מה האחריות שעלינו לקחת?

"וממה נפשך מי שתולה את ההגנה על הכלל בלימודו ופוטר את עצמו בשל כך מחובות הציבור – צריך גם ליטול אחריות אישית על הכישלון בהגנה, הן ביחס לטבח הנורא בשמחת תורה והן ביחס לקורבנות המלחמה הנופלים בכל יום ויום". כך מסיים הגאון הרב דוד לייבל, ראש מוסדות 'אחוות תורה', את מכתבו הקצר שפורסם בשבוע שעבר, שבו טען כי האמירה "תורה מגנא ומצלא" אינה פוטרת את בני הישיבות מ"כל חובות ההשתפות והנשיאה בעול".

במחילת כבודו של הרב לייבל, יש להתקשות הרבה בדבריו. ראשית, האם לא מדובר בהצגה מעט המונית של טענת "תורה מגנא ומצלא"? שנית, לא ברור כיצד מבין הרב לייבל את הקשר בין רעיון זה לאי-גיוס לצבא. ועולה על הכל, הלוגיקה של "קבלת האחריות" שעליו הוא מרמז אינה מחוורת.

בימים הראשונים, דומני כי גודל האחריות הורגש היטב אצל כל אחד מאיתנו, והתוצאות היו בהתאם. שקיעות עצומה בתורה, תוספת שעות נכבדות של תפילה ולימוד, התחזקות נפלאה בבין אדם לחברו ובגמילות חסדים

לפי מה שקיבלתי מרבותי, הסיבה העיקרית להימנעות מגיוס היא החילוניות של הצבא. הטענה שלימוד התורה חשוב להגנה על עם ישראל לא פחות מאשר השירות הצבאי אינה סיבת ההימנעות מגיוס, אלא תשובה לקינטור: "בזמן שאנו מקיזים את דמנו, מה אתם עושים למען עם ישראל?!". בהמון רווחת אולי מחשבה שהתורה היא סגולה מגית, כביכול כל מילה של תורה היא כיפת ברזל המיירטת את הטילים בעודם באוויר. אולם, הטענה הנשמעת מפי גדולי התורה, כמו ר' דב לנדו שהתייחס לעניין לאחרונה, היא שלימוד התורה הוא הזכות המקיימת את עם ישראל. ולכן, לימוד התורה חיוני יותר לקיום העם מאשר הכוח הצבאי. כוח צבאי חשוב, כמובן, אבל העם היהודי התקיים בלעדיו למשך אלפיים שנה. מנגד, ללא תורה אין היתכנות לקיומו של העם היהודי.

אולם השאלה העיקרית שלי מכוונת לדברי הרב לייבל כשהוא מבקש מלומדי התורה "ליטול אחריות אישית על הכישלון בהגנה". מה הכוונה? אני בעד אחריות, אך מתוך דבריו נראה שהמשמעות של לקיחת אחריות היא שבני התורה יפסיקו ללמוד ויתגייסו לפעולות ההגנה. מדוע? סביר הרי בהחלט כי מי שמאמין ש"תורה מגנא ומצלא" יבין מתוך העדר ההגנה בשמחת תורה שעלינו להתחזק עוד יותר בלימודה. זו הייתה, לדוגמה, המסקנה של הגר"ד לנדו, שאמר שעלינו להגביר חיילים בלימודנו ולהתחזק יותר ויותר בשקידת התורה. האם כוונתו של הרב לייבל לומר שהטבח הנורא והקורבנות הנופלים מידי יום הם הוכחה לכך שהתורה אינה תורמת לשמירת ישראל?

טענת הרב לייבל הזכירה לי (באופן מפתיע) את קו הטיעון שבו נתקלתי בעלון שבת פופולרי אחד, שלקח דווקא מסקנה הפוכה ממאורעות שמחת תורה. לפי דברי הכותב ההוא, המחדלים העצומים שהתרחשו באותו בוקר נורא, המודיעיניים והצבאיים, מעידים על כך שהצבא חסר ערך וכל הרעיון שאנו יכולים להגן על עצמנו הוא שטות והבל. אין לנו על מי להישען אלא על לימוד התורה בלבד, ללא שום השתדלות. כותב זה פועל לפי אותו היגיון של הרב לייבל: לקיחת האחריות על המחדל הצבאי משמעה פירוק הצבא וכוחות הביטחון.

אני מזדהה מאד עם דברי הרב לייבל בדבר אחד: עלינו לקחת אחריות. אולם, בתור בני תורה, עיקר האחריות שלנו הוא בתחום הקרוב – לימוד התורה. אנשי הצבא צריכים לקחת אחריות על המחדל הצבאי, המדינאים צריכים לקחת אחריות על המחדל המדיני ואנשי הרוח, ואילו לומדי התורה צריכים לקחת אחריות על המחדל הרוחני. אחריות זו צריכה להתבטא בחיזוק בלימוד התורה ודקדוק במצוות.

בהקשר זה, ברצוני להצביע על תופעה מדאיגה שמתרחשת בישיבות בתקופה האחרונה.

התנערות מאחריות בעולם הישיבות

תלמיד ישיבה אני, ובתוך בית המדרש אנכי נמצא. בשבועות האחרונים אני זע במקומי באי-נוחות.

כמו כולם, התחלתי את 'זמן חורף' שבוע לפני תחילתו הרשמית, מיד לאחר שמחת תורה. הכאוס בחוץ ותחושת החירום שאפפה את כולנו קראה לנו לחזור בדחיפות אל בית המדרש – המקום היחידי שבו אני יכול לעזור ולהשפיע.

בימים הראשונים, דומני כי גודל האחריות הורגש היטב אצל כל אחד מאיתנו, והתוצאות היו בהתאם. שקיעות עצומה בתורה, תוספת שעות נכבדות של תפילה ולימוד, התחזקות נפלאה בבין אדם לחברו ובגמילות חסדים. הצורך להיות טובים יותר ולעשות בתחומנו מה שביכולתנו לעשות למען המערכה היה ניכר היטב. אלא שאז החלו לרחוש הלחצים הפוליטיים מבית ומחוץ, ועמם השתנתה מעט הנימה של הדרשות ושיחות המוסר.

בתקופה האחרונה, ניכר שהדרשנים מרגישים צורך לעשות משהו שבדרך כלל הם לא עושים, ולדבר לא רק על מה שאנחנו צריכים לעשות, אלא גם על "ההם". ניכר שהם מרגישים צורך עז להוסיף "אבל" גדול ולהזכיר עד כמה אנחנו לא שותפים "להם"

מוסרי השיחות מזכירים עדיין את החובה הגדולה של כל אחד להתחזק ולהתעלות למען כלל ישראל, את הצורך להרבות בזכיות ובאמירת תהילים למען השבת החטופים, לעילוי נשמתם של הנופלים ולרפואת הפצועים. 'עת צרה היא ליעקב' וכל אחד ואחד מישראל צריך להתחזק ככל יכולתו ולהתקרב חזרה אל אבינו שבשמים.

אך בתקופה האחרונה, ניכר שהדרשנים מרגישים צורך לעשות משהו שבדרך כלל הם לא עושים. הם מדברים לא רק על מה שאנחנו צריכים לעשות, אלא גם על "הם". ניכר שהם מרגישים צורך עמוק להוסיף איזה "אבל" גדול, ולהזכיר עד כמה "אנחנו" לא שותפים "להם". אנו רחוקים מהמדינה והצבא, כל מה שיש "להם" הוא "כוחי ועוצם ידי", והרי "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", אז אפשר להבין מי יותר גרוע… אמרות מן הסוג כי "הם" שסמכו על עצמם ועל העוצמה שלהם והסתכלו על העולם בצורה פשטנית של מונחים גשמיים נוכחו לראות כי לפעמים הגלגל מתהפך וכוחו של האויב גובר, אבל "אנחנו" שמלכתחילה בוטחים רק על הקב"ה, אנו לא שואלים שאלות ולא מעלים תהיות כי הכל נעשה מאת ה' וכך הוא החליט. המסר שמטפטף הוא שכל האירוע הזה כביכול לא קשור אלינו. "הציבור שלנו" הרי לא ספג מכה, והקיבוצים שומרי השבת ניצלו מהטבח.

ההשלכה המצערת של שיחות אלו היא הסרת האחריות. נכון, יש עדיין חובה להתחזק מדין "כל ישראל ערבים זה לזה". אולם, בסופו של יום זה לא באמת קשור אלינו.

אמנם מטבעו של עולם שככל שהצרה קרובה אליו יותר – אל עירו, קהילתו ומשפחתו – כך הוא מרגיש בה ביתר שאת. אך ישראל הם עדיין גוף אחד, וכשיש כאב ביד הוא מורגש בגוף כולו, קל וחומר בלב ובראש – באזורים שבהם שוכנת רוח העם. אם בתחילת שרשרת האירועים הרגשנו היטב את צער הכלל, הרי שכיום החוויה היא איכשהו שונה.

"בשלי עשה את הסער הזה"

מסופר על יהודי שפעם נכנס אל החפץ חיים לאחר שחזר מביקור במזרח הרחוק. הוא ניסה לספר לו על מצבה הרוחני העגום של הקהילה היהודית בסין, אך החפץ חיים לא גילה בכך עניין מיוחד ופטר אותו באומרו, "תביא להם את ספרי 'נדחי ישראל', אולי זה יעזור". בהמשך, כשהזכיר מפולת סלעים איומה שכילתה כפרים שלמים ומחצה למוות עשרות אלפי אנשים, התעורר החפץ החיים בזעזוע והחל לזעוק בקול גדול כי חייבים לחזור בתשובה ולהתקרב אל אבינו שבשמים.

אדרבה, אנחנו הציבור החרד לדבר ה', שאין אנו סומכים על שום דבר מלבדו, ואיננו שמים יהבנו על צבא כזה או אחר – דווקא אנו צריכים לראות זאת ולקחת מוסר, לקחת אחריות ולפשפש במעשינו

מעבר לכך שעלינו להרגיש מקרוב את צרתם של ישראל, אנו אמונים על כך שאם מגיעה לעולם פורענות, עלינו לשאת באחריות – להרגיש כי בשלנו באה הרעה הזאת. הגמרא ביבמות מלמדת כי "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", וביאר רש"י כי ההסבר לכך הוא "ליראם כדי שיחזרו בתשובה". ובתנחומא מבואר הדבר יותר:

ודעו מה הקדוש ברוך הוא מנסה את ישראל לדעת אם יעשו תשובה. תחילה מביא פורעניות על האומות, שנאמר, הכרתי גוים נשמו פנותם וגו', אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. חזרו, מוטב. ואם לאו, מפסיד ממונם, שנאמר, אכלו זרים כחו וגו'. אם חזרו, מוטב. ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מביא רעה על אחת מערי ישראל, שנאמר, ותלהטהו מסביב וגו' ותבער בו. אם ישובו, מוטב. ואם לאו, מה כתיב, במדבר הזה יתמו ושם ימותו. ואל יאמר אדם, לא למעני תבא רעה.

גדלתי על תפיסה לפיה אם בא אסון לעולם, הרי זה בשביל שנתעורר ונחזור בתשובה, וקל וחומר כאשר האסון נפל עלינו – על העם היהודי. גודל המחדלים, לא פחות מאשר סיפורי הניסים המופלאים, רק מצביעים על יד ה' שהייתה בכל חלק וחלק מהאירוע הנורא. כמעט בלתי נתפס איך הצבא כשל כל כך "אם לא כי צורם מכרם" ר"ל. אדרבה, אנחנו, הציבור החרד לדבר ה', שאין אנו סומכים על שום דבר מלבדו ואיננו שמים יהבנו על צבא כזה או אחר – דווקא אנו צריכים לראות זאת ולקחת מוסר, לקחת אחריות ולפשפש במעשינו.

דווקא אנו שיודעים לשמוע את קול ה', צריכים להבין שתמרור האזהרה נועד בשבילנו. ואם רוצים לדבר "עליהם", הרי ש"הם" לא מדברים במונחים הללו. "הם" מדברים על "ניפוץ הקונספציה" שפשתה בדרגים הגבוהים, וכישלונות מודיעיניים וטקטיים בהגנת גבולות המדינה; לא נשמע חשבון נפש פנימי על מצבנו הרוחני, על חטאנו כי רבה ועל התנהלותנו הקלוקלת.

יש מסר שנועד עבורנו, אלו ששומעים את קול ה' בהיסטוריה ומנסים למצוא את דבר ה' בתוך המאורעות שפוקדים את עם ישראל ואת העולם כולו. אסור לנו להחמיץ מסר זה, להתנער מהאירוע ולחשוב חלילה שהוא קורה למישהו אחר, "להם" ולא "לנו". אלפים מישראל כבר נהרגו ונפצעו. אין לנו את הפריווילגיה לפספס את הקריאה.