איך מטפחים מצוינות במוסד עממי?

יש תחושה בציבור שהישיבות של היום זוכות מצד אחד לפריחה שלא נודעה כמותה, אך לצד זאת ניצבות על סף משבר ואינן מצליחות לענות לצרכי הציבור. המאמרים האחרונים בכתב העת "צריך עיון" משקפים היטב הלך רוח זה.

כדי להבין הן את הצלחת הישיבות והן את תחושת המשבר השוררת היום, ראוי ללכת מעט אחורה ולהבין איך הגענו לצורת הישיבה המקובלת היום. טענתי היא שיש ברכה דוקא בכך שהישיבות בימינו פונות לכולם ואינן מוסד אליטיסטי למצוינים בלבד. הבעיה היא שהן בנויות על היסודות של הישיבה המודרנית שהיתה מוסד אליטיסטי, וכך הן גורמות נזק גם למצטיינים פוטנציאליים וגם למכונים בטעות "נושרים".

 

יסודות הישיבה המודרנית

ישיבת וולוז'ין, שנוסדה על ידי ר' חיים וולוז'ינר, תלמידו של הגר"א ומחבר ספר "נפש החיים", נחשבת אב הטיפוס של הישיבה המודרנית. ישיבות שבהן יושבים לומדים ומקדישים את זמנם ללימוד התורה קיימות בישראל לפחות מזמן האמוראים. אולם וולוז'ין התייחדה בכך שנועדה להיות בית אולפנא המכשיר תלמידי חכמים מכל תפוצות ישראל, ללא קשר לקהילה המקומית. לפני הקמת וולוז'ין, כל רב קהילה היה מקבץ סביבו תלמידים והישיבה היתה אחד ממוסדות הקהילה. וולוז'ין המציאה מודל חדש – ישיבה כללית שאינה שייכת לקהילה המקומית. מכוח זה היא המציאה תפקיד חדש: "ראש ישיבה" שאינו רב קהילה. ראש הישיבה התמחה בטיפוח לומדים אף שלא שימש ברבנות מימיו. המימון של הישיבה בהתאם לא הגיע מהקהילה אלא מכל תפוצות ישראל.

הישיבה הפסיקה להיות מוסד מקומי והיתה למוסד המשרת את כלל הציבור היהודי, אך בעקבות זאת היא הפכה למוסד סגור, לבועה המנותקת מסביבתה

פועל יוצא של עצמאות הישיבה היה הפיכתה לבועה סגורה המאפשרת לתלמידים לשקוע כל כולם באוהלה של תורה. שקיעות זו לא היתה תוצר לוואי של היפרדות הישיבה מהקהילה אלא התכלית המבוקשת. זאת על פי רוחו של הגר"א שראה בהשתקעות בלימוד התורה תוך התנתקות מהווי העולם ערך לעצמו.

הישיבה המודרנית העמידה אפוא מודל חדש של מוסד ללימוד תורה, שהתאפיין מצד אחד בכלליות שלו ומצד שני בעצמאות המבודדת שלו. הישיבה הפסיקה להיות מוסד מקומי והיתה למוסד המשרת את כלל הציבור היהודי, אך בעקבות זאת היא הפכה למוסד סגור, לבועה המנותקת מסביבתה.

מטרותיה של הישיבה המודרנית היו שתים: היא שמרה על התפקיד המסורתי של הישיבה, להכשיר רבנים ומורי הוראה, אלא שביקשה לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר, על ידי ריכוז הכשרונות מכל תפוצות ישראל והענקת התנאים הטובים ביותר לפיתוחם. לצד זאת, הרעיון של "לימוד לשמה", שפיתח ר' חיים וולוז'ינר בספרו "נפש החיים" התבטא באידאל ה"מתמיד" שנוצר בישיבה המודרנית. הישיבה ביקשה לטפח השתקעות בתורה לשם עצם הלימוד, לבקש הרחבת הדעת ולעסוק בה בהתמדה תוך התנתקות מכל העולם, לפי מודל הגר"א.

 

מוולוז'ין לשיבות המוסר

השלב הבא בהתפתחות הישיבה המודרנית היה הקמת ישיבות המוסר. ישיבות אלו לקחו את הרעיון של מוסד לצעירים העומד לעצמו, במנותק מהקהילה, אך הסבו אותו למטרה שונה. התכלית העיקרית של הישיבה לא היתה להצמיח גדולי תורה שישרתו את תפוצות ישראל אלא לתת מענה לרוחות הרעות, רוחות ההשכלה שהחלו למשוך את הנוער היהודי.

ההתנתקות של הישיבה הוולוז'ינית היתה פועל יוצא של ה"לשמה", של הרצון ליצור מגדל שן של עיסוק טהור בתורה. ישיבות המוסר לקחו את אידאל "לשמה" זה ועשו אותו לכלי שרת להתנתקות מרוחות ההשכלה ששלטו ברחוב

הישיבה היתה אפוא למקום של בניית אישיות התלמיד על אדני התורה. אחד העמודים המרכזיים שלה היה בוודאי הלימוד לשמה וההשתקעות בלימוד, כמו בישיבת וולוז'ין. עם זאת, ההסטה של מטרת הישיבה שינתה מעט את מובן ה"לשמה" ששרר בוולוז'ין. ה"לשמה" היה לכלי שרת לתכלית אחרת. הלימוד כבר לא היה לשם התורה לבדה, אלא לשם בניית קומת אדם שלמה.

באופן פרדוקסלי מעט, הפיכת ה"לשמה" לאמצעי העניקה להתנתקות מהעולם מעמד של מטרה. ההתנתקות של הישיבה הוולוז'ינית היתה פועל יוצא של ה"לשמה", של הרצון ליצור מגדל שן של עיסוק טהור בתורה. ישיבות המוסר לקחו את אידאל "לשמה" זה ועשו אותו כלי שרת להתנתקות מרוחות ההשכלה ששלטו ברחוב. הניתוק הפך למטרה שהשקיעות בלימוד משרתת.

בוולוז'ין נמדד ערכו של בחור במידת שקיעתו בלימוד תורה, ואילו בישיבות המוסר נמדד ערכו של בחור ברמתו המוסרית. אמנם לימודו היה פרמטר חשוב ברמתו המוסרית, אך הוא לא הסתכם בכך. הסיפורים על הגר"א הם על עצם התמדתו ועל שליטתו בכל חלקי התורה. הסיפורים על מקימי ישיבות המוסר מתמקדים בדאגתם לזולת, ברדיפת האמת שלהם וכדומה.

 

מישיבות המוסר ל"מבצרי התורה"

אחר השואה, עם חורבן ישיבות ליטא, נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הישיבה המודרנית. פליטי החרב של ישיבות ליטא הגיעו למקומות שונים בעולם, בעיקר לארץ ישראל ולארצות הברית וביקשו להצמיח מחדש את עולם התורה מתוך האפר.

וכך נוצרה גישה חדשה, שכונתה על ידי החזון אי"ש "מבצרי התורה", או בכינוי הרווח היום "תיבת נח". ההסתגרות הישיבתית נעשתה לערך העיקרי של הישיבה. הישיבה קיבלה מעמד של אוהל מועד, מקום מפלטה של שארית הפליטה, המסעדה שבקצה היקום, התחנה האחרונה שבה בוערת עוד גחלת היהדות, המצילה את האדם מהעולם הריק והחרוך שם בחוץ. מטרת הישיבה היתה להגן על השרידים אשר ה' קורא, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מהעולם שהתרוקן מיהדות ומיהודים – עולם חילוני שלא נותר בו דבר ממה שהיה.

בעבר, האינדוקטרינציה של האדם נעשתה בידי הבית והקהילה, ולישיבה נועד תפקיד אחר – לגדל לומדי תורה. לאחר השואה היתה הישיבה למוסד הנוטע בחניכיו את ההווי התורני של חיי תורה ומצוות והמגדל אותם להיות "בני תורה"

מבחינה מבנית, ישיבות אלו שמרו על המודל של וולוז'ין – ישיבה שהיא מוסד על־קהילתי, המנותק מהסביבה שלו, הממוקד בתלמידים, שבו לומדים תורה ללא תכלית מעשית מוגדרת. אולם מבחינה תכליתית נזנחו לגמרי מטרות הישיבה הוולוז'ינית – הכשרת אליטה רבנית ועיון טהור בתורה לשם עצם לימודה.

לימוד התורה בישיבות היה לאמצעי השומר על התלמידים במסגרת הישיבה. התלמידים מאפשרים את קיום הישיבה, והיא משמרת את גחלת החיים היהודיים, אך אין לישיבה מטרה לטפח תלמידים אלא לשמור עליהם בתוכה, כפי שהאריך לתאר הרב משה גרין במאמרו.

אפשר לומר שמטרתה העיקרית של הישיבה כיום היא אינדוקטרינציה – הטמעת שיטה ותפיסת עולם, הכנסה של הצעיר לתוך מסגרת מחשבה מסוימת. עצם העובדה שיש מסגרת המעניקה זאת אינה דבר שלילי – אנשים זקוקים למסגרת מחשבה לעבד דרכה את המציאות. בעבר נעשתה האינדוקטרינציה של האדם בידי הבית והקהילה, ולישיבה נועד תפקיד אחר – לגדל לומדי תורה. לאחר השואה היתה הישיבה למוסד הנוטע בחניכיו את ההווי התורני של חיי תורה ומצוות והמגדל אותם להיות "בני תורה".

גישה זו הצליחה להביא לפריחה נפלאה של עולם הישיבות. הישיבה היתה למוסד שגידל מספר דורות של יהודים נאמנים לתורה ולמצוות. היא קוממה את החיים היהודיים לאחר חורבן יהדות אירופה.

 

תהפוכות הישיבה בראי התקופה

כדי לקבל פרספקטיבה נכונה על עליית הישיבה המודרנית ועל השינויים שחלו בה, נבחן תהליכים מקבילים במוסד האוניברסיטה.

התהפוכות המודרניות של מוסד האוניברסיטה דומים מאד לשל הישיבה. האוניברסיטה היא כשמה מוסד אוניברסלי. היא מבקשת לקבץ יחד את טובי המוחות מכל רחבי הגלובוס כדי להגות בחכמה באופן עצמאי ומנותק מהקשר מעשי – לא בכפיפות למדינה מסוימת, למסדר כנסייתי או לגילדה של אמנים, רופאים וכולי, כנהוג קודם לעלייתה. ובדומה לישיבה המודרנית, מטרת האוניברסיטה היתה כפולה: להכשיר אליטה משכילה להנהגת הציבור, ולהיות מגדל שן להרבות דעת לשמה.

האוניברסיטה הפסיקה להיות מוסד לטיפוח זהיר של הידע ולהכשרת אליטה מובחרת, או מוסד לפיתוח הכישורים והמידות. היא הפכה להיות מוסד אינדוקטרינטיבי, בדומה לישיבות

על בסיס מוסד זה צמחו לאחר מכן מוסדות "חינוך הומניסטי" (Liberal Arts Education), שבדומה לישיבות המוסר ביקשו לטפח את האדם, יותר מלעסוק במחקר לשמו או להכשיר בהכרח מנהיגים עתידיים לתועלת הציבור.

בשלב השלישי, המקביל מבחינת הזמן לשלב השלישי של הישיבות, צמחו האוניברסיטאות העממיות שאנו מכירים כיום – אוניברסיטה כמוסד אלמנטרי לכל צעיר ממשפחה טובה. האוניברסיטה הפסיקה להיות מוסד לטיפוח זהיר של הידע ולהכשרת אליטה מובחרת, או מוסד לפיתוח הכישורים והמידות. היא היתה, בדומה לישיבות, למוסד אינדוקטרינטיבי המטמיע בחניכים תפיסת עולם ועושה אותם לחלק ממעמד חברתי מוגדר.

בדומה לישיבות, גם כאן ניכרת מאד השפעת מלחמת העולם השניה. הרעיון של חינוך אליטיסטי, של טיפוח ידע ושל חינוך הומניסטי נחלש מאד בעקבות מלחמות העולם. במצב העניינים, היתה האקדמיה למעין מקדש המשמר את רוח ההשכלה שפיעמה במערב קודם למלחמות העולם. וכך, כדי להטמיע רוח זו בשכבה רחבה ככל היותר של אזרחים, פתחה האוניברסיטה את שעריה לכל, והפכה למוסד עממי.

השוואה זו חשובה כיוון שהיא מאירה באור חדש את התהליכים בישיבות. היא מלמדת כי השינויים במוסד הישיבה אינם בהכרח תוצר של אילוצים מקומיים של העולם היהודי, אלא חלק מתהליך רחב שעבר ועובר על העולם כולו.

 

לימוד תורה – לאליטות בלבד או לכל העם?

מבחינות רבות, המודל העכשווי של הישיבה, מוסד סטנדרטי לכולם, מתאים יותר לרוח המקורית של לימוד תורה בעם ישראל.

חז"ל מלמדים כי לימוד תורה צריך לעבור מאב לבנו, "ושננתם לבניך": "בתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. מאי דרוש: 'ולמדתם אותם' – ולמדתם אתם." הקמת מוסדות ללימוד תורה וידאה שכל ילד ונער בישראל יזכה ללמוד תורה, גם מי שאין לו אב או שאביו אינו יודע ללמדו: "התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז." אולם גם זה לא הספיק, כיוון שהיתה בעיה של 'נשירה': "מי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא." משום כך בא "יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (בבא בתרא כא, א).

הישיבות של היום הן במידה רבה חזרה למקור, מוסד ללימוד תורה לכל נער בישראל ולא מוסד אליטיסטי למובחרים בלבד. עם זאת, הישיבה של ימינו ממשיכה לשמר את מודל "מגדל השן" של וולוז'ין, מודל של ישיבה המנותקת מהמרחב הקהילתי

כך שהישיבות של היום הן במידה רבה חזרה למקור, מוסד ללימוד תורה לכל נער בישראל ולא מוסד אליטיסטי למובחרים בלבד. עם זאת, הישיבה של ימינו ממשיכה לשמר את מודל "מגדל השן" של וולוז'ין, מודל של ישיבה המנותקת מהמרחב הקהילתי. זאת בניגוד לתקנת יהושע בן גמלא, שהישיבה תהיה מוסד קהילתי – "בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר".

בישיבה של יהושע בן גמלא התקיים מה שתיארו חז"ל: "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה." כל נער בישראל נכנס לחיידר, אך בשלב שהילד או הוריו הרגישו שאינו מתקדם עוד בלימודו, הוא המשיך בחייו, ורק המובחרים ביותר נשארו והיו למורי הוראה בישראל. כל זאת בלי שבעלי המקרא ובעלי המשנה ירגישו 'נושרים'. הם לא נשרו מהמערכת אלא קיבלו ממנה מה שיכלו והמשיכו הלאה כאשר סיימו את חוק לימודם, בדיוק כמו שתלמיד תואר ראשון שאינו ממשיך לדוקטורט אינו נחשב 'נושר'.

הישיבות של יהושע בן גמלא לא היו מוסד אינדוקטרינטיבי, כיוון שהן לא נבנו על אתוס אליטיסטי של "מגדל שן". הם היו מוסדות נושמים המחוברים לקהילה. כל תלמיד נכנס אליהן כשהתאים לו ויצא מהן כשלא התאים, בלי שהוא ייחשב 'נושר'. אחד המחירים של הפיכת מוסד אליטיסטי הבנוי על אווירת פרישות מהסביבה למסלול נורמלי עבור כל צעיר ממשפחה טובה הוא דחיה לשוליים של כל מי שנופל מרף זה, והפיכתו ל'נושר'.

הישיבות של יהושע בן גמלא לא היו מוסד אינדוקטרינטיבי, כיוון שהן לא נבנו על אתוס אליטיסטי של "מגדל שן". הן היו מוסדות נושמים המחוברים לקהילה. כל תלמיד נכנס אליהן כשהתאים לו ויצא מהן כשלא התאים, בלי שהוא ייחשב 'נושר'

כיום נוצרו שני מעמדות בלבד: בעולם החרדי – בוגרי ישיבות ושאינם, ובעולם הלא־חרדי, בעלי תואר אקדמי ושאינם. אם בעבר היה מנעד רחב מאד של מעמדות חברתיים, מהאליטה ועד פשוטי העם, כיום כל מי שאינו בוגר ישיבה, או לחילופין אוניברסיטה, נחשב לשוליים, לאדם שאינו מן היישוב. הנושר מוגדר כך כיון שנפלט מהתהליך האינדוקטרינטיבי של הישיבות, ולא כיון שהוא אינו מצליח ללמוד כל היום.

מעבר לבעיה זו, קיימת התופעה שעליה הצביע הרב משה גרין: עידוד הבינוניות. לא רק שהפיכת הישיבה למוסד אינדוקטרינטיבי מעודדת בינוניות, אלא שהיא חוסמת ודורסת כל מה שמעבר לבינוניות. הישיבה חייבת לייצר אווירה מסוימת כדי להכניס את התלמיד לתוך המסגרת, להטמיע אותו בתוכה. אם תתפתח בישיבה מצוינות החורגת מהקו הכללי, היא עלולה לפגוע במוסד הישיבה. מוסד אינדוקרינטיבי חייב לדכא יצירתיות ושבירת מוסכמות, אך אלו בדיוק התכונות שמוסד המטפח מצוינות אמור לעודד.

שתי בעיות אלו הן מחיריה של הצלחת הישיבה, שכנראה בלעדיהם היא לא היתה יכולה לעשות את מה שהיא עושה היום. אולם עם כל הטובה שיש בהפצת תורה לציבור, שכל אדם ואדם ירגיש עצמו שייך לתורה, אסור לשכוח שבלי מיעוט קטן של חכמים גדולי תורה, בעלי גדלות רוח ורצון טהור לברר את דבר ה', החברה אינה יכולה להתפתח ואולי אפילו לשרוד.

הפיכת הישיבה למוסד אינדוקטריני מחמיצה את הערך החשוב של חינוך. אינדוקטרינציה אינה חינוך אלא הכנסת האדם לתוך מסגרת על ידי אווירה, תהליך חברות, חובות ממסדיות, פיקוח. המבנה המוסדי של הישיבה אינו מותיר לנער ברירה אלא לחיות לפי הכללים. בכך מחמיצה הישיבה (וכן האוניברסיטה) שלב קריטי בהתפתחות האדם, שלב החינוך.

עלינו לחזור למודל של יהושע בן גמלא, של ישיבות המיועדות לכל נער בישראל, אך המאפשרות לכל אחד לקבל תורה כפי יכולותיו, לתת את המרב לבינוניים תוך אפשרות לעזוב כאשר הם אינם יכולים להתקדם עוד, ולעודד את הטובים ביותר להתפתח עוד ועוד

איני טוען שראוי להכין את האדם לחיים על ידי העמדתו בניסיון. העמדת צעירים בניסיון היא בוודאי טפשות. אולם יצירת מסגרת הבולעת את האדם בתוכה אינה חינוך. לחנך את האדם משמעו לטפח את היכולות שלו, את יכולותיו הלימודיות, כמו שעשתה ישיבת וולוז'ין, ואת יכולותיו המוסריות, כמו שעשו ישיבות המוסר. כיום במקום לטפח את החניכים פשוט יוצרים מסגרות המניעות אותם באופן אוטומטי.

כדי לשמור על הנער שלא יתעה בשדות זרים מבלי לכלוא אותו צריך לשנות את הגישה של הישיבות באופן יסודי. הישיבה צריכה להיות מכוונת לחנך את התלמידים, לטעת בהם יראת שמים, אהבת תורה ורצון כן ואמתי לדעת את ה', ולא את רוח הישיבה. עלינו לחזור למודל של יהושע בן גמלא, של ישיבות המיועדות לכל נער בישראל, אך המאפשרות לכל אחד לקבל תורה כפי יכולותיו, לתת את המרב לבינוניים תוך אפשרות לעזוב כאשר הם אינם יכולים להתקדם עוד, ולעודד את הטובים ביותר להתפתח עוד ועוד.

שינוי תפיסתי זה לא יתחולל ביום אחד, אך ככל שנדבר בו יותר, כך למרבה התקוה נאיץ את התרחשותו.