צריך עיון > סדר שני > תלמידי ישיבות: האמנם קרבנות קורונה?

תלמידי ישיבות: האמנם קרבנות קורונה?

תמר פפר
תמר פפר מנחת הורים, מוסמכת על-ידי גב' רחל ארבוס

בבסיס השיח הציבורי סביב "משבר תלמידי הישיבות" בתקופת הקורונה עומדת הנחה שלפיה תלמידי ישיבות אינם מסוגלים להתקיים שעה אחת ללא המסגרת המגוננת של הישיבה. הנחה זו אינה מביעה אמון בבחורינו הצעירים, ואינה מעודדת אותם לגלות אחריות אישית ובגרות. מן הראוי לשנות את אופי השיח, ולהדגיש גם את ההזדמנויות שהביאה תקופת הקורונה לתלמידי הישיבות.

כ"ד תמוז תש"פ

אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור בשבועות האחרונים הוא מצבם של תלמידי הישיבות בעקבות תקופת הקורונה. "(הקורונה עשתה לנו) מה ש-70 שנה הציונים לא הצליחו לעשות," אמר לאחרונה הרב יצחק קולדצקי. "אנחנו חוששים שבחורים, מספר גדול מאוד מהם, לא חזרו ונפלו לרחוב; זו סכנת נפשות כשהם לא מגיעים לישיבות."[1] איש חינוך אחר הביע חשש מ"תחושה של הפקרות", כי "אין מישהו שמפקח על אותם בחורים שיכולים להידרדר מבחינה רוחנית."[2] אמירות דומות נוספות נשמעו לרוב; רוח הדברים ברורה: בהיעדר מסגרת, תלמידי הישיבות מועדים לחוות משבר רוחני עמוק.

אקדים ואומר שאני מודעת לכך שמדובר בתקופה מאתגרת, וכי יש תלמידי ישיבות שהגיעו בעקבותיה למצבים רוחניים קשים. אני מבינה מנין מגיעים תגובות הפחד והחשש לנוכח התופעות האמורות, והרצון להגיש תמיכה וסיוע לאלו שנפלו. לצד זאת, אני מתקשה להשלים עם ההנחה הגורפת שתלמידי ישיבה הם יצורים חלשים הזקוקים לשמירה תמידית, שבלעדי המסגרת המחזיקה אותם עלולים להתפרק כליל.

הרי אין מדובר בילדים קטנים, הזקוקים להשגחה הורית קרובה או לתשומת לב תמידית של מורה; מדובר בבוגרים, שבמקרים רבים כבר החלו את העשור השלישי של חייהם. […] לצד החששות המובנים, האם אין מקום לדבר על ההזדמנות של הימצאות תלמידי הישיבה מחוץ למסגרות המקובלות?

בבסיס הדיבורים על "המשבר בישיבות" עומדת הטענה שאמנם כולנו חווים משבר בתקופה הזאת –  תלמידי בתי הספר, תלמידות הסמינרים, העצמאיים, השכירים, ההורים והזקנים – אך הפגיעה בתלמידי הישיבות קשה במיוחד, בהיותה פגיעה רוחנית העשויה להיות בלתי-הפיכה. וכאן המקום לשאול: האם בנינו כה שבריריים, עד שעלינו לחשוש שמספר חודשים ללא מסגרת עשויים להרוס את חייהם הרוחניים?

אני סבורה שהנחה זו אינה נותנת די קרדיט לתלמידי הישיבה, אינה נותנת בהם די אמון, וכי היא עלולה ליצור נזק. הרי אין מדובר בילדים קטנים, הזקוקים להשגחה הורית קרובה או לתשומת לב תמידית של מורה; מדובר בבוגרים, שבמקרים רבים כבר החלו את העשור השלישי של חייהם, שמקביליהם בחברה הכללית הם חיילים או קצינים בצבא, או צעירים שכבר סיימו את שירותם וכעת מחליטים על עתידם. לצד החששות המובנים, האם אין מקום לדבר על ההזדמנות של הימצאות תלמידי הישיבה מחוץ למסגרות המקובלות? האם אין מקום לדבר על האחריות האישית שיכולה לבוא לידי ביטוי דווקא בתקופה זו?

במאמר קצר זה אנסה להשמיע קול אחר בתוך השיח סביב תלמידי הישיבות – קול שאליו התעוררתי מתוך ניסיון אישי עם שני בנים הלומדים בישיבה גדולה. כאמור, אין כוונתי שקול זה יבטל את הקולות האחרים; ודאי שיש צורך להתייחס לאותם תלמידים הנמצאים במשבר, ולחשוב כיצד לסייע להם להיטיב את מצבם. אך דומני שחשוב להשמיע ולשמוע את הקול הנוסף, ואני מקווה שהעלאתו על-גבי במה זו תהיה לתועלת.

 

הזדמנויות הקורונה

אני אם לשמונה ילדים, שניים מהם – בני הגדולים – לומדים כאמור בישיבה גדולה. למשך כשלשה חודשים ומחצה שהו אותם בנים בבית, ללא מסגרת פורמלית. רק לאחרונה הצטרפו שניהם לקפסולות במסגרת הישיבה. תקופה זו היתה בעיני הזדמנות ייחודית, שתרמה רבות לבני הגדולים ולמשפחה כולה.

הקורונה העניקה לתלמידי ישיבות הזדמנות לגלות אחריות אישית ולפרוח דווקא מחוץ למסגרת הישיבה בתחומים שהזכרתי: בהתמודדות עם דינמיקה משפחתית עדינה, בדאגה לעצמם במישורים הפיזיים והרוחניים, ובעיסוק בתחומי עניין נוספים שאינם בהכרח נחלתם בישיבה

ראשית, היתה זאת הזדמנות עבור הבנים להכיר לעומק את אחיהם ואחיותיהם הקטנים ולפתח קשר משמעותי אתם. כבר מתקופת הישיבה הקטנה, וקל וחומר מאז תחילת תקופת הישיבה הגדולה, זמן השהייה של הבנים הגדולים בבית מצומצם מאד. זהו מצב טבעי ולגיטימי כמובן, אך הוא מונע מהבנים את הקשר הרצוף והעמוק עם אחיהם. תקופה זו הביאה הזדמנות חד-פעמית לחיזוק הקשר המשפחתי בין בני הבית.

יתרה מזו, השהייה של הבנים הגדולים בבית עוררה אצלם צורך להתמודד עם סיטואציות משפחתיות שכיחות הדורשות מיתון, דחיית סיפוקים, וכיבוד הזולת גם אם הוא צעיר ממך בשנים. מצבים אלה קיימים אמנם גם במסגרת של ישיבה, אך אין תחליף חינוכי לבית מלא ילדים – וגם הורים, שאת סמכותם הם צריכים לעכל – הדורש איזון בין קשרי משפחה הדוקים לבין מתחים סביב משאבי הבית המוגבלים. תקופה זו העניקה הזדמנות חשובה להפנמה ולתרגול של הבגרות הנדרשת להכלת סמכות מחד גיסא, ולגילוי אחריות ואיפוק מאידך גיסא.

נוסף לכך, השהות הארוכה מחוץ לישיבה היתה הזדמנות להרחיב את הדעת במגוון מישורים. מישור אחד היה לימוד במובנו הפורמלי: רכישת ידע בתחומים שונים, תורניים וכלליים, באמצעות קריאה ועיון. לצד זה, היתה זו הזדמנות להרחבת הדעת במובן פחות פורמלי: התאפשר להם לפגוש דמויות שונות (מרחוק או שלא, בהתאם לנסיבות), לקבוע לימוד בחברותא עם תלמידי חכמים שבדרך כלל אינם נגישים. במישור האישי, לצד לימוד בחברותא החורג מהמוכר במסגרת הישיבה, בני בהחלט מצאו את הזמן לעסוק בלימוד תורני השונה בתוכנו ובמהותו מהלימוד הרגיל של הישיבה.

ההכרה בהזדמנות שהעניקה תקופת הקורונה נובעת מאותו מקור של אי-הנחת לנוכח השיח החרד שתיארתי לעיל. החרדה העמוקה מהיעדר המסגרת משקפת תפיסה שאינה מכירה ביכולת האדם לקחת אחריות אישית. מתוך כך, מתגבשת העמדה שבנינו יתפרקו וידרדרו רוחנית אם נוציא אותם לרגע מהמסגרות העוטפות אותם בצמר גפן. אינני טוענת שאין חשש לכך, אך הדבר מקביל לחשש המתלווה לכל הזדמנות, והשאלה היא כיצד אנו בוחרים לראות את התמונה ומה אנו מבקשים להדגיש. בעיני, הקורונה העניקה לתלמידי ישיבות הזדמנות לגלות אחריות אישית ולפרוח דווקא מחוץ למסגרת הישיבה בתחומים שהזכרתי: בהתמודדות עם דינמיקה משפחתית עדינה, בדאגה לעצמם במישורים הפיזיים והרוחניים, ובעיסוק בתחומי עניין נוספים שאינם בהכרח נחלתם בישיבה.

מתוך הנושאים השונים שהזכרתי, אבקש להתמקד כעת בכלל המקיף את כולם: נטילת אחריות אישית.

 

נטילת אחריות בעולם הישיבות

מוסד הישיבה של אירופה, שהתקיים עד חורבנו בשואה, התבסס על נטילת אחריות האישית מצד תלמידיו. בימים ההם, עצם ההגעה לישיבה היתה כרוכה בבחירה אישית מרחיקת לכת: בחירה בהתפתחות רוחנית של "תלמיד חכם" ואף בעתיד תעסוקתי של רב בישראל. גם החיים בישיבות היו רוויים בחירות אישיות ונטילת אחריות: באיזו ישיבה ללמוד, איך לארגן אוכל ולינה, מתי (וכיצד) לבקר בבית, באיזה לימוד להשקיע, מאילו רבנים לקבל, ורבות כהנה. כל מי שקורא ספרות ביוגרפית על אודות דמויות שלמדו בישיבות אירופה מקבל דוגמא מוחשית של נטילת אחריות אישית: האדם נוטל את עצמו ואת גורלו – עד היכן שגבול ההשתדלות האנושית מגיע – בידיים. ויודגש: מדובר בנערים שהגיעו לישיבה בצעירותם – בגיל 15 או 16, ולעתים אף בסביבות גיל בר-המצוה.

בניגוד למוסד הישיבה של אז, הבחירה ללמוד והלימוד בישיבות זמננו אינם כרוכים בנטילת אחריות אישית עמוקה. התלמיד מגיע אל הישיבה במסלול מוכתב מראש: חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה. אפילו הבחירה בין ישיבות שונות בדרך כלל מצומצמת לישיבות 'מאותו סוג', ותלויה לעתים קרובות בהכרעת צוות הישיבה הקטנה. נוסף לכך, חיי הישיבה אינם דורשים מתלמידי הישיבה מידה גדושה של נטילת אחריות אישית. כל צרכי התלמיד, הן בגשם והן ברוח, הרי הם באחריות הישיבה (ואם זכה, הבית אף יעניק בונוסים). הישיבה דואגת לאוכל ולינה, לשיעורים ו"ועדים", והיא אף קובעת את הראוי ללמוד ואת שאינו ראוי ללמוד. גם מחשבות על העתיד אינן מטרידות את בן-הישיבה של היום; עליו לחיות את ההווה במלוא זיוו והדרו; גבול המחשבה העתידית הוא השידוך המיוחל.

בניגוד למוסד הישיבה של אז, הבחירה ללמוד והלימוד בישיבות זמננו אינם כרוכים בנטילת אחריות אישית עמוקה. […] כל צרכי התלמיד, הן בגשם והן ברוח, הרי הם באחריות הישיבה

אין כוונתי שאי אפשר למצוא הזדמנויות לנטילת אחריות בישיבה. בכל ישיבה, ובוודאי בישיבות ללא 'משטר' קפדני מדי, קיימות הזדמנויות רבות לגלות אחריות אישית. אחריות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בהגעה בזמן לתפילות, ביצירת קבוצה קטנה של "חבורה" או "ועד", או בחיפוש אחר דמות תלמיד חכם, בתוך הישיבה או מחוצה לה, שניתן להתחבר אליה. עם זאת, הישיבה אינה בהכרח דורשת או אפילו מעודדת צעדים אלה. הישיבה מנסה לייצר סביבה נוחה ככל האפשר עבור התלמיד, ולייצר אווירה שבה רגלי בן הישיבה מוליכות אותו מאליו למושבו הקבוע בבית המדרש.

מציאות זו אינה מתרגלת את השריר הפנימי של נטילת אחריות, ובקצוות היא אף עלולה ליצור תפיסה של 'מגיע לי' במגוון תחומים – מהצרכים הבסיסיים ועד לדירת מגורים עם החתונה. אמרות חכמים המדגישות את המרכזיות של האחריות האישית, כגון "נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא"[3] – או בגרסא המפורסמת יותר: "פשוט נבלה בשוק, ואל תצטרך לבריות"[4] – אינן קובעות מקום בתודעת התלמיד. מלבד הבעיה המהותית הכרוכה במצב זה, הוא אף אינו מכין את האדם לחייו הבוגרים, שהניווט בהם בהחלט דורש מנה גדושה של נטילת אחריות. בלי להסתמך על מחקר מעמיק, אני משערת שחינוך לאחריות אישית היה חוסך לא מעט מהקשיים שחווים היום זוגות צעירים חרדיים אחרי החתונה.

אינני באה לקרוא תיגר על מודל הישיבות בדורנו. יש סיבות טובות וחשובות לקיומו, ואינני בת-סמכא לערער עליהן. אך אין ספק בעיני שבהינתן המודל הקיים, חודשי הקורונה סיפקו לנו הזדמנות פז לתרגל את נושא האחריות האישית אצל תלמידי הישיבה. פתאום הם נדרשו לגלות יוזמה בתחומים רבים: היכן ללמוד, מה ללמוד, באיזו קבוצה ללמוד (או שמא יש צורך בהקמת קבוצה חדשה), וכיצד לחלק את הזמן בין הלימוד ובין הבית. הם קיבלו הזדמנות לחשוב, ובעיקר לחשוב על עצמם – מה הם אוהבים ללמוד ולעשות, מה הם חוזים לעתידם, איך הם רואים את הבתים העתידיים שלהם לעומת בית הוריהם, וכך הלאה. בהיעדר מוסד מחבק, הם קיבלו הזדמנות לפתח את השריר הפנימי של אחריות אישית – שריר חיוני שבדרך כלל אינו מתורגל דיו אצל בנינו.

 

נפילות? לא בהכרח טרגדיה

כאן יבוא השואל וישאל: ומה באשר לחשש? מה עם הנפילות? האם נברך על הסיפור של נטילת אחריות גם במחיר של נפילות? תשובתי לכך היא כן! – כן בסימן קריאה. הרעיון הבסיסי של נטילת אחריות אישית כרוך באפשרות של נפילה. זהו חלק מהותי מהסיפור. מי שאינו מוכן לטעות, אינו עושה; ומי שאינו מוכן לשלם את מחיר הנפילה, אינו מסוגל להיכנס בשעריה של אחריות אישית.

הרעיון הבסיסי של נטילת אחריות אישית כרוך באפשרות של נפילה. זהו חלק מהותי מהסיפור. מי שאינו מוכן לטעות, אינו עושה; ומי שאינו מוכן לשלם את מחיר הנפילה, אינו מסוגל להיכנס בשעריה של אחריות אישית

הנפילה טבועה בתוך העולם הזה, והיא המבדילה בינו לבין "עולם שכולו טוב". מציאות חיינו היא ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). החטא כרוך בעקבנו, ומי שסבור אחרת אינו מחובר למציאות. אבל האם הנפילות הן באמת רע? אולי במציאות אחרת, שאינה אנושית, אפשר לקרוא להן "רע", אך בעולם שלנו הן פשוט חלק מהדרך. בכל תחום שנבחר, מכלכלה ועד הניסיון לקום מהמיטה בזמן, לא נמצא גרף העולה מעלה בצורה חלקה. הקו תמיד יהיה מורכב מעליות וירידות, שהן המגדיר הטוב ביותר של המצב האנושי הדינמי. על המצב הזה עצמו נאמר בתורה: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). הכל כלול, גם הנפילות. מן הראוי לצטט בהקשר דנן את דבריו הידועים של הרב הוטנר במכתבו לתלמיד שחווה נפילות:

באנגלית אומרים "Lose a battle and win the war" – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אומר "שבע יפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.[5]

נפילות הן חלק הכרחי ממסלול של גדילה וצמיחה. כיצד יכיר האדם את עצמו אם לא ייפול? איך יכול אדם לסלוח לעצמו אם מעולם לא התאמן בכך? כיצד יידע את הדרך לתיקון הנפילה אם מעולם לא חווה אותה? נפילות הן אפוא חלק מדרכו של אדם, חלק מהתקדמותו. אם בדרך כלל אנחנו סומכים על מוסדות בכלל, ועל הישיבה בפרט, שידאגו לתלמידים וימנעו את הנפילות, הרי שתקופת הקורונה היא אכן הזדמנות – הזדמנות לנטילת אחריות אישית; הזדמנות לבירור הדרך ולצעידה מדויקת יותר במסלול; ואף הזדמנות לנפילות. איננו מזמינים את הנפילות, אך אנו יודעים שהן יתרחשו – בתור חלק מהותי מתהליך הצמיחה וההתקדמות.

 

"הכל בגלל הסינים"

הפובליציסט אריה ארליך פרסם לאחרונה טור במגזין "משפחה" (שהוא עורכו) המבטא באופן תמציתי את מה שמפריע לי בשיח סביב מצב בחורי הישיבות בקורונה:

אלפי בחורים מסתובבים ברחובות. […] השהות הממושכת בין ארבעת הכתלים, החיכוך הרציף עם בני המשפחה, גורמים להמון קצרים. […] בחור מטבעו לא תמיד אוהב לשאת במטלות הבית. […] בקיצור, מועד מועד לפורענות.

תיאור זה מקומם אותי. השהות עם בני המשפחה גורמת לחיכוכים? בחורים אינם אוהבים לשאת במטלות הבית? אם בחור בן שמונה-עשרה, בן עשרים, אינו מסוגל להסתדר עם הקרובים אליו, האם הפתרון הוא לברוח לישיבה, ואם אין ישיבה אז לפורענות של הרחוב?! היכן נטילת האחריות, של הבחור ואף של הוריו? אם תפקיד הישיבה לדאוג לאנושיות הבסיסית שלנו, כיצד יתמודד הבחור ביום שאחרי החתונה?

האם בחור ישיבה יכול לעזוב את כל העושר של עולם התורה, את כל מסלול העלייה, את כל הטוב והמתיקות של התורה – לנטוש הכל ברגע אחד של משבר, ו"הכל בגלל הסינים…"? היכן האחריות האישית שלו, החוויות הרוחניות שלו, השמחה שלו? והיכן החיבור שלו – חיבור של הכרה עצמית, של כוחות הנפש, של גבולות ושל דחפים?

ארליך ממשיך וכותב:

שער בנפשך בעוד איזה ארבעים שנה, תשב בסעודת שבת עם הילדים הנשואים, ותספר להם על הקורונה. האם תספר להם על התקופה שבה נלחמת על המעמד הרוחני, והצלחת? או שחלילה תאמר בעצב – זאת היתה תקופת הירידה הרוחנית שלי. מאז אני כבר לא אותו בחור ישיבה. זה שאתם רואים אותי היום רחוק כל כך, מנותק כל כך, זה הכל בגלל הסינים הארורים שהמציאו את הקורונה.[6]

דברים אלה מעליבים. הם מעליבים את תלמידי הישיבה, והם מעליבים את החברה החרדית כולה. האם אפשר באמת לדבר על בחור ישיבה שמאז ומעולם "שמר על מעמדו הרוחני"? האם הרוחניות היא אכן מעמד – האם היא מאפיין מדיד? וכיצד יתפתח ויצמח הבחור ברוחניות אם הוא כה עסוק בשמירה על המעמד? אך יתרה מזו, הבה נדבר על הבחור השני, זה שנפל ולא הצליח "לשמור על המעמד". האם מכאן נגזר גורלו? האם הוא בהכרח יסתכל אחורה ויאמר ש"מאז אני כבר לא אותו בחור ישיבה"?

המפתח נמצא בסיפא: "זה הכל בגלל הסינים הארורים." האם בחור ישיבה יכול לעזוב את כל העושר של עולם התורה, את כל מסלול העלייה, את כל הטוב והמתיקות של התורה – לנטוש הכל ברגע אחד של משבר, ו"הכל בגלל הסינים…"? היכן האחריות שלו, החוויות הרוחניות שלו, השמחה שלו? והיכן החיבור שלו – חיבור של הכרה עצמית, של כוחות הנפש, של גבולות ושל דחפים? רק חיבור כזה מאפשר לאדם להיות בתהליך של צמיחה ושל עלייה. אותה הגישה הפונה כלפי חוץ במקום כלפי פנים, הביאה מחנך אחד להציע פתרון מקורי למשבר בני הישיבה: "לפני שהם ידרדרו עוד מבחינה רוחנית, יש להוציאם ל'שוק השידוכים' ולחתנם."[7]  אבל הכשל אינו הקורונה, והפתרון אינו בריחה אל השידוך. הכשל מונח בהיעדר נטילת האחריות, והפתרון הוא בהתאם: נטילת אחריות אישית.

במקום לומר כי בחור ישיבה שחווה ירידה רוחנית בתקופת הקורונה הוא "כבר אינו אותו בחור ישיבה" במובן שלילי, אבקש לומר את אותו המשפט במובנו החיובי. תקופת הקורונה מעמידה לתלמידי הישיבות הזדמנות נדירה להכיר את עצמם באופן בוגר יותר, וליטול את האחריות הנגזרת מאותה בגרות

במקום לומר כי בחור ישיבה שחווה ירידה רוחנית בתקופת הקורונה הוא "כבר אינו אותו בחור ישיבה" במובן שלילי, אבקש לומר את אותו המשפט במובנו החיובי. תקופת הקורונה מעמידה לתלמידי הישיבות הזדמנות נדירה להכיר את עצמם באופן בוגר יותר, וליטול את האחריות הנגזרת מאותה בגרות. לנו, הורים ומחנכים, ניתנה הזדמנות לתת בהם אמון – האמון שמאפשר להם ללכת בדרכם שלהם ולחוות תהליך אמתי, שאינו פוסק גם כשהם חווים נפילה. אדרבה, אנו מאמינים בקימה מחדש ועלייה למקום טוב, נעלה ומחובר יותר. בחור ישיבה החוזר למסגרת הישיבה בתום תקופת הקורונה – הלוואי שנגיע לשם בקרוב – יכול לחזור בוגר יותר, מחוזק יותר, ומוכן יותר לחיים מהבחור שיצא ממנה בפורים תש"פ. הדבר תלוי בהסתכלות, שלו ושלנו, על התקופה נטולת המסגרת: האם מדובר בתקופה של איום וחשש לנפילות, או בתקופה של צמיחה ושגשוג? שני הצדדים קיימים, אך הבחירה איזה צד לחזק היא שלנו.

בכך אני חוזרת למקום שבו פתחתי. אני מכירה בכך שיש גם "קרבנות קורונה", שנפלו למקומות קשים והגיעו למצבים הדורשים התערבות וטיפול. אך לצד זאת, אני מבקשת שלא נהפוך את כולנו לקרבנות, ואת כל תלמידי הישיבה לאובייקטים חסרי אונים הזקוקים למוסד הישיבה כמו שילד קטן זקוק למעון. בכך אנו לא עושים להם טובה, אלא מגבילים אותם ומונעים מהם את האפשרות של נטילת אחריות ושל צמיחה פנימית. כלשונו הזהב של אחד הבנים שלי: "אני רוצה להיות בחור שלומד קידושין בחברון, ולא בחור בחברון שלומד קידושין."

 


[1] https://www.kikar.co.il/366489.html.

[2]  http://actualic.co.il/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%93%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%9A-%D7%A4%D7%92%D7%A2%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%91%D7%97%D7%95/.

[3] "פשוט נבלה בשוק וקבל שכר, ואל תאמר אני אדם חשוב ועבודה זו אינה ראויה לכבודי"; בבא בתרא קי, א.

[4] פסחים קיג, א.

[5] פחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת קכח.

[6] מגזין "משפחה", 2.7.2020.

[7] https://www.kikar.co.il/362301.html.

תמונה: גמלאי עיריית טבריה (CC BY (https://creativecommons.org/licenses/by/2.5

45 תגובות על “תלמידי ישיבות: האמנם קרבנות קורונה?

  • מאמר מרגש ומקורי! בהלך הרוח הרופס היום אני חושב שאפשר ללמוד קצת מאחינו בני התורה בציונות הדתית, שגם ביומיום הבחירה שלהם היא הרבה יותר גדולה והאחריות האישית היא יותר משמעותית, וגם בימים שכאלו הם נשארים עם עמוד שדרה עם אחריות אישית. נראלי שאם יבדקו סטטיסטית כמה בחורים חזרו ללמוד בישיבות הגבוהות גם שלא חייבים האחוזים יהיו גבוהים בפער מהישיבות החרדיות, נתון המשקף את העוצמה שיש בחינוך לעצמאות….

    • אתה מניח משהו ומזה אתה מסיק נתונים. אתה חייב ללכת לאקדמיה

    • שטות גדולה, האם אתה יודע כמה עצום הנשירה בציונות הדתית לדתלשיות? נא בדוק!

  • מאמר מעולה! כתוב בהיר ומעניין במיוחד.
    זה כל כך נכון שהישיבות לא מאמנות בכלל את שריר האחריות של הבחורים, לכן זה לא פלא שהרבה בחורים, פשוט לא ידעו מה לעשות עם עצמם פתאום בבית.
    היה מעניין לקרוא שבספרות ביוגרפית של דמויות בישיבות באירופה, ניכר שדווקא היציאה לישיבה, היא זו שהיוותה ממש "בית ספר לאחריות" לבחור. בדיוק הפוך מהיום…
    אני אישית בעד לבטל את הפנימיות בישיבות. לא רואה איזה טוב צומח מהן. הן בעיקר כר פורה לבעיות מכל מיני סוגים.
    בעיניי הרבה יותר הגיוני שבחור יחזור בכל ערב הביתה ויהיה גם שותף וחלק מהמרקם המשפחתי בזכויות ובחובות.
    בגלל שהבחור לא מאמן את שריר האחריות, נוצר אחר כך בשידוכים פער גדול בין הבחור לבחורה.
    דווקא החינוך של הבנות, הרבה יותר מעודד לקיחת אחריות מאשר אצל הבנים. בנות חרדיות שותפות מלאות במטלות הבית וטיפול באחים הקטנים.

    • כל מילה בסלע!

  • מאמר נפלא!

    הגדיר הרבה מהדברים שהרגשתי

    ישר כח!

  • יישר כח על המאמר הזה את צודקת בכל מילה גם אני חשבתי ככה

  • מאמר מקסים
    אך מאמר לא רלוונטי כל כך לצערי
    צר לי, אבל על זה בדיוק כל החברה החרדית בנויה
    על שלילת הבחירה כמה שאפשר
    המטרה היא פשוט להצליח להעביר את כל החיים בלי לפגוש שום דבר שעלול לערער, לא לפגוש חילוני, לא לפגוש אינטרנט, הכל על הדרך השלילה.
    וכך פשוט מתכנתים רובוטים ודואגים להסיר את כל הבאגים בדרך
    אם יש איפה שהוא איזו תקלה אז פשוט מנסים להוריד איך שהוא את אותו מפריע, ולהצליח שהבן אדם ימשיך לעבוד.
    אם היה קצת חיזוק לחיובי, קצת כן, מה כן צריך, מה כן מטרת היהדות ומטרת התורה, איך היא אמורה להשפיע בעולם ולא לברוח מהעולם, זה היה יכול לעזור גם למצבים שבהם פתאום האדם נתקל בשלילי והוא היה מצליח עם החיובי לגבור על השלילי.
    אבל כשהמטרה היא לשלול את הבחירה לאורך כל הדרך ורק לדאוג שנצליח לברוח כמה שיותר מהעולם, זה גורם לזה שאין כלים להכיל, ואז אין איך לבחור בטוב.
    ואגב, הבן של הכותבת ספציפית הוא באמת בחור מיוחד ונדיר גם בתוך כתלי הישיבה
    לא הייתי לוקח דוגמה ממנו למצב של שאר הבחורים.
    תודה על המאמר.

    • לא מחליפים סוס מצליח . העובדה שהציבור החרדי גדל והולך ויש בה הרבה תלמידי חכמים מוכיח שהשיטה הצליחה נגד הציונות ששאפה לבולל – כור היתוך . אנשים שמרגישים בשיטה הפרעה , הם אלו שנחשפו למרשתת והעולם הדוגל בפרורגרסביות . צא ולמד

    • סוס מצליח?? ממש!!!
      איזה עצוב זה לראות שצריך לבכות על בחור בן 22 שללא מסגרת לא מוצא תוכן ומשמעות בחיים שלו…..
      זה פשוט הודאת בע״ד שהמערכת אינה נותנת טיפת אישיות ובגרות לאנשים!!

    • לפי התורה בן אדם צריך להיזהר לא להעמיד עצמו בניסיון. אנחנו מתפללים על זה כל יום וזה חלק מהבחירה שלנו.
      אני מסכימה איתך שבן אדם ללא מחשבה יכול לגדול לרובוט בציבור החרדי וזה באמת חיסרון של החברה. אבל אפשר להתגבר על זה ע"י שנמצא את עבודת ד' האישית שלנו והצמיחה הפרטית בתוך הכלל.

    • אתה צודק נועם.אבל זה בדיוק מה שהכותבת אמרה במילים שלה. הציבור החרדי לא מנסה ללמד את הילדים שלו להיות גדולים אלא להשאיר אותם ילדים קטנים בלי שום כוח להחליט לעצמם.כל דבר אומרים להם מה לעשות.כל שאלה הכי קטנה צריך לשאול רב או מו"ץ מזדמן.אין כזה דבר להפעיל את המוח ולחשוב בהיגיון מה עושים.בעברית- משאירים אותם ילדים קטנים.והכי מצחיק זה שזה בדיוק ההיפך ממה שמוסד חינוכי אמור לעשות.לחנך אותך לחיים.
      במקום לחנך הם מסירים ממך את כל ההתמודדויות וכשאתה מתחתן ויוצא לחיים אין לך שום כלי כדי להתמודד עם הנסיונות.אין פשוט חבורת הדיוטים מנהלים את הישיבות.כותבת המאמר התנסחה עוד בצורה יפה.אני חושב שהם פושעים!! כן, שהם לא עושים את התפקיד שמוטל עליהם בישיבות והוא לחנך את הבחור להתמודד בחיים על כל מערומיהם.

  • התקופה של הקורונה הוא מבחן הכי קשה. כל בחור ישיבה אם התמיד ללמוד אז הוא נשאר בישיבה, ואם חלילה הפסיק אז הוא עזב את הישיבה כבר בעודו לומד בישיבה. בסופו של יום רוב הבחורים הרי עוזבים את הישיבה. השאלה היא האם הישיבה עזבה אותך בנימה של קצת גאווה, ש"ס משנה, השתדלות לסיים מסכת מידי שנה, ללמוד את רוב שולחן ערוך. בדרך כלל נתקעים בדף היומי.

  • מאמר קולע ונכון. כל מילה בסלע. אבל יש כאן התעלמות מהשאלה שזועקת, מה הפתרון?
    איך נוכל לגרום לבנינו להבין שהם אחראים לעצמם ואף אחד לא יכול לעזור?
    ניתן לחלק את הנושא לשניים. א. במסגרת יש הרבה כלים לצמיחה לימודית ורוחנית, ומחוצה לה אין את זה. מה ייתן לבחור את הרקע והסביבה, את הדחף והרצון לצמוח ולגדול, בלא אנשי צוות, בלא חברים לספסל ובלי פידבק ויחס למה שהוא עושה?
    ב. מחוץ לישיבה יש נסיונות, וזה לא סוד. הרחוב שוצף וגועש, וגם חלק גדול מאד מבני גילו המקבילים של בחור הישיבה בציבורים השונים, נופל ומדרדר למקומות שאיננו רוצים לחלום. וכאן השאלה, מה יגרום לבחור לא להתפתות, לא ללכת אחרי לבו ועיניו, להבין שזה לא המקום המתאים של בן תורה.
    נראה שעל פניו הישיבה היא המקום האידיאלי. אכן, רצוי אולי שבחור ייקח אחריות בביתו ובסביבה שלו, אבל הצמיחה האישית נגדעת. ברוב המקומות שהייה בבית לא יוצרת חיבור עם תלמידי חכמים הרכונים על תלמודם בבית המדרש השכונתי. רק בישיבה נוצר כזה חיכוך מידי שמפרה ומייצר רצונות ושאיפות אצל הבחור.
    הפתרון הוא רק לגרום לבחורי הישיבות להבין שהרצונות לא השתנו. השאיפות לא אמורים להתמתן בגלל "הסינים". אבל מה שכן השתנה הם הכלים העומדים לרשותו. במצב הנתון שיחפש וימצא את שאוותה נפשו, אפשר להמציא את ארגז הכלים מחדש, והפעם זה תפקיד של כל אחד ואחד מבני הישיבה.

  • מה שהכותבת לא מציינת הוא, שמוסד הישיבה באירופה כלל רק שכבה דקה מאד של צעירים, שאכן היו מוכנים לעמוד באתגרים הכלולים בהקדשת החיים לתורה. מרבית צעירי אותה תקופה לא רק שפנו בגיל צעיר לעבודה, והידע הרוחני והתורני שלהם היה אפסי, אלא שרבים מהם ירדו מהדרך, כפי שידוע לכל מי שמעיין בקורות התקופה. לפני השואה היו עיירות עם מאות משפחות של הורים שומרי מצוות, אך לא ניתן היה למצוא מניין של צעירים מניחי תפילין, ר״ל!
    הישיבות היום, הן לא רק מקום ללמוד בו תורה, הן חממות ששומרות על בנינו! אחוז הבחורים שבטבעו מתאים לשבת שעות ארוכות וללמוד הוא לא מאד גבוה, אבל נעשים מאמצי על שכל הבחורים יישארו במסגרת ישיבתית , כדי לשמור עליהם, כדי שהטרגדיה הרוחנית הנוראה שהייתה בשנים שלפני השואה לא תחזור!
    וכן, בתקופה קשה זו, כשיש יבלות רבות סגורות, נפרצה החממה, ובחורים רבים נפגעו, למרבה הכאב והצער.
    ועם כל הכבוד, לדבר בשוויון נפש על נפילות של בחורים, זה כמו אלו שטוענים שלא צריך כל כך להזהר מהקורונה, מקסימום ימותו כמה…

    • המצב באירופה אכן היה קשה במישור הדתי, וכידוע גם לימוד בישיבה לא הבטיח חיים של נאמנות לתורה ומצוות. אבל שימי לב שאנחנו לא נועלים את הבנות שלנו 24/7 במוסד חינוכי. הן מסיימות תיכון (או סמינר), ממשיכות ללימודים כאלה ואחרים, הולכות לעבוד בכל מיני מקומות, ומשום מה אינן עוזבות את הדת בהמוניהן. אולי תגידי שבנות כרוכות מחומר אחר, אבל אזכיר לך שבאירופה כולם עזבו את הדת, הבנות והבנים גם יחד. אז גם אם אנו דוגלים במוסד הישיבה בתור תיבת נח, כדאי לתפוס את ההזדמנות – כמובן מי שיכול – לחינוך לאחריות ולחוסן אישי.

    • אם הישיבות הן חממה חרדית, למה בחממה הזו לא דואגים שכבר ירכשו לימודי מקצוע בתנאי חממה חרדית?

  • ראשית אציין שקראתי את המאמר בעיון רב וזו תגובתי
    ההבדל בין עולם הישיבות של פעם, 50 שנה אחורה או אפילו 10 שנים אחורה, לזה של היום הוא הבדל משמעותי ביותר, שמים וארץ, הניסיונות בעבר לא קרצו כמו היום, אם בעבר בשביל לחטוא בכל דרך היה צריך ללכת קילומטרים היום ב350 שקל ניתן לקנות סמארטפון כולל סים ומכאן ועד דירדור בלתי הפיך הוא קרוב ביותר.
    וכל זה משום שהעולם כל כך התקדם כך שהמשיכה לעולם התרבות והפנאי (גם החילוניים) הוא חזק ועוצמתי, אין היום הרבה בחורים שלא מכירים מי יותר ומי פחות זמרים חילונים דוגמנים דוגמניות ועוד כהנה וכהנה, וכל זה כמובן משום שהכל נגיש הכל נמצא היום בהישג יד, כאמור כמה מאות שקלים ויש לו תעסוקה לכל החיים.
    אם כן המסקנה הבלתי נמנעת מטענות אלו זה שהמאמר אינו נכון וחוטא למציאות בכל דרך, אם כל הכבוד להערכה שיש לבחורי הישיבות והרצון לצייר אותם כאנשים חזקים ומחוספסים אינה נכונה מיסודה, כצה שהם יהו בוגרים וכמה שנגיד שבני גילם החילונים כבר עמוק עמוק מנהלים חיים משל עצמם, אבל הבה לא נשכח, הם חילונים! הם בצד היותר נוצץ של המפה הם מרגישם בגג העולם החומריות מדברת עליהם והם בתגובה זורמים איתה, מהבחורי הישיבות כמה שהם יהו בוגרים אבל תמיד, תמיד אם לא יהיה להם את המסגרת הקבועה!! מסגרת חברתית ורבנית! הם ירוצו כמו חיות רעות ויפלו חללים חללים. רוחנית.
    בתקווה להבנה ובתפילה שה' יסיר את חרון אפו מעלינו ונזכה לבריאות איתנה. אמן!

    • "הם (החילנים) בצד היותר נוצץ של המפה" משפט מטריד ביותר אם כי מובן, המשפט מראה כי הזלזול המופגן של ההנהגה החרדית כנגד עולם החומר הוא לא מוצדק ומהווה אולי יריה עצמית ברגל, צריך סדר עדיפויות נכון, אבל גם איזון. אישית יש לי ולרבים אפשרות להנות מכל מה שיש לעולם החילוני להציע ברמה גבוהה, ובכל זאת אני בוחר בלי הרבה חרטות להישאר בישיבה, ללמוד תורה. קיצר בגיל צעיר זה בהחלט מושך ומפתה אבל עם קצת איזון זה לא חייב להיות כך!

    • ״הם בצד הנוצץ של המפה…״ ״הם חילונים!..״
      זה נראה שהכותב בעצמו מתחרט על זהותו של שומר תו״מ… אם היה לנו טיפת אמונה והבנה בתוכן התורני שאנחנו מוכרים לצעירים שלנו, השיח היה נראה אחרת לגמרי, אדרבה יש לנו מה למכור מנגד, ולא לא יפלו חללים רבים, אנשים שידעו מה הם עושים ובשביל מה הם עושים את זה לא נופלים קרבנות בהזדמנות הראשונה!!! זה האמונה הבסיסית בכח האדם ובצלם אלוקים שלו!!!
      השיח הזה פשוט מאפיין לצערי את רוח היהדות החרדית בימינו, שלא מצליחה לתת משמעות לאורח חיים שלו, ובגלל זה מוכרחת כל פעם להילחם עם דרגת נחיתות לא מבוטלת, ולהסתגר ולהתעלם מהמציאות כדי שח״ו לא להיתקל באיזה שהוא ניסיון…

  • הסינים הארורים?
    כל מליארד הסינים אשמים בהפצת הקורונה?
    מה שיפה שאותו כותב שדש בעקבו בכבוד הבריות יהיה הראשון לצרוח ככרוכיה אנטישמיות ברגע שמישהו ירמוז שאולי בברוקלין הקהילות היהודיות לא נזהרו מספיק והפיצו את הנגיף בעיר…

    אמר לה ינאי מלכא לאשתו : "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"

    • אתה מתעצבן סתם. מההקשר הכללי של הציטוט ניכר שהוא כתב זאת בנימה סרקסטית.

  • טעות המחברת – בחורי הישיבה בגילאים אלו , בעלי שינויים הורמונאליים גדולים ובזמן של עיצוב אישיותם ודרכם . לכן אין לדמותם לסוכר , אלא , לסודה קאוסיק ושומן שהכול רותח ולכך צריך להתייחס

    • בא נגזים !!!

  • אבקש להתייחס ל2 נקודות הקשורות לדעתי זו בזו.
    א. כתוב כי האב חייב ללמד את בנו לשחות, הלימוד נעשה בהדרגתיות. לא ניתן לקחת את הילד לזרוק אותו למים העמוקים ולהגיד לו תתמודד, הוא יטבע ח"ו. לשלב של כניסה למים העמוקים ניתן להגיע אך ורק לאחר שהילד עבר תהליך של למידה. אם כן, לטענת הכותבת שאין לקיחת אחריות אצל הבחורים, הרי ודאי שלא ניתן לזרוק אותם אל הים הסוער של ההתמודדות הרוחנית, הרי זה מעוד לכישלון. איננו מקדשים את הכישלון אע"פ שהוא מוכרח בדרך אל ההצלחה. מובנת הזעקה הגדולה שבחורי הישיבות נופלים. על מנת להחזיק את עולם הישיבות צריך להיאבק שהבחורים יחזרו כדי שלא יפלו. אך עם זאת יש להפיק לקחים כיצד מחנכים מכאן ולהבא ללקיחת אחריות.

    ב. הישיבה היא לא רק מקום מסויים שניתן ללמוד בו תורה בנוחות. עיקר עניינה של הישיבה היא להוות המשכיות של תורה המתגלה מסיני "לא פסקה ישיבה מאבותינו". כשנאמר שאברהם היה "זקן ויושב בישיבה" לא הייתה הכוונה שכל מקום שהיה בו, הוא למד תורה. אלא זו הגדרה מהותית שאברהם היה קורא את שם ה', מופיע אותו בעולם. הישיבה היא מקום של הופעת התורה, לא רק במובן הטכני אלא גם, ואפילו בעיקר, במובן המהותי. לכן ישנה חשיבות מיוחדת שבחורים יחזרו וילמדו דווקא בישיבה.

    • לדעתי ניתן לחבר בין הכותבת למגיבים החולקים.

      יש לחלק בין הפרט שבציבור ובין הציבור עצמו. עמ"י במשך ההיסטוריה עבר הרבה משברים. רבים מעמ"י נפלו גם רוחנית וגם גשמית. כאנשים פרטיים בתוך הציבור לא היה מוכנות לקראת המשבר. אך כעם, כציבור, המשבר היה חלק מתהליך ארוך של התקדמות.

      כדוגמא נוכל להביא את הסיפור הידוע בסוף מסכת מכות: "וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך… היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק…" ר"ג, ראב"ע ור"ט זעקו את הזעקה של הפרט, האיש הפרטי והדור הפרטי. גם ר"ע קרע את בגדיו וזעק איתם יחד, אך עם זאת הוא גם צחק. ר"ע ראה גם את האבל הגדול וגם את המהלך ההיסטורי של עמ"י, את התהליך של הציבור לתיקון וגדילה.

      גם עכשיו עלינו מצד אחד לזעוק על נפילות הפרט ומצד שני להסתכל על הציבור כולו איך הכל חלק מתהליך של גדילה והתקדמות. צריך להשתמש בשתי העיניים, אחת מופנית אל הפרט כדי לסעוד ולתמוך בו בשעת המשבר והשניה מופנית אל הכלל כדי לתקן ולהתקדם.

  • ברור שיש צורך לפתח את שריר האחריות. בכל גיל. אבל האם זה אומר שילד בן חמש צריך ללמוד להתמודד עם ניסיונות של בן עשרים – כי "צריך לפתח את שריר האחריות"? האם מפתחים מספיק את שריר האחריות במסגרת הישיבות? ברור שלא – כי זו סתירה מובנית. אי אפשר "לפתח שריר בתוך מסגרת". לכל בחור סטנדרטי יש את הניסיונות האישיים שלו, גם אם הוא במסגרת, והוא נדרש לגלות אחריות אישית. זה נמדד בכמות, זה נמדד באיכות, זה נמדד ברציניות ולא תמיד בפרמטרים חיצוניים הניתנים לכימות ולמדידה, כפי שהיה בעבר בישיבות אירופה.
    אין ספק שהאחריות האישית שהוטלה בבת אחת על כתפי בני הישיבות – ולא רק עליהם – אינה מידתית על פי מסלול ההתפתחות הרגיל, גם אם הם לוקחים בחשבון את הצורך באימון שריר האחריות. אבל זה רצון הבורא בעת הזאת, בדיוק כמו שנטילת האחריות בשנות השואה לא היתה מידתית בעיני בשר ודם – והיא הוטלה על עם ישראל. לעתים נדרש ניתוח כואב, לא מידתי, אבל כולנו מסכימים שעדיף להפסיד אבר אחד מאשר את החיים.
    גם אם ארליך לא התנסח בצורה מספיק מדויקת, אבל עדיין במצב הנוכחי – ההתמודדות אצל רבים היא גדולה עליהם בהרבה מאד מידות – לפי מצב העניינים הנוכחי, כי הם לא התאמנו עד כה מספיק מול אתגרים מסוג זה. גם אם נפילות הם חלק ממסלול הצמיחה, יש סוג של נפילות שמרסקות את הנופל, ואי אפשר לזלזל בהן. למשל הטכנולוגיה. אי אפשר לומר שבחור תמים שנפל ברשת בעידן הזה – זה בסך הכל חלק מתנאי העליה שלו – כי לרוב אין לו את הכלים להתמודד עם נפילה מסוג זה, וצריך הרבה נסים כדי שיגיע למקום הנכון שיעזור לו להפוך את הנפילה הזאת למשהו שיהיה בסופו של דבר חלק מהצמיחה שלו. עבור רבים זה הופך בסופו של דבר לחלק, או לתחילת, התדרדרות ללא תחתית.
    חינוך זה התפקיד הכי חשוב שלנו כלפי עצמנו, שלנו כלפי ילדינו, שלנו כעם. ועדיין יש נקודות אל חזור – בהם נעדיף את האילוף על פני החינוך, כי הנזק אינו מידתי. ילד קטן שיסכן את עצמו, לא נמתין עד שיספיק לאמן את שריר האחריות שלו, אלא ניתן לו מכה על היד והוא יבכה, עד יקלוט שאסור לו לגעת באש או בסכין חדה. אכן, זה לא חינוך, זה אילוף. אבל אין לנו את הפריבילגיה להמתין עד שיהיה ראוי לחינוך בנושא זה. אומרים שהסטייפלר היה מכה רק על שקר. וי"א שגם על חוצפה ועל אכזריות. לדעתו מדובר בנזק בלתי הפיך ואי אפשר להמתין עד ששריר האחריות יתפתח.
    לסיכום: גם אם אכן מדובר עבור רבים בהזדמנות פז, בין עבור אלה המצליחים ובין עבור אלה הנופלים זמנית – עדיין יש סכנות מרובות ונפילות לא מידתיות – ועבורם כן צריך לנסות ולמנוע את המצבים הבלתי אפשריים מבחינתם.

  • אם זו הכותרת הייתי מציע לוותר על הפתיחה.
    "[הקורנה עשתה לנו] מה ש-70 שנה הציונים לא הצליחו לעשות", אמר לאחרונה הרב יצחק קולדצקי. "אנחנו חוששים שבחורים, מספר גדול מאוד מהם, לא חזרו ונפלו לרחוב; זו סכנת נפשות כשהם לא מגיעים לישיבות
    משפט לא נכון, שקרי וכפוי טובה

  • "[הקורנה עשתה לנו] מה ש-70 שנה הציונים לא הצליחו לעשות"

    כנראה חשפה את הזלזול של "הבית ברח' רשב"ם" בחיי המאמינים.

    במשך 70 שנים אנשים לא הבינו שהתנהלות נובעת מזלזול בחיים (ימותו אלף סכלים), כעת הם מבינים.

  • מאמר מדהים!!!
    מעלה בעיה מהותית בעיני בעולם הישיבות והחינוך של דורינו, בחורים יוצאים קטנים וחסרי יכולת התמודדות עם העולם.

  • לדעתי יש ללכת על דרך האמצע בנושא הזה הרחק מאותם האנשים הזועקים מרה שעולם הישיבות בדרך לכיליון אך הרחק מאד גם מאותם הטוענים ובינהם גם כותבת המאמר שזה דבר טוב וראוי. התשובה הפשוטה לכך צריכה להיות שזה נושא אינדבדואלי לחלוטין. ישנם בחורים שאחרי שבוע מחוץ לישיבה הם כבר ברחוב, וישנם אחרים שבאמת מצליחים לשרוד בחוץ (דבר זה נוגע לסיבה שבגללה בחור נמצא בישיבה, האם מתוך רצון אמיתי לשבת וללמוד ולהיות קרוב יותר להקבה, או שפשוט כך הם נולדו והם לא מכירים משהו אחר וברגע שעזבו את המסגרת הם ישר הלכו לנטייה הטבעית שלהם). מילא כלפי הקבוצה הראשונה, אין מה לדבר בכלל וודאי שזה גרוע, אבל גם כלפי הקבוצה השנייה אין ספק שבעולם שאנו חיים היום שבו המעבר בין בחור ישיבה רציני לפורק על יכול להיות אפילו ביום אחד. בחור, כל עוד הוא לא נשוי ובלי קשר בכלל לגיל שבו הוא נמצא, צריך להיות בתוך התיבת נח כמה שיותר ובכל יציאה החוצה הוא מסתכן בנפילות שעליהם אנחנו אומרים לא! עם סימן קריאה, כיון שהמציאות מוכיחה שלא דומה בחור שלא חטא לבחור שכבר נגרר והתעסק במה שלא יהיה. מילא זה לא רק לא טוב אלא גם לא הוגן כלפי אותו בחור להשליך אותו לעולם הרחב ולומר לו תתמודד ומקסימום תיפול, לא נורא אח"כ תקום. זה דבר נוראי מאמא לומר לילד שלה כך, לפחות לדעתי. ועוד נקודה שראוי לציין שמה שלא יהיה בחור שלא נמצא במסגרת הישיבתית לא לומד באותה צורה, לא בכמות ולא באיכות, שבחור שנמצא במסגרת, וכמו שהכותבת עצמה כתבה שכבר מתחילים לעסוק בתחומי לימוד אחרים שיותר מושכים את הלב וכו' שלבחור צעיר שעדיין לא מילא כריסו בש"ס ואפי את הדברים הבסיסים ביותר הוא לא למד בזבוז זמן מוחלט בשבילו להתעסק בזה.

  • כאם בבית שכולו בנים, זו היתה עבורי תקופה מרגשת.
    כשבכל חדר בבית התקיימו ישיבה או חיידר טלפוני, לראשונה היתה לי הזכות להיות שותפה מקרוב ולחוות את הלימוד באופן אינטנסיבי.
    הבנים התמודדו עם השינוי כל אחד מהם בסגונו, לחלקם זה אכן מאתגר יותר. אבל אין ספק שהם צמחו מהתקופה הזו, כשבדיוק זו הנקודה העיקרית- לקיחת האחריות האישית על ההתקדמות שלהם,
    אבל:
    את הסיבה לכך אני מייחסת (מעבר לתודה העצומה לרבש"ע שחנן אותי בהם) לישיבות שבהן הם צמחו. דווקא בגלל שהשיגרה היא מובנית, מובילה ומכוונת- דווקא לכן לדעתי בזמני שבירת שיגרה הם יכלו לקחת איתם את ההכוונה הזו ולהמשיך הלאה.
    כלומר: הפתרון הוא לא לזרוק את הבחורים לרחוב כדי לאמן את שריר האחריות, אלא להמשיך לתת את המסגרת המגנה ככל שניתן, כך שגם כשהיא אינה קיימת הם ימשיכו לבנות את עצמם.

  • אם זה לא היה כה עצוב, זה בוודאי היה משמח לראות ההתעוררות כזו.
    ישנם מספר רב מידי של מערכות המאגדות את בחורי הישיבות הממוצעים, בתוך מסגרת מנמיכת קומה, מסירת אחריות, שמובילה לבסוף לקטנוניות בלתי נתפסת.
    התוצר הסופי עליו את מדברת שורשו במערכת כוללת שמהווה היום היסודות לחינוך וגידול בני התורה. יסודות אלו נבעו בשורשם מתוך מניעי אמת וגישה חינוכית. אך הובילו לקטסטרופה שהולכת ומחריפה, ומקבלת גיבוי מלא מהדרך והקונצנזוס הציבורי.
    החינוך מורכב כמובן, מפרדוקס טריקי עליו נותנים את הדעת המבקשים לחנך באופן פרטני, וכמוהם ענקי הדור המבקשים להציב יסודות איתנים למען דור ההמשך. מחד, עלינו לשמור מכל משמר על הניצנים העדינים ולאפשר להם לצמוח באין מפריע. אך מאידך עלינו לדאוג כי בסט הערכים אותו אנו מעניקים להם יופיע הכלי החשוב מכל, והוא היכולת להתמודד לבד. משום שלבסוף זו מטרת החינוך: "גם כי יגדל לא יסור ממנו"..
    ובהנחה שאנו איננו מחפשים לייצר "ילדים טובים" כי אם "אנשים טובים". הרי שעלינו לדאוג כי הם מסוגלים לתפקד גם מחוץ ל"תנאי המעבדה" הנוחים שאנו מספקים להם.
    עם זאת, בכדי לאפשר להם להתנסות ולרכוש יכולת התמודדות עצמאית, עלינו להציב אותם במקום בו ביכולתם למעוד. ומקום כזה עלול ואף עשוי בחלק מהמקרים לפגום בגרף העלייה המתמיד, אותו היינו מייחלים לראות אצל ילדינו.
    ההנחה שהחלה רווחת עם כניסתנו לארץ, וההבנה כי אנו בהזעקת אמת לאחר שמרבית יהדות אירופה הושמדה. ותורה נדחקה לקרן זווית. אמרה כי יש להפעיל את מלא המבערים ולהיזהר מכל משמר לבל יפסד אף לא אחד מאלו שקרובים יותר ללימוד התורה – דבר שכשלעצמו הוא מובן ומקבל. אך לצעד זה שאיננו אידאלי, היו הלשכות ותופעות לוואי הרסניות. כך, כחלק ממסגרת חירום זו, נוצר מצב מגוחך בו הקשר עם הקב"ה נתפס אך ורק על גב לימוד התורה. וממילא לבחור שמסיבה כל שהיא "דרכו" אינה מאפשרת לימוד מבוקר עד ליל – אין מה לחפש בעולם התורה ובעולמו של הקב"ה בכלל. נהגנו בצורה אכזרית יותר מ'הברירה הטבעית' של דרווין – הזנחנו נשמות טהורות והפקרנו מתקשים לפחי הרחוב.
    מובן, שכחלק מאותה המסגרת, שכאמור, הובנה בשעתה (אך יש לשקול אותה שוב כיום…) נשללה האפשרות לנקוט באותו צד חינוכי המלמד ניסיון וכלים להתמודדות מחוץ לאותם "תנאי מעבדה" באופן מעשי, משום שצעד כזה צפוי כאמור לפגום בגרף העלייה הקבוע.
    ומשום כך הוא נזרק מכל המדרגות. ואת מקומו תפס הנסיון לספק ככל הניתן את אותם "תנאי מעבדה" לכל אורך חיי היהודי. ולייסד מסגרת קבועה ואחידה אשר שוללת בחירה מסוג כל שהוא לאורך המסלול, כאשר התחנות קבועות ואחידות. דבר שהצליח במידת מה. עובדה.
    אך הוא איננו אידאל בשום צורה, ואת הנזקים שהוא הסב ומממשיך להסב אנו עתידים לפגוש רק אם נעיז להציץ למטה ולהישיר מולם מבט. איני מתכוון לציין כאן את כולם, אך אחד הבולטים שבהם הוא החרדה סביב בחורי הישיבה, שגורמת לצוותי ההנהגה להתחרות בניהם מי מגביל את צעדיו וקופה יותר ויותר ספציפיות משוללת כל מרחב אינדוודואלי עצמאי.
    כך, הגענו למצב בו בחורים בני 21 שיושבים ולומדים ברצינות יומם וליל. נמצאים במצב בו הדבר החשוב ביותר שיש להם לדאוג ממנו הוא האם יצליחו להשיג צ'ונט בליל שישי. והאם הלחמניה תהיה מספיק טרייה.
    בזמן שבמקביל אצל אחינו הטועים, בני גילם מפקדים על גדודים, מובילים קרבות, מנהלים משברים, ויכולים לחוות את האחריות של להטיס כלי בשווי מאות מליונים. להסתכן בחייהם, ובעיקר לקחת חלק מכריע ומשפיע בנעשה סביבם.
    כעת, שלא תטעו, אינני אומר בשום צורה כי יש לשקול התגייסות לצה"ל, יהיה זה חטא רציני לדברי, אם יוסק כך. וברור לי כי אנו, בני הישיבות מצילים באמת את ישראל והעולם כולו. אנו משפיעים הרבה יותר בתורתנו ומביאים שלום לעולם.
    אך עם זאת, הקושי לחוש זאת בצורה אמתית, והעובדה שהתנאים הסובבים אצל מרבית בחורי הישיבה לא השתנו מאז היותם בני 13. (ההמצאות במסגרת שמורה מה לעשות ובעיקר מה לא, האוכל הנגיש ומקום הלינה הנוח, וההתניידות ממקום למקום באמצעי תחבורה ציבוריים) גורמת באופן ישיר לבחור (בין אם הוא מכיר בכך ובין אם לא) לאבד את האמון ביכולתו להשפיע, ובהשלכות האמתיות למעשיו. והבגרות שהייתה אמורה לתפוס בו בגיל הזה, פוסחת עליו או נשארת מאחור.
    שוב, איני בא לומר שהציבור שמגייס את ילדיו לצבא הוא הצודק יותר. אך על פי המובא בסוף מסכת סוטה אנו למדים שבתקופה הזו "האמת תהיה נעדרת" ופירוש הראשונים מסביר כי כוונת הגמרא שלא יהיה מקום שיחזיק בקרבו את האמת המוחלטת. ולכן אני מתפתה לציין כי לדעתי ישנם מספר דברים שבכל זאת אנו יכולים ללמוד מאלו המכונים "בעלי הכפות הסרוגות"…
    והפער בינינו באותו נושא רק הולך וגדל, ובשעה שבמסגרות הדתיות לאומיות, מעודדים בכל עת לאחריות אישית, עצמאות מחשבתית, ולקיחת יוזמה. מעודדים להתנדבות ועשייה ובחורים בגיל 15 כבר מדריכים קבוצות של צעירים מהם. ומפתחים את אותם התכונות בצורה מעשית.
    אנו במקום זאת, מעדיפים למנוע מבחורינו להוציא רשיון נהיגה, דבר שבאופן מעניין היה אולי המאורע היחיד עד כה שהפריח ניצן זעיר של אחריות אישית, וסמל את אירוע ה:"ברוך הבא לעולם המבוגרים, כרגע נכנסת למגרש שמחייב אחריות ובגרות אישית, יש השפעה כללית לבחירות שלך, אנו סומכים על מעשיך."

    נכתב בכאב, וצפייה להתעשתות.

    • מסכימה איתך בכל מילה. תגובה לעניין – בחורי הישיבות בורבם אכן סובלים מנטייה קטנונית ביחס לבני גילם. אני רק רוצה להעיר את תשומת לבך לעובדה שלאחר החתונה קשה לראות את אותה בגרות קלוקלת, ומרגיש כאילו הם עולים מדרגה והופכים באחת לבוגרים כנדרש, ואף יותר באופן יחסי לבני גילם. ואם אכן בוחנים את התוצר הסופי – אולי בכל זאת השיטה עובדת…

    • לגמרי!! אף פעם לא הסתכלתי על רישיון-הנהיגה מההיבט הזה. צודק לחלוטין!

    • לדעתי לפחות בגרות מחשבתית ואחריות לא חייבים להגיע מכורח גירויים פיזים כאלה ואחרים ובמיוחד אנו שחיינו בעולם המחשבה בעיקר צריכה הבגרות להתפתח מהמקום השכלי ולא המעשי

    • אכן הם אינם חייבים. אך גירויים פיסים והכרח מציאותי עשוים לסייע ואף לכפות במקרה הצורך על הבגרות להתפתח. אגם שישנם נדירים אשר מפתחים בגרות באופן עצמאי וללא כל תלות, ההיסטוריה מוכיחה כי ככל שהיה הכרח חיצוני שהעלה את הצורך ל"התרצן" זמן הבגרות ואיכותה עלו.

  • למען האמת הישיבה היא כעיקרון קביים כמו למשל ניתוחי קיצור קיבה ועוד דברים מהסוג הזה גדולי ישראל מדורות קודמים לא למדו בישיבה לפי צורתה ב250 שנים אחרונות עד אז למדו בקלויזים או בשטיבלאך [כל ארץ היה לה את השם שלה אבל זה היה אותה משמעות] הישיבות הם למעשה היה צורך כי בחורים הסתובבו בכל מיני מקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם כשרבי חיים מוולוז'ין רצה לפתוח ישיבה רבו הגאון מווילנא לא התלבה מזה בהתחלה אחר כך שהוא אמר לו את המצב הוא הסכים לזה בדיעבד למעשה הישיבות אינן המצב האידיאלי גדולי תורה [גם בדור האחרון כמו החזון איש] לא גדלו בישיבות אלא עבדו על עצמם באופן פרטי אני קצת חושב בצורה קיצונית [כדרכי בכל התגובות] שלא רק שזה לא מזיק אלא יש עכשיו הזדמנות לבחור לגדול מחוץ לקופסא הישיבישיסטית ולגדול על אמת לדעת בגיל צעיר יחסית ש"ס בעיון וד' חלקי שלחן ערוך כך הוא כבול לסדרי הישיבה וכאן יש לו הזדמנות לגדול באמת זה תלוי רק בבחור

  • כל מילה בסלע.

  • אכן הם אינם חייבים. אך גירויים פיסים והכרח מציאותי עשוים לסייע ואף לכפות במקרה הצורך על הבגרות להתפתח. אגם שישנם נדירים אשר מפתחים בגרות באופן עצמאי וללא כל תלות, ההיסטוריה מוכיחה כי ככל שהיה הכרח חיצוני שהעלה את הצורך ל"התרצן" זמן הבגרות ואיכותה עלו.

  • הערה קטנה על שיטת שפר.
    העברת האחריות לידי החניך היא יסוד החינוך. שתהיה השלהבת עולה מאליה, כדברי רש"י.
    כל זה כלפי האינדיוידואל. הקולקטיב אינו יכול לסבול ולקחת אחריות, רק בחברת מופת שאין פרץ ואין צווחה ניתן להרפות ולסמוך על הכלל.
    סוד ההצלחה של הציבור החרדי הוא באיזון הזה בין נתינת אימון ויכולת בחירה לפרט, ושליטה מעט דרקונית בכלל ובציבור.

    • יכולת בחירה לפרט?
      בציבור החרדי?

  • ראשית יש לדעת יסוד הלמידה החברתית כבר נמצא בגמ' בבבא בתרא בהקשר לתקנת יהושע בן גמלא דמאן דלא ציית יהא צותא לחבריה ועל דרך זו יש לסכם את הדברים בלי ישיבות אין למי להתחבר ולקבל ברוחניות! אכן כל עוד נר השיבות דולק תקותינו זוהרת לנגדנו ומי שמפחד לגורל ישיבתו צריך בדק בית בדחיפות

  • מאמר יפה מאד.
    השאלה איפה הגבול…

    זאת אומרת למה בכלל צריך ישיבה? האם יש בה תועלת רוחנית?

    ואם כן, אז כשאין ישיבה – אין את אותה תועלת רוחנית. זה הכל.
    משוואה פשוטה…

    (את טענת "שבע יפול צדיק וקם" אפשר אגב בקלות לטעון כמעט על כל דבר כמו גם על חסימות באינטרנט וכדו' ולכן בעיניי זה לא הצדקה לתחושת רוגע ממצב שיכול לגרום לנפילת הצדיק…)

    אגב, סתם אכתוב נחת לכותבת המאמר.
    אני אמנם יותר מבוגר מבנייך כך שלא זכיתי לקשר ישיר איתם אבל שמם הולך לפניהם.. והם לא ראייה. הם באמת משהו מיוחד… זכית!

  • וואלה אהבתי
    כתיבה זורמת תוכן אקטואלי ומסר ברור
    ואתם כתבו על היהודים כטוב בעינכם ונחתום בטבעת המלך
    כשתראו את הטוב של היהודי מלכו של עולם יחתום

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל