר על שבעים מאותן אלף שנים. לטובתו של מי? לטובת דוד "שהקים עולה של תשובה" (עבודה זרה ה, א). התשובה היא הפתרון למוות האינסופי שנגזר על האדם שגילה את קיומו העצמאי – שכן התשובה היא האופן שבו גם האדם, למרות עצמאותו המנותקת, יכול להיות קרוב ללא שיעור אל הבורא.

 

ההיסטוריה האנושית כמסע של תשובה

המיתולוגיה היוונית מספרת כי פרומתיאוס גנב את האש מהאלים, ובתגובה לכך קיבל עונש נצחי שעיט ינקר את כבדו בכל יום מחדש. האש היא סמל החכמה והיצירה האנושית. מיתוס זה מבין שהאדם לקח אותה באיסור, בגניבה, והוא נידון עקב כך לגורלו הטרגי – גורל של מוות נצחי, היפך החיים הנצחיים שאותם רצה להשיג באש-סודם של האלים.

להבנתי, תפיסת התורה על האוטונומיות של האדם ועל תיקונה שונה לחלוטין מתפיסה פגאנית זו. התורה מכירה בבעיה: הרצון האנושי העצמאי יהיה לעולם בבחינת נתק מהקב"ה, ולכן הוא אסור. אך בד-בבד, היא רואה באותה דעת עצמאית גם את האופציה לתיקון האדם ולצמיחתו. האדם אינו נידון למאבק נצחי בקב"ה, כאשר היצירה הפרטית שלו נשארת תמיד בבחינת מים גנובים, "אש זרה". אדרבא, התיקון של האדם חייב לנבוע דווקא מתוך הדעת העצמאית, כאשר התשובה מתווכת בינה לבין הקשר עם הקב"ה. כלומר, התשובה אינה ביטול האדם, אלא יצירתו. הדעת הפרטית הופכת להיות "דעה את ה'", ובכך מתקנת את חטא האדם.

מתוך הסתכלות זו, כל ההיסטוריה האנושית היא למעשה תהליך של תשובה ותיקון של חטא הדעת. כל תולדות העולם הם ניסיון להפוך את האוטונומיה האישית של האדם למקור של קדושה וברכה

מתוך הסתכלות זו, כל ההיסטוריה האנושית היא למעשה תהליך של תשובה ותיקון של חטא הדעת. כל תולדות העולם הם ניסיון להפוך את האוטונומיה האישית של האדם למקור של קדושה וברכה. תשובה זו אינה על חטא מסוים, אלא יש לה מובן של "השבת הגזילה": תנועת המרי בקיום הפרטי של האדם הופכת לתנועה חיובית כלפי הקב"ה.

תפקידו של האדם השב הוא אפוא להשכין את השכינה בתוך עולמו, בתוך ההוויה האנושית העצמאית: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". כל נעשית התשובה למפתח לגאולת האנושות עצמה: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ה).

התשובה היא הכוח המניע של ההיסטוריה, המניע של האדם העצמאי אך המנותק להתחבר מחדש, למרות המרחק שבינו לבין הקב"ה ועולמו. רק באמצעות התשובה יכולה להתיישב הסתירה בין הרצון הא-לוהי לקיומו של רצון אוטונומי אנושי. הרצון האנושי, שבתחילתו מופיע בהכרח כמרי, מסוגל להופיע בתנועתו השנייה כתשובה.

 

שני טיפוסים של תשובה

על רקע תפיסה זו, ניתן להבין את מאמר חז"ל הידוע, כי השב מיראה זדונותיו נעשים לו לשגגות, והשב מאהבה זדונותיו נהפכים לו לזכויות (יומא פו, ב). חז"ל אינם עוסקים כאן רק במניע לתשובה אלא גם באופי ובאיכות התשובה. הם משרטטים בדבריהם שני טיפוסים שונים של בעלי תשובה, גם אם אלו ישמשו תמיד בערבוביה או כשלבים שונים המתקיימים בתהליך התשובה של כל אדם.

השב מיראה שב מתוך פחד על עתידו, אם הרוחני ואם הפיזי. הוא מקבל החלטה איתנה ומודעת להשתנות, להיות אחר מכפי שהיה עד לרגע זה. תנועת הנפש שלו היא ניסיון למחיקת העבר, בנוסח "מה שהיה היה והעיקר להתחיל מהתחלה". תנועה זאת נצרכת בתהליך התשובה, אך היא מחלישה את הממד האישי ומקטינה אותו. האדם חווה את העבר בתור דבר חסר ערך, והוא מבקש להתחיל מנקודת זמן מסוימת כמו תינוק שזה עתה נולד. אך העבר אינו יכול להימחק לגמרי. החדות של מעשי העבר רק מתעמעמת, והם נעשים לשגגות – כאילו כל מה שהיה לא נעשה מתוך הכרה מלאה. אולם, תיקון שלם אין בכך: תמיד יהיו לבעל התשובה "פלאשבקים" מהעולם הקודם, כשהוא חסר אונים להתמודד איתם. תשובה זו חסרה את אותה איכות מיוחדת שעליה הצבעתי.

תנועת הנפש של השב מאהבה היא חיובית לחלוטין. בתהליך כזה האדם נושא את כל אישיותו לתוככי התשובה. תשובתו נעשית מתוך הכרה עמוקה ברוע של היותו מנותק ומסוגר בתוככי האני האישי – הכרה שנולדה מתוך עצמיותו האוטונומית

לעומתו, תנועת הנפש של השב מאהבה היא חיובית לחלוטין. בתהליך כזה האדם נושא את כל אישיותו לתוככי התשובה. תשובתו נעשית מתוך הכרה עמוקה ברוע של היותו מנותק ומסוגר בתוככי האני האישי – הכרה שנולדה מתוך עצמיותו האוטונומית. התשובה אצלו היא תנועת המטוטלת של הדחף למרי בעודו חוטא ורחוק מאת ה'. לפיכך, תשובתו אינה בגידה באישיותו הישנה, אלא שימוש באותה אנרגיה של החטא להכרה של הטוב והתקרבות אליו. תנועה זו מולידה את כל הטוב והברכה שבתשובה. היא יוצרת יכולת לקבל את העול הדתי דווקא מתוך האני האוטונומי, ולא מתוך קבלה של מרות חיצונית. התשובה מאהבה הופכת את הדתיות עצמה לאוטונומית.

ושמא לכך מכוונים דברי הראי"ה: "התשובה נוטלת את הרצון שכבר נתגשם במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה עד ששיבר בעוזו גם את העוז של המוסר והאמונה, ומכיון שהאור הא-לוהי מתעורר יפה, והרצון נעקר, איננו חוזר לתוהו כי אם פועל הוא בעוזו […] להטביע בהויה כולה רצון כביר לאור ולטוב, וזדונות נעשים כזכויות ממש" (אורות התשובה ט, אות ח).

תגובה אחת על “תשובה: קולו הפנימי של היחיד

  • מאמר מצוין
    תודה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל