"וממה נפשך, מי שתולה את ההגנה על הכלל בלימודו ופוטר את עצמו בשל כך מחובות הציבור – צריך גם ליטול אחריות אישית על הכישלון בהגנה, הן ביחס לטבח הנורא בשמחת תורה והן ביחס לקרבנות המלחמה הנופלים בכל יום ויום." כך מסיים הגאון הרב דוד לייבל, ראש מוסדות 'אחוות תורה', את מכתבו הקצר שפורסם בשבוע שעבר, שבו טען כי האמירה "תורה מגנא ומצלא" אינה פוטרת את בני הישיבות מ"כל חובות ההשתפות והנשיאה בעול".
במחילת כבודו של הרב לייבל, יש להתקשות הרבה בדבריו. ראשית, האם לא מדובר בהצגה המונית מעט של טענת "תורה מגנא ומצלא"? שנית, לא ברור כיצד מבין הרב לייבל את הקשר בין רעיון זה לאי־גיוס לצבא. ועולה על הכל, הלוגיקה של קבלת אחריות שעליה הוא מרמז אינה מחוורת.
בימים הראשונים, תחושת האחריות הורגשה היטב אצל כולנו. שקיעות עצומה בתורה, תוספת שעות נכבדות של תפילה ולימוד, התחזקות נפלאה בבין אדם לחברו
לפי מה שקיבלתי מרבותי, הסיבה העיקרית להימנעות מגיוס היא סכנת ההתחלנות בצבא. הטענה שלימוד התורה חשוב להגנה על עם ישראל לא פחות מן השרות הצבאי אינה סיבת ההימנעות מגיוס, אלא תשובה לקנטור: "בזמן שאנו מקיזים את דמנו, מה אתם עושים למען עם ישראל?!" אצל ההמון רווחת אולי מחשבה שהתורה היא סגולה מאגית, כביכול כל מילה של תורה היא כיפת ברזל המיירטת את הטילים בעודם באוויר. אולם הטענה הנשמעת מפי גדולי התורה דוגמת ר' דב לנדו היא שלימוד התורה הוא הזכות המקיימת את עם ישראל. ולכן, לימוד התורה חיוני יותר לקיום העם מן הכוח הצבאי. הכוח הצבאי חשוב כמובן, אבל העם היהודי התקיים בלעדיו במשך אלפיים שנה. מנגד, ללא תורה אין היתכנות להמשך קיומו של העם היהודי.
אולם השאלה העיקרית שלי מכוונת לדברי הרב לייבל בבקשו מלומדי התורה "ליטול אחריות אישית על הכישלון בהגנה". מה הכוונה? אני בעד אחריות, אך מתוך דבריו נראה שהמשמעות של תחושת האחריות היא שבני התורה יפסיקו ללמוד ויתגייסו לפעולות ההגנה. מדוע? סביר בהחלט כי מי שמאמין ש"תורה מגנא ומצלא" יבין שעלינו להתחזק עוד יותר בלימודה. זו היתה המסקנה של הגר"ד לנדו. עלינו להגביר חיילים בלימודנו ולהתחזק יותר בשקידת התורה. האם כוונתו של הרב לייבל לומר שהטבח הנורא והקרבנות הנופלים מדי יום הם הוכחה לכך שהתורה אינה תורמת לשמירה על עם ישראל?
טענת הרב לייבל הזכירה לי באופן מפתיע את קו הטיעון של עלון שבת פופולרי אחד, שגזר דוקא מסקנה הפוכה ממאורעות שמחת תורה. לפי דברי הכותב ההוא, המחדלים העצומים שהתרחשו באותו בוקר נורא, המודיעיניים והצבאיים, מעידים על כך שהצבא חסר ערך וכל הרעיון שאנו יכולים להגן על עצמנו הוא שטות והבל. אין לנו על מי להישען אלא על לימוד התורה בלבד, ללא שום השתדלות. כותב זה פועל לפי אותו היגיון של הרב לייבל: נשיאה באחריות למחדל הצבאי משמעה פירוק הצבא וכוחות הביטחון.
אני מזדהה עם דברי הרב לייבל בדבר אחד: עלינו לשאת באחריות. אולם בתור בני תורה, עיקר האחריות שלנו הוא בתחום הקרוב אלינו – לימוד התורה. אנשי הצבא צריכים לשאת באחריות למחדל הצבאי, המדינאים צריכים לשאת באחריות למחדל המדיני, ואילו לומדי התורה צריכים לשאת באחריות למחדל הרוחני. אחריות זו צריכה להתבטא בחיזוק בלימוד התורה ובדקדוק במצוות.
בהקשר זה, ברצוני להצביע על תופעה מדאיגה הפושה בישיבות בתקופה האחרונה.
התנערות מאחריות בעולם הישיבות
תלמיד ישיבה אני, ובתוך בית המדרש אנכי נמצא. בשבועות האחרונים אני זע על מקומי באי־נוחות.
כמו כולם, התחלתי את "זמן חורף" שבוע לפני תחילתו הרשמית, מיד לאחר שמחת תורה. הכאוס בחוץ ותחושת החירום שאפפה את כולנו קראה לנו לחזור בדחיפות אל בית המדרש – המקום היחיד שאנו יכולים לעזור ולהשפיע.
בימים הראשונים, תחושת האחריות הורגשה היטב אצל כולנו. שקיעות עצומה בתורה, תוספת שעות נכבדה של תפילה ולימוד, התחזקות נפלאה בבין אדם לחברו. הצורך להיות טובים יותר ולעשות מה שביכולתנו למען המערכה היה חזק. אלא שאז החלו לרחוש הלחצים הפוליטיים מבית ומחוץ, ועמם השתנתה מעט הנימה של הדרשות ושיחות המוסר.
בתקופה האחרונה השתנה כיוון הרוח. הדרשנים מדברים לא רק על מה שאנחנו צריכים לעשות, אלא גם על הצורך לשמור מרחק מן "ההם". הם מוסיפים איזה "אבל" גדול ומזכירים עד כמה אנחנו לא שותפים "להם"
מוסרי השיחות מזכירים עדיין את החובה הגדולה של כל אחד להתחזק ולהתעלות למען כלל ישראל, את הצורך להרבות בזכויות למען החטופים, ולקרוא תהלים לרפואת הפצועים ולעילוי נשמת הנופלים. עת צרה היא ליעקב, וכל אחד ואחד מישראל צריך להתחזק ככל יכולתו ולשוב אל אביו שבשמים.
אך בתקופה האחרונה השתנה כיוון הרוח. הדרשנים מדברים לא רק על מה שאנחנו צריכים לעשות, אלא גם על הצורך לשמור מרחק מן "ההם". הם מוסיפים איזה "אבל" גדול, ומזכירים עד כמה "אנחנו" לא שותפים "להם". כמה אנו רחוקים מהמדינה ומהצבא; כל מה שיש "להם" הוא "כוחי ועוצם ידי", והרי "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", אז אפשר להבין מי יותר גרוע… אמרות מן הסוג כי "הם" שסמכו על עצמם ועל העוצמה שלהם נוכחו לראות כי לפעמים הגלגל מתהפך, אבל "אנחנו" שמלכתחילה בוטחים רק בהקב"ה, לא שואלים שאלות ולא מעלים תהיות, כי הכל מאת ה'. המסר הוא שכל הארוע הזה כביכול לא קשור אלינו. "הציבור שלנו" הרי לא ספג מכה, הקיבוצים שומרי השבת ניצלו מהטבח.
ההשלכה המצערת של שיחות אלו היא הסרת האחריות. נכון, יש עדיין חובה להתחזק מדין "כל ישראל ערבים זה לזה". אולם, בסופו של דבר זה לא באמת קשור אלינו.
אמנם טבעו של אדם שככל שהצרה קרובה אליו יותר – אל עירו, קהילתו ומשפחתו – כך הוא חש אותה ביתר שאת. אך ישראל הם עדיין גוף אחד, וכשיש כאב באחד האיברים הוא מורגש בגוף כולו, קל וחומר בלב ובראש – משכן רוח העם. בתחילה הרגשנו היטב בצער הכלל, אולם במשך הזמן קהה הרגש.
"בשלי הסער הגדול הזה"
מסופר על יהודי שפעם נכנס אל החפץ חיים לאחר שחזר מביקור במזרח הרחוק. הוא ניסה לספר לו על מצבה הרוחני העגום של הקהילה היהודית בסין, אך החפץ חיים לא גילה בכך עניין ופטר אותו באמרו, "תביא להם את ספרי 'נדחי ישראל', אולי זה יעזור." אולם בהמשך, כשהזכיר מפולת סלעים איומה שכילתה כפרים שלמים ומחצה למוות עשרות אלפי אנשים, התעורר החפץ החיים בזעזוע והחל לזעוק בקול גדול כי חייבים לחזור בתשובה ולהיטיב את מעשינו.
אדרבה, אנחנו החרדים לדבר ה', שאינם סומכים על שום דבר מלבדו ואינם שמים יהבם על כוח צבאי – דוקא אנו צריכים לראות זאת ולקחת מוסר, לחוש אחריות ולפשפש במעשינו
מעבר לכך שעלינו להרגיש מקרוב בצרתם של ישראל, אנו אמונים על כך שאם מגיעה לעולם פורענות, עלינו לחוש אחריות – להרגיש כי בשלנו הרעה הזאת. הגמרא ביבמות מלמדת כי "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", וביאר רש"י כי היא נועדה "ליראם כדי שיחזרו בתשובה". ובתנחומא מבואר הדבר יותר:
ודעו מה הקדוש ברוך הוא מנסה את ישראל לדעת אם יעשו תשובה. תחילה מביא פורעניות על האומות, שנאמר, הכרתי גוים נשמו פנותם וגו', אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. חזרו, מוטב. ואם לאו, מפסיד ממונם, שנאמר, אכלו זרים כחו וגו'. אם חזרו, מוטב. ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מביא רעה על אחת מערי ישראל, שנאמר, ותלהטהו מסביב וגו' ותבער בו. אם ישובו, מוטב. ואם לאו, מה כתיב, במדבר הזה יתמו ושם ימותו. ואל יאמר אדם, לא למעני תבא רעה.
גדלתי על התפיסה שאם בא אסון לעולם, הרי זה כדי שנתעורר ונחזור בתשובה, וקל וחומר כאשר האסון נפל עלינו – על העם היהודי. גודל המחדלים, לא פחות מסיפורי הנסים המופלאים, רק מצביעים על יד ה' בכל חלק וחלק מהארוע הנורא. כמעט בלתי נתפס איך הצבא כשל כל כך "אם לא כי צורם מכרם" ר"ל. אדרבה, אנחנו, הציבור החרד לדבר ה', שאין אנו סומכים על שום דבר מלבדו ואיננו שמים יהבנו על כוח צבאי – דוקא אנו צריכים לראות זאת ולקחת מוסר, לחוש אחריות ולפשפש במעשינו.
דוקא אנו היודעים לשמוע את קול ה', צריכים להבין שתמרור האזהרה נועד בשבילנו. ואם רוצים לדבר "עליהם", הרי צריך לדבר בשפתם שלהם. "הם" אינם מדברים במונחים הללו. "הם" מדברים על "ניפוץ הקונספציה" שפשתה בדרגים הגבוהים, ועל כשלונות מודיעיניים וטקטיים בהגנה על גבולות המדינה; לא נשמע מהם חשבון נפש על מצבנו הרוחני, על חטאתנו כי רבה ועל התנהלותנו הקלוקלת.
יש מסר שנועד עבורנו, השומעים את קול ה' בארועי החיים. אסור לנו להחמיץ מסר זה, להתנער מהארוע ולומר שהוא קורה למישהו אחר, "להם" ולא "לנו". אלפים מישראל כבר נהרגו, אלפים חווים שכול ואבדן. אין לנו הפריבילגיה להחמיץ את הקריאה.
בואו נפתח ספר ונקרא מה אומרת התורה : נפתח את ספר דברים פרק כ פסוק כה : "ודברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו …..ומי האיש אשר נטע כרם ….ומי האיש אשר ארש אישה …ומי האיש הירא ורך הלבב ….." וחז"ל מפרשים שמדובר במלחמת רשות . יש לנו כאן 4 פטורים ולא מצאנו פטור של לימוד תורה .ובמלחמת מצווה יוצא אף החתן מחדרו .אם היו לנו ראשי ישיבה ומנהיגי ציבור שמתעלים על עצמם היו אלה מפנים את כל הבחורים לפחות אלו שאינם מתאימים לישיבה לגיוס לצבא ואז היה צה"ל יכול להקים אוגדה נוספת ומי יודע .יתכן שהיו יכולים למנוע את התבוסה שהייתה בשמחת תורה שנגרמה מחוסר כוח אדם ומאי מוכנות צבאית.
מבחינה מוסרית וערכית אין הדעת יכולה להכיל שבאותו עם ישנו חלק שדמו סמוק יותר משל אחרים .לימוד תורה אינו יכול להוות אמתלה להשתמטות מצה"ל . ניתן ללמוד תורה בכול מצב גם לאחר עבודה וגם בתור חייל.
ברצוני להגיב לתגובתו של משה מאמש.
אילו היתה אפשרות מעשית לי, ולאלפי בחורים כמוני, לקום ולהתגייס לצה"ל, לתרום מיכולותינו בשדה הקרב, וזאת מבלי לאבד את זהותנו החרדית, את יראת השמים שלנו, את כל הקדוש והיקר לנו, את מה מגדיר עבורנו את יהדותנו, ניחא. הייתי מסכים עם דבריך. אולם, מכיוון שלא זה המצב, אין לנו ברירה. הימנעותנו מגיוס הוא לא פחות מפיקוח נפש של כלל ישראל. שהרי אם ייסגרו הישיבות ויגוייסו כל מי ש"לא מתאימים לישיבה", כלשונך, ויישארו רק ישיבות ספורות לקומץ עילויים, כדרישתם של "אחינו, שונאינו, מנדינו", כפי שמגדיר הנביא את "דורשי טובתנו" כביכול–הרי שהדבר יגדע את ההמשכיות של כלל ישראל, המורכב מגדיים שנעשים תיישים, אלף הנכנסים לבית המדרש ואחד היוצא להוראה. כך לימדונו רבותינו וכך הוראינו בחוש בדורות הקודמים.
נכון מאוד. הפטור הגורף שלקחו לעצמם החרדים הוא כואב. 'ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות' אמר מרדכי לאסתר כשחשבה לפטור את עצמה מצרת עם ישראל. כי אם לא תשתתפי 'את ובית אביך תאבדו' ולעם ישראל תבוא תשועה ממקום אחר. ככה פשוט.
תגובה למשה.
לטענה "היה אפשר להקים אוגדה נוספת ואז אולי , מי יודע יתכן שהיו יכולים למנוע את התבוסה ".
לטענה הזאת אין ידיים ורגליים.
לתבוסה היה גורם יחיד : יהירות.
מי מנע מהצבא לבטל את המסיבה על הגבול ?
מי מנע מהצבא לבטל חופשות ערב שמחת תורה ?
מדוע ראשי הצבא אפילו לא העלו את המידע לפני הדרג האזרחי ?
המדיניות בשנים האחרונות היתה לצמצם את הצבא – לא להגדילו. גנץ דיבר על כך ב 2013.
הטענה השניה "ממאי דדמך סומק טפי " היא אכן כבדה .
אבל גם כאן יש צד למחשבה
בזמנו הכריח הבג"ץ את צה"ל לפתוח את קורס הטיס לנשים – נגד דעת הצבא.
כלאמר הטענה שבעניני ביטחון רק ממוחי הביטחון קובעים – נפלה. הרבנים של בג"ץ פסקו.
הצבא היה עסוק מאוד בשנים האחרונות בשילוב נשים ביחידות לוחמות.
שילוב יקר , שלדעת רבים מיותר. כך "זכה" קהלני , גיבור ישראל , המומחה לשריון
למבול חרפות כאשר התנגד לשילוב נשים בשריון.
אם חצבא יש "מטרות" אחרות מאשר ביטחון המדינה – מקסימום ביטחון – הרי
השירות הצבאי נהיה , לפי הגדרות ליבוביץ – לעבודה זרה
נחום . בין הלוחמים ברצועת עזה רבים הם חיילי ישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הם מקדשים שם שמיים ואמורים להוות דוגמא גם לצעירים החרדיים. עת צרה היא ליעקב וכולנו נמצאים בסירה אחת שנסדקה והמים חודרים אליה. הדעת אינה סובלת שחלק מהנוסעים מרוקנים את המים בסירה וחלק רק מתפללים ולומדים תורה .ישנם במדינה הרבה יהודים טובים שאינם כשרים לצבא ולומדים תורה .לימוד תורה אינו יכול להיות אמתלה להשתמט משרות צבאי.
אני אדם דתי לאומי, ולמדתי שנים בישיבה לפני שהתגייסתי. כנ"ל רוב חבריי, וכך גם עוד דורות עושים – לומדים, ואחרי שיצרו לעצמם בסיס יוצאים לצבא.
מי שיותר דואג על זהותו מתגייס בתוך קבוצה גדולה של 'ביינישים' בתוכנית הסדר, מי שלא דואג או מחפש יחידה מסוימת מתגייס באופן הכלל צהלי.
אין בקשה שתפסיקו ללמוד. אין בקשה (מהדתי לאומי) שתתערבבו עם חילונים או אפילו איתנו.
רק שתתנו גם את זמנכם, את עמלכם ונפשותיכם. שתשתפו גם לכלל כמונו.
זה ברור שלתת לימוד תורה – דבר שאנו רוצים לעשות בכל זאת, דבר שהוא נותן ערך ללומד, ושיש לו ערך מהותי, זה הקרבה מקבילה לשירות צבאית.
הרי שתיהם צריכים להיעשות, וכמו שהזכירו – לימוד תורה זה לא פטור ממלחמה בהלכה, אז בדת שלנו אנחנו לא מקבלים טענותיכם. אלה טענות כזב.
כל הכבוד על ההבנה שיש גם צורך לכולנו להסתכל פנימה
נכון
זאת ההזדמנות להסתכל פנימה ולחזור בתשובה
וכל בחור ישיבה שלא מתאים ללימוד יתגייס לצבא במסגרת מתאימה לחרדים, זה יחזק אותו באמונה ובקיום מצוות פי כמה וכמה מהתיסכול של שהות במקום לא מותאם לכישורים שלו.
כולנו יודעים כמה בזבוז זמן ובטלה יש בישיבות בואו נסתכל על זה בעיניים ונתקן את זה.
אין שום מהלך הגיוני בדברי הכותב.
ילמד נא ישיבישער זה כיצד לכתוב ברהיטות בלי משפטים דוגמת "יש להתקשות הרבה בדבריו" ומבלי להביא קרעי ציטוטים (ובוודאי ללא התייחסות ראויה לדברים, הרי כתב הרב במפורש "ממה נפשך").
אתמהה על עורכי כתב העת שהעלו מין מאמר משובש.
על מאמר זה נאמר:
צריך עיון.
אכן כתיבה חובבנית ומקוטעת.
האם אינכם רואים לוחמים צדיקים גמורים אוהבי תורה ולומדיה שמוסרים נפשם על הגנת עם ישראל כולו, חרדים כחילונים? אם חרדים רבים יתגייסו הרי שהימצאותם עם בחורים כמוהו רק יחזק את המתגייסים ויאפשר שמירה על הצביון החרדי.
אם יתגייסו אלפי חרדים הצבא יהיה הרבה יותר מתאים לחרדים, וראו את מה שעשה הרב גורן בזמנו שהתגייס לצנחנים כדי שיאכלו שם כשר.
אם כל חשיפה קטנה לחילונים מערערת את יסוד הדת מה שווה כל הלימוד תורה שלכם? קצת יצר הרע ונשברים?
ישנן 2 מצוות חשובות שבחור יהודי חרדי וגם לא חרדי מקיים כשמתגייס לצבא ולא מסתגר ב ד אמות של הלכה – 1. לא תעמוד על דם רעך .שמשמעותו להיחלץ בפועל להצלת כלל ישראל 2.קידוש ה" . כשיהודים נשחטים ונשרפים הדבר מהווה חילול ה" נוראי וההפך כשחיילים מכים ומביסים את האויב שקם עליהם להורגם את קידוש ה" גדול מזה . -לתשומת לב ולמחשבה של אלה המוצאים בישיבה מקלט מפני גיוס .
ללמוד תורה ניתן בכל מצב ולא רק בחורי ישיבה ואברכי כוללים לומדים תורה.