קריאה להתחדשות

מאמר תגובה ל"מחלוקת לשם שמים"

השינויים החברתיים והדמוגרפיים מחייבים את היהדות החרדית להשתנות. אך היא אינה צריכה לאמץ את דרכה של הדתיות הלאומית, אלא לצאת מעמדת המגננה שלה ולנתב את העוצמות הטמונות בה לטיפוח אלטרנטיבה שתתחרה עם החילוניות והציונות הדתית על הנהגת המדינה.

כ"ח תמוז תשפ"א

במאמרו "מחלוקת לשם שמים" טוען הרב אריה מאיר כי לאור התמורות שחלו בשבטי ישראל לאחר שלושה דורות במדינה, יש לערוך רביזיה של יחס החברה החרדית לציונות הדתית, להביט במעלותיה ובתרומותיה ואולי אפילו לאמץ חלקים ממאפייניה.

אני אמנם מסכים לעיקרי דבריו של הרב מאיר, אך דומני כי יש מקום להרחיב את היריעה ולהתבונן אל שורשי המחלוקת בין החרדיות ובין הציונות הדתית, שהתחילה שנים רבות קודם להקמת המדינה. היחס למדינה הוא סימפטום אחד של מחלוקת הציונות הדתית והחרדיות, אך הוא אינו מסתכם בכך. כיוצא בו, גם התמורות מהשנים האחרונות שעליהן מצביע הרב מאיר מבטאות תהליך עמוק יותר משינוי היחס אל המדינה. הן מבטאות את קריסת אסטרטגיית ההסתגרות החרדית ואת הצורך ברביזיה עמוקה של הנחות היסוד שלה עצמה, ולא רק של יחסה אל הציונות הדתית.

אל לה ליהדות החרדית רק לעמוד בהשתאות מול הציונות הדתית ולהתקרב אליה בחשש. עליה לצאת מהתפיסה המגזרית ומעמדת ההגנה ולייצר אלטרנטיבה ראויה לחברה הישראלית מול החברה הציונית הדתית

לפיכך, אני סבור כי אל לה ליהדות החרדית רק לעמוד בהשתאות מול הציונות הדתית ולהתקרב אליה בחשש. עליה לצאת מהתפיסה המגזרית ומעמדת ההגנה ולייצר אלטרנטיבה ראויה לחברה הישראלית מול החברה הציונית הדתית. אלטרנטיבה זו צריכה לנבוע מעקרונותיה האידאולוגיים של היהדות החרדית, הקשורים לתורת הארץ ולאופי ההנהגה הישראלית הראויה. ויש אף לחתור ולהעמיד תלמידי חכמים משכילים שיהיו אליטה ישראלית אלטרנטיבית.

 

החברה החרדית – ראשית הדרך

הורתה ולידתה של התנועה החרדית בתקופת השמד של ההשכלה, אז התגבשה כתגובת נגד לתהליכי החילון של העם היהודי. בדומה ליעקב ועשו, החילוני והחרדי תאומים מלידה. אין חרדיות בלי חילוניות, ואין חילוניות בלי חרדיות. עד תקופת ההשכלה והאמנציפציה, הלאום היהודי והדת היהודית היו שני צדדים של אותו מטבע. הרעיון הגדול של כינון אומה על בסיס אמונה ועבודת ה' מעצב את היהדות: "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" – בקבלת הברית עם הקב"ה נהיה ישראל לעם. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" אומר רס"ג; "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זהות זו בין דת ללאום היתה מושכל ראשון בהוויה היהודית. הפרטיקולריות היהודית מקיימת דת שהיא אומה ללא כל הפרש. כל הרוצה להיכנס בשערי הדת היהודית נכנס בחדא מחתא בשערי העם היהודי וכל ההופך להיות בן העם היהודי נכנס בשערי הדת היהודית, בבחינת "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". כל זאת בניגוד לדתות מונותאיסטיות אוניברסליות כאסלאם וכנצרות שהשילו מעצמן כל זיקה לאומית מתוך כוונת התפשטות והתרחבות.

ההיסטוריה היהודית של אלפיים השנים האחרונות מוכיחה שהדת היהודית המעשית, במסגרת התורה שבעל פה וההלכה, היתה הזהות היהודית היחידה שהצליחה להתקיים לאורך זמן. מי שפרש מהאיחוד שבין דת ללאום, שהתבטא בשמירת תורה ומצוות, לא הצליח להחזיק בזהות יהודית לאורך זמן, למרות מאמציו לדבוק ברעיונותיה. כך עלה בגורלם של הצדוקים, האיסיים, המינים בני הכת הנוצרית, הקראים והשבתאים.

טרם תקופת ההשכלה באירופה, ואף לאחריה בארצות המזרח, חיו אפוא היהודים שזיהו עצמם עם מסורת חז"ל (להוציא קראים, אנוסים וכיוצא באלו) בתוך עולם בעל מבנה זהותי בינארי, שבו מתקיימות שתי הוויות בלבד – היהודי והגוי. אולם עם התמורות שחלו באירופה בעת החדשה צמחו שתי תנועות שניתקו את הקשר המהותי בין הדת היהודית ללאומיות היהודית באופנים מנוגדים. בכיוון אחד התעצבה הרפורמה שביקשה לראות ביהדות דת ולא עם, תוך מיתון הבדלנות אל מול החברה הגויית, כך שהיהודים יוכלו להיות מוכלים בלאומיות של סביבת חייהם. בכיוון נגדי קמה תנועה לאומית יהודית, הציונות, שראתה ביהדות לאום בעל תכנים תרבותיים, שביניהם הדת היהודית. ההתעוררות הלאומית ראתה בלאומיות היהודית סובסטנציה ראשונית בזהות של כל יהודי, אשר הדת אינה אלא ספיח שלה. הבינאריות הדיכוטומית של "יהודי-גוי" נשברה. נוצרה אפשרות להיות גוי מבחינת הלאום ויהודי מבחינת הדת (יהודי בביתך וגרמני בצאתך) או הפוך, יהודי מבחינת הלאום ואירופאי מבחינת התרבות (ציוני חילוני).

הנתק בין דת ללאום במודרניות והפגיעה הקשה שלו במחנה ישראל יצר אפוא יהדות מכונסת, מתגוננת וקנאית נגד כל שינוי, עם מה שהפך לסיסמת החרדיות: "חדש אסור מהתורה"

תמורות אלו הולידו את הציוני החילוני, הרואה עצמו יהודי בלאומיותו ללא התחייבות דתית, ואת הרפורמי, הרואה בעצמו גרמני או אמריקאי עם זיקה לדת היהודית. כנגד תמורות אלו קמה ביהדות מלחמת חורמה בדלנית, שכללה התנזרות הן מכל פעילות הקשורה לביטויים לאומיים כגון דקדוק עברי, התרחקות מספרות עברית ואפילו מלימוד תנ"ך, והן מכל האלמנטים שנחשבו ביטויים לתרבות דתית ולחכמת ישראל שאינה במסגרת של תורה ומצוות המעשיות, כמו לימוד הגות יהודית.

הנתק בין דת ללאום במודרניות והפגיעה הקשה שלו במחנה ישראל יצר אפוא יהדות מכונסת, מתגוננת וקנאית נגד כל שינוי, עם מה שהפך לסיסמת החרדיות: "חדש אסור מהתורה." אחד מתוצרי הלוואי של התגוננות זו היתה דחיית רעיון התחייה הלאומית היהודית, שצמח כאמור מתוך הניתוק בין דת ללאום. היהדות הנאמנה ששמרה אמונים לקשר בל יינתק בין דת ללאום לא יכלה להסכים לניתוק זה, והיא נאלצה לדחות את מה שהיה לכאורה הגשמת החלום העמוק ביותר של היהדות: שיבת ציון. אנטגוניזם לכל ביטוי ציוני היה בעצם אנטגוניזם לסכנת השמד שהסתתרה בהפרדה בין דת ללאום.

אולם, באופן פרדוקסלי, עם הדבקות ברעיון הציוני וכינון הבית הלאומי במדינת ישראל, נוצרה מסגרת מדינית עם רוב יהודי המאפשרת זהות יהודית ללא שמירת תורה ומצוות, שכן הרוב היהודי גורר חיתון בין יהודים ומונע טמיעה והתבוללות. זאת בניגוד למצב באלפיים השנים האחרונות, שכל מי שפרם את הקשר בין דת ללאום איבד במהירות את זהותו היהודית, כאמור לעיל. המורכבות של יחס היהדות לציונות, בניגוד לרפורמה, נובעת מעובדה זו. הציונות התבררה לא רק כתנועת שמד, אלא כמסגרת המאפשרת שימור עצמי של העם היהודי.

 

בין הציונות הדתית לתנועה החרדית 

לצד הציונות החילונית, שחרטה בקווי היסוד שלה את האמירה "הציונות אין לה דבר עם הדת", קמה תנועת משנה, התנועה הציונית-דתית, שלא השלימה עם ההפרדה בין דת ללאום של הציונות החילונית. אולם, כבר מראשיתה הייתה היא יצור כלאים, שביקש "להכיל" את הציונות החילונית. המזרחי הצטרף אל הציונות החילונית, ולא ייסד ציונות מסוג שונה. הוא ניסה למעשה לטהר את ההפרדה של הציונות החילונית בין הציונות לדת, על ידי הכללה מחודשת שלה בתוך הדתיות. לכן, כבר מההתחלה, הדגל של הציונות הדתית היה דגל השילוב וההכלה, שילוב בין דתיות חרדית וציונות חילונית, בבחינת "יבוא השלישי ויכריע ביניהם".

כך נוצרו ונבראו שלוש אסכולות, שיצרו שלוש בריות יהודיות שונות, החרדי, הציוני החילוני והדתי הלאומי, על כל שלל הווריאנטים שנוצרו בכל אסכולה עד ימינו אלה. שלוש בריות אלו חלוקות במניפה רחבה של סוגיות.

המחלוקת הרעיונית בין הציונות הדתית ליהדות החרדית נסובה סביב תהליך החילון ששינה את פני היהדות ללא הכר. התפיסה המכילה והמשתלבת של הציונות הדתית עומדת אל מול התפיסה החרדית הממדרת והמתמדרת, תיבת נח המתכנסת ומתמגנת, המקימה חומות בצורות מפני כל מגע עם מה שמחוצה לה, מחשש להתערות בחברה הכללית.

היהדות החרדית לא יכלה להכיר בהשתלבות של הציונות הדתית במגמות הנורמליזציה של העם היהודי, שכן הזהות היהודית מבוססת על אנומליות של שילוב דת ולאום, בבחינת "שלא עשנו כגויי הארצות"

היהדות החרדית ראתה בציונות החילונית תרתי דסתרי: אם אין שם ישראל על העם היהודי הממשי אז כל פרויקט הריבונות הישראלי נדון לגריעותא ולא לטיבותא; "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה"; "גדול החוטא בתוך פלטין מהחוטא מחוץ לפלטין" ועוד. היהדות החרדית שימרה את הראיה האוטופית של גאולת ישראל בארצו, כפי שהתקיימה בשנות הגלות הארוכות, שבהם נמנעו יהודים מלעלות בהמוניהם לארץ ישראל מפאת קדושתה ומהפחד הגדול כי "ארץ אוכלת יושביה" ומקיאה בעלי חטא, כאשר "עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית השנה". היהדות החרדית לא ראתה כל אפשרות של גאולת ישראל על ידי "יהודים", שאינם יהודים במובן הדתי.

לעומתה, התנועה הציונית דתית הכשירה את השרץ בק"ן טעמים ויצרה אידאולוגיה דואלית של שילוב. הדתיים הלאומיים רואים בדת היהודית נדבך נוסף על הלאומיות היהודית. לפיכך, הלאומיות היהודית לגיטימית בפני עצמה, כקומה ראשונה, ויש לשתף פעולה אתה למען תחיל על עצמה את הדת היהודית כקומת על. בניגוד לכך, טוענת היהדות החרדית למוניזם מהותי ביהדות, הקב"ה אורייתא וישראל חד המה, כך שאין הלאומיות הישראלית יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא הדת היהודית מכוננת אותה. כפועל יוצא מכך, כל המעמיד את ממלכת כוהנים וגוי קדוש בתורת ממלכת וגוי סתם חלל את הקודש, וכמי שהפך את ארון הקודש לארון סתם, ואת בית הכנסת לבית סתם, שהנכנס אליו מפני החמה או מפני הגשמים חיללו. היהדות החרדית לא יכלה להכיר בהשתלבות של הציונות הדתית במגמות הנורמליזציה של העם היהודי, שכן הזהות היהודית מבוססת על אנומליות של שילוב דת ולאום, בבחינת "שלא עשנו כגויי הארצות". לפיכך, הוקיעה החברה החרדית את הציונות הדתית והאשימה אותה בשיתוף פעולה עם כוחות רשע שבתוך העם.

החרדים קבלו אפוא על חילול הקודש בעוד הציונים דתיים טוענים לקידוש החול. תורת השילוב הציונית דתית הכילה מרחבי חיים הכוללים תורה ועבודה, דת ומדע, ספרא וסיפא. השילוב גרר מחד עזיבה מסיבית של בניה את האחיזה הנאמנה בקיום תורה ומצוות והמרתם בדת הציונית המתחדשת, ומאידך, אפשר לה להגיע ברבות השנים לעמדות מפתח בהנהגת העם והמדינה, ואף להחליף, במידת מה, את האליטות של הדור הראשון והשני לקיום המדינה. לעומתה החברה החרדית המשיכה לספוג קורבנות רבים, ביניהם: חיים כלכליים המאפיינים חברות מיעוט שבהן פערים חברתיים גדולים במיוחד, פריון עבודה דל, כוח השתכרות נמוך ובטחון כלכלי נמוך, תלות בתקציבי המדינה, התנזרות ממקורות ההשכלה ובורות בהשכלה הכללית. מאידך, שמרה החברה החרדית על שורותיה מפני זליגה לחברה הישראלית ופריקת עול מצוות.

ניצחון זוטא של הרעיון החרדי התבלט בשנים האחרונות, עם תהליך אוסלו, וביחוד לאחר ההתנתקות מגוש קטיף, שהיו מכות קשות לתורת השילוב הציונית-דתית. במסגרת חשבון הנפש של מנהגי הציונות הדתית נראה כי הם קיבלו, ולו בלית ברירה, חלקים מהתפיסה של היהדות החרדית. הציונות הדתית הבינה שהיהדות אינה הקומה השנייה אלא הקומה הראשונה. ללא החינוך הדתי, גם ההתיישבות לא תוכל להתרומם. אנשיה הבינו למעשה שאין היתכנות לציונות-חילונית. התוצר המעשי של תובנות אלו היה הקמת הגרעינים התורניים בערי הארץ ובאזורים בעלי אוכלוסיות חלשות, כמו גם הקמת ישיבות הסדר (שהוקמו עד אז בעיקר בהתיישבות) במרכזים חילוניים.

לצד זאת, גם ביהדות החרדית חלו תמורות בשנים האחרונות. הריבוי הטבעי וההגירה פנימה נותנים את אותותיהם, כך ששולי החברה החרדית התרחבו, ואין בידה וביד המדינה להבטיח את קיומה במודל ההתבדלות הנוכחי. החברה החרדית נאלצת אפוא להנחיל לבניה יכולת השתכרות ולאפשר להם לצאת ולרכוש מקצוע. בנוסף, חלו תמורות בעולם כולו. מבחינה טכנולוגית, מהפכת המידע מאתגרת את אסטרטגיית ההתבדלות החרדית; החומות הבצורות שהיא הקימה מתקשות לעמוד על תילן. כך שכיום, חלק הולך וגדל מהדור החרדי הצעיר נשאב אל הקלחת הישראלית ללא כל תשתית רוחנית והכנה אידאולוגית. אלמנטים אידאולוגים מתרופפים ותופעות של מגזריות חברתית ריקה מתוכן מתעצמות.

 

פנינו לאן?

היהדות החרדית נמצאת כיום בקו פרשת מים. במידה והיא לא תשנה כיוון, היא עלולה לאבד את הדור הצעיר, שמתחיל לשקוע בדקדנטיות, הנובעת מעסקנות פוליטית משחיתה, משבטיות וגזענות על בסיס אתני, ומחוסר השכלה כללית. מדיניות "תיבת נח", שהייתה נכונה לשעתה ושימרה את היהדות מפני השפעות זרות, מאיימת, באופן פרדוקסלי, לשנות כיום את היהדות החרדית באופן מהותי.

הרב מאיר הבדיל במאמרו בין היחס של התנועה החרדית למדינה מלכתחילה, בעת בנית הבית הלאומי בארץ ישראל, לבין היחס הנדרש לאחר מעשה. אכן, לאחר מעשה, המדינה מכילה את כל הקהילות ומאפשרת השפעה של כל החברות על התנהלותה. זוהי עובדה ריאלית קשיחה. כולנו אזרחי המדינה, נרצה או לא נרצה. השאלה היחידה היא האם אנחנו בוחרים להיות פסיביים ולקבל את גזר דינה, או שאנו מנסים להשפיע על התנהלותה.

בשלושים השנים האחרונות החברה החרדית שינתה אסטרטגיה. היא התחילה להילחם בצורה הרבה יותר אקטיבית על מקומה במדינה, וכך הפכה להיות שחקן משמעותי בפוליטיקה הישראלית. אולם, גם שינוי זה נעשה מתוך גישה של מגננה, ולא מתוך ניסיון להציע אלטרנטיבה לציונות החילונית.

היהדות החרדית חייבת לעבור מעמדת המגננה וההתכנסות לעמדת ההשפעה, מתוך הצבת יעדים הכוללים בנית אליטה שתוכל להחליף את האליטה הציונית דתית והאליטה החילונית השולטות במערכות המדינה

כיום, הגידול הדמוגרפי של החברה החרדית הופך  אותה ליותר ויותר דומיננטית בציבוריות הישראלית. עמדה זו לבדה מחייבת אותה להציג אלטרנטיבה ראויה לחברה הכללית ולציונות הדתית. היהדות החרדית חייבת לעבור מעמדת המגננה וההתכנסות לעמדת ההשפעה, מתוך הצבת יעדים הכוללים בנית אליטה שתוכל להחליף את האליטה הציונית דתית והאליטה החילונית השולטות במערכות המדינה. הפועל היוצא מכך הוא פיתוח אסטרטגיה שתיישם את ערכיה במרחב הציבורי.

על היהדות החרדית לשנות תפיסה בכל הקשור להנהגה הציבורית. הגיע זמנה לעבור מתפיסה של הנהגה ציבורית גלותית שתפקידה לדאוג למגזר ללא עכבות, שהייתה לקבס בעיני כל אדם ישר, להנהגה ראויה על פי הדגם התורני הבוחל בשררה; הנהגה שרואה עצמה בעלת אחריות לכלל החברה באופן שווה, המהווה דוגמה לחיקוי.

אל מול המגזר הציוני דתי, היהדות החרדית חייבת להביא את בשורת ארץ ישראל הדתית תורנית, זאת הקשורה לחובות ולא לזכויות. שכן אין ארץ ישראל קנין קרקע, ככתוב: "כי לי כל ארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". "ארץ ישראל שלנו" כמו שהילד שלי הוא שלי, או כמו שהאבא שלי הוא שלי, ולא חס ושלום כמו שהבית שלי או שהמכונית שלי. הזיקה שלנו לארץ קשורה בחובות ואינה זיקה קניינית הקשורה בזכויות. המסר היהודי, שהזכות על הארץ היא כגודל איכותו הרוחני של העם היושב עליה, חייב להדהד באוזני החברה הציונית דתית והחברה הכללית. החברה כולה צריכה להבין שכל מעשה תועבה, שחיתות שלטונית או פרטית אינו רק פגם ציבורי או פרטי, אלא בעיקר חילול הארץ וערעור הזכות עליה, כי הארץ מקיאה חוטאים. היהדות החרדית חייבת להציב בסוגיית ארץ ישראל את צוואת משה בספר דברים, אל מול הציונות הדתית המסתפקת בהבטחות אשר בספר בראשית. הזכות על ארץ ישראל מגיעה בדיעבד לאחר בנית חברה ראויה. ארץ ישראל אינה שלנו מלכתחילה.

כמו כן, היהדות החרדית חייבת להתייחס לקבוץ הגלויות בצורה שונה, ולהתיר את ההתגודדות האתנית, בניגוד למדיניות כור-ההיתוך שמחקה את המורשת העשירה של קהילות ישראל. בכך, היא תהיה דוגמה לחברה הישראלית כולה, ובפרט לציונות הדתית שפגמה בעניין זה לא מעט.

"גם נחש יכול להפוך למטה אלוקים" לימדנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק. החברה החרדית לאחר תקופת ההשכלה חייבת להפנים כי אם היא מעוניינת להפוך לכוח משפיע ואפקטיבי היא חייבת לראות בהשכלה מכפיל כוח. מה שהיה נחש בתקופת ההשכלה יהפוך למטה אלוקים. ההשכלה מאפשרת הסתכלות נכוחה על המציאות ברוחב דעת, שיפוט וביקורתיות. השכלה מקצועית מגדילה את הביטחון הכלכלי, יוצרת אי תלות בגורמים תומכים ומאפשרת קניית כוח השתכרות.  בעידן מהפיכת המידע אין אפשרות עוד לברוח מפניה ויש לנצלה להקמת דור של תלמידי חכמים משכילים שאינם נהנים מדברי תורה בבחינת "ובדאשתמש בתגא חלף", שהתורה היא דרכם ולא מקצועם.

החברה החרדית קמה בראשית דרכה כדי לגונן על ייעודו ההיסטורי של עם ישראל, להיות חברת מופת לעיני העמים בבחינת "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כל זאת כנגד התנועה שדרשה וישמה את הנורמליזציה של העם היהודי.  כמו כן עמדה התנועה החרדית מול החברה הציונית דתית שנראתה כפוסחת על שני הסעיפים. תקופתנו מהווה מבחן לחברה החרדית, שנדרשת לבחור בין הפסד לניצחון: בין הפסד במערכה ושקיעה לאי רלוונטיות תוך איבוד מיטב בניה והתערותם בחברה הישראלית המתפתחת, לבין ניצחון משמעותי על ידי העמדת דור של תלמידי חכמים משכילים, דעתנים, בעלי חוסן דתי, המקיימים תורה עם דרך ארץ ויורשים את האליטה הישראלית בכל מערכות החיים המדיניים והציבוריים. על החברה החרדית להתחיל ולתקן עולם במלכות שדי על ידי הצגת אלטרנטיבה ראויה לחברת מופת, ובא לציון גואל.

Photo by Gabriel P on Unsplash

15 תגובות על “קריאה להתחדשות

  • מבחינה הגיונית לוגית הכותב הוכיח אינטליגנציה גבוהה מאוד, אבל אם זה רצון ה' זו כבר שאלה אחרת, כל המדינה גם לפי שיטות של אלו שחלקו על האדמו"ר מסאטמער ודומיו ראו את המדינה מציאות שצריך לחיות אתה אבל לא אידיאל, כתבתי כבר הרבה באתר הזה שזה לא פוטר את ההנהגה החרדית מצרכים אלמנטרים בסיסיים כמו נקיון העיר או שהביוב לא יגלוש החוצה שלא לדבר על הפירטיות במרון ובקרלין ולצערנו גם בחו"ל במיאמי עכשיו, אחריות בסיסית צריך אבל שלטון זו בעיה קשה ואני מקווה בעזרת ה' שכשהחרדים יהיו רוב משיח יבוא כי איני רואה תופעה למשל של מדינה בשלטון חרדי איני רוצה לחשוב איך יראה המשטר, ואי אפשר ללא כמה גמרות, זה לשון הגמרא פסחים קי"ב ע"א, אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, ועוד גמרא בבא קמא קי"ד ע"א, עכו"ם דדייני בגיתי לא מייאש ישראל כיון דאמרי מימר מייאש, ופירש רש"י, בגיותא – בגאוה ובזרוע.
    אמרי מימר – צא ותן לו ואין חובטין במקלות לשון אחר דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך. לא רוצה לחשוב איך תיראה מדינה עם פסיקות כאלו כשהציבור לא בדיוק ישר בעיניני כספים וינצל את זה ויהיה אפשר להגדיר אותו נבל ברשות הדין תורה

  • לא ברור מה בדיוק המסקנה נניח שנרצה ליצר אליטה האם הכוונה לעוד גדולים שידעו כל התורה? האם הכוונה לזן חדש של עסקנים… מה בדיוק ינחה את העסק ולהיכן ,כמה שנרד על הדלי"ם יש להם חזון מעבר לנקיון העיר ,הכנסת התורה לחוק המדינה(כתבו שם הרבה בכיוון מספרו של הציץ אליעזר הלכות מדינה דרך מפעלו הנסיוני של הרב הרצוג ועוד רבים שלא מוכרים בבמה זו) ישנה משנה מדינית לגבי גבולות המדינה ועוד וגם אם כל זה לא הוכיח את עצמו זה עומד בניגוד לחזון מייסדי המדינה החילונים ששאפו למדינה חילונית וכו' איזה חזון ותמונה רואה החברה החרדית למדינה (בהנחה שלקחת את המפתחות על העסק אינו בעיה שזה גופו נתון במחלוקת עיין בדברי חמודי) אנו רוצים וחושבים שאפשר לנהל מדינה כמו איזה שטיבל של גור? כל זמן שנקודה זו נשארת לא פתורה ולא במשפט לא מחייב כמו הרבנים יגידו שזו התחמקות שכן אם אנשים כמו החזו"א הגבילו עצמם לנקודות מצומצמות מי יכוון אצלנו אותה קבוצה לא מוגדרת?

    • לשי, אנו לא חושבים קדימה כלל אנו מחכים לביאת המשיח בכל יום שיבוא יש דברים שאינם סובלים דיחוי אבל דברים עתידיים צריך להאמין חד משמעית בביאת המשיח מספרים שהיה יהודי שהיגר לארצות הברית ואמר לחפץ חיים שהוא מודאג מחינוך ילדיו שאלו החפץ חיים בן כמה בנך הכי גדול ענה בן חדשיים, אמר לו החפץ חיים אתה לא מאמין שעד אז יבוא משיח אני לא מתכננים לטווח רחוק חד משמעית זה כפירה בביאת המשיח

    • לחמודי, יש ביאת משיח כתופעה חד פעמית עתידית, ויש מגמה משיחית שה' מוביל בפועל בעולם במשך כבר כמה מאות שנים. הציפייה למשיח לא אמורה לסמא את עינינו מלראות את התפקיד והמהות של משיח כבר מתגשמים באחוזים נכבדים במציאות. והרעיון של המדינה מבוסס על התשוקה של היהודים לקחת חלק פעיל בתהליך המשיחי (בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא).

    • לקורא לעצמו יהודי, אין דבר שמעכב כל כך את הגאולה כמו המדינה שהוקמה על אדמת פלשתין הכבושה ששמה הוא ארץ ישראל שייכת רק לקדוש ברוך הוא, עיין רש"י תחילת בראשית לעוקרי התורה אין שום רשות לגור בארץ ישראל הם יותר גרועים מהגרועים שבאומות והגאולה כמה זמן שהכובש הציוני יישאר זה יעכב יותר את הגאולה איך אמרו גדולי ישראל [האמיתיים] שכל יהודי צריך להתפלל שתבוטל מדינת הציונים ללא שייגרם נזק לאף יהודי ומקובל אצלנו שמשיח לא יקבל את המדינה מהציונים [אם כן יש סימנים לאתחלתא דגאולתא זה אולי כשביידן יר"ה יפרק עוד כמה התנחלויוות זה יקרב את הגאולה]

  • "ההשכלה מאפשרת הסתכלות נכוחה על המציאות ברוחב דעת, שיפוט וביקורתיות."
    כל זה הרי מה שחסר בחברה החרדית של ימינו, שמפחדת מרוחב דעת, שיפוט (פנימי) וביקורתיות.
    כלומר הכותב המכובד דורש מהחברה החרדית להפסיק להיות חרדית. האם יתכן "חדש אסור מן התורה" וחשיבה ביקורתית ביחד? זה כמו גר זאב עם כבש.

  • אתיחס לקטע האחרון.
    זו אולי השאלה בה' הידיעה. חוששני שהניסיון ההיסטורי הוכיח להיפך, שאלו שהיו לא רלוונטיים נשארו יותר מהרלוונטיים.

  • חמודי, א"כ אתה מסכים לזה שבסופו של דבר המאמר לא הולך לשום מקום ואין משמעות לרעיונות לגבי אליטה וכו' כי באמת זה לא במסגרת המנדט שלנו…

    • המאמר הזה והמאמר על הגיוס היו עדיפים שלא היו מתפרסמים

  • כל כך נהניתי מהמאמר, כמה בהירות חכמה וידע בתרבות עם ישראל יש בו, הן מבחינה היסטורית והן מבחינת ההבנה הרוחנית של ההיסטוריה. ממש פלאי פלאים! אם יורשה לי לזרוק רעיונות לטווח רחוק – כותב המאמר ראוי לשמש כחבר כנסת חרדי עתידי.

    • ואז אני כמובן אהיה פעיל של המשתתף בבחירות לכנסת המינים שותף למרידה במלכות שמים

  • אתה בעצם מציע ליהדות החרדית להפסיק להיות חרדית ולהפוך לדתית לאומית.

  • ישנה טעות מהותית במאמר בניתוח אירועי הסכם אוסלו וגירוש גוש קטיף. הציונות הדתית תומכת בציונות ובאחיזה בשטחי ארץ ישראל לא בגלל אינטרס מגזרי. זו היא מצווה לאומית! לכן עם ישראל פגע בעצמו כאשר עשה זאת. הציונות הדתית אינה עושה חשבון נפש ומודה לתפיסה החרדית בכך שהלאומיות אינה שווה ללא דת. אלא מכירה בכך שהלאומיות נחלשה כיום. ולכן פועלת הציונות הדתית כיום לחזק את התפיסה היהודית הייחודית לה ולשתפה עם כל עם ישראל. כך יחוזקו גם הלאום וגם הדת.

    • אין כזה דבר לאומיות כלל, זה לשון רבי סעדיה גאון בספר האמונות והדעות מאמר ג
      אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה, עם ישראל חי מאות שנים בכל מיני ארצות והיה קיים והיה הרבה יותר איכותי, היום הגלות קשה במידה מסויימת יותר מהשואה למרות המדינה ואולי אפילו בגלל המדינה, לא הכל זה רצח ופוגרומים יש דברים הרבה יותר גרועים, יש הרבה תלמודי תורה הרבה ישיבות הרבה כוללים אבל לא הייתה השפלה לתורה כמו בדורנו לא מיבעיא אלו שרחוקים מתורה אלא אפילו המנהיגים שקוראים לעצמם חרדים מכל צבעי הקשת [יש אולי כמה צדיקים בסדום אבל רובם כאלו] שאם הם רואים גביר למרות שהם יודעים שהוא עבר עבירות חמורות ביותר הם יכניסו אותו לפני אברך שממית עצמו באהלה של תורה שאם הקדוש ברוך הוא עדיין לא הופך את העולם חזרה לתוהו ובוהו זה רק בזכותם,

  • יש כאן כמה אי־דיוקים.
    א. הערה שולית יחסית: המשפט "הציונות דבר אין לה עם הדת" ככל הנראה לא נאמר ע"י גדולי הציונות, וודאי שלא היה מקווי היסוד שלה. בהרחבה עיין במאמר בקישור הבא: https://katzr.net/d5acca.
    הטעות הזו לא חמורה, שכן וודאי זו הגישה של הציונים (לפחות היום), וגם בגלל שהיא נפוצה כל כך. גם הרב קוק שמע עליו ולכן התנגד לתנועת המזרחי בכל תוקף, מה שמביא אותי להערה השניה:

    ב. אתה מכליל באמירה "הציונות הדתית" את כולה. במאמר של הרב אריה מאיר נכתב שיש הרבה תנועות היום בציונות הדתית, אבל זה היה נכון גם אז, בהווסדה. היה הפועל, היה הפועל המזרחי, והיה הרב קוק.
    הרב קוק לא הצטרף למזרחי (בניגוד לכמה מאדמור"י בית רוז'ין). הרב קוק לא הקים ולא היה קשור לתנועת בני־עקיבא. לרב קוק היתה 'ישיבה גדולה' שכולם הלכו בה עם חליפות וכובעים כנהוג באותו זמן, ואדרבה, חניכי בני־עקיבא לא הלכו לישיבה שלו, כשהם הלכו לישיבות גדולות (כלומר, אם הם הלכו לישיבה ולא ישר לצבא…), כי הוא היה חרדי בעיניהם.
    כל זה בא להגיד שיש הבדל בחיצוניות של הדברים. בפנימיות זה הרבה יותר חד וחריף. אכן – תנועת המזרחי אמרה שאפשר להיות גם דתי וגם לאומי. אבל הרב קוק אומר בספריו פעמים רבות מספור שאין מציאות כזו של הפרדה בין הלאומיות לדתיות.
    כך הוא כותב באחד מהם (אורות ישראל ותחיתו פסקא ל"א):
    "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל… ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה.
    "אמנם, כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר הם טועים, אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפירוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת"…
    הרב מדבר כאן על שתי תנועות שחושבות שאפשר להפריד בין היהדות לבין היהודים: הציונות החילונית והחרדה מפניה. אם אתה מפחד כל כך מהם, זה אומר שאתה חושב שזה אפשרי.
    אנחנו טוענים למוניזם מהותי בין היהודים ליהדות, ולכן אנחנו יודעים שיש ערך ללאומיות גם אם מי שמטפח אותה חושב שהיא לא קשורה ליהדות שלו. הקודש הוא לא קומה מעל הלאומיות, אלא זה שגורם לה להיות. אם אדם אומר שהוא קשור ללאומיות שלו בלי להיות קשור לה', זה אומר שהוא מנסה להתעלם מה', ולא שבאמת הוא לא קשור (כמו יהודי דתי שיגיד שהוא לא קשור לעם ישראל – זה לא תלוי בו. הוא יכול להתעלם, אבל זה לא משנה כלום)
    אני לא אומר שאין מה לפחד, זה מאד מובן. אבל אל תגיד לי שאני הוא זה שמפריד בין היהודי ליהדות.

    ג. אתה כותב "אל מול המגזר הציוני דתי, היהדות החרדית חייבת להביא את בשורת ארץ ישראל הדתית תורנית"…
    האם קראת דברים שכתבו רבנים בציונות הדתית על ארץ ישראל? וודאי שלא. אחרת לא היית כותב את מה שכתבת. ד"א, מתישבי חברון והשומרון לא קמו מתוך תנועת המזרחי אלא מבית המדרש של הרב קוק.

    ד. הערה שולית: את זה שנחש יכול להפוך למטה לא לימד אותנו הרב אברהם יצחק, אלא הרב נפתלי צבי ברלין, מראשי ישיבת וולאז'ין (בספר העמק דבר על התורה)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל