ללבות את "הנקודה הפנימית"

"'כשנעשה אחד מנהיג הדור, ממילא מוכרח להיות כל הדברים הנצרכים לעניין ההנהגה. נצרך בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי, ואחד נעשה משמש, וכדומה כמה עניינים, אבל אחר כך בא הבעל דבר וחוטף הנקודה הפנימית, ואת השאר משאיר שיסובב כמקודם. ומאוד יש לחוש לזה, שיבוא עת, ויהיה הכל ממש באותו אופן כמו שהוא כעת, אבל הנקודה הפנימית תחסר.' ואחר כך אמר בקול גדול: 'ה' יתברך יעזור! מען זאל זיך נישט לאזען! [שלא ניתן לזה לקרות!].'"[1]

במילים מפורסמות אלו התריע רבי יצחק מאיר מגור בעל "חידושי הרי"ם" בפני נכדו על הסכנה הצפונה לחסידות. הוא מצביע על שני מרכיבים בסיסיים בחסידות: הנקודה הפנימית והמעטפת; והוא מזהיר מפני התרוקנות פנימית שתותיר את החסידות עם מעטפת בלבד: "בית מדרש ומרכז לחסידים, גבאים ומשמשים ועוד כהנה וכהנה." אלא שבסיום דבריו הוא נותן גם צוואה לממשיכיו: "השם יתברך יעזור שלא ניתן לזה לקרות!" אין זה עתיד בלתי נמנע, אומר הצדיק, אלא יש בכוחנו לעשות השתדלות, ובסיעתא דשמיא למנוע זאת מלקרות.

לצערנו, דאגה זו שכרסמה בלבו של אותו זקן ובלבותיהם של שאר צדיקי החסידות לאורך הדורות אינה זקוקה בימינו להסברים נרחבים. והרב שווירץ, כותב המאמר הנפלא "עתידה של החסידות", שנמנה על חסידי גור, מטה שכמו ליטול חלק במשימת אבי השושלת: לא לתת לזה לקרות!

קריאתו של הרב שווירץ להחזיר עטרה ליושנה נחוצה מאד בימינו, שעה שפגעי הזמן עושים שמות, רחמנא ליצלן, בנפשות ישראל. תחיית משנתה המקורית של חסידות הבעש"ט, הנותנת מענה ברור ובהיר לצעירי צאן קדשים המתחבטים מרה בנסיונות הקשים, היא צורך שעה דוחק

בשפה ברורה ונעימה היטיב הרב שווירץ להגדיר את מצבה הנוכחי של תנועת החסידות, שבעטיים של נחשים שניסו להטיל בה ארס אולצה במשך הדורות להסתגר תרבותית ולהתהפך על פיה. מתנועה שבאה לחלץ את העם מכבלי הגלות המנוולת, בכוח האמונה שמלוא כל הארץ כבודו אף בחיי החומר, הפכה היא עצמה לגורם של פירוד ובידול.

הרב שווירץ מפרט שתי סיבות מרכזיות לתמורה חדה זו: הראשונה, הפחד מפני תנועת ההשכלה שהחלה את פעילותה באירופה בתחילת המאה התשע עשרה וביקשה לפגוע בעדת החסידים. השניה, השואה שהחריבה כליל את חצרות הקודש באירופה, ואילצה את מנהיגיה לבנותן מחדש – בנייה חזקה ויציבה שהפכה כל חצר לאוטונומיה עצמאית, מעין מפלגה פוליטית. מכאן הוא מסיק, כי מאחר שבימינו בטלו אותן סיבות, הרי שהוכשרה השעה לחדול אף מן ההסתגרות התרבותית, ולשוב לרוחה המקורית של החסידות בקידוש חיי המעשה.

אף שאני מסכים עם קריאתו הבסיסית של הרב שווירץ, מדבריו עולה שניתן לוותר בימינו על האופי הקהילתי של החסידות, אשר הפך אותה ל"קופת חולים" כלשונו. אולם, דומני שזו מסקנה מרחיקת לכת, שההיתכנות שלה רחוקה, ואולי גם לא נחוצה. בשורות הבאות אבקש בעז"ה להאיר את התמורה שעליה מצר הרב שווירץ מנקודת מבט אחרת, ולגזור ממנה מסקנה שונה במקצת, ואולי גם ריאלית יותר.

 

התכנסות הנקודה הפנימית

עוד מימי רבי יהודה החסיד וחבריו, חכמי אשכנז הראשונים, רווחו בקהילות ישראל חבורות יראי ה' שכונו "חסידים". אלה פרשו מהקהילה לבית מדרש משלהם, שם עבדו בצוותא את ה', מתוך יראה ובהתנזרות מוחלטת מכל תענוגי העולם הזה.

הנקודה הפנימית של החסידות היא המהפך בתפיסת עבודת החסיד: במקום להעלות על נס סיגופים ופרישות, נקרא החסיד לקדש את החומר, לגלות בתוכו את הניצוץ האלוקי המחיה אותו, ולהתחבר אל קונו באהבה, בעונג ובהתפשטות. בספר "בוצינא דנהורא" מתואר שינוי הערכין שלימד הבעש"ט:

שאלו להבעל שם טוב: מהו עיקר העבודה? הלא אנו יודעים, ואבותינו סיפרו לנו שהיו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם ביטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא, שמענה את נפשו, על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה? והשיב להם הבעל שם טוב: דעתי בזה, שיראה אדם להמשיך על עצמו שלושה דברים אלו, היינו, אהבת ה' יתברך, ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים.[2]

מאמרים וסיפורים דומים רבים, מבית מדרשם של מנהיגי החסידות בדורותיה הראשונים, מעידים על עבודה לא קלה שהוטלה עליהם, לשנות מקצה אל קצה את תפיסת עולמם של עובדי ה' שבאו לצל קורתם. אלא ששינוי תפיסה זה הוליד ברבות הימים 'תופעת לוואי' מסוימת.

דור או שניים אחרי הופעתה של תורת הבעל שם טוב החלה האש הגדולה לאכול בקצה העם. בורים ועמי הארץ שלא הבינו עומקם של דברים, נטו לתת לעניינים עדינים אלו – של קידוש החומר והעלאת הניצוצות – פירושים גסים משלהם, שאין כאן המקום לפרטם. מגמה זו נעשתה כה נפוצה, עד שחלק ניכר מגדולי החסידות, שראו בה סכנה רוחנית, החלו לשנות כיוון. מכאן ואילך, העיסוק בנקודה הפנימית של משנת החסידות יועד לבעלי מדרגה עליונה בלבד, והמון העם הונחו להימנע ממנו.

אותה מעטפת עודנה ספוגה כל כולה בניחוחות הנקודה הפנימית, והערכים הנלווים לה עדיין פועמים בלבה עד עצם היום הזה […] אולם הרעיון העומד מאחורי כל ערכים אלו – היה לטמיר ונעלם

המעיין בספרי החסידות יוכל להבחין בהבדל שבין ספריהם של צדיקי הדור הראשון לחסידות, דוגמת "תולדות יעקב יוסף"[3] ו"מאור עינים"[4] לבין ספריהם של צדיקי הדורות המאוחרים. הראשונים מרבים לעסוק ברעיונות אלה. האחרונים נוטים להימנע מלהאריך בהם, ולעתים אף מזהירים את פשוטי העם מלעסוק בהם. יש מרבותינו שעשו צעד נוסף, ונמנעו מלפרסם כלל את מאמריהם בראש כל חוצות, ויש שהרחיקו לכת עוד יותר, והסתייגו מכתיבת מאמרי חסידות. היו מהם שהביעו התנגדות לחסידות חב"ד, שדגלה בריבוי העיון במשנת החסידות ובהפצת מעיינותיה חוצה, אף שנטלה חלק ניכר בהסתייגות, וכפי שלמדים מלשונו החריפה של מייסדה הגדול, רבי שניאור זלמן מלאדי,[5] בספרו המכונה "תניא":

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה, בתורה או בתפילה בכוונה, אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים, שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם, כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?![6]

בשלב מאוחר יותר, בעיקר לאחר משברים שעברה החסידות בדור הרביעי שלה, החליטו צדיקים רבים מבין ראשיה לנעול את דלתותיהם בפני צעירים שעדיין לא מלאו כרסם בש"ס ובפוסקים. בימים ההם כותב הצדיק רבי נפתלי צבי מראפשיץ,[7] מגדולי החסידות בגליציה, בספרו "זרע קודש"[8] כי "עיקר החסידות הוא לימוד התורה בהתמדה", ולאור דבריו אלו הלכו בניו ותלמידיו, שמהם הסתעפו חצרות גדולות כחצר חסידות צאנז לענפיה. גם בחצר בעלזא קבעו כי עיקרה של החסידות עומד על "הוויות דאביי ורבא ומעשי חסד עם הזולת". למעשה, רובן של חצרות הקודש (למעט אלה הקשורות למשפחתו של הבעש"ט, שהבולטת ביניהם היא חסידות ברסלב) דבקו במגמת התכנסות הנקודה הפנימית, שלא הותירה להמון העם אלא את המעטפת החיצונית.

ואמנם, אותה מעטפת עודנה ספוגה כל כולה בניחוחות הנקודה הפנימית, והערכים הנלווים לה עדיין פועמים בלבה עד עצם היום הזה. ניתן למצוא בה אמונה בהשגחה פרטית, התלהבות בעבודת ה' מתוך עונג ואהבה, דבקות בצדיקים ובהליכותיהם בקודש, התוועדויות חסידים בסעודות מרעים, בשירה ובריקודים, כבוד ויחס שוויוני לדלת העם, דאגה לזולת בגשמיות יותר מברוחניות, ועוד. אולם הרעיון העומד מאחורי כל ערכים אלו – היה לטמיר ונעלם.

התכנסות זו פילסה אפוא את הדרך לשלבים הבאים: ההסתגרות התרבותית, הקהילתיות וערבוב היוצרות.

 

להשאיר את התפוחים ברשת

תנועות ההשכלה, הרפורמה והציונות, שקמו במזרח אירופה, אכן גרמו לחסידות להסתגר תרבותית, כדברי הרב שווירץ. יתרה מכך, כדי להתמודד מול הרוחות הזרות, שילבו החסידים ידיים עם קהילות וארגונים קנאיים שלא היו קשורים לחסידות, דוגמת הקהילה האורתודוקסית בהונגריה, שנוסדה בידי תלמידיו של גאון הדורות רבי משה סופר, החת"ם סופר.[9] במקביל, רבים מצעירי קהילות אלו נמשכו לחמימותה של המעטפת החסידית, עד שקנאות וחסידות החלו לשמש בערבוביה.

אלמלא אותה התכנסות של הנקודה הפנימית של החסידות כמה דורות קודם לכן, לא היתה החסידות מסוגלת לשכון עם הקנאות הקיצונית בכפיפה אחת. אלמלא אותה התכנסות כנראה גם לא היינו עדים לבורות בהבנת רעיונותיה העמוקים של החסידות

ברבות הימים, בין שתי מלחמות העולם, וכל שכן לאחר השואה, שעה שכל קהילה, הן החסידית והן ההונגרית-קנאית, ביקשה להשתקם מחורבותיה, שולבו שוב הידיים עד כדי התמזגות בין הקהילות. עד לפרוץ השואה לא היה קשר הכרחי בין חסידות לקהילה. החסיד היה ניכר בהתנהגותו ובלבושו, בנסיעותיו אל הרבי, ובשבתו עם חבריו ל'שטיבל'. הקהילה שלו, לעומת זאת, היתה עניין גיאוגרפי. את ילדיו היה שולח ללמוד במוסדות חינוך מקומיים, וגם את שאר צרכיו הקהילתיים היה מקבל מהקהילה המקומית. הפיכתה של כל חצר חסידית לאחר השואה לקהילה אוטונומית, מסתגרת, ולעתים אף קנאית, מעין מפלגה פוליטית, לקוחה כנראה מקודים קהילתיים של הקהילות הנבדלות. מנגד, קהילות הונגריות שיולדו על ברכי ההתבדלות הפכו לחצרות חסידיות על כל פרטי המעטפת החיצונית שלהן, ומהן שהיו לקהילות חסידיות-קנאיות, חרף הפרדוקס המובנה בכך.

דומה כי אלמלא אותה התכנסות של הנקודה הפנימית של החסידות כמה דורות קודם לכן, לא היתה החסידות מסוגלת לשכון עם הקנאות הקיצונית בכפיפה אחת. אלמלא אותה התכנסות כנראה גם לא היינו עדים לבורות בהבנת רעיונותיה העמוקים של החסידות, וערבוב היוצרות המשווע, עד כדי היכולת לראות בפרישות ובקנאות יסודות החסידות. הבלבול בימינו כה גדול, שאפשר לשמוע משפיעים חסידיים המלמדים "חסידות" מתוך ספרי המוסר הראשונים, העוסקים בכלל בחסידות שלפני הבעש"ט, שלה כאמור היתה תפיסת עולם הפוכה לחלוטין.

מצד שני, אין ספק כי לקהילתיות שהתמזגה בחסידות בדורות האחרונים יש יתרון מובהק. קהילתיות זו מעניקה מסגרת מגוננת לנפשות רבות מבני החסידות, שלולי הקהילתיות היו עלולים לנשור, אם מהעולם החסידי ואם משמירת מצוות בכלל חלילה. הגדרה קולעת לעובדה זו מצויה בסיפור המוכר בחסידות בעלזא:

בחג סוכות אחד, מספר המעשה, ישבו מספר חסידים בסוכתו של הרבי בעיירה בעלזא שבגליציה, ושוחחו ביניהם בתמיהה על אודות אחד מן החבורה שלאחרונה פסק מלבוא. עודם מדברים נשמע קול חבטה. תפוח שהיה תלוי על הקרש למעלה לנוי סוכה התרסק ארצה. נענה רבי יעקב בעריש, מגדולי החסידים: הביטו וראו! תפוח זה, כמה התפלל והתייגע שיזכה לגדול פרי ראוי לאכילה, ושיובא לידי יהודי שיברך עליו כהוגן או שיתלה אותו בסוכתו לנוי, על אחת כמה וכמה שיזכה לפאר את סוכתו של רבנו. ועתה ראו מה עלה בגורלו: לאחר כל מה שהשיג עד כה, לא רק שנפל ארצה, אלא היה גם למוקצה ביום טוב. ומדוע אירע לו כדבר הזה? יתכן שלא היה קשור כהוגן, יתכן שהיה כבד מדי, ויתכן שכבר היה רקוב בתוכו…

לסיפור זה הוסיף כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א הוספה שאין טובה ממנה כדי להגדיר את החסידות בימינו. כיום, הוא אמר, נהוג לתלות את התפוח בקורת הסוכה נתון ברשת. כך, גם אם התפוח אינו קשור כהוגן, כבד מדי, או רקוב מבפנים, כל עוד הוא נמצא בתוך הרשת, הרי שלא במהרה יינתק.

 

לגאול את הנקודה הפנימית

קריאתו של הרב שווירץ להחזיר עטרה ליושנה נחוצה מאד בימינו, שעה שפגעי הזמן עושים שמות, רחמנא ליצלן, בנפשות ישראל. תחיית משנתה המקורית של חסידות הבעש"ט, הנותנת מענה ברור ובהיר לצעירי צאן קדשים המתחבטים מרה בנסיונות הקשים, היא צורך שעה דוחק. אין ספק שהשתנו העתים וכבר פג תוקפו של הצורך הקדום בהתכנסות רעיונותיה העמוקים של החסידות. הלוואי שהעברות של צעירי זמננו יהיו נסיונות כושלים להעלות ניצוצות מהחומר… כיום, חוסר ההבנה מהי חסידות ויותר מכך – חילול שמה ותוכנה, מובילים למכשולים בקצה המחנה, כפרישות יתר לא בריאה, מריבות והתנצחויות, או אלימות במעטה קנאות. מעל הכל, עיוות נורא זה אשם בכך שפרחי החסידים בימינו נוטים להתנער מהמושג "חסידות", שכן הוא הפך בדורות האחרונים למילה נרדפת לפרישות והתבדלות מכבידות ומקשות. כך הם שוקעים בחומר שקיעות כבדה ועכורה, מבלי לנסות להעלות ממנו אף ניצוץ.

אין ספק שהשתנו העתים וכבר פג תוקפו של הצורך הקדום בהתכנסות רעיונותיה העמוקים של החסידות. הלוואי שהעברות של צעירי זמננו יהיו נסיונות כושלים להעלות ניצוצות מהחומר…

עם זאת, חושבני שקשה יהיה לשנות סדרי בראשית ולבטל את האופי הקהילתי של החסידות. ראשית, לא ברור מה תהיינה ההשלכות החינוכיות של צעד זה. החינוך החסידי כיום בנוי על התשתית המוסדית של הקהילה, וכמעט מן הנמנע לנתקו ממנה. מלבד זאת, קהילות חסידיות רבות יטענו טענת "מה ראית": מה ראית לבטל את המרכיב הקהילתי שהבאתי מהונגריה, ולהשאיר את המרכיב החסידי?! במילים אחרות, בעולם החסידי של ימינו, הקהילה היא פעמים רבות מרכיב בסיסי לא פחות מ"הנקודה הפנימית" שמבקש הרב שווירץ להחיות. קשה אפוא לנסות להחזיר את הגלגל לאחור, ולוותר על הקהילה כדי להחיות את הפנימיות.

אי לכך, חושבני שבמקום להפריד פיזית בין הקהילה לחסידות, יש להפריד ביניהן תודעתית.

הכיוון שבו עלינו לפעול הוא לעודד ולקדם לימודי חסידות לצעירים, ברמה גבוהה ובאופן מרתק ומקיף. יש לפתוח את הדלת למשפיעים ולארגונים שכבר עושים את זה כיום, ולשכנע את הממסד שהם אינם מאיימים עליו. אדרבה, נער שימצא את מקומו בלימוד חוויתי של חסידות יחזק את זהותו החסידית, ויפחת החשש שהוא ינשור מקהילתו. כללו של דבר, יש לתת לצעירים לחוות את "הנקודה הפנימית" בריבוי התוועדויות ו'זיצים', ואולי אפילו מסעות שורשים. כדרכה של החסידות, יש להשתמש בכל מה שאפשר כדי להלהיב את הרגש החסידי, להעלות אל הקדושה את הניצוץ שיש בנהיה של צעירי ימינו אחרי ריגושים, וללבות מחדש את גחליה הלוחשות של החסידות.

כשיקום דור שיידע על ההפרדה הזאת, ויבין את רעיונותיה העמוקים של החסידות, ישוב העולם החסידי לאיתנו הראשון, ונוכל לברך על שינויים לטובה. אולי גם תימצא הדרך לשלב את הקהילה עם החסידות באופן חיובי ומועיל יותר. ואולי תמורות אלה תיקחנה חלק בתהליך הגאולה, שעליה התנבא ישעיה: "וגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וגו'" (יא, ו), במהרה בימינו אמן.

 

---

[1] "מאיר עיני הגולה", פרקי חייו של רבי יצחק מאיר מגור, חובר ע"י נכדיו, ורשה תרפ"ח, אות תקמ"ז.

[2] ליקוטי מאמריו של הרבי רבי ברוך ממעזיבוז, נכדו של הבעש"ט; באר תר"מ; דף יז.

[3] הספר הראשון בחסידות, חובר ע"י רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, זקן תלמידי הבעש"ט.

[4] מספרי היסוד בחסידות, חובר ע"י רבי מנחם נחום המגיד מטשערנאביל, צעיר תלמידי הבעש"ט ומייסד שושלת טשערנאביל.

[5] נולד בין השנים ה'תק"ה–ה'תק"ט 1745–1749, נפטר בכ"ד בטבת תקע"ג–דצמבר 1812, תלמיד מובהק למגיד ממעזריטש, ומייסד תנועת חב"ד. מפורסם בספריו "תניא" ו"שלחן ערוך הרב".

[6] ח"א, פרק כח.

[7] רבי נפתלי צבי הורוביץ (חג השבועות, ו' בסיון תק"ך, 1760–י"א באייר תקפ"ז, 1827), תלמידם המובהק של הרבי רבי אלימלך מליזענסק והחוזה מלובלין; מגדולי צדיקי חסידות גליציה.

[8] פרשת תרומה.

[9] ז' בתשרי ה'תקכ"ג, 1762–כ"ה בתשרי ה'ת"ר, 1839; רבה של פרעשבורג-ברטיסלבה, ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים.

Photo Credit: CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons, With permission of Eli Segal