צריך עיון > סדר עיון > חרדים מהקורונה > תפילה בימי קורונה

תפילה בימי קורונה

מאמר תגובה ל"חרדים מהקורונה"

הרב צבי וינטר
הרב צבי וינטר בית המדרש "הליכות עולם"

גילויי החרדה האופפים את משבר הקורונה חושפים את האפשרות שהרווחה והביטחון חסרי התקדים שמציע העולם המודרני השכיחו מאתנו למעשה את החיים עצמם. לצד זאת, הסדק שנפער בסדר השולט בחיינו נותן פתח לשפת משמעות חדשה, עמוקה יותר, שפת האמונה.

כ"ג אדר תש"פ

אפשר כי התפרצות הקורונה תיזכר בדברי ימי העולם כאירוע מכונן. איננו יודעים עדיין לצפות את השפעותיו של אירוע בסדר גודל כזה – השפעות פוליטיות, כלכליות, תרבותיות ואפילו רוחניות. העולם חווה טלטלה עזה מכיוונים שונים. חלקם כבר ידועים ומטופלים, כגון הפן הבריאותי והכלכלי, אבל הטלטלה הזו תגרום ככל הנראה לשינויים גם ברבדים עמוקים יותר של הקיום האנושי.

אנחנו מוצפים בימים האחרונים במידע. אולם, רוב השיח סביב נגיף הקורונה הוא תכליתי מאוד: מספר הנדבקים, מה צריך לעשות, מה הצפי לסיום וכן הלאה. בתוך כל זה, חסרה התייחסות עמוקה יותר. ביחס לרבדים אחרים, תודעתיים, רוחניים, שבוודאי גם הם קיימים באירוע בסדר גודל שכזה, אני חש באילמות בשיח.

רוב השיח סביב נגיף הקורונה הוא תכליתי מאוד: מספר הנדבקים, מה צריך לעשות, מה הצפי לסיום וכן הלאה. בתוך כל זה, חסרה התייחסות עמוקה יותר. ביחס לרבדים אחרים, תודעתיים, רוחניים, שבוודאי גם הם קיימים באירוע בסדר גודל שכזה, אני חש באילמות

אילמות זו איננה מתקיימת רק במרחב החילוני, אלא אף במרחב החרדי. רבות משיחות המוסר המועברות בעקבות האירוע נסחפות אם במישרין ואם בעקיפין למציאת ה"סיבות" לאסון, בהנחה שאם נזהה נכונה את הסיבה נדע גם איך לתקן את המצב. סוג כזה של שיח דתי אינו נחלץ מהתכליתיות של השיח החילוני. שניהם עוסקים כל אחד בדרכו ב"סתימת החור בספינה". הסדק בשגרת החיים מערער את שלוות הקיום, ואנו נדרשים לרכז מאמצים כדי להחזיר את החיים למסלולם – אם על ידי מציאת תרופה ונקיטת אמצעים חומריים שונים, ואם, להבדיל, על ידי מציאת עוונות שונים המצדיקים את העונש ומצריכים תיקון. אינני משווה לגמרי בין שתי הדרכים, אך לדעתי יש מכנה משותף תודעתי עמוק ביניהם. גם החילוני וגם החרדי חיים בתוך עולם מערבי מודרני הגורם להם לתפוס אירועים כאלה בצורה דומה. יתכן גם שאנו נתונים עדיין בהלם ראשוני. הציבור אינו יודע כיצד להגיב לאירועים המערערים את החיים בצורה כל כך משמעותית. הוא מנסה להתמודד, לעת עתה, באמצעים היחידים שהוא מכיר.

כך או כך, ברצוני להציע כמה הרהורים על משמעותם האמונית והרוחנית של המאורעות שאנו חווים בימים אלה.

 

שלא יגמר נייר הטואלט

הגורם המרכזי לתחושת החרדה והלחץ הרווחים בימים אלו הוא תחושת חוסר האונים. החרדה איננה נובעת בהכרח מסכנת מוות ממשית וישירה או אפילו מסכנה בריאותית חמורה. לאור דברי המומחים, אפשר לומר בזהירות שהרוב המוחלט של האוכלוסייה ישרוד את האירועים ללא נזק. ועדיין רבים חווים בימים אלו חרדה ולחץ. אפשר לראות זאת בהסתערות על רשתות המזון ואפילו בהיתלות במוצרי חיטוי ובמסכות למיניהם. לכל אלה אין כורח רציונלי, והם נשענים בעיקר על צורך פסיכולוגי עמוק. חרדה זו מקורה בתחושת חוסר האונים המערכתית. המערכת המודרנית כולה, הממשל, הרפואה, הכלכלה, התקשורת הבינלאומית, המסחר – כולם ניצבים חסרי אונים בפני כוחו הנעלם של הנגיף. הנגיף מאיים על הסדר יותר מאשר על החיים. המצוקה שבה שרוי ההמון אינה קיומית (רוב המסתערים על המרכולים אינם בקבוצת הסיכון). זוהי מצוקה של אבדן יציבות.

הסיטואציה שבה אנו שרויים סודקת את תמונת העולם הרגילה. העולם עומד באימה מול האפשרות של קריסת המערכות. אפשרות זו מחזירה אותנו באופן ישיר ואינטנסיבי אל הממשות של החיים בגולמיותם. זוהי חוויה זרה לאדם המודרני, המאיימת באופן עמוק על עולמו. אימה זו היא העומדת בבסיס החרדה והלחץ השולטים בכיפה בימים אלו

האדם המערבי חי בעולם מודרני, טכנולוגי, עתיר ידע. עולם זה מעניק תחושת ביטחון חזקה, בשל קיומן של מערכות מורכבות, לאומיות ובין לאומיות, הדואגות לבטחונו, לשלומו ולרווחתו של הפרט בכל הרבדים. מהרובד הקיומי הבסיסי ביותר של מזון ורפואה מתקדמת, דרך כוחות צבא ושיטור, ועד ביטחון כלכלי כמו פנסיות וזכויות עובדים. תחושת הביטחון של האנשים עמוקה כל כך, עד שהחששות החמורים ביותר שלהם נוגעים לסוגיות אקולוגיות – לבטחון הקיום העולמי בטווח הארוך. באופן כללי, האדם המערבי שואב ביטחון עמוק מן הסדר שמעניקה הציוויליזציה. אדם הולך למשרד הפנים, מוציא דרכון ומתעופף ממדינה למדינה ללא כל חשש. הוא עובר דרך מערכות בירוקרטיות מורכבות המכוונות, מארגנות ומשנעות את כל הנדרש. הביקור בשדה תעופה בלבד יכול לנסוך ביטחון בלבו של האדם. המערכות המודרניות עוסקות באיסוף מידע, בניתוחו וביישומו בצורה מדויקת. בעולם המערבי המפותח, האדם הפרטי איננו צריך לדאוג את רוב דאגות הקיום. אם הוא משתתף בסדר החברתי התרבותי הכללי ועובר את מסלול החיים המקובל, הוא זוכה ו"מלאכתו נעשית בידי אחרים".

הסיטואציה שבה אנו שרויים סודקת את תמונת העולם הרגילה. העולם עומד באימה מול האפשרות של קריסת המערכות. אפשרות זו מחזירה אותנו באופן ישיר ואינטנסיבי אל הממשות של החיים בגולמיותם. זוהי חוויה זרה לאדם המודרני, המאיימת באופן עמוק על עולמו. אימה זו היא העומדת בבסיס החרדה והלחץ השולטים בכיפה בימים אלו. תמונת העולם הבטוחה והיציבה נסדקת לפתע, וסדק זה מעורר אימה עמוקה בהרבה מפגיעת הנגיף. לא לחינם תקופות כאלה חביבות ביותר על שוחרי תיאוריות הקונספירציה למיניהם ועל משרטטי האפוקליפסות.

התגובה האינסטינקטיבית במצב זה היא מלחמה, גיוס של כל האמצעים כדי לנסות ולסגור את הפרצה ולהשאיר את תמונת העולם יציבה ובטוחה כמקודם. תגובה זו מניעה את רוב השיח סביב המאבק בנגיף מצד כל המערכות – הממשלה, התקשורת, האדם הפרטי.

אין ספק שהמאמץ למניעת הדבקה ולמציאת תרופה הוא מבורך ונחוץ, אך בדברי אני מכוון לרובד עמוק יותר המשתקף באווירה הציבורית הכללית ובתודעה המלווה מאמצים אלו. תודעה זו עשויה לבוא לידי ביטוי אפילו בשפה שמאמצים ראש הממשלה וראשי מערכת הבריאות. מונחים כמו "מאבק בנגיף" או "לנצח את הנגיף"; ההסתערות חסרת הפרופורציה על חנויות המזון; ההתמכרות הנוירוטית משהו לאמצעי חיטוי – כל אלו נותנים תחושה שהאדם מנסה להיאחז נואשות בסדר הנורמלי, היציב, הטוב, בהעדר פתרונות רפואיים יעילים. הפחד העמוק ביותר של האדם המודרני הוא שיגמר לו נייר הטואלט. זהו ביטוי מטפורי לביטחון השבע שבו אנו מורגלים, ולפחד שלנו מפני היעלמותו.

ההסתערות חסרת הפרופורציה על חנויות המזון; ההתמכרות הנוירוטית משהו לאמצעי חיטוי – כל אלו נותנים תחושה שהאדם מנסה להיאחז נואשות בסדר הנורמלי […] הפחד העמוק ביותר של האדם המודרני הוא שיגמר לו נייר הטואלט. זהו ביטוי מטפורי לביטחון השבע שבו אנו מורגלים, ולפחד שלנו מפני היעלמותו.

הביטחון שבו אנו שרויים בזמנים כתיקונם הוא מבורך כמובן. מצב של רחבות הדעת, של פניות מדאגה הישרדותית, מגביה את רוח האדם. האנושות פנויה לעסוק בחיפוש אחר משמעות החיים ותכליתם. נחשפים רבדים עמוקים יותר של הנפש, ובהתאמה נוצרות תורות פסיכולוגיות ורוחניות העוסקות בסיפוק הצרכים הפנימיים יותר של האדם. עם זאת, המשבר הנוכחי חושף את האפשרות שאולי איבדנו משהו, שהרווחה והביטחון חסרי התקדים שמציע העולם המודרני השכיחו מאתנו למעשה את החיים עצמם.

 

להיזכר בחיים עצמם

חווית החיים הבטוחה כל כך עלולה ליצור תודעת קיום שטחית ומנוונת. אדם יכול לחיות חיים שלמים בלא לפגוש בממשות של החיים, ברצון החיים עצמו. החיים בעולם בטוח כשלנו הם דבר מובן כמעט מאליו. במילים פשוטות, הפינוק עלול להשחית. אלא שכאן אין מדובר בהשחתה של האדם הפרטי, אלא בהשחתה של האנושות כולה. במצב שובע, שבו האנושות כולה נהיית מפונקת, החיים עלולים להפוך דקדנטיים. שרעפי האדם תפוסים בטרדת שיפור נוחות החיים וטיפוח האסתטיקה של הקיום. השובע המדושן של האדם עוטף את לבו בחלב ומסיח את דעתו מהקיום עצמו. במקרים רבים, המפגש של אדם פשוט עם החיים עמוק יותר משל פילוסוף מדושן היושב בחדר ממוזג. חרדה היא לעתים חוויה של מפגש. יש אמנם להיזהר מלעשות רומנטיזציה לחיים הפשוטים, העלולים גם הם להיות מאוסים ודלים בדרכם שלהם. אולם, הביטחון הקיומי שבו אנו שרויים מעלה לא אחת את המחשבה, שמא הצלחנו להתחכם לחיים עצמם ופשוט להימנע ממפגש עמם.

בעולם כזה, גם החוויה הדתית והאמונית עשויה להיות רדודה. המערכות המודרניות המשוכללות מבטיחות לאדם יציבות ועוצמה, ומונעות ממנו לחוש את הממשות של החיים. כאשר החיים זורמים בצורה בטוחה, והמערכת האנושית המארגנת אותם עוצמתית כל כך, החוויה הפשוטה של האדם היא ש"מסתדרים בעצמנו". אדם אינו זקוק למפגש עם האלוהי; להפך, המפגש עמו מעורר אימה ומפר סדר. בחוויית חיים זו מקומו של אלוקים מתייתר באופן עמוק. הניהיליזם מובנה בה, לאו דווקא בתור עמדה פילוסופית או מדעית.

כאשר החיים זורמים בצורה בטוחה, והמערכת האנושית המארגנת אותם עוצמתית כל כך, החוויה הפשוטה של האדם היא ש"מסתדרים בעצמנו". אדם אינו זקוק למפגש עם האלוהי; להפך, המפגש עמו מעורר אימה ומפר סדר. בחוויית חיים זו מקומו של אלוקים מתייתר באופן עמוק. הניהיליזם מובנה בה, לאו דווקא בתור עמדה פילוסופית או מדעית

בימים האחרונים ניתן היה לשמוע ברחוב החרדי שיח על גדלותו של הקב"ה הנחשפת בזמנים אלו, עיסוק מואץ בשאלה "בשל מה באה עלינו הרעה הזאת" ודברי חיזוק בתורה וביראת שמים. ההנחה הברורה העומדת בבסיס כל אלה היא שמצב זה מחייב אותנו לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.

עניינים אלו הם חשובים כמובן, אולם אני חש שהם אינם מצליחים לתת משמעות של ממש בימים אלו ובאירועים המתרגשים עלינו. נתינת משמעות איננה רק מציאת סיבות מסדר אחר לטרגדיה, וגם לא מציאת דרכים רוחניות או דתיות ל"תיקון". משמעות איננה זהה ל"מתן תשובות". כאמור למעלה, התודעה המחפשת פתרונות רוחניים אינה שונה בהרבה מתודעה המחפשת פתרונות אנושיים. שניהם יכולים להיות ניסיון להיאחז בסדר, במקום להפנים את המשמעות של המאורע, או לנצל אותו לצורך שינוי פרספקטיבה על החיים.

להתרשמותי, כדי להכיל את המצב שבו אנו שרויים עלינו לפתח מערכת מושגים שדרכם ניתן יהיה לחשוב עליו. מערכות הביטחון המקיפות את חיינו עומדות בפני קריסה. רוב המערכות המארגנות את ימי השגרה, כמו מוסדות חינוך ומקומות עבודה, כבר מושבתות. מעטה היציבות והסדר של חיינו נסדק, והדבר מעורר אותנו להתבוננות. האם יש לנו כלים להכיל את האירוע הזה? האם יש לנו שפה לשוחח עליו?

אולי דווקא מצב זה, שבו במובנים רבים אין לנו פתרון, יכול לפתוח בנו דרכים חדשות לחשוב על העולם. אולי ראוי להתמודד אתו דווקא בשפה פחות רציונלית ותכליתית ויותר מיתית-דימויית וטעונה? במובנים רבים זוהי שפת האמונה

העיסוק הבלתי פוסק בידיעות הענייניות רק מסיח את דעתנו מהמשמעויות העמוקות יותר של המצב. הדרך שבה אנו מורגלים לארגן בתודעתנו אירועים בריאותיים או אחרים בעולם המודרני היא הגדרת בעיה ומציאת פתרון. אולם, אולי דווקא מצב זה, שבו במובנים רבים אין לנו פתרון, יכול לפתוח בנו דרכים חדשות לחשוב על העולם. אולי ראוי להתמודד אתו דווקא בשפה פחות רציונלית ותכליתית ויותר מיתית-דימויית וטעונה? במובנים רבים זוהי שפת האמונה.

 

זמנה של תפילה חדשה

אם משתחררים לרגע משאלת הסיבות והפתרונות, אפשר לחשוב על חווית הניכור שבין האדם ובין העולם המתעצמת בימים אלו, הרגשה שהעולם "נגוע" וזקוק לטהרה. ההימנעות הנדרשת עכשיו ממגע בין אנשים וממגע בכלל יש בה מין תחושה של "לכלוך" כללי השורה בכל. גם "טקסי ההיטהרות" שבהם כולנו עסוקים באובססיביות תורמים לתחושה זו. איננו רגילים במחשבות אלו בדרך כלל, אבל בעולם המקרא ובחז"ל אפשר בהחלט לראות את סוג התודעה הזאת בענייני טומאה וטהרה.

האם יש לנו כלים לחיות את חיינו בממשותם, ללא היתלות בארגון ובסדר התרבותי שבתוכם אנו נוסעים? האם כשאנו נפגשים בעצמנו בצורה ישירה כל כך, אנו מסוגלים להישיר מבט? האם אפשרות ה"לבד", ללא המפלט שמעניקה לנו השגרה, מעוררת בנו אימה? ואם כן, מה פשרה של אימה זו?

אפשר להרהר בדרך זו גם במשמעות המונח "בידוד" שחדר אל חיינו, ודאי אצל החייבים בכך, אבל גם אצל כלל האוכלוסייה שבפועל נדרשת להתכנס לארבע אמותיה ככל שניתן. ה"בידוד" מהדהד מונחים הקשורים לפרשת המצורע, שבה נאמר "בדד ישב". אך מעבר לכך, הוא יכול להיות טעון בכל כך הרבה משמעות קיומית, אפילו באופן הפשוט ביותר. ההתכנסות של כל אחד לביתו ולד' אמותיו יוצר עמדה חדשה שלנו מול עצמנו ומול בני ביתנו. סדר יומנו החדש כולל שהות אינטנסיבית בבית. שבירת השגרה והבטלה מאונס מזקיקים התמקמות מחודשת שלנו מול עצמנו ומול הקרובים לנו. בחינה זו איננה משרתת רק מטרה תכליתית, "לשרוד" זמנים אלו בצורה מיטבית. היא הזדמנות למפגש עמוק יותר עם העולם, עם האנשים היקרים לנו ועם עצמנו. כאשר היחסים בינינו לבין הסביבה מעורטלים מלבושי השגרה, אנו עשויים להיזכר לפתע באנשים שמולנו ובחיים שאנו חיים. האם יש לנו כלים לחיות את חיינו בממשותם, ללא היתלות בארגון ובסדר התרבותי שבתוכם אנו נוסעים? האם כשאנו נפגשים בעצמנו בצורה ישירה כל כך, אנו מסוגלים להישיר מבט? האם אפשרות ה"לבד", ללא המפלט שמעניקה לנו השגרה, מעוררת בנו אימה? ואם כן, מה פשרה של אימה זו?

כמובן, זמנים אלו הם הזדמנות לבחון את יחסינו עם הקב"ה ואת אמונתנו. תחושת האין אונים שולחת אותנו לזרועותיו של הקב"ה. האם זהו מצב שאנו חווים כבנים או כעבדים? ובצורה בוטה יותר: האם אנו מעוניינים במפגש ישיר שכזה עם האלוקים? מה מפגש כזה, הכרוך בהכרח בהכרה במוגבלות האנושית, עושה לחיינו? האם הוא נותן ערך ומשמעות לחיינו או מבטל אותם?

חווית האירועים בדרך זו עשויה ליצור תפילה משמעותית, תפילה שלא תעסוק רק בבקשה מהקב"ה שיפתור לנו בכוחו האינסופי את הבעיה וייתן לנו לשוב לשגרת חיינו הברוכה, אלא תפילה עמוקה על רפואה וטהרה יסודיות ובסיסיות יותר שהעולם זקוק להן. היא עשויה לעזור לנו להיות רגישים יותר, לתת לנו לגעת במלאות של החיים, החומקת מאתנו בזמנים כתיקונם. החשיבה הרציונלית התכליתית שלנו בימים כסדרם היא חשיבה מנותקת, אולי אפילו מנוכרת, שאיננה רגישה למה שאפשר לכנותו בפשטות "נוכחות אלוקית". אבל אולי דרך סדק זה הנפער בחיינו ייחשפו ממדים עמוקים יותר במארג קיומנו, ותתגלה נוכחותו של הקב"ה בתוכם.

חווית האירועים בדרך זו עשויה ליצור תפילה משמעותית, תפילה שלא תעסוק רק בבקשה מהקב"ה שיפתור לנו בכוחו האינסופי את הבעיה וייתן לנו לשוב לשגרת חיינו הברוכה, אלא תפילה עמוקה על רפואה וטהרה יסודיות ובסיסיות יותר שהעולם זקוק להן

התבוננויות מעין אלו עשויות להיות השפה האמונית שדרכה אפשר "למשמע" את חיינו המתערערים. שפת משמעות שאיננה מבטלת ומכחישה את הסדק שנוצר בשגרת החיים, אלא מנסה להביט מבעדו ולגלות את מה שנסתר מעינינו עד כה.

אין בדברים הללו קריאה לביטול הישגי המודרנה. השפה והתודעה האמורות אינן יכולות להחליף את העולם הריאלי שבו עלינו למצוא פתרון תכליתי למחלה. הן מתקיימות בציר מקביל לחיים הריאליים, ומעניקות להם משמעות עמוקה יותר, משמעות שאיבדנו תמורת תחושת ביטחון למראית עין. הניהול הרציונלי והתכליתי של הציוויליזציה הוא דבר מבורך, אבל ערעור שלו נותן הזדמנות למשמעות הבסיסית של החיים להפציע מבין החרכים, משמעות הנדרסת בימים כתיקונם תחת מגפיה של הכוליות המודרנית.

13 תגובות על “תפילה בימי קורונה

  • התרגשתי מאוד. תודה על ההארה

  • "מציאת עוונות שונים המצדיקים את העונש ומצריכים תיקון" היא תגובה מודרנית?
    היא תגובה מאד תנ"כית. הים סוער? בגלל יונה. או בגלל שלא מביאים את את ארון ה' לבית וכו'. עם תובנה מאד קונקרטית.
    אני מסכים שבתנ"ך מדובר על תגובה מלאת פאתוס, בעוד שבעידננו מדובר על תגובות רפות, להתחזק בשמירת הלשון וכו'

  • תודה רבה! מעורר…

  • ישר כוח
    עמוק ומשמעותי מאוד
    תודה רבה

  • חזק

  • אכן ההתבוננות הנדרשת היא פנימה בחורים וסדקים מצפה למאמר ב שיטיל אלומה על מקומות חשוכים אלו ברגישות ובתבונה שבהם נכתב מאמר א

  • מעניין

  • מאמר עמוק החודר לאמת של הדברים כיף לקרוא מאמרים כאלה בפרט בימים טרופים אשר כל אחד מביע נבואות זעם,מאמר המפנה את הקורא להסתכל לכיוון הנכון ופשוט לראות את מה שמתחולל פנימה ההשוואה שלך את אלה המחפשים פתרונות גשמיים ואלה המחפשים פתרונות רוחניים מדוייקת מאוד

  • בנאלי להחריד

  • איפכא מסתברא, דווקא השיח החרדי, בכלל ובפרט סביב הנגיף, הוא תועלתני, צר, וחומרני מהמקובל. לדוגמא, כיוון שהועלה החשד שמקור ההדבקה באכילת בשר פנגולין, חיה לא כשרה שמאכסנת את הנגיף ככל הנראה, מקובל לטעון שמדובר בעונש עכב אכילת מאכלות טרפות (קצת מזכיר טענה מקובלת המנסה לקשור את וירוס האיידס למה שנקרא חטאי פריצות). זה די מעניין כי דווקא השיח הלא דתי בקרב אנשי אקולוגיה מדבר בהקשר זה שפה שהיא כמעט דתית ומוסרית באופן מהותי ולא רק כזו שמתיימרת להיות מוסרית, ורואה בכך סוג של עונש (במובן המטפורי, הסמלי, לא בהקשר מטא-פיזי) שהושת על האדם עכב הרס סביבתה הטבעית וההרג ההמוני של חיה זו שעומדת להיכחד מהעולם. כמו כן, השיח המדעי החילוני מתייחס לווירוס בהקשר הרחב יותר של אבולוציה ביולוגית, אמיתה מדעית בעל משמעות אפילו בהקשר המוסרי, אבל שהרי זה מה נחשב בחברה והחרדית ואפילו הדתית-משיחית או לשיקוץ. והרי לכם שתי דוגמאות למוגבלות השיח החרדי דתי בישראל

  • מאמר נפלא

    מכיל יפה את הסיטואציה מנקודת מבט מרוממת

    אישית אני לא חסיד של עודף לעזי"ם

    יחסית סביר ולא פוגם בקריאת המאמר

    תודה רבה

  • תודה

  • מאמר יפה מאד ומרגש מאד אבל קצת קצר מדי… התקדמתי במאמר הרהוט והמשובח, ופתאום הרגשתי שהוא נגמר לי בהפתעה לפני הזמן. לא הייתי מוכן. ציפיתי להתייחסות יותר מעשית איך מתמודדים ומה עושים.
    והנני לבקש מכותב המאמר להוסיף עוד כמה פיסקאות על הצד המעשי של הדברים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל