צריך עיון > סדר שני > מדוע אנו כופרים בטובה?

מדוע אנו כופרים בטובה?

הרב משה יצחק פרקש אברך, מתלמידי הגר"מ שפירא זצוק"ל

ארץ ישראל נבנית, עולם התורה פורח, אנו חיים בשגשוג וברווחה ובביטחון בארצנו, באדמת הקודש, בציון - מדוע אנחנו מסרבים להכיר בכך?

ט"ז אב תש"פ

בתשעה באב החולף האזנתי לשיחה שהתקיימה במסגרת "צריך עיון" בין שתי דמויות חשובות ומרתקות – הרב ראובן לויכטר שליט"א והרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א. השאלה המרכזית שבה עסק הפאנל היתה מהי משמעות אבלות החורבן, כאשר אנו נמצאים בארץ ישראל בתנאים טובים ועם פריחה תורנית שכמוה לא נראתה. כל אחד מהרבנים ענה על שאלה זו תשובה שונה, אך תשובותיהם לא הניחו את דעתי. לאחר הפאנל נותרתי מהורהר שעות ארוכות, והדברים שלהלן הם תמצית המחשבות שעוררו בי דברי הרבנים.

הגישה שהציג הרב לויכטר היתה יחס של ביטול לשיבת ישראל לארצו, מתוך מבט ממוקד ובלעדי על הקיום הרוחני של עם ישראל. בעיניו, העובדה שעם ישראל חי בארץ ישראל אינה בעלת משמעות מיוחדת. המגורים בארץ, כך אמר, אינם נבדלים מכל בחינה ממגורים באמריקה. הישיבה בירושלים שאליה אנו כמהים אינה ישיבה פיזית בעיר המוכרת לנו, אלא השגת מעלה עליונה ששמה "ירושלים". רק כאשר ירושלים העיר תתאים את עצמה למושג עליון זה, יהיה ניתן לומר שהיהודים חזרו לירושלים. בהתאמה, האבלות על החורבן לדעתו היא אבלות על מצבנו הירוד מבחינה "פנימית". לדעתו, על אף הריבוי הכמותי של הלומדים וידיעת התורה שנפוצה בדור זה, יש חסרון גדול במצב הרוחני הפנימי שלנו, ומפאת חסרון זה איננו מצליחים לצמיח דמויות הוד כמו ה"חזון איש". הרב לויכטר מבכה על כך שכמעט אין מי שמבין בכלל מהי אותה פנימיות שחסרה לנו, וגם העוסקים ב"נסתר" כל לימודם הוא "חיצוניות שבחיצוניות" התורה.

גם אם אפשר להסכים עם הרבנים הנכבדים על כך שיש להתאבל על דלות מצבנו הרוחני, קשה להשלים עם הביטול של ההיבטים הכמותיים והחיצוניים של הישועה, הן בחומר והן ברוח. התעלמות זו עומדת בניגוד למקורותינו

החוט החורז את גישתו של הרב לויכטר הוא ההתעלמות מהמצב החיצוני, הן הגשמי והן הרוחני, ומיקוד המבט על מערכת פנימית שעודנה חסרה מאד. האבלות, לדבריו, אינה דווקא על החורבן הספציפי של בית ממשי, בית ראשון או בית שני, וגם לא על הגלות המסוימת של עם ישראל בסוף תקופת הנביאים או לפני אלפיים שנה. האבלות היא על ירידת הדורות באופן כללי, על סילוק גילוי השכינה מן העולם, ועל אבדן האמונה מלב האדם.

הרב פייבלזון השמיע מנגינה שונה מזו, אך גם הוא, בתחילת דבריו לכל הפחות, העמיד את צער החורבן על החיסרון בקרבת ה'. בהמשך דבריו הוא הסביר שאין להתעלם משיבת ציון ומהפריחה הגשמית והרוחנית של דורנו, אך הוסיף שעיקר האבלות היא על כך שציבור שומרי התורה אינו מבטא בהליכותיו את משפט התורה. אין בכוחנו לייסד מדינה המבוססת על שלטון התורה באופן של קידוש ה', ועל כך עלינו להתאבל. האבלות היא אפוא על גלות התורה – על כך שציבור שומריה עדיין סחופים ודווים, והתורה אינה נחשבת לדרך חיים מופתית. הגאולה, מאידך גיסא, תגיע כאשר נראה כי התורה מסוגלת להיות תורת חיים, ולכונן חברה מתוקנת וצודקת.

הרב לויכטר והרב פייבלזון הולכים אפוא באותו קו, למרות שינויי הגוון המשמעותיים: ייחוס משמעות פחותה (או היעדר משמעות כלל) להיבטים החיצוניים, החומריים, של שיבת ציון, מאחר שמבחינה רוחנית מצבנו עלוב. להלן ארצה להתייחס לשני הקטבים של הטיעון: ראשית, לזלזול בהיבטים הארציים של שיבת ציון; ושנית, לאמירות המעורפלות והמופשטות מעט בנוגע לדלות מצבנו הרוחני.

 

נחמו נחמו עמי

גם אם אפשר להסכים עם הרבנים הנכבדים על כך שיש להתאבל על דלות מצבנו הרוחני, קשה להשלים עם הביטול של ההיבטים הכמותיים והחיצוניים של הישועה, הן בחומר והן ברוח. התעלמות זו עומדת בניגוד למובא במקורותינו. נבואות הזעם של מגילת איכה, לצד הקינות והסליחות, עוסקות בעיקר בחורבן הפיזי של עם ישראל, ובכבוד שמים וכבוד ישראל הירוד הנובע ממצב זה. כיוצא בו, גם רבות מנבואות הנחמה מדגישות את ההיבט החומרי של הישועה, את השיבה לארץ, את הפרחת שממותיה ואת בניין חורבותיה.

המצב בימינו הוא תמונת תשליל של ספר איכה. אם שם נאמר "היו צריה לראש אויביה שלו", הרי שהיום ישראל מתנשאת על אויביה. אם שם נאמר "איכה ישבה בדד", הרי שהיום שרים ונשיאים משחרים לפתחנו. אם שם נאמר "איכה יעיב באפו", הרי שהיום הקב"ה מגלה את השגחתו עלינו באופן מופלא, בהגנה על מדינת ישראל מכל צריה ורודפיה ובשפע שהוא משפיע על ארצנו

מגילת איכה מקוננת על ההשפלה של ישראל ועל הייסורים שנופלים בחלקו, וכמעט אינה מזכירה את בית המקדש ואת חסרון קרבת ה'. לאורך אלפי שנים ביכה עם ישראל את גורלו המר בגלות, את הרדיפות הרבות, את המצור והמצוק שמצאו אותו בנדודיו, ואת הגזרות שניחתו עליו השכם והערב. פרקי התחנונים שנהוג לאמרם בשני וחמישי מקוננים על בזיונו של עם ישראל ועל הריגתו כצאן לטבח. כלומר, הדלות של ישראל היא עניין ממשי וארצי, שבא לידי ביטוי בשפלותו באומות, בהיותו נתון לחסדיהן. באופן דומה, נבואות ישעיהו הנקראות בשבעה דנחמתא מגדירות את הגאולה גם בבניין ארץ ישראל, ובכך שאומות העולם יתנו כבוד ויקר לישראל, והעושר שבעולם יזרום לארץ ישראל ולירושלים.

כאשר נשרף ספר תורה ח"ו על ידי שרפה מקרית, כל השומע זאת נחרד. הכל חשים כי השרפה הממשית של הגווילים היא פגיעה בקדושה עצמה, על אף שהאותיות פורחות באוויר. ברור לנו כי הדבר היחיד שנפגע הוא הקלף, שהרי המילים עצמן קיימות באינספור גרסאות נוספות. למרות זאת, כל אדם עם לב יתעורר לשאול: מדוע עשה ה' ככה? אנו מזדעזעים בהחלט מהשרפה הפיזית. מדוע אפוא כאשר מדובר בישועה פיזית, אנו עושים כל מאמץ להמעיט מחשיבותה וגדולתה? אין מילים טובות יותר לתאר את המתרחש לנגד עינינו מאשר "היינו כחולמים": ארץ ישראל נבנית, עולם התורה פורח, אנו חיים בשגשוג וברווחה ובביטחון בארצנו, באדמת הקודש, בציון. משורר תהלים מתאר את שיבת ציון במילים: "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה." האם חזון זה אינו מתגשם בדורנו?

אין מילים טובות יותר לתאר את המתרחש לנגד עינינו מאשר "היינו כחולמים": ארץ ישראל נבנית, עולם התורה פורח, אנו חיים בשגשוג וברווחה ובביטחון בארצנו, באדמת הקודש, בציון. משורר תהלים מתאר את שיבת ציון במילים: "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה." האם חזון זה אינו מתגשם בדורנו?

תוחלת החיים של הציבור היהודי בארץ היא מהגבוהות בעולם (ושל הציבור החרדי עוד יותר). מערכת הרפואה בארץ נחשבת לפי מדדים בינלאומיים מהטובות בעולם. מבחינה כלכלית, עד לפני הקורונה, האבטלה בישראל היתה נמוכה להפליא. יחס חוב-תוצר יורד בהתמדה כבר שנים, השקל הישראלי נמצא במצב מצוין והשכר הממוצע במשק עולה כל הזמן. כאשר אני שומע על סכנות ואיומים שונים בארץ, אני פונה לחברות דירוג האשראי הבינלאומיות המודדות את מצבה הכלכלי של המדינה בכלים ניטרליים מדעיים, והן משום מה לא מתרגשות מהצהרות איראן ומתחזיות הזעם למיניהן. הן מעלות את דירוג האשראי של מדינת ישראל. כללו של דבר, מדינת ישראל זוכה לחוסן כלכלי ומדיני מדהים, בוודאי ביחס לגילה ולגודלה. בעיתונות הבינלאומית ישראל מדורגת כמעצמה מספר 8 בעולם,[1] וזאת למרות אויביה המקיפים אותה מסביב ואתגרי העלייה והקליטה. אפשר להוסיף כהנה וכהנה, אבל הכיוון ברור – המצב בימינו הוא תמונת תשליל של ספר איכה. אם שם נאמר "היו צריה לראש אויביה שלו", הרי שהיום ישראל מתנשאת על אויביה. אם שם נאמר "איכה ישבה בדד", הרי שהיום שרים ונשיאים משחרים לפתחנו. אם שם נאמר "איכה יעיב באפו", הרי שהיום הקב"ה מגלה את השגחתו עלינו באופן מופלא, בהגנה על מדינת ישראל מכל צריה ורודפיה ובשפע שהוא משפיע על ארצנו.

גם מבחינה דתית-רוחנית, מדינת ישראל כיום היא מחזיק התורה הגדול ביותר שנודע אי פעם. אנו חיים בתקופה של פריחה רוחנית אדירה, ספסלי בית המדרש הולכים ומתרבים משנה לשנה, שמירת התורה והמצוות הולכת ומתפשטת בעם, והציבור הישראלי מסורתי ברובו. נישואין וגירושין מתקיימים בארץ לפי התורה. מוסדות המדינה שומרים על דיני הכשרות, חמץ אינו נמכר כמעט בפרהסיה בארץ הקודש, ורוב רובו של המשק שובת ביום השבת. קשה לומר שבימי עזרא ונחמיה המצב הרוחני היה כל כך טוב. כמובן, אין פירוש הדברים שהמצב מושלם. רחוק מכך. מובן מאליו שיש הרבה מאד לשפר בתחום הרוחני, וראוי להצטער על כך מחד גיסא, ולהשתדל לשפר את המצב מאידך גיסא. בוודאי ישנם גם איומים ביטחוניים ואתגרים כלכליים שצריך להתמודד אתם. עם זאת, מבחינות רבות, מצבנו טוב לאין ערוך מדורות קודמים.

נראה כאילו אנו אומרים לקב"ה: לא, אם אינך עובד לפי התכנית שלנו, איננו מעוניינים בתוצאות החיוביות; מכיוון שלא הבאת את הישועה בדרך שלנו ועל ידי האנשים שלנו, אזי כל מה שעשית עבורנו הופך לחסר משמעות

האם אין בכל זה ריבוי כבוד שמים? מנין הצורך להדחיק את כל החיזיון הזה, למעט את המשמעות שלו, ולחפש חסרונות במצב הפנימי שלנו? להרגשתי, עלולה להיות בכך בעיה עמוקה של חוסר כניעה לרצון ה'. אם הקב"ה גלגל את פריחתו של עם ישראל שלא בדרך שהרב אלחנן וסרמן זצ"ל התווה בעקבתא דמשיחא – כלומר, לא כפי שהיה נראה לנו – האם עלינו להתכחש ולכפור בטובה? נראה כאילו אנו אומרים לקב"ה: "לא, אם אינך עובד לפי התכנית שלנו, איננו מעוניינים בתוצאות החיוביות; מכיוון שלא הבאת את הישועה בדרך שלנו ועל ידי האנשים שלנו, אזי כל מה שעשית עבורנו הופך לחסר משמעות."

בספר פאר הדור (ג, פה) מובאת אנקדוטה המתארת יפה את מצבנו היום:

כיון שביקש פעם לשבר את אוזן איש שיחו בדבר ערכה של הפשטות בדרך הלימוד וההבנה, סיפר לו החזון איש את העובדה הבאה: לחדרו של רבי חיים מוואלוזין נכנס ובא מגיד מישרים נודע והשמיע לפניו פירוש חדש שהעלה במצודתו לפזמון "בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", לאמר: "עיר" רמז להתעוררות כל התעוררות למילין דעלמא – בנויה על תלה, רק התעוררות לדברי אלוקות ועניינים רוחניים מושפלת עד שאול תחתיה. העיר לו רבי חיים מיניה וביה, אילו היו מוסקבה ופאריס חרבות בעוד ירושלים בנויה על תלה כי אז נאלצנו להפקיע דברים מפשטותם, אבל עכשיו שלדאבוננו מוסקבה ופאריס על תלן בנויות וירושלים חרבה, הלא אפשר בהחלט לבאר את הדברים כפשוטם.

ואני שואל: ומה נעשה אנחנו שעיר האלוקים מושפלת אבל לא עד שאול תחתיה? שירושלים במועדיה מלאה צאן אדם? המציאות החיצונית השתנתה, והיא לא כל כך מתאימה לאג'נדה שלנו. אז מה עושים? התשובה, כך נראה, היא שעלינו לשנות רטרואקטיבית את הסיפור, באופן שכביכול מעולם לא בכינו באמת על הצרות הגשמיות ואפילו לא על הרוחניות, אלא רק על חסרון פנימיות. בכך אנו מאלצים את עצמנו לתת לכל התיאורים הפיזיים והממשיים פרשנות אלגורית.

מבחינת הרב לויכטר אין הבדל בין ירושלים לבורו-פארק – העיקר הפנימיות. אמת, ודאי שהעיקר הוא הפנימיות, אבל איך אפשר לתפוס את הפנימיות אם לא מצליחים לראות אפילו את החיצוניות?

החברה החרדית מחונכת להתייחס בבוז לכל עניין גשמי ממשי שנוגע לכלל ישראל בתור עם, בתור אומה. מבחינת הרב לויכטר אין הבדל בין ירושלים לבורו-פארק – העיקר הפנימיות. אמת, ודאי שהעיקר הוא הפנימיות, אבל איך אפשר לתפוס את הפנימיות אם לא מצליחים לראות אפילו את החיצוניות?

 

למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ

באופן אבסורדי, ההתעלמות שלנו מההיבטים הממשיים של הישועה מביאה אותנו גם להתעלם ממה שכן יש להתאבל עליו. כאן אני מגיע לצד השני של הביקורת, המתייחס אל האופן המופשט והמעורפל שבו דיברו הרבנים על "חסרון הרוחניות"; הוא נובע ישירות מהעניין הראשון – ההתעלמות מתשועת ה'.

אקדים לתגובתי את דרשת ההתעוררות בבית הכנסת שבו התפללתי בתשעה באב בשנה זו. לפני הקינות נשא רב בית הכנסת דברים, וביכה את מצבנו היום. הוא הדגיש את "צרות הקורונה", את העובדה שאנשים חגגו את חג הפסח בבדידות, את סגירת בתי הכנסת, וקרא עליהם את פסוקי החורבן של הפטרת חזון: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי"; "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע". כל זה כמובן נעשה בבכי גדול, ביגון קודר ובמספד רב. המסקנה שלו מכל זאת היתה להתחזק בעניין של "ציפית לישועה". לא יכולתי להתאפק מלומר לבני, שישב לידי: "ראה! מדוע הרב מציע שעלינו לצפות יותר לישועה, ולא מציע להתחזק במה שהנביא מציע: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה? מדוע מאיץ בנו הרב להתחזק בעבודת הלב, ואילו הנביא מתריע בנו: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם; שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם?"

אנחנו מוכנים לקבל כמעט כל ביקורת: על ליקויים בצניעות, בתפלה, בקדושה, בלשון הרע, בדברים בטלים בבית הכנסת, בלימוד תורה ועוד ועוד. אלו דברים הזוכים לפרסום השכם והערב על לוחות המודעות בשכונותינו. אולם, ינסה רב לדבר ברבים על השחיתויות והעוולות – המחרידות לעתים – שמצויות לדאבוננו בציבור […] ואין ספק כי יוקע מיד על עמוד הקלון

אלא, שאנחנו מוכנים לקבל כמעט כל ביקורת: על ליקויים בצניעות, בתפלה, בקדושה, בלשון הרע, בדברים בטלים בבית הכנסת, בלימוד תורה ועוד ועוד. אלו דברים הזוכים לפרסום השכם והערב על לוחות המודעות בשכונותינו. אולם, ינסה רב לדבר ברבים על השחיתויות והעוולות – המחרידות לעתים – שמצויות לדאבוננו בציבור, על זלזול בכספי ציבור, על עושק גננות, על בתי דינים שאינם מתנהלים כראוי, על עסקנים שמשתמשים ברבנים כדי לסגור חשבונות, על שלמונים שמשלמים לגבאים שונים ומשונים, על אפליה בקבלת תלמידים למוסדות, וכדומה – ואין ספק כי יוקע מיד על עמוד הקלון ויובהר לו שאינו שייך למחננו. כנראה שהוא גם מחזיק סמארטפון טמא. הוא עבר צד. כשהערתי כך לבני, הוא מיד ענה: "הרבה חסרונות אדם יכול להכיל; שחיתות אי אפשר להכיל." ואני החזקתי אחריו: זה בדיוק מה שהקב"ה אומר לנו! לא יעזרו עצרות תפילה, לא תעזור גם "ציפיה לישועה", לא יעזרו כל מיני קבלות של דברי מצוה ורוחניות. "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי." ובמילים שלנו: שחיתות היא דבר בלתי ניתן להכלה.

לצערי, איננו שומעים בקול נביאינו. אנו לוקחים מהם את מה שיעזור לחזק את האג'נדה שלנו, את ה"פרומקייט" שלנו, אך לא את דבר ה' על ידי נביאיו. על זה צריכים לבכות: על כך שאין אחד שמתריע על השחיתויות הנוראות הקיימות, ודווקא סביב מוקדי הכוח של הציבור שלנו. אני מבין את הרבנים הנמנעים לדבר על זה; גם אני מפחד לכתוב באופן ברור את מחשבותי. אנו בגלות שבה אין אפשרות אפילו למחות על עושי עוול שלא כדת.

כפי שכבר כתבתי, יש נטיה אצלנו להתעלם מהמצב החיצוני, הגשמי והרוחני. יש לנו צורך להעמיד את עצמנו כל הזמן במצב של פחד, במצב חירום. זה נכון גם במישור המדיני, שבו הרי רוצים להשמיד אותנו, היוקר מאמיר, מערכת החינוך קורסת, וכך הלאה. אבל זה נכון בעיקר גם במישור הרוחני: רוצים כל הזמן לחלן אותנו; מ"ילדי טהרן" ועד היום אנחנו מצויים במאבק על אמונתנו; ומאז קום המדינה ועד היום דבר לא השתנה. כפי שניתן להתרשם ממדורי הדעות בעיתונות החרדית הרשמית, אנו נמצאים עדיין בעיצומה של מלחמת הישרדות, ומכאן שאיננו יכולים לעסוק במה שבאמת צריך לעסוק בו: בתיקון פנימי, בביקורת כנה, אמתית ונוקבת על מצבנו המוסרי והרוחני.

אילו היינו עוברים ישירות מגלות לגאולה – למשל, אם מיד אחרי השואה היה מופיע המשיח – לא היו לנו בעיות. אבל בפועל, הדברים לא עבדו לפי התכניות שלנו. המשיח לא הגיע מיד אחרי השואה, ולא זכינו לגאולה הנכספת. במקום זאת, נכנסנו לתקופת דמדומים בין גלות לגאולה, ויש בה פנים לכאן ולכאן. במצב זה, מן ההכרח שרבות מהתפלות והחוויות היהודיות שאפיינו את עם ישראל בגלות אינן מתאימות יותר בצורתן הנוכחית. נכון, איננו מוסמכים לשנות את התפילות ולחרוג מן המסורת. אולם, אין זה אומר שעלינו לעוות משום כך את מבטנו על המציאות.

במקום לרמות את עצמנו ולעשות שקר בנפשנו ובנפש צאצאינו, עלינו להכיר במציאות ולהתמודד אתה בגאון. ההתמודדות צריכה להיות בנכונות עמוקה להכיר במציאות ולהתנהל מולה ביושר: לא להכריח את עצמנו להתאבל בתשעה באב על מה שלא חסר

במקום לרמות את עצמנו ולעשות שקר בנפשנו ובנפש צאצאינו, עלינו להכיר במציאות ולהתמודד אתה בגאון. ההתמודדות צריכה להיות בנכונות עמוקה להכיר במציאות ולהתנהל מולה ביושר: לא להכריח את עצמנו להתאבל בתשעה באב על מה שלא חסר, להודות בכנות על מה שיש, ולומר בפה מלא שקשה מאוד להרגיש במדינת ישראל "כצאן לטבח יובל", או להתחבר לתיאור של ירושלים האבלה מבלי בניה כאשר בחול המועד עולים לכותל כמיליון איש.

***

לסיום, אחזור לשאלה שבה פתחנו, לשאלת הפאנל: אם מצבנו היום הוא כזה טוב, כיצד בכלל אפשר להתאבל?

נקודת המוצא של שאלה זו היא תפיסה של היחיד כאדם פרטי העומד כלפי עצמו ושואל: "מה חסר לי?" אך נקודת מוצא זו אינה תופסת את היהודי כחלק מ"עם". העם הוא מציאות היסטורית שחיה את העבר שלה ואת ההווה שלה. מי שמרגיש חלק מתוך מעם חי, כיצד לא יבכה על הצרות הנוראות שעבר עמו שלו לאורך הדורות? אין אלו צרות של אנשים פרטיים; אלו צרות של עם חי החווה את סבלו, צרותיו, יגוניו, נחמותיו ושמחותיו, כאדם חי החווה את חייו המלאים בגוונים אלו.

הקושי שלנו מול האבלות אינו מתחיל אפוא בתשעה באב; הבעיה מתחילה בליל הסדר. הציווי לזכור את יציאת מצרים אינו ציווי לאדם פרטי שאבותיו יצאו ממצרים, אלא ציווי לעם חי החווה את ההיסטוריה שלו מראשיתה ועד הלום. עם חי זוכר את כל אבריו שנתלשו ממנו דווקא בגלל שהם היו חלק מאותו עם. מתפיסה זו אפשר להתקדם לתפיסה עמוקה ופנימית של ריחוק מהקב"ה, כפי שבכל הדורות תפיסת הצער על המציאות הפיזית העמיקה לצער על הריחוק מהקב"ה.

ישאל השואל: אם כך הרי לנצח נתאבל, שכן החוויות שלנו כעם לא תשכחנה? התשובה על כך (בקיצור נמרץ) היא שעד שלא תתממש במלואה הבטחת הקב"ה ביד נביאו, עד שעם ישראל יזכה לנחמה שלמה, ראוי לנו לזכור את הצרות ולהתאבל עליהן. הנחמה המלאה היא ההבנה כיצד טובת הגאולה אינה באה למרות הצרות אלא כתוצאה מהן ובזכותן, כמו שביאר רמח"ל (דעת תבונות אות לד, ועוד) באריכות על הפסוק "אודך ה' כי אנפת בי". רק כאשר נזכה להמתיק את עברנו, נוכל להפסיק להצטער עליו.

עד אז, בזמן הדמדומים, עלינו לזכור את הצרות, אך לא לשכוח גם להודות על הטובה.

 


[1] https://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3757477,00.html

23 תגובות על “מדוע אנו כופרים בטובה?

  • דברי טעם

  • אתחיל דווקא מהסוף, לטענתך האבלות מסתכמת בצרות העבר ואינה שייכת להווה, האם נעלם ממר מאמר הירושלמי (יומא א, הלכה א) על הפסוק (תהלים קלז ז) "האומרים ערו ערו עד היסוד בה. אמרו: כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו".
    מבואר, שאם בית המקדש היה בנוי בזמנינו הרי שכל הצרות שאירעו בזמן החורבן, היו אמורים לקרות גם היום, ואם כן ודאי עיקר האבילות צריכה להיות על מצבינו בהווה ולא על העבר.
    ובאמת תפיסה זו כאילו השגשוג הגשמי והרוחני בארץ ישראל הוא משהו שראוי להתכבד ולהתפאר בו, ממחישה מעל כל דבר אחר את עומק החורבן הרוחני של עמינו, ועל כך ראוי כל יום לקרוע קריעה מחדש ולמרר בבכי.
    וכי מסרו אבותינו נפשם כדי ששתי שליש מעם ישראל יוכלו לשבת במגדלי שן ספונים בנוחיות כלכלית בעוד הינם דורסים ברגל גסה שבת, כשרות, וטהרה או כל דבר שבקדושה? וכי שם עולם בעניין רפואה או צבא ממחיש את ייחודיותו של עם ישראל ואת מהותו? ולו היו הצלחות אלו מיוחסות להקב"ה ולגבורתו ומקדשות את שמו, ניחא. אבל המציאות היא שכל הצלחות אלו מויחסות לכוחם וגבורתם כביכול של בני אדם רדודים ושפלים, ושמו של הקב"ה שכוח ונתון למרמס.
    "על זה היה דווה לבינו, על אלה חשכו עינינו".
    כמובן, שלתרגם השקפה טהורה זו כאילו היא באה מתוך חוסר הכרת הטוב לאותם אלו שמוסרים נפשם או פעלים בכל דרך שהיא להצלחת היישוב בארץ ישראל, ואף להאשים שכביכול הציבור החרדי לוקה בהכרת הטוב להקב"ה, היא עיוות נורא.
    הציבור החרדי לדורותיו יודע להבחין בין הכרת הטוב על העבר ועל ההווה, לבין התעלמות מהתכלית האמיתית והאמונה השלימה בעתידו הרוחני המזהיר של עם ישראל.

    • כנראה שלכבודו אין צל של מושג מה היה מצבו הרוחני של עם ישראל ערב החורבן?

  • בתור דתי לאומי, שלמד שנים רבות בישיבות גבוהות,
    המודה לה' על גאולתינו ועל פדות נפשנו,
    על יישוב ארץ ישראל ועל הגאולה
    על הרי ישראל שנושאים פרי- לעמי ישראל שקרבו לבוא,
    על רחובות ירושלים שזקני וזקנות יושבים בה (כה אמר, ה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים זכריה ח, ד)
    על הרי השומרון שנוטעים בה הנוטעים וחיללו (עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו ירמיה לא ד)
    על הרי יהודה נושאים את פרותיהם בעין יפה
    על עם ישראל השב מגלות ארוכה, ממש מקבץ נדחי עמו ישראל, (תפילת שמו"ע)
    על ירושלים הבנויה ואינה שוממה, ( לא עוד הבזויה והשוממה)
    על ירושלים שצרה מיושב בה, (כי חרבתיך ושממתיך וארץ הרסתיך כי עתה תצרי מיושב ישעיה מט יט )
    על מרכז התורה שבארץ

    עם זאת
    מתאבל בבכי
    בתיקון חצות
    על הקודש והמקדש החסר
    על הכהונה והלוויה
    על הנבואה שאיננה
    כמהה
    צמא
    מתגעגע
    לאיחוד ירושלים של מעלה ושל מטה
    להשראת שכינה בבית מקדשא
    לאמטויי לן מטוב נהורך
    לגאולת עולמים.
    הודאה, – וצפייה,
    תודה וקול זמרא, – ובכי וגעגוע

    איכה,
    היכן אתה בוראינו
    יוצרנו
    אוהבנו
    היכן
    שיכנת עוזך
    מלכנו
    אנא,
    גאלנו
    גאולת עולמים.
    אמן

  • א. הרב לויכטר מבין מהי הפנימיות החסרה? הסביר?
    ב. להבנתי מעלה רוחנית היא מה שהושג בעמל עצמי, וממילא מי שמתאבל על חורבן רוחני אינו אלא צבוע, הרי אם אתה באמת חפץ היכבד והתאמץ ועלה רוחנית במקום לבכות. יתירה מכך – אם ינחת מחר מקדש משמים רמתך הרוחנית תעלה? צא וקרא איך תיארו הנביאים את המצב הרוחני בימיהם. לא משהו הכי מלבב.
    ג. (אגב הדרישה להתאבל על "כספך היה לסיגים: : הבוז החרדי לכל עניין גשמי מתנדף כאשר זה מגיע לתקציבים, אולי נתאבל עליהם)
    ד. הסיבה שבקורת רוחנית מתקבלת ובקורת ממשית לא היא שבקורת רוחנית מיוחדת לנו ורומזת שאנו מיוחדים וטובים ורק צריכים להתעלות עוד, בקורת ממשית על שחיתות, טיפשות תהומית וכדו' נוגעת בנקודות רגישות (אגב הבקורת על רוחניות אולי פחות מטרידה כי אולי זה לא כ"כ באמת חשוב ורגיש. נקודה למחשבה).
    ה. אבלות כעם על ריחוק מה' – מישהו יכול לשים אצבע מה הריחוק? וכי דורו של הש"ך, דורו של רש"י, דורם של חסידי אשכנז, היו רחוקים מה' יותר משרי צדקיהו ושועיו שהלכו, כעדות הנביא, אל הנערה המאורסה ביום אחד? התפיסה של בריאת "מצב רוחני" גבוה שעליו מתאבלים היא היא תפיסת הרבנים לויכטר את פייבלזון ו בשנוי אדרת (לא פרטי אלא צבורי) ומסופקני אם יש לה בסיס.
    ו. לאבי כץ – 1. במקום להתאבל על אלו היושבים במגדלי שן טרח ונסה להביא להם את ההשקפה ההטהורה במקום להלחם על תקציבים.. 2. מאוד נחמד לתלות את האבל במצבם של אחרים. מדוע אני נדרש לשבת על הרצפה בגלל שפלוני מחלל שבת? במאה שנים שלפני החורבן לא היו כאלו שחטאו בע"ז ש"ד וג"ע?

  • בקצרה כותרת המאמר
    "הרב פייבלזון השמיע "מנגינה" שונה מזו (= מ"המנגינה" של הרב ראובן לויכטר שליט"א)"
    הכותרת משנה של המאמר
    הסיפור אייך אתה מחנך את בנך מול הרב שלך. ואייך בנך עונה אחריך. (בהמשך התייחס לזה)

    ובכן, המנגינה שלכם היא אפי' לא מקורית שלכם. זה בסך הכל דקלום של קלישאות קפיטליסטיות קלסיות, שבעת המגיפה הנוכחי הוכח עד כמה שהם קלישאות ריקות מתוכן. וכל האומות ביחד (כולל ביבי נתניהו בניגוד גמור לשאר הכלכלניים בארץ מאסכולת שיקגו), מזניחים את עקרונות הקפיטליסטיים והליברליים ועוברים למדינת רווחה.

    לא שמעתי את "ההשקפה התורנית" (לא רח"ל מנגינה) של הרב פייבלזון ושל "ההשקפה התורנית" (לא רח"ל מנגינה) של הרב לויכטר. אבל על פניו מהמנגינה שלך והעדות שלך, נשמע שגם הם מסכימים ל"הנחה" שהמצב הגשמי טוב. ולכן דבר ראשון אני שלול את ה"הנחה" הלא נכונה שכביכול המצב לפחות גשמית הוא טוב. ובהמשך אני הוכיח שאפי' אילו המצב כן היה טוב גשמית ופיזית, האם צריך הכרת הטוב. ואני הוכיח שזה פולמוס ישן נושן בתלמוד האם אנו חבים תודה לאימפריה הרומית על כל הטוב המדומה שהם נותנים לנו בזמן התלמוד.
    השאלה היא עקרונית האם לאדון טוב מול עבדיו שכבש אותם בכפיה, מגיע תודה על כל הטוב שהוא נותן לעבדיו. זה לעומק הוויכוח בתלמוד האם אנו חבים תודה לאימפריה הכובשת. ודין כיבוש הציוני כדין כיבוש הרומאי.

    ובכן, על פניו המלך ערום. הרי אתה מתלונן על המצב הרע באמת ועוד מרוב חוצפה מול הבן שלך מאשים את הרב שלך בכל הרוע. אתה מדבר על עושק גננות וכו' וכו' כלומר אתה מודע טוב טוב למצב שלנו בארץ ישראל, רק אתה רוצה להיות העסקן מול העסקנים המושחתים לדעתך. כלומר מצדך המערכת טובה ואתה קורה גם לכספי גזל של המשטר והעיר = מסים ככספי ציבור, אלא העסקנים מושחתים, ואתה במקומם היית מתנהג אחרת.
    נווו מהיכא תיתא שאתה תתנהג אחרת?! הרי ביהדות שוללים את השררה דווקא בגלל זה שהשורר לבסוף נהפך למושחת ולכן לא נראה לי שאתה לא תיפול בדיוק לחור הזה.

    ובכן אני איתך שהגלות היא גשמית הרבה יותר מהרוחני שהוא טוב דווקא והביקורת שלך היא דווקא על הגשמי אם כי אתה מתכחש לזה לבסוף ובהתחלה.
    אלה יטענו שבסוף כל סוף הגשמי הוא רק אמצעי לרוחני ואם הרוחני לא טוב זה מספיק ברומטר להראות לנו שהמצב הגשמי לא טוב.
    ואני אסכים עם הטענה הפשוטה הזו, הרי השחיתות היא תמיד ברומטר על מצב כלכלי רע. אחרת בשביל מה שחיתות הרי זה לגמרי לא רציונלי להיות מושחת שאתה במצב טוב.

    ובכן האם המצב הגשמי טוב תחת אליל הקפיטליזם\הליברליזם ? האם זעקת הנביא על צדק ומשפט היא זעקה לא רלוונטי היום? יש לנו כלל פשוט למדוד את זה – אומר אבי אבות הכלכלה המודרנית אדם סמית: “משפחה ברוכת ילדים אינו נחשבת למעמסה על ההורים, אלא למקור של שפע ושגשוג”. אדם סמית נותן דוגמא מאלפת, בלשונו: “אלמנה צעירה, אם לארבע או חמישה ילדים רכים, אשר במעמדות הבינוניים והנמוכים באירופה סיכוייה להינשא שנית קלושים ?! זוכה באמריקה לא אחת למחזרים רבים כאילו היתה אוצר בלום”

    כלומר, אם בני החברה קצים בריבוי ילדים כמו פרעה והמצרים ורואים בזה נטל כלכלי ורודפים אותנו החרדים עד כדי אנטישמיות, זה הוכחה על חברה כושלת מבחינת כלכלית, ואבי אבות הכלכלה המודרני אדם סמית מביא לנו דוגמא חיה מסין ואומר: "בסין מעודדים את הנישואים לא בשל התועלת שיכולה לצמוח מן הילדים, אלא בשל החופש להשמידם. בכל הערים הגדולות נזרקים בכל לילה רבים מהם לרחוב, או מוטבעים במים ככלבלבים. יש אומרים אפילו שמלאכה איומה זו היא מקצועם של בני אדם מסוימים, וממנה הם מוציאים את מנת מחייתם." (עושר העמים).
    מנגד לגבי חברה צומחת סמית אומר: "ערכם של הילדים הוא התמריץ הגדול מכול, לנישואים." זאת דוגמא בעיניו לחברה צומחת על באמת.

    אז עד כאן יש לנו ברומטר פשוט איך מודדים חברה צומחת ומשגשגת. והנה אני לא צריך לספר לך כמה סבל יש לחרדים בארץ רק על הדבר הזה. כמה שנאה יש לציבור הכללי שקץ בילודה. וכל זה בא דווקא מהאסכולה של שיקגו. כל הרדיפה של החרדים היא בגלל ריבוי הילדים כל הגזירות הכלכליות הם בגלל זה בכדי להוריד את הילודה אצל החרדים. אולי כדאי לך ללמוד את ספרו של אבי שמחון ותשכיל בנושא.

    יש עוד ברומטר לבדוק את זה. וזה כמובן התמונה של המאמר כלומר המגדלי בבל\גשר המייתרים.
    יותר לעומק, מתי שאדם מדמיין "עם" "ישות" במקום הפרט. כלומר תמיד מי שרוצה לטעון שהמצב טוב שהמציאות לא טוב, הוא מגייס את הישות הדמיונית שהוא קורא לזה עם\אומה\מדינה\עיר וכו' וכו'. כלומר הוא יטען שאם יש את מגדלי בבל, אז סימן שהמצב טוב.
    ואתה מדגמן לנו את זה הכי טוב. אתה שולל את הפרט ורואה רק ישות וישות עכשווי מצב הישות טוב, אלא פעם בעבר לישות הדמיוני לא היה טוב ולכן אנו אבלים.

    ובכן המציאות מבחינת הנביאים היא הכי גרוע. ולכן החורבן בית המקדש היא לגמרי עכשווי. אין לנו נחלה פרטית בארץ ישראל וכל משאבי הארץ שייכת לזרים ולאנשים פרטיים. ומשום כך בדיוק אנו בגלות על פי כל דברי הנביאים (= על אי שמירה על שמיטה ויובל ושמיטת כספים, ועל ע"ז = ישויות דמיוניות יצאנו לגלות).
    בני ישראל החילוניים והדתיים מעבירים את זרעם הרווקים והרווקות למולך (כל זמן שהיא בתולה\רווקה נקראת נערה חז"ל), לחינם הרי אין גיוס חובה במדינה ליברלית קפיטליסטית ובצדק הרי הליברלים והקפיטליסטים לא מכירים בקניין לאום אלא בקניין פרטי.
    בניגוד אילך שאתה טוען שאנו חייבים הכרת הטוב לישות דמיונית, הליברלים והנאו ליברלים רואים בך פנאט ושטחי הרי בעיניהם: "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן).

    בקיצור אנו רואים שהליברל לא רואה אלה פרטים, אנו רואים מה דעתו על פנאטים שסוגדים לישות מדינית או לאומית, שחושבים שמגיע להם תודה.
    אתה אוהב את הצמיחה הכביכול של הליברלים, וטוען שאין פרטים אלא ישות ומגיע לישות תודה?!
    אתה מבין את הפרדוקסליות של דבריך?!

    ובכן כפי שאמרתי לעיל יש דיון בתלמוד בדיוק בשאלה הזו האם אנו חבים תודה לישות המדינית או לא והנה המקור במסכת שבת לג ע"ב: פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.
    רבי יוסי שתק.
    נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות.
    אמרו: (הרומאים)
    יהודה שעילה – יתעלה,
    יוסי ששתק – יגלה לציפורי,
    שמעון שגינה – יהרג.

    אחרי התוצאה של הדיון ומה קרה לר' יוסי ור' שמעון אני מבין למה בחרתה דווקא לדבר כר' יהודה. כלומר יש לי כאן לימוד זכות אילך. (אני כמובן אומר את זה בציניות)

    לסיום:
    בעקבות הסיפור המאלף של השיח בין האב לבנו וההפך מול רבם בבית כנסת, נזכרתי בספרא מאלף שהוא הברומטר הנצחי איך הלכה למעשה משתלשלות הדרך לאבדון של אב ובנו. והנה הספרא לרשותכם.

    "ואם לא תשמעו לי…"– מה תלמוד לומר 'לא תעשו'? וכי יש לך אדם שאינו למד אבל עושה? תלמוד לומר "ואם לא תשמעו..ולא תעשו"– הא כל שאינו למד, אינו עושה.
    או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים? תלמוד לומר "ואם בחקתי תמאסו"– הא כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים.
    או יש לך שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים אבל אינו שונא את חכמים? תלמוד לומר "ואם את משפטי תגעל נפשכם"– הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס אחרים, סוף שהוא שונא את החכמים.
    או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים אבל מניח לאחרים לעשות? תלמוד לומר "לבלתי עשות"– הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, סוף אינו מניח לאחרים לעשות.
    או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא חכמים ואין מניח לאחרים לעשות אבל מודה במצות שנאמרו מסיני? תלמוד לומר "את כל מצותי"– הא כל שאינו למד ואינו עושה מואס באחרים ושונא חכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שהוא כופר במצות שנאמרו מסיני.
    או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו אבל אינו כופר בעיקר? תלמוד לומר "להפרכם את בריתי"– הא כל שיש בו כל המדות הללו, סוף שהוא כופר בעיקר. (ספרא ויקרא כו)

    • גם אויל מחריש לחכם יחשב-הא לא החריש לא.

  • לר' אבי כץ שלום, מה לעשות, אבל דרכי הישועה של הקב"ה הם גם ביד רשעים, הלא מקרא מפורש הוא:

    בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כִּי רָאָה יְהוָה אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ.

  • שלום לכולם
    1. על הטוב יש להודות ואת הרע יש לתקן
    2. הנביאים דברו על איש תחת גפנו ותחת תאנתו = גשמי
    3. הנביאים דברו על השחתה ורוע = עזרא דיבר על נשים נוכריות ומסחר בשבת ואי שחרור עבדים
    4. רבותי אנו בתהליך באמצע , והנכון סעיף 1
    5. מנהיגי הציבור החרדי מתווים דרך כמו במשחק שחמט = אם נשבח את המצב , זה מחייב להתגייס , זה מחייב להיות מעורב ולכן המטרה בדלנות ואי תפיסת צד כדי לא להיות מחוייב , ותוכחה לבת והכוונה לכלה יוצרת במתחנכים אחד בפה ואחד בלב = פוליטיקה
    6. זו הסיבה שהחזו"א פסל את פא"י והמזרחי , וראו לאן צעיריהם הגיעו , יש שהטיבו ויש שהידרדרו
    7. ציון אין דורש , מכאן דבעי דרישה
    8. הכול והעולם נזיל והפכפך , ולכן ההתנהלות היא עקב בצד אגודל – רבותי סבלנות ובצפייה למשיח צדקינו

  • אני נהניתי ביותר מהקטע בו מתאר הכותב שהציבור שלנו מוכן לקבל ביקורת על צניעות, לשון הרע, וכדומה. אבל לא על ביקורת בתחום המוסרי ועל עוולות הנעשות לעיתים על ידי דיינים, עסקנים, ושאר ראשי הציבור. יש בתחומים אלו מקרים של אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור. כמו למשל הסיפור עם הגזענות במוסדות הלימוד, הן בתחום קבלת התלמידים, והן בתחום אנשי הצוות – שם אין אפילו תירוצים של אי התאמה, צאו ובדקו כמה מורות או מנהלות ספרדיות יש בבתי ספר וסמינרים אשכנזיים, ולהיפך.
    אבל האמת שזה דבר לא פשוט. אין שום מקום בעולם שבו מצליחים להיפטר משחיתות שלטונית. ואם קם גוף חזק שמטיל אימה על ראשי השלטון, כמו למשל הפרקליטות ובג"ץ אצלנו במדינה. אז הגוף הזה עצמו מסתאב והופך לדיקטטורה שאינך יודע כבר אם עדיפה פגיעתה הרעה של זו או קשרי הון שלטון. לכן, אפשר שאין טעם להוכיח על דברים כאלו כי אין מציאות בעולם שזה לא יקרה. החזקים והמקושרים תמיד ישיגו לעצמם דברים על חשבון רוב העם.
    מהאי טעמא ביקורת על עוולות של ראשי הציבור היא לא ביקורת בונה. כפי שאפשר לראות סביבנו. ניקח לדוגמא את האשמות נתניהו בשחיתות. מבלי להכנס לשאלה אם זו אמת או לא. נגיד שנתניהו נכנע ויורד מהבמה, או מפסיד בבחירות. יש לכם צל צילו של ספק שהבא במקומו יהיה גרוע לא פחות ואולי יותר – באותו תחום שבו האשימו אותו? לכן ביקורת על עסקנים וכדומה היא לא יעילה, כי גם אם היא תועיל שיוחלפו או שיפחדו, המצב לא ישתנה. זה טבע האנוש. נותר רק לקוות שהזאב יצא שבע והכבשה תישאר – איכשהו – שלמה. כי באופן טבעי גם החזקים מבינים שאסור להם להגזים.

    • אכן בכל מקום שיש בני אדם יש שחיתות אבל גם בשחיתות יש רמות השווה בין מדינות מערביות לכאלה שאינן וזו ממש לא סיבה להרים ידיים מצב בו מערכת החינוך החרדית לבנות יושבת על כסף ציבורי ועושה מה שהיא רוצה לא קיים בשום מערכת חינוך ציבורית בעולםמצב בו חבורת עסקנים בזויה הובילה את הציבור החרדי למצב שלא מלמדים במערכת החינוך שלו לבנים לימודי חול ברמה הבסיסית ביותר ואת השלמת הלימודים עושים בגיל מבוגר ומכספם של ההורים שגם ככה לא משופעים בממון לא קיים בשום מדינה מערבית בעולם.

  • הרב פרקש היקר. אילו רבי עקיבא היה מתעורר כעת מקברו, הוא לא היה מבין על מה אנחנו מתאבלים, כשמצבנו יותר טוב מהמצב בימי דוד ושלמה.
    מה לעשות? החזון איש שאמר במפורש שהמדינה לא תחזיק יותר מכמה שנים פשוט טעה.
    מי שחזה את העתיד הוא הרב קוק, אלא שפשוט אסור לכם לצטט אותו. ולכן לעולם תישארו מוגבלים ביכולת החשיבה שלכם, כי אסור לכם ממש לפתוח את הראש.
    הרב קוק הוא גם היחיד שהסביר מודל משכנע מדוע הקדוש ברוך הוא גלגל את הגאולה על ידי חילוניים. ניצחון מלחמת השחרור וששת הימים והנס העצום של מבצע אנטבה הוא גילוי אלוקות כפשוטה.
    אתם יודעים מדוע אתם יכולים להמשיך להתאבל? כי אתם יודעים שהחילונים והסרוגים ימשיכו להחזיק עבורכם את המדינה ואתם תמשיכו לבוז להם.
    אז יש לכם לוקסוס ממרום שבתכם להמשיך ולהתאבל, ואחר כך במוצאי הצום לאכול ארוחה דשנה וטובה, כי המצב כאן מצוין.
    דבריי לא סותרים את העובדה כי יש להמשיך בעוז לקרב את עם ישראל לתורה ולמצוות, ולהחיש בהמהרה את החזון של "ומלאה הארץ דיעה את ה כמים לים מכסים" , חזון שנראה קרוב מתמיד.

    • אם בוחנים את דברי החזון איש לפי מבחן התוצאה אז גם גישת הראי"ה צריכה להיבחן כך – קרוב ל40% נשירה מהציונות הדתית….

    • הרב קוק לא חידש את הרעיון שהגאולה באה על ידי הרשעים ושהקב"ה מביא טוב לישראל על ידי ערב רב.
      הגר"א והרמח"ל כתבו זאת במספר מקומות
      וזה כל הרעיון של דעת תבונות וגילוי היחוד

  • מאמר מצוין
    מזדהה מאד עם התשובה שלך לסיבת האבלות, זהו גם ה"הרגש" שלי בתשעה באב.
    אנחנו אומרים לקב"ה – אמנם מצבנו היום טוב מאד, אבל הסבל שלנו בגלות בכל הדורות היה כ"כ גדול, עד שאנחנו לא "מתפשרים" עד אשר תגשים את מלוא החזון הגדול של עם ישראל.
    ובאשר לתגובה של "יהודה" בתגובות לפניי (למרות שההתנשאות וגסות הרוח שיש בדבריו אינם שווים תגובה…) – גם אם הרב קוק צדק, חלק גדול מהמתיימרים להיות "תלמידיו" בימינו, רחוקים מרחק אדיר מהתייחסות למדינה כ"גילוי אלוקות כפשוטו"…

    אם כבר הרשית לעצמך להתערב בחשבון נפש פנים-מגזרי שאינו שלך, אני מרשה לעצמי לומר לך באותה מטבע: לפני שאתה מטיף לאחרים על חזונו של הרב קוק, תדאג שהציבור ממנו אתה בא מתייחס ברצינות הראויה לאותו חזון, ותובע ממדינת ישראל את התביעות הראויות ממי שצריך להיות "יסוד כסא ה' בעולם" (כדבריו של הרב קוק). בינתיים, חברי הכנסת החרדים עושים זאת הרבה יותר טוב מהח"כים הדתיים לאומיים.
    אני שונא את השיח המגזרי הזה אבל דווקא בגלל זה הייתי חייב לענות לך…

    • אכן הבעיות של הציונות הדתית קשות.
      אני חושב שחילוף עמדות בינינו יכול להועיל כשאין כוונה סתם להתנצח אלא להגיע לאמת.
      אתה יודע מה ההבדל בינינו וביניכם? אנחנו מודים בבעיות שלנו ואתם לא. כי כידוע אתם מושלמים.
      אברהם אבינו חטא, משה רבנו חטא, אבל גדולי ישראל שלכם לא חוטאים ולא טועים.
      אתה יודע מדוע אתם חייבים להצדיק המשך אבלות במקום להגיד הלל לקדוש ברוך הוא? כי אחרת תצטרכו חלילה להודות שהמפעל הציוני עשה דברים טובים וחלילה צעירים שלכם ירצו להתגייס.
      אתה מוזמן לענות אבל אני לא ממשיך יותר את הויכוח כדי שלא יהפוך סתם להתנצחות
      תודה

  • כל הכבוד !

    (אתה נאמן לרבו של רבו של רבך יותר מהרב לויכטר שהוא דור שני בלבד)

  • בנותן טעם להביא את דברי מהר"ח אידליק ב"ספר המנהגים", בביאור סדר הפטרות שבעה דנחמתא:

    זה לשונו:

    לעת הגאולה יבא המבשר ויאמר: "דברו על לב ירושלים נחמו נחמו עמי קול קורא במדבר", ומבשרין אותה על בניה שנאמר: "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאו", וכתיב: "כרועה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים".
    וציון משיבה למבשר: "ותאמר ציון עזבני ה' ומה יש לי מזה אם בניי חוזרים, וחזר המבשר אל השכינה שהציון אינה רוצה להתנחם אם לא שתשוב בעצמך, ואמר הקב"ה למבשר ענייה סוערה לא נוחמה בתמיה? וכי אינה רוצה להתנחם עד בואי?
    מיד אמר הקב"ה "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ואומר למבשר אמור לה שאני בא!
    וכשבא המבשר ואמר לה שהשכינה בא וכשבא הקב"ה מיד שמחה שמחה גדולה והתחיל לשורר המבשר "רני עקרה" וציון משוררת "קומי אורי – שוש אשיש" ע"כ אין לשנות הסדר.

    מבואר שאף אחרי קיבוץ גלויות ובניין ירושלים עדיין "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ולכן היא "לא נוחמה" עד שהתקיים "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ורק אז "שוש אשיש בה' תגל נפשי וכו"!

  • מאמר מצויין.
    אני ממש מסכים עם דברי הכותב על כך שעלינו להתאבל על השחיתות וגרורותיה הפושים במחננו.

    אבל אני חושב שאין זו חזות הכל, וסופו של דבר, צריכים להגיע לדברי הרב פייבלזון ו/או הרב לוייכטר.
    ואסביר :
    מהי הסיבה שגורמת לאנשים שקוראים לעצמם "רבנים","אנשי ציבור","נאמני בית של …." וכו להגיע לשחיתות ?
    הרי לפי דברי הכותב ,
    "קשה להשלים עם הביטול של ההיבטים הכמותיים והחיצוניים של הישועה, הן בחומר והן ברוח."
    דהיינו שישנם באמת ,במובן מסויים לפחות, שיפורים רוחניים בדורנו על פני הדורת הקודמים !
    וכמו שתיאר את ריבוי הלומדים וכו…

    אני חושב, שהשחיתות היא בסך הכל סימפטום (תסמין,אומרים היום…) למשהו עמוק הרבה יותר :
    חוסר משווע בפנימיות בעבודת ה,.
    ופנימיות אין הכוונה לכל מיני הרהורי "מחשובה" עמוקים ודיונים פילוסופיים על משמעות המצוות.
    "פנימיות" היא בסך הכל להרגיש שכל העסק הזה של התורה והמצוות שאנחנו עוסקים בו כל היום הוא אמיתי כמו המשכורת שאנחנו מקבלים בעשירי, כמו הקור של המים ביהודיה, וכמו כל דבר אחר "רגיל" שאנחנו עושים ועוסקים בו ביום יום.
    זה מושג שקצת נופח והוצא מהקשרו, אני חושב , אבל בסופו של דבר , זאת הכוונה.
    להרגיש , ובאמת , שמה שאנחנו עושים הוא אמיתי. לחיות את זה.
    וכאן אנחנו מגיעים לדברי הרב פייבלזון והרב לויכטר,
    ואידך זיל גמור.

  • מאמר יפה ואמיץ. בהחלט מעורר מחשבה.

    הספרות שעולים כשאומרים ״נחם״ הם טבעיים. הקינות מדברות על חורבן ורדיפות ובזיון ומצוקה ואנחנו חווים מעט מאוד מאוד מאלה בדורינו ברוך ה.

    מבלי להכנס להצעה של הכותב, אעיר כי החברה החרדית הליטאית וגם החסידית מבחינה סוציולוגית מקדשת את שימור העבר. ככזו, עצם ההחלטה להגיב למציאות העכשווית ביחס לתחושות שלנו למושג החורבן כמו גם ביחס לתחושות אחרות (נניח חיבור לארץ ישראל הפיזית או לטכנולוגיה או אפילו לספקי קודש מסוימים שאינן חלק אינטגרלי מעולמנו כמו נ״ך וספרי שירת קודש) מנקודת מבט יהודית לא מרגיש ״אותנטי״ לאידישקייט.

    ישנה התרפקות תרבותית על הגלות, לא חלילה צרות הגלות, אלא המציאות החברתית-תרבותית שהיוותה את הכר שעליו צמחה היהדות שאותה אנחנו משתדלים לשמר. יותר מכך, אנחנו מנסים לעורר בקרבנו תחושות של דורות קודמים כדי להרגע ״יהודיים״ יותר.

    הכותב למעשה מבקש שנגיב למציאות ובכך הוא ״סוטה״ מהנורמות התרבותיות שאימצנו ביחס לרוחניות שלנו.

  • "על בתי דינים שאינם מתנהלים כראוי, על עסקנים שמשתמשים ברבנים כדי לסגור חשבונות, על שלמונים שמשלמים לגבאים שונים ומשונים"
    ובזעקת כאב איומה, מוסיפים –
    על מורות ו"יועצות חינוכיות" שהורסות משפחות, זורעי לשון הרע ושם רע שאינם מפחדים מדין שמיים!!!!!
    מרעילי נשמות "בשם ה'" כביכול, לוקחי שוחד ורודפי שלמונים, העושים מלאכתם רמייה, אין דין ואין דיין לנגד עיניהם ורק את טובת נפשם מבקשים,
    אוי לכם מיום הדין ומיום התוכחה!!!!
    עיני זולגות דמעה על חורבן משפחתי על אובדן אחותי
    הלוואי ויקום האיש הזה, שילחם בכוחות הרוע האלו שהאנשים הללו הם משרתיהם, שיושיע את הצדיקים והתמימים הנרמסים תחת מגפיהם של הקלגסים האלו.
    שיגרש את חושך הפחד, האימה, החורבן וההרס הסתר הפנים האיום בו הרשעים חוגגים והצדיקים בוכים,
    ויצית את אור התקווה לאמת, אהבה ושלום,
    ליבי אומר לי שאין לנו אלא לחכות לבן דוד.
    ולהחזיק בכל הכח בחבל האמונה, בעיצומם של חבלי משיח.

    אבאלה שבשמים, אבינו מלכנו, כל הסימנים כבר התקיימו –
    "היוקר יאמיר… בת קמה באמה… אויבי איש אנשי ביתו…. פני הדור כפני הכלב.."
    "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"!!
    אנא ה' הושיע נא !! גלה כבוד מלכותך עלינו !
    רוצים רק את המלכות שלך האמיתית ! די כבר לכל הרשע !!!!!

    וכך מתוארת התקווה בספר המופלא של הרב ארז משה דורון – "לוחמי התמורות"
    "בא יבוא אחד, יחיד ומיוחד, אשר יירפא את העולם מן הפחד, וייטהרו מן האימה"
    והרגע הזה העתידי –
    " האור בשמים דעך עד גמירא. הדבר המאיר היחיד שנותר היה כדור האור. הוא ניצב מעל לוחמי התמורות וליטף את פניהם המיוסרים כאב אוהב המלטף פני בנו יחידו. בעודו צולל אל אימת חשיכה שאין לה שם, הצליח הקיסר להבין : חיויא חלף מן העולם".
    והנביא צפניה – (פרק ג )
    "שריה בקרבה אריות שואגים
    שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר
    נביאיה פחזים אנשי בוגדות
    כהניה חללו קדש חמסו תורה
    ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה
    בבקר בבקר משפטו יתן לאור
    לא נעדר ולא יודע עול בשת"…
    "והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'
    שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידבר כזב
    ולא ימצא בפיהם לשון תרמית
    כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד
    רני בת ציון הריעו ישראל שמחי ועלזי
    בכל לב בת ירושלים
    הסיר ה' משפטיך
    פנה אויבך מלך ישראל
    ה' בקרבך לא תיראי רע עוד"

  • שלום רב,
    אכן נראה שיש בדברים כדי מתיחת ביקורת נוקבת על הרוח המנשבת בציבורינו, ואף אומץ לא מועט מגלה הכותב בהעלותו עניינים כאובים אלו עלי כתב,
    דא עקא שמתוך הדברים ניתן להתרשם במרירות מה, הממנפת הגות באשר היא לפלטפורמה המשמשת לפורקן הרפש הרווח במחננו, שכן אם בדברי הרב לויכטר היה ניתן לשמוע המעטה בבניין היהדות ההולך וגדל בא"י, הרי שבדברי הרב פייבלזון לא נשללה מעלת פריחתה כלל, דבריו נסובו סביב הסיבה שבשלה נכון להתאבל על אף שיבת ציון ה'מבורכת', ובלא מאמץ, לא ניתן לראות בדברים הדחקות של חזיונות אלו ואחרים, התופעה אותה מבכה הרב פייבלזון אינה עומדת בסתירה ל'ראשית צמיחת גאולתינו', הנחיתות החרדית הניזונית מעל כל במה תקשורתית הינה עובדה, הבטחון האישי במופתיות דרכם של יראי ה' אינה מנת חלקם של מרבית הציבור, מה שלבלי ספק יוצק אבל נוסף בחורבן היהדות המפוארה עליה אנו מקוננים,
    ובכללות, ואף בהתייחס לדברי הרב לויכטר, ישנה נטייה בלתי מוסתרת בדברים לרוקן כל תוכן מדברים רמי מעלה שנכון לקונן עליהם, כדוגמת בית המקדש, שהוא הליבה האינטגרלית מפריחה יהודית, תהא אשר תהא, בכל המקורות היחס למקדש הינו כאל מבנה בעל משמעות אלגורית לחלוטין, שאותה מנסה הכותב לדלל ככל הניתן, גם בקינות ישנו רושם ברור לקינה על נעדרות ההילה האופפת את המקדש, שמשמעותה כפי הנראה הייתה מרכזית ביהדות דאז, 'מטריאליזם' היה תמיד בעוכריה של היהדות, התשוקה לרוקן מונחים מתוכנם הנשגב, רחוק ככל שיהא, היוותה אנטי-תזה למשנת היהדות בשורשה,
    אין לזלזל בפירוש הנפלא אותו מעניק הכותב ל'יום האבל הלאומי-השנתי', אך אל לנו להתעלם מהרבדים הבלתי נדלים ומהותיים יותר-לבלי ספק, אשר נעדרים מאיתנו בגלות,
    באשר לביקורת הנמתחת, תופעות אלו, אשר מונה כותב השורות, אינן נזכרות בדברי המקוננים כחלק מסיבת החורבן, אשר עליהם יש לקונן, כי אם באופן טריוויאלי, מה גם שהקינה נסובה סביב החסר, באשר היא 'קינה', ונדמה כי ביום שבו נכון להתאבל על העדר, שלא מן העניין יהא לעסוק בתקווה ובכליה.
    ולגופה של תלונה, נדמה כי גם בימי קדם לקה הציבור האדוק בסירחונות מעין אלו, החל מליקויי צניעות כאלו ואחרים, [המופיעים לרוב בתלמוד], והן במעילה ובשחיתות הצומחים סביב כספי ואמון הציבור, תרחישים אלו הינם פרי הציבוריות באשר היא, ואף שלא נכון לראות דוגמא בציבורים המקבילים, ניתן להשתמש בהם כסמך למשוואה זו, ואין קהילה שמנוטרלת מכעין אלו,
    הדברים מקבלים משנה פרופורציה כאשר היחס הניתן למקדמי השחיתות למיניהם […] יהא כאל הבורסקאי שזכה ועליו נאמר 'אוי לו', ולא בכדי הדברים אמורים, שכן אותם אלו המתגוללים ברפש, מצאו את מקומם בין גללים אודות לטיבם, ואשרי האמונים על ההגות ודברי הרוח שמלאכתם נעשית בידי אחרים,

  • מאמר מרשים שנכתב במחשבה בהירה ובעוז-רוח.
    בחברה החרדית יש אכזבה (מוצדקתׂ) על כי תוכניתו של הקב"ה לגאולה בשלבים ("קמעא קמעא") אינה הולמת את התפיסות הפשטניות שלימדונו בגן, בת"ת וכו'. לתדהמתנו הקב"ה בחר בדמויות כמו בלפור ובן-גוריון שיובילו מהלכים חשובים בדרך לגאולה, אולי כדי לבלבל את הס"א…
    יש הרבה על מה להודות במדינת-ישראל, גשמית ורוחנית, ויש הרבה על מה להתאבל – על מצב החינוך החילוני-כפרני-פרוע, ועל המשפט החילוני-ליברלי-שמאלני, אשר פוסק בעקביות "כמקולקלים שבהם" ולא "כמתוקנים שבהם", עד-כדי-כך שאפשר להניח מראש שהוא בד"כ יפסוק נגד תורת/ארץ/עם-ישראל.
    כלומר, בינתיים אור וחושך משמשים בערבוביה, וביום-העצמאות צריך לומר הלל (בלי ברכה…) ותחנון גם יחד!
    עכ"פ, עד שיגיע בן-דויד על חמור בעל מאה/אלף גוונים – חשוב לתקן את עצמנו ולגרום לקידוש ה' במקום חילול ה'. למשל, להפסיק את האלימות והשנאה שבתוך ישיבה כלשהי, או חסידות כלשהי. למשל, להפסיק להעלים כספים בדרך למטרתם המוצהרת, ולהפסיק לעשוק שכירים בעולם החרדי (אשר רק יכולים להתפלל שהתנאים הסוציאליים שלהם וכספי-הפנסיה שלהם לא יימוגו לפתע). למשל, לטהר את מחננו מסוטים ומגלי-עריות ולהסגירם למשטרה. למשל, להפסיק לחלוב כספים מאנשים ומשפחות שנקלעו למצוקה תוך-כדי הבטחות בעלמא לישועה כהרף-עין.
    למשל, לצמצם את הכמות האדירה של לה"ר המכה את הכל בכל. עגום שאפשר להוסיף לרשימה עוד בעיות – כל אחד לפי הניסיון שנצבר אצלו ואצל משפחתו ואצל חבריו הקרובים.
    החברה החרדית אמורה להיות חברת-מופת, אבל לצערנו, למרות סגירותה המונעת הדלפות – יש די והותר חטאים וחוטאים המתגלים לאור-השמש, בגלל מהפכת התקשורת החופשית.
    צריך לתקן את עצמי ואת עצמנו, זה מה שמקרב את הגאולה. שפיכת זעם על המדינה ופגמיה, או לחילופין דיון מעמיק במורכבות החיובית-שלילית של המדינה, זה הרבה יותר קל, אך לא מקרב את הגאולה!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל