צריך עיון > סדר עיון > מחלוקת לשם שמים

מחלוקת לשם שמים

ההדרה המוחלטת של הציונות הדתית מהעולם החרדי, משל היו צדוקים, אינה רלוונטית עוד. למרות ההבדלים שנותרו בין בתי המדרש, יועיל לשנינו ללמוד זה מזה, לדבר, לשוחח ולהפוך לשני בתי מדרש שיש ביניהם מחלוקות, כמחלוקת בית שמאי ובית הלל, ולא כמנהגנו עד היום, כשהאחד אינו קרב לסף דלתו של האחר.

ז' תמוז תשפ"א

אירועי הימים האחרונים עומדים בסימן שבר פנימי בציבור הדתי־לאומי, לצד העצמת המתח בינו לציבור החרדי. הפיצול החברתי שהתגלע במגזר הדתי־לאומי בשנים האחרונות הסלים לאחרונה למאבק גלוי בין שתי מפלגות העוינות זו את זו. לצד זאת, אירועי השבוע הובילו להתגברות המתח בין הציבור הדתי־לאומי לחרדי. מבחינת האחרון, המורכבות הפנימית של הראשון אינה ממתיקה את דינו או מרככת את הביקורת כלפיו.

הפיצול הפוליטי בציבור הדתי־לאומי אינו משקף כמובן קרע חלק וברור בתוך המגזר. הפוליטיקה מתחלקת אמנם באופן חד משמעי, אך בסופו של דבר מדובר בציבור אחד בעל מורכבות פנימית רבה. זאת בדומה לפוליטיקה החרדית, שהמחלוקות הפוליטיות הפנימיות שלה, אף שלפעמים הן חריפות ביותר, אינן מפצלות את הציבור שלה לשני מגזרים. עם זאת, השבר הפנימי בציבור הדתי־לאומי יכול ללמד אותנו כי התמונה החד־ממדית שיש לנו, בני הציבור החרדי, לגבי מגזר זה היא שטחית ואולי מעט מיושנת. העולם הדתי־לאומי עבר הרבה מאד בשנים האחרונות, והוא חווה משבר, תהייה וחיפוש מחודש אחר אמת וקדושה.

אני חש שקו השבר המפריד בין הציבור הדתי־לאומי לחרדי, שרק הלך והתחדד במהלך השנים, זקוק לבחינה מחדש. אירועי הימים האחרונים דוקא מחזקים בי תחושה זו. הפילוג הפנימי בציבור הדתי־לאומי אינו מזמין אותנו להבחין בין "מזרוחניק טוב" ל"מזרוחניק רע", אלא להבין שמדובר בציבור מורכב, המצוי בתהליכי בירור דרך, בדומה לתהליכים העוברים על הציבור החרדי. תהליכים אלו מזמינים התקרבות והקשבה, ומאפשרים לדעתי דיאלוג מחודש בין המגזרים.

 

מחוץ לבית המדרש

לפני מספר חודשים, במלונית קורונה שבה שוכנו בחורי ישיבה חרדים ודתיים־לאומיים יחדו, נוצר פאנל בין־מגזרי ספונטני בנושאי השקפה. בעיני הבחורים היושבים שם היה זה אולי טבעי לשוחח עם חבריהם, בני ישיבות כמותם, על הדומה והשונה, אך בעיני אי מי מגבוה, סיפור זה היה עילה להפסקת מלוניות הקורונה לבחורי ישיבה. אירוע זה לימד על פער משמעותי בין העמדה הרשמית, שדיבור ודיאלוג עם הציבור הדתי־לאומי פסולים בהחלט, לבין המצב בשטח, שהדיון עולה באופן טבעי ומתבקש.

בתוך הגבולות של מה שנחשב חרדי שוכנות דרכים רבות ומנוגדות לעבודת ה', שכולן נחשבות לגיטימיות […] לעומת זאת, בית המדרש הדתי-לאומי, על ישיבותיו, רבניו וספריו, נחשב מוקצה בעולם החרדי

בעשורים האחרונים לא התנהל כל דיאלוג תורני וציבורי משמעותי בין המגזרים. אבי סבי התפרנס ממכירת ספרים בבני ברק. הוא עלה לשאול את החזון איש אם למכור את ספריו של הרב קוק, והחזו"א ענה לו, "ספרי הלכה כן, אך ספריו באגדה לא." מאז הוצאו ספריו של הרב קוק יחד עם כל ספרי הציבור ה"מזרחי" מבית המדרש החרדי ומהשיח ההלכתי והתורני, הן בהלכה והן באגדה. נראה היה שלפחות עבור הציבור החרדי, כל מה שקורה בציבור הדתי־לאומי הוא מחוץ לבית המדרש. מבחינה רוחנית ותורנית, המעמד של האופציה הדתית־לאומית בציבור החרדי לא היה שונה מאד ממעמד החילוניות. כל חניך חרדי שמע פעם כנראה ש"מזרוחניק גרוע מעשו" שכן הוא פוסח על שתי הסעפים, מתעניין הן בבתי מדרש והן בבתי עבודה זרה. בעיניים חרדיות, לא היה מכנה משותף בין בית המדרש החרדי ובית המדרש הדתי־לאומי, ולימוד הדדי לא עלה על הדעת.

בתוך הגבולות של החרדיות יש דרכים רבות ומנוגדות לעבודת ה', שכולן מקובלות: בתי המדרש של בריסק, החזון איש, חסידויות שונות, עולם התורה הספרדי, וכמובן עולם הישיבות הליטאי לגווניו. למרות גיוון פנימי זה בשיטת הלימוד, בהשקפה ובאורחות החיים, כל בתי המדרש הללו נחשבים לגיטימיים, ולא נמנעים תלמידי אלו מלשמוע שיעורים ולקרוא ספרים של אלו. לעומת זאת, בית המדרש הדתי־לאומי, על ישיבותיו, רבניו וספריו, נחשב מוקצה בעולם החרדי.

הקרע שנוצר בין הציבורים היה מובן בשעתו, אך כיום הוא איבד מהרלוונטיות שלו. הרבה השתנה בעשרות השנים האחרונות בציבור הדתי־לאומי, ולא פחות מכך אצלנו. כך גם בנוגע לצלע השלישית העומדת בלב הפולמוס הבין־מגזרי – מדינת ישראל. לא רק ששינויים אלו מאפשרים שיחה פתוחה בין הציבורים, הם גם קוראים לטפח אותה.

ברצוני להתבונן ביחס בין המגזרים מנקודת מבט תורנית, ולפתוח את השאלה מתוך דיון ברעיון המחלוקת בעולמם של חז"ל. משם אמשיך לדיון אקטואלי בשינויים שחלו ובהשלכות האפשריות על היחס בין בתי המדרש.

 

פולמוס או מחלוקת?

אנו מוצאים אצל חז"ל שני מודלים של מחלוקת: מחלוקת הראויה להתקיים בתוך בית המדרש ומחלוקת שאינה ראויה להתקיים. המודל של המחלוקת הראשונה הוא בית שמאי ובית הלל. המודל של המחלוקת השניה הוא מחלוקת חז"ל והצדוקים.

בגמרא אמנם מתועדים ויכוחים אחדים עם הצדוקים. אולם ללא ספק חז"ל אינם רואים בצדוקים זרם לגיטימי ביהדות. הוויכוחים אתם פולמוסיים, ומטרתם להראות את הבלות טענותיהם. לא נמצא בחז"ל דיון שקול וכבד ראש בעמדתם, שכן אינם דעה שראוי להתחשב בה. בעיני חז"ל, עמדת הצדוקים פסולה מלכתחילה. הם אינם חלק מהדיון בבית המדרש, והטענות נגדם נושאות תמיד אופי קנטרני ועוקצני. הסיפור על תגובת ר' יוחנן בן זכאי לעמדת הצדוקים לגבי ירושת הבת (בבא בתרא קטז) ממחיש זאת היטב: "נטפל להם ריב"ז, אמר להם שוטים מנין זה לכם, ולא היה אדם שהחזירו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו […] אמר לו שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם […] ונצחום ואותו היום עשאוהו יום טוב." הצדוקים הם אויבים, והיחס אליהם הוא יחס מזלזל ומבטל. הם אינם "בני פלוגתא".

שנינו מאמינים באותה תורה, שנינו מקיימים את אותה הלכה ושנינו מאמינים באותם דפוסי סמכות והוראה […] מדוע אפוא הוצא בית המדרש הדתי־לאומי מחוץ לתחום? מה גרם לריחוקם מבית המדרש החרדי?

אין זה משום שחז"ל לא יכלו לסבול ריבוי דעות. חז"ל ידעו היטב שיש אפשרות לדרכים שונות בעבודת ה' ולפרשנויות שונות לתורה. העולם של חז"ל מלא מחלוקות, והמייחד את בית המדרש החז"לי הוא העמדה הפרדוקסלית "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

כפי שכולנו יודעים היטב, קיים מודל אחר של מחלוקת בבית המדרש, דוגמת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. למרות המחלוקת החריפה בין הבתים, שלא נגעה לפסקי הלכה בלבד אלא גם להשקפות ואורחות חיים (ראה לדוגמא שבת לא), היה ברור לצדדים שזוהי "מחלוקת לשם שמים", כלשון המשנה באבות. הצדדים הכירו בכך שעמדת השני היא עמדה רצינית, שמקורה בתורת ה' ויש לה מקום בעולמו של הקב"ה. בהתאם לכך, אהבה וכבוד שררו ביניהם, שגם אם סברו אחרת בהלכות ייבום ובהלכות חמורות אחרות, לא נמנעו מלישא נשים זה מזה (יבמות יב). מחלוקת בית שמאי ובית הלל היתה פעמים רבות מרה ועזה, כמסכת נידויו של רבי אליעזר בתנורו של עכנאי. אולם שני הצדדים הכירו בכך שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה במחלוקתם.

מחלוקת מסוג זה אינה נתפסת בהכרח שלילית. לצד מדרשים מסוימים על כך שבעבר לא היו מחלוקות בישראל, אנו מוצאים גם מדרשים אחרים בשבח המחלוקת. מחלוקת מביאה להפריה הדדית; היא מאפשרת להתבונן במעלות הצד השני וללמוד מהן, תוך הכרה בחלקים שעליהם איננו מסכימים. כך כל צד מחכים מחברו. עם כל הכאב שבמחלוקת, היא גם מעשירה את בית המדרש ומאפשרת רבגוניות והתפתחות פנימית. כך גם במחלוקת שבין חסידים לליטאים, שכיום, בשונה מבעבר, ברור לכל שהיא מחלוקת בתוך בית המדרש. הליטאים קיבלו מהרוח החסידית של התלהבות ורגש בעבודת ה', ואף הושפעו רבות מהתורה החסידית, והחסידים הושפעו מהליטאים בנושא לימוד תורה והלכה, בענייני חינוך וצביון הישיבות.

מהו עומק ההבדל בין שתי המחלוקות? מה גורם לקבוצה מסוימת להידחות לגמרי מהדיון בעוד שדעותיה של קבוצה אחרת נשארות לגיטימיות גם אם אין הן מתקבלות הלכתית? ההבדל בין בית שמאי ובית הלל לצדוקים ברור. בית שמאי ובית הלל פועלים לפי אותן הנחות יסוד לגבי הדרך לפירוש התורה ולגבי סמכות חכמים. הצדוקים כופרים בהנחות אלה. כדי לקיים מחלוקת באותו בית מדרש יש צורך לקבל הנחות יסוד מסוימות כבסיס לדיון. אם השני כופר בכל הנחות היסוד שלך, אין לך יכולת לדבר אתו ואף לא לכבד אותו.

בנידון דידן, היחס החרדי לבית המדרש הדתי־לאומי, במתכוון או שלא במתכוון, דומה יותר ליחס חז"ל לצדוקים. היחס אליהם אינו מכבד, ולא מתקיים שיח כן ורציני עמם. עם זאת, קשה מאד לומר שיש מחלוקת עמוקה בין הציבור הדתי־לאומי לציבור החרדי לגבי הנחות היסוד הדתיות. שניהם מאמינים באותה תורה, שניהם מקיימים אותה הלכה ושניהם מאמינים באותם דפוסי סמכות והוראה. היחס בין הזרם הרפורמי לזרם האורתודוקסי אכן דומה ליחס שבין חז"ל לצדוקים. בנוגע לרפורמים, אכן יש פער שאינו ניתן ליישוב בהנחות היסוד הדתיות שלהם. אולם אצל הציבור הדתי־לאומי לא נראה שזה המצב. מדוע אפוא הוצא בית המדרש הדתי־לאומי מחוץ לתחום? מה גרם לריחוקם מבית המדרש החרדי?

 

הסיבות להיווצרות הקרע

הסיבה הראשית להיווצרות הקרע בין הציבורים אינה הוויכוח על דרכו של בית המדרש אלא הוויכוח על היחס למדינה. המדינה החילונית נתפסה בעיניים חרדיות איום ראשון במעלה על המסורת היהודית. הפחד מחילון, משיתוף עם המדינה המחלנת, הוא הגורם הראשי לקרע בין בתי המדרש.

שיתוף הפעולה ההדוק של הציונות הדתית עם הציונות החילונית ששלטה בכיפה הרתיע את הציבור החרדי. יתרה מזו, לפחות חלק מרבני הציונות נתפסו בעיני הציבור החרדי רבנים סוררים העושים בהלכה ובתורה כבשלהם ומתאימים אותה כרצונם לאידאולוגיה הציונית, שנתפסה באותם ימים חילונית וכפרנית. קרע זה התחיל עם בני עקיבא והמתירנות ההלכתית של הקיבוץ הדתי, והעמיק בתקופת הרב גורן, שסימל בעיני החרדים מיסוד של הלכה חדשה, "ממלכתית", הנכנעת לתכתיבי הממסד החילוני ואינה מחויבת לקוד ההלכתי הפנימי של בית המדרש.

החשש מהקרבה לחילוניות הציונית, בצירוף מה שנתפס פשרנות הלכתית לצורך קרבה לתרבות החילונית, הביאו את הציבור החרדי ומנהיגיו לחשוב שיש כאן יהדות חדשה ובלתי אחראית

החשש מהקרבה לחילוניות הציונית, בצירוף מה שנתפס פשרנות הלכתית לצורך קרבה לתרבות החילונית, הביאו את הציבור החרדי ומנהיגיו לחשוב שיש כאן יהדות חדשה ובלתי אחראית, ההולכת אחר גחמות הלב ואינה מחויבת לרוח ולמסורת בית המדרש. האם היה נכון לראות את הדברים כך? זו שאלה שאין לנו צורך להכריע בה כיום. עם זאת, אפשר להבין למצער מה הביא את החרדים לצייר כך את בית המדרש הדתי־לאומי ובשל כך לדחותו על הסף.

מן הראוי לציין, כי לצד הסיבות הרעיוניות היו גם שיקולים של הנהגה ציבורית שגרמו לריחוק. הצורך בביסוס חברתי של החרדיות סביב הנהגה הנושאת דגל אחד וסיסמא אחידה הביא לדחיה של רבים וטובים בעלי דעה שונה או סגנון שונה, גם אלו שנחשבו תמיד לחלק חשוב מבית המדרש. קהילות חשובות רבות הודרו והוחרמו משיקולים של הנהגה ציבורית, בייחוד בתקופת הנהגתו של הרב שך, ולא משיקולים הקשורים לבית המדרש ולהשקפה תורנית. כך גם ביחס לציבור הדתי־לאומי. תהליכים חברתיים־פוליטיים שעברה היהדות החרדית תרמו רבות להחרפת הוויכוח העקרוני עד לקרע מוחלט, אף שהוא לא התרחש משיקולים תורניים טהורים. נוסף לכך, תהליכים חברתיים אלו החלישו מאד את היכולת החרדית לנהל מחלוקת רצינית בתוך בית המדרש. המחלוקות הרעיוניות יצאו מבית המדרש אל המישור הציבורי־חברתי, ועברו לאמצעים של שלילה ונידוי של הצד השני.

 

תמורות עמוקות

תהא אשר תהא דעתנו על גורמי הקרע בין הציבורים בעבר, אין ספק שתמונת המצב השתנתה. פני המדינה והמאבקים הדתיים בתוכה שונים משמעותית משהיו לפני כמה עשורים, וכך גם המגזרים החיים בה. מצד אחד, הצביון הכללי של המדינה דתי בהרבה משהיה בעבר ויש כיום זהות איתנה בין המדינה, הציבור הדתי לגווניו והציבור המסורתי. אם מילים כמו "ציונות" ו"לאומיות" היו מזוהות בעבר עם השמאל החילוני, כיום הן מעוררות קונוטציה דתית חזקה. כיוצא בו, הנפח הדמוגרפי של הדתיים בארץ השתנה, שינוי המשפיע גם הוא על מקומה של הדת בציבוריות הישראלית. נוסף לכך, התרבות הגבוהה בארץ נוטה לכיוונים יהודיים, והתרבות הפופולרית – עוד הרבה יותר מכך.

כיום, אין כמעט מי שרואה במדינה אויבת היהדות ואין מי שחושב שהאידאולוגיה שלה היא חילון. להפך, מבחינות רבות היא עוזרת ליהדות להתפתח

כמובן, המאבקים בין דת לחילוניות לא הסתיימו, ובמובנים רבים הם אף התעצמו. עם זאת, המפה השתנתה. כבר אין מדובר במדינה חילונית במובהק, השואלת את עצמה כיצד להתייחס לדת ולדתיים, אלא במתח פנימי בתוך המדינה עצמה, שאינו קשור דוקא לחרדים. ואדרבה, המדינה כבר אינה נתפסת איום על היהדות בעיני רובנו. האיום החילוני היום מזוהה עם גופים אחרים, שפעמים רבות אף נחשבים עוינים את המדינה. הדימוי הציבורי של "הקרן החדשה" הוא דוגמא לכך. קרן זו נתפסת בדמיון הציבורי "אויבת המדינה". אפילו בית המשפט, שמבחינה פורמלית הוא זרוע של המדינה, נחשב בעיני הציבור מתחרה של ה"מדינה". הקונוטציה שמעורר המונח "המדינה" אינה של גוף הרודף דת, אלא דוקא של משהו המגלה כלפי הדת רגשות חמים. "המדינה" מנוכסת כיום אל הימין המסורתי, ואילו השמאל החילוני נותר עם בית המשפט ועם קרנות אזרחיות.

היבט נוסף של התמורה הוא שבראשית הציונות ובשלבי הקמת המדינה היתה משמעות גדולה בהרבה לאידאולוגיה שבבסיס מוסד המדינה. אך כיום המדינה הפכה למציאות חיינו. המדינה היא עובדת חיים ולא רעיון בלבד. כיום אין כמעט מי שרואה במדינה אויבת היהדות ואין מי שחושב שהאידאולוגיה שלה היא חילון. להפך, מבחינות רבות היא עוזרת ליהדות להתפתח.

השפעותיו של שינוי זה ניכרות היטב בציבור החרדי. כיום הוא מזוהה עם המדינה הרבה יותר, גם להלכה וגם למעשה. אחד הסימנים החזקים לכך הוא שהציבור החרדי נעשה חלק מגוש הימין, וחדל להיות "לשון מאזנים", גורם חיצוני בפוליטיקה המקומית. 'תפסנו צד', אנחנו חלק מהמדינה ולא קול צף. מעבר לכך, ניתן לראות זאת בהזדהות של הדור החרדי הצעיר עם המדינה. תחושת הרדיפה שאפיינה את הדור החרדי הקודם זרה לדור הצעיר, שהספיק כבר לשכוח איך זה לשבת באופוזיציה. היחס החרדי לפוליטיקאים כמו לפיד וליברמן הוא כאל מתחרים פוליטיים, הוא אינו דומה לתחושה העמוקה של "המדינה נגדנו" שאפיינה את הדור הקודם. לפיכך נראה חרדים רבים יותר ויותר חוגגים בגלוי ובסתר את יום העצמאות ואת יום ירושלים.

באופן הפוך, גם הציבור הדתי־לאומי עצמו עבר טלטלות משמעותיות מאד. דומה כי יחסו אל המדינה עבר שינוי עמוק ביותר במהלך השנים האחרונות. מציבור הנאמן למדינה ולאליטה השמאלית שלה ללא סייג, הפך ציבור זה, לפחות בחלקו, לאחד הגורמים האנטי־ממסדיים ביותר. בתהליך שהחל באוסלו והגיע לשיאו בהתנתקות נוצר משבר אמון עמוק בינו לבין המדינה. גם תיוגם של המתיישבים ביהודה ושומרון בעיני השמאל כ"מתנחלים" והתהליכים הפוסט־ציוניים שעברה האליטה השמאלית בארץ הובילו להתנתקות בין הציבור הדתי־לאומי ובין החילוניות החלוצית הישנה. הציבור הדתי־לאומי שהיה שבוי בקסמה של המדינה שינה מאוד את טעמו.

הציבור הדתי־לאומי עבר התפכחות משמעותית משכרון ההתאהבות במדינה. באופן כללי ניתן לומר כי הוא מכיר יותר בחסרונותיה, במקומות הזקוקים לתיקון, הן דתית והן כללית

הציבור הדתי־לאומי עבר התפכחות משמעותית משכרון ההתאהבות במדינה. באופן כללי ניתן לומר כי הוא מכיר יותר בחסרונותיה, במקומות הזקוקים לתיקון, הן דתית והן כללית. כיום, דתיים־לאומיים הם פעמים רבות הצד הנצי במלחמות על הצביון היהודי של המדינה, אף יותר מן החרדים. זהו מהפך שאין לזלזל בו.

במובן מסוים, מעבר ליחסים עם האליטה החילונית, הפרויקט הדתי־לאומי כולו, של שילוב תורה וחיי מדינה, עבר טלטלה, הן בהיבט הלאומי והן בהיבט הדתי. בהיבט הדתי, החשוב לענייננו יותר, נראה כי חלו שינויים אצל שני הצדדים. בעבר, השילוב הדתי־לאומי התבטא באופן מובהק בגישה של קולא כלשהי כלפי ההלכה, בעיקר בכל מה שנוגע לענייני צניעות. תופעות כמו ערבוביה של נערים ונערות בתנועת בני־עקיבא כמו גם אי הקפדה על כיסוי ראש אצל נשים נשואות רווחו בקרב הציבור הדתי־לאומי. גישה מקלה זו התבטאה גם בעניינים הלכתיים אחרים, כמו הקפדה על כשרות. זאת מבלי להזכיר את הקרבה התרבותית לחילוניות. בעבר, החזקת טלוויזיה בבית היתה מאפיין שהבדיל בין החרדי לדתי־לאומי.

כיום התמונה כולה שונה מאד, הן בקוטב החרדי והן בדתי־לאומי. בצד החרדי היו אמנם תמיד יחידים מחמירים פחות ופתוחים יותר לתרבות חילונית. אולם בשנים האחרונות נראה שקבוצה זו התגבשה והתרחבה, וכיום יש לה זהות משלה, עם רשת קהילות ומוסדות חינוך. מאידך גיסא, בציבור הדתי־לאומי חלה תנועה הפוכה. בתוך המגזר הדתי־לאומי יש כיום פערים דתיים עצומים במידת ההחמרה ההלכתית ובמידת הבידול התרבותי מהחילוניות, עד שכבר לא ניתן לראות באלו מאפיינים כלל־מגזריים. יש שמחויבותם לדת היא בסיסית, ויש המכונים "חרדים לאומיים", "חרד"לים", שההקפדה ההלכתית שלהם וריחוקם מתכני תרבות חילוניים אינם נופלים משל החרדים המחמירים ביותר.

באופן כללי, בכל מה שנוגע לממסד הדתי־לאומי, ניתן להצביע על מגמה של חיזוק הצד הדתי. קשה כבר למצוא בית ספר ממ"ד מעורב, ואפילו רבים מסניפי בני־עקיבא מקפידים על הפרדה בין המינים. כיוצא בו, כיסוי ראש לנשים, גם אם מינימלי וסמלי, הוא נורמה מקובלת אפילו בקצוות הליברליים ביותר של הציונות הדתית. למעשה, זוהי תמונת המראה של ההתפכחות מהערצת האליטה החילונית של מפא"י. כיום הציבור הדתי־לאומי מכיר היטב את המורכבות שבחילוניות של המדינה. הוא מבין שכדי שהמדינה תהיה מה שהיא צריכה להיות, היא זקוקה לערכים דתיים שינחו אותה, ולא די בעצם קיומה כ"ראשית צמיחת גאולתנו".

לצד זאת, הצד התורני של הציבור הדתי־לאומי התעצם וגדל מאד. הוא חווה בשנים האחרונות פריחה מגוונת ביותר, היכולה להעשיר את עולם התורה החרדי; אתייחס אליה בהמשך בפירוט. אציין לדוגמא בתי מדרש מפוארים כמו מרכז הרב וישיבת הר־עציון, שהם בתי אב לאלפי ר"מים ורבנים בישראל ולעשרות ישיבות. בתי מדרש אלו מעמידים פוסקים גדולים מאד, כמו הרב רימון והרב מלמד, ותלמידי חכמים מופלגים אחרים בכל מקצועות התורה.

 

האם ההבדל רלוונטי כיום?

לאור האמור, ניתן לשאול מה עדיין מצדיק את ההבדל בין בית המדרש החרדי לבית המדרש הדתי-לאומי. האם ההבדל המגזרי רלוונטי בכלל? המחלוקת ההשקפתית העזה לגבי המדינה, שקרעה את הציבור הדתי מבפנים, אינה כה עזה עוד. גם החרדים וגם הדתיים הלאומיים מבינים כי מדינת ישראל אינה בדיוק הגאולה המיוחלת וגם אינה הגלות החשוכה ביותר. רובנו, משני המגזרים, מסכימים שאי אפשר להתעלם מהמשמעות הכבירה של קיום המדינה, ומצד שני מכירים בכך שזהו השג חלקי מאוד, ושארוכה הדרך למדינה היהודית שעליה חלמו יהודים בכל הדורות. האם יש אפוא טעם להחזיק עדיין במחלוקת, או הדבר היחיד שמעמיד אותה הוא כוח ההתמד?

למרות האמור, יש עדיין הבדלי דעות והנהגה שאין להכחישם, שאולי יתבררו ויתלבנו באחרית הימים, אך עדיין ארוכה הדרך לשם. סוגיות כמו השירות בצבא והשותפות הטבעית במוסדות המדינה הם הבדל משמעותי דיו בין הציבורים. באופן עקרוני יותר, עמדתו של הציבור הדתי־לאומי ביחס לחילוניות, והקשר הבלתי ניתן להתרה בין החלק התורני יותר לבין האגף הליברלי הנמצא על רצף החילון, מצדיקים לבדם את התבדלותו של בית המדרש החרדי. העובדה שתחת הטייטל "רב דתי־לאומי" נמצאים גם אנשים שקשה להבחין בינם לבין רבנים קונסרבטיבים מצדיקה את שימור ההבחנה. כל עוד הציבור הדתי־לאומי אינו מסיים את תהליך הבירור הפנימי שלו וקובע בצורה נהירה יותר יחסי עבודה עם החילוניות ועם גורמים רפורמיסטים, קשה לקבל אותו באופן גורף. במציאות הנוכחית, למרות הקרע הפוליטי הפנימי שהתרחב מאד בימים האחרונים, זהו עדיין ציבור אחד שהגבולות הפנימיים שלו אינם חדים.

במובן זה, הציבור החרדי מרגיש כי עצם השיח עם בית המדרש הדתי־לאומי, אף שיש בו צדדים טובים וראויים, פותח אפשרויות שהן מחוץ לבית המדרש. גם אם יש שם קיטוב פנימי עמוק וצדדים הקרובים מאד לחרדיות, העובדה שרגל אחת של בית המדרש נמצאת בחוץ פוסלת בעיניים חרדיות את המבנה כולו. הציבור החרדי מסרב לעשות את ההבחנה בין רב לרב ובין תת־מגזר לתת־מגזר.

סכנת הגלישה אל מחוזות ליברליים קיימת היום גם בתוך המחנה החרדי פנימה, והשלילה הגורפת של הדתיים־לאומיים אינה מגנה עלינו מפניה. אדרבה, היא רק מפסידה מאתנו את כלי המלחמה המפותחים שיש ברשותם

זהו בהחלט חשש מובן. עם זאת, דומני שבחשבון הכללי, ההדרה המוחלטת של בית המדרש הדתי־לאומי מהעולם החרדי, משל מדובר בצדוקים, היא מדיניות שגויה. הפסילה הגורפת של המגזר מחמת 'רבנים' בקצה הליברלי שלו אינה מוצדקת. גם אם רצוי לשמור על הבחנה בין בתי המדרש ולהמשיך לקיים מערכות חינוך נפרדות, אין סיבה שלא ללמוד ולהכיר את עולם התורה העשיר שמעבר לגדר. סכנת הגלישה אל מחוזות ליברליים קיימת היום גם בתוך המחנה החרדי פנימה, והשלילה הגורפת של הדתיים־לאומיים אינה מגנה עלינו מפניה. אדרבה, היא רק מפסידה מאתנו את כלי המלחמה המפותחים שיש ברשותם.

דומני כי למרות ההבדלים, יועיל לשנינו ללמוד זה מזה, לשוחח יחד ולהפוך לבית מדרש אחד שיש בו מחלוקות, כמחלוקת בית שמאי ובית הלל, ולא לשני בתי מדרשות נפרדים ומנותקים זה מזה.

איני קורא אפוא לאיחוד ולהשטחה של ההבדלים, אלא להתקרבות ולדיאלוג. אלו הם שני ציבורים שונים באופיים, אך בעלי מטרות דומות ותהליכי חיפוש משותפים. המתכון הנכון להתקרבות אינו יצירת אחידות דעה ואחדות מוסדית, אלא ניסיון להבין את הצד השני ולהכיר בכך שיש לנו מה ללמוד ממנו, תוך הפריה הדדית.

להלן אבקש להצביע על הערך של התקרבות זו לצד החרדי, שהוא הצד הדומיננטי בהדרה. הדברים שיכול הציבור הדתי־לאומי ללמוד מהציבור החרדי הם עניין לענות בו בעיקר עבורם. פרט לזאת, הם עצמם מעולם לא הכחישו שיש להם מה ללמוד מאתנו. הם לומדים ומחכימים מרבני הציבור החרדי, מנהלים שיחה חד־צדדית עם ההשקפה החרדית, ומנסים להסיק מסקנות מההתמודדות החרדית עם החילון. במידה זו או אחרת, הציבור הדתי־לאומי כבר מכיר בכך שיש לו מה ללמוד מהציבור החרדי. החידוש שלי הוא בכיוון ההפוך: באמירה שאנו החרדים, כחברה וכבית מדרש, יכולים ללמוד מהציבור הדתי־לאומי. אצביע על נקודות מרכזיות שהבחנתי בהן, שאינן סותרות ישירות יסודות תורניים שהציבור החרדי נשען עליהם, אך בהחלט מאתגרות את השיח החרדי ואת בית המדרש.

לצד זאת, חשוב מאד לשים לב, כי כל אחת מהמעלות שאצביע עליהן נובעת מאותו שורש בדיוק של נקודות הביקורת שלנו על ההשקפה הדתית-לאומית. אי אפשר להפריד, או לכל הפחות קשה מאד, בין המעלות החיוביות של בית מדרש זה ובין נקודות הביקורת שלנו עליו. כך הדבר גם בנוגע לעולם החרדי: נקודות החולשה שלנו נובעות מאותו מקום בדיוק שממנו צומחות החוזקות שלנו. כך שהמחשבה שנוכל לאמץ את החוזקות של הציבור הדתי־לאומי מבלי ללקות בחולשותיו נאיבית בעיני. משום כך חשוב לנהל שיחה משותפת, שבה נוכל ללמוד מדרכיהם הטובות והם יוכלו ללמוד מאתנו, ללא טשטוש של הגבולות. היכולת לנהל שיחה כזו כרוכה בטיפוח הכלים שלנו להכיל מציאות מורכבת – יכולת שנחלשה אצלנו מאד בעקבות המאבקים הציבוריים שניהלנו בשנים האחרונות.

 

נקודות לחיזוק מבית המדרש הדתי־לאומי

חינוך לבחירה ולאהבת ה': הציבור הדתי־לאומי אינו מניח שהנוער נמצא בכיסו. משום כך, החינוך שלו מנסה להעניק לחניכים מוטיבציה פנימית להיות דתיים, לעבוד את ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה וגדלות. חינוך זה מכוון יותר לאהבה ופחות ליראה. לדוגמא, במניין קרליבך שבו אני מתפלל בערב שבת אני רואה בחורים דתיים־לאומיים מתנועעים בחזקה, בארשת דבקות. אצלנו לעומת זאת נתפסת עבודת ה' ככובד ראש מאיים. גישה זו עלולה להטיל צל של מועקה על עבודת ה' ואף לייצר ריאקציה לרגשות דתיים. מבחינה זו יש לנו מה ללמוד מהחינוך של הציבור הדתי־לאומי לעבודת ה' פנימית, מתוך בחירה, שמחה ואהבה.

עם זאת, עלינו להיות מודעים גם למחיר של מהלך זה. הוא עלול לבוא על חשבון המודל הקלאסי של יראת שמים, הרואה בקיום מצוות חובה גמורה. עבודת ה' עלולה להתפס עניין אישי ובחירי, שעושים רק אם נוח לנו. יש אפוא סכנות במהלך אמוני כזה. עם זאת, אני סבור שהציבור החרדי יכול לצאת נשכר מאימוץ שפה ומסרים של חיבור לקב"ה ושל חיבור לעצמנו וללב. אני עצמי מנסה לחיות בדרך זו ולהנחיל אותה לתלמידי.

לימוד אמונה: בית המדרש הדתי־לאומי מתייחס ללימוד אמונה ברצינות. לימוד זה אינו רק ועד של ראש הישיבה למקורביו ב"דרך ה'", אלא לימוד ושינון רציני של התנ"ך, של אגדות חז"ל ושל הטקסטים החשובים במחשבת היהדות. השאיפה היא לדעת את היהדות ולהבינה מתוכה, ברוח חזונו של הרש"ר הירש, המבקש לטפח "יהדות היודעת את עצמה".

המחשבה שנוכל לאמץ את החוזקות של הציבור הדתי־לאומי מבלי ללקות בחולשותיו נאיבית בעיני. משום כך חשוב לנהל שיחה משותפת, ללא טשטוש של הגבולות

הקשבנו לרש"ר הירש בחינוך הבנות, אבל בחינוך הבנים בחרנו בקו השמרני. היו סיבות טובות למהלך זה, שאיני רוצה להיכנס אליהן. אולם דומני שאחת הבעיות הקשות בחינוך הישיבתי בימינו היא אי הכרת התשתית ההגותית והמחשבתית של היהדות, ומכאן גם אי הבנה למה בעצם אנו לומדים תורה. (ראוי לציין שבתחום זה יש כבר חלוצים בתוך הציבור החרדי, דוגמת הרב פייבלזון, ולא אכחד שאני נמנה על בית מדרשם.) דומני שנוכל ללמוד ולהיתרם רבות מהפעילות המפותחת והענפה של בית המדרש הדתי־לאומי לגווניו בשדה זה, מבלי לקבל בהכרח את כל הנחות היסוד שלהם.

לימוד תורה רלוונטי: בית המדרש החרדי אינו מחפש את הרלוונטיות של הלימוד לחיים, אף שהוא מאמין שהתורה אמורה להיות תורת חיים. אנחנו נלמד זמן שלם על שור שנגח את הפרה, אם כי אין ברשותנו לא פרות ולא שוורים, מבלי להשקיע מחשבה בשאלה מה אומרת לנו הסוגיה על חיינו היום. ניתוק זה בין התורה לחיים הוא אחד האתגרים המשמעותיים ביותר הניצב לפתחו של עולם התורה, וכבר נכתב על כך רבות בבמה זו (בין השאר, במאמרי).

בבית המדרש הדתי־לאומי נעשה מאמץ רב לתרגם את התורה לשפה עכשווית, להבין איך היא רלוונטית לשאלות החיים של ימינו, ולנסות להאיר על ידה את העולם שמחוץ לבית המדרש. מפעלים לדוגמא הם מכון פוע"ה, כתב העת "תחומין" ובית המדרש "ארץ חמדה". כבר היום, תלמידי חכמים מבית המדרש החרדי שותפים במפעלים אלו, אם כי עולם התורה החרדי בכללו כמעט אינו חשוף להם.

גם כאן, יש מחירים להוצאת התורה מבית המדרש. הטהרה של התורה נפגמת כאשר היא פוגשת בשפיר ובשליה של עולם המעשה. כך באים רבנים מסוימים לקולות מפליגות בהלכה, באופן שנתפס, לעתים בצדק, זלזול כללי בהלכה. יש להדגיש כי אין זה כך בכל המקרים, ופעמים רבות אין מדובר ב'מחיר', אלא בתהליך הכרחי השומר עלינו מפני החמרה קיצונית, העשויה לנבוע רק מניתוק לא בריא מחיי המעשה. מי שמתוודע למפעלים אלו יודע שמדובר בעבודה רצינית מאוד, שיש ללמוד ממנה רבות, גם אם איננו מקבלים את גישת יוזמיה בכל התחומים.

עושר הגוונים ואי־האפליה: מעבר למעלות בית המדרש הדתי־לאומי, יש שיעור חברתי חשוב מאין כמוהו שאנו יכולים ללמוד מהם. בציבור הדתי־לאומי אין אפליה ממשית בין אשכנזים לספרדים, אתיופים וגרים, כולם מתקבלים בברכה. הם משמרים את ההבדלים בין הלכה ספרדית ואשכנזית, אך אלו אינם מפרידים אותם לעולמות שונים, אלא דרים זה לצד זה ומעשירים זה את זה. (כדאי להכיר את חיבורו המיוחד והרחב של הרב מלמד, "פניני הלכה", המשקף רוח זו.)

פלורליזם זה מתבטא גם בעושר הגוונים הכללי בבית המדרש. כל אוצרות התורה פתוחים בפני הלומד, והוא רשאי לבחור מתוכם כפי נטיית לבו. הלכה, מוסר, חסידות, למדנות – כולם לגיטימיים במידה שווה בבית המדרש הדתי־לאומי, וישיבות רבות מציעות שיעורים בכל אחד מתחומים אלו, מפי רבנים שונים ומגוונים. בישיבה ליטאית לעומת זאת קשה לפגוש משגיח בישיבה שיביא חלילה מקור חסידי ויסטה מהמסורת של אילו ספרים מצטטים ואילו לא. (תופעה זו לא קנתה אחיזה אצל הרב דסלר למשל: הגותו שפעה מקורות חסידיים.)

יש שיאמרו שכאן טמונה גם חולשת הציבור הציוני־דתי: אין לו מסורת ברורה. יתכן. אבל כאמור, אפשר ללמוד ולקבל ממנו, גם ללא ויתור על נקודות החוזק שלנו. גם אם יאמץ הציבור החרדי חלק קטן מהרוח המכילה והמקבלת של הציונות הדתית, הרי שהרווחנו רבות.

אזרחות טובה והיחס המכבד לעולם החול: הקורונה (וסמוך ונראה אליה גם האסונות האחרונים) הוכיחה לנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את כוחה של דרך ארץ שקדמה לתורה ואת משמעותה האקוטית של אזרחות טובה. הציבור הדתי־לאומי הפנים את האזרחות לתוך היהדות, והוא אינו רואה סתירה ביניהן.

כמובן, חוזקה זו היא תוצאה ישירה של נקודת המחלוקת העמוקה ביותר של החרדים והדתיים־לאומיים – היחס למדינה. אולם, כפי שאמרתי בתחילה: נקודות החוזק של כל חברה עומדות בבסיס נקודות החולשה שלה. החרדים אינם צריכים לאמץ את האידאולוגיה הממלכתית של הציבור הדתי־לאומי, אך עם זאת יוכלו להרוויח רבות מאימוץ היחס המכבד שלהם. גם אם נניח שהמדינה אינה בהכרח "אתחלתא דגאולה" או "יסוד כסא ה' בעולם", אנו עדיין זקוקים לאזרחות טובה, גם ברמה המעשית וגם כהכרה רעיונית בחובת דרך ארץ ובחשיבות שלה לתורה וליהדות.

לסיכום, בראש מעיינינו עלינו להעמיד את חיזוקה של הקדושה בעולם. זו תחוזק על ידי האחדות בין שומרי התורה, הנאמנים למסורת היהודית והמבקשים את הרמת קרן היהדות, ולא על ידי פירוד חלילה. אחדות זו אינה חייבת להביא להשטחה ולטשטוש של ההבדלים, שהרי חלק משמעותי מהמסורת שלנו הוא המחלוקת לשם שמים! אלא שמחלוקת זו צריכה להתנהל בתוך בית המדרש, בדרך של "מיניה ומיניה תסתייעא שמעתתא". בכך היא תוכל להביא לחיזוק כל הצדדים: אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם, והיו לאחדים בידיך.

70 תגובות על “מחלוקת לשם שמים

  • קצת בעיה לדמות את המחלוקת בין החרדים למזרחי כמחלוקת בית שמאי ובית הלל, כי אם כך, נבדוק מה הגמרא כותבת במסכת עירובין דף יג עמוד ב:

    יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן …

    בשל סמנים אלו כמו מי הלכה, אף רב חרדי לא ירצה לדמות את המחלוקת עם המזרחי למחלוקת בית שמאי ובית הלל.

    • את טוענת שהבעיה היא בגלל שאף רב חרדי לא יוכל אפילו לדמיין שהלכה כאותם מזרוחניקעס שהם נוחים ועלובים ושונים דבריהם ודברי החרדים?

      חשוב גם להזכיר, בית הלל היו המקילים, והלל בא בתקנות והמצאות כמו הפרוזבול. בזמן שבית שמאי החמירו בתוקף.

  • הערה צדדית

    הספור במלונית הקורונה היה סיפור ממש מביך מבחינת ההנהגה החרדית, אבל כנראה שהם אפילו לא הבינו עד כמה הוא מביך.

    • חלק מן הבעיה נמצא במיתוג המושגים דתי לאומי (מזרוחניק או מזרחיסט למי שזוכר) חרדי,משקפים עניינים שונים השתייכות סוציולוגית (למי אני מצביע) רמה של קיום מצוות וחלקן בחיי היום יום כגורם בעל חשיבות ,שאלת השירות בצה"ל, שאלת היחס להשכלה כללית וליציאה לעבודה, מקומם של גדולי תורה בחיים, לימוד התורה כחלק מסדר היום,ברור שניתן למצוא בקצוות אנשים שונים בתכלית מכיניסט שלומד הייטק (בנט…) ואברך בן שישים במיר הנקודה היא שלא כך בוחנים בני אדם יראת שמים,השקעה בתורה,עבודת המידות ועבודת התפילה נמצאות במקומות מפתיעים .הנתק הקיים נוצר בכוונת מכוון היו מי שניסו לשמור על רצף ברמת השטח מייסדי הישיבות התיכוניות הרב יגל והרב בינה ברמה הגבוהה יותר אנשי פא"י שהיו בגופם גשר וגם גדולי תורה שהקפידו לשמור ערוץ תקשורת עם כולם הרב פראנק ר' איסר זלמן מלצר שנכדתו נישאה לאחד ממיסדי ישיבות ההסדר ר'שלמה זלמן והרב אלישיב שלמרות השתייכותם המובהקת לא פסלו על הסף היה גם קו שונה הבריסקר רב החזו"א והרעיון של התבצרות והתנתקותו מפא"י והגדרותיו לגבי המזרחי ובסוף מי שקבע את סדר היום עשרות שנים הרב ש"ך ברגע שמחנה זה ניצח בגדול (אולי להוציא את מיר שזכרה חסד נעורים לוורהפטיג המזרוחניק) הנתק הפך נחשש להשפעה ל"השקופע" כעת לחזור אחורה לדון כל אדם לגופו וכל רעיון לגופו לאיסור וחבל כי סוף סוף איזהו חכם הלומד מכל אדם דרך אגב בחלק מן העולם החסידי לא היתה הדרה טוטלית כמו אצל הליטאים וחתונה שהיתה בזמן האחרון של בחור ממרכז שחיתן אותו האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק תוכיח

    • הבעיה היא שאף שהבינו גם הבינו ראו עצמם נאלצים לנוקטו

  • 1. עדיין נמצאים בקו פרשת מים לאן המדינה הולכת מבחינה דתית , זה כרגע במאבק
    2. הציונות הדתית גם בעבר הורכבה מהפועל המזרחי והמזרחי שהיה יותר תורני
    3. היום ישנו מאבק גם בתוך הציונות הדתית בין כיפות גדולות שזכו למצב עקב עמידה איתנה של הציבור החרדי ששימש כעוגן , הכיפות בגודל מטבע ללא טלית קטן ותספורת חילונית העוברת על לא תקיפו שכרגע הם הזרם הרחב , שממנו צריך להתרחק , והכיפות השקופות שנוצרו עקב אי הזהירות מהמדינה.
    4. כלפי מי דורש הכותב להתייחס ? התהליך בציונות הדתית התפלג עקב ההשפעות בין של המדינה לבין ההשפעות של הזרם החרדי
    5. בציבור החרדי התמורות חלו עקב חוסר במנהיגות כינה ומשפיעה , וגידול מבורך באוכלוסייתה ועקב כך התבדרות .
    6. כיום התמורות בתהליך , ומעניין לאן המאזניים יטו

  • מאמר נפלא ומאוזן

  • אתם צריכים להבין שלא מגדולי ליטא בלבד אנו חיים למרות שאיני אוהד גדול של החסידות בלשון המעטה בגליציה המאבק על היהדות האותנטית היה הרבה יותר מכל ארץ אחרת [להוציא סלובקיה בעידן החת"ם סופר שזה היה דור קודם] הרבי מסאטמער גדול הלוחמים בזיופי היהדות אמר שיש לו שני רבני החת"ם סופר והדברי חיים שם גם נלחמו למעשה באגודת ישראל [זה עוד נושא לויכוח אבל לא כעת שאגות ישראל הפולנית הייתה למעשה מזרחי עם כיפה שחורה] הרבי ממונקאטש אמר שעל קמצא [לצערנו עוד מעט מענינא דיומא] ראשי תיבות קומוניסטען מזרחיסטען ציוניסטען אגודיסטען

  • למי שמבין לעומק את הבעיה ההתנגדות למזרחי לא קשורה כלל לקיום מצוות והלכה באירופה לא היה שום הבדל ביניהם ועם כל זה הייתה התנגדות חריפה למזרחי מי שקרא על המזרחי לפני 90 שנה לא היה רואה שום הבדל דווקא רוב רבני ירושלים כידוע לא היו עם רבי יוסף חיים זוננפלד היו להם רבנים בעלי שיעור קומה כמו הרב פרנק הרב חרל"פ ועוד, הויכוח היסודי עם המזרחי היה בעיקר על היחס למדינה ועוד יותר התחדד שתוצאה מכך הם ירדו דור מאוחר יותר באמונה והפסיקו להאמין בזה שהקדוש ברוך הוא כל יכול [במצב כזה לא שווה כל המצוות ודקדוקי ההלכה עד שההלכה קופצת מרוב דגדוג [קוף וגימל מתחלפים, עיין רש"י ויקרא י"ט, ט"ז]

    • לא יודע מאיפה המצאת את זה שהיה ירידה באמונה בדור שאחרי, הרב צבי יהודה היה כמו הרב היו אחרים שהיו כופרים אבל הם בכלל לא ההמשך של הרב קוק.

  • ואני הקטן לא מבין מה ההווה אמינא בכלל שהם הרפורמים (ובמה בדיוק זה בא לידי ביטוי).
    הרפורמה הינה תנועת התחדשות ביהדות, ומה שהכי מתקרב להגדרה הזו הינם החרדים הישראלים שהחליטו ששולחים את כל הילדים בלי יוצא מן הכלל ללמוד גמרא מבוקר עד ערב, וכך זה יהיה לשארית חייהם, אפילו אם זה לא מתאים לרובם, והכי ׳רפורמי׳ (או מחודש) זה שהם לא ילמדו מקצוע ולא יפרנסו את משפחותיהם האדירות.
    וכדי לתת לדבר המופרך הזה הכשר הם מספרים לעצמם שזהו החינוך האמיתי מדור דור.
    מה באמת? בפולין היהודים לא עבדו ולא פרנסו את משפחתם ?
    היה ביטוח לאומי פולני ?
    הנשים הן אלה שבנוסף לגידול הילדים היו עגלונות חייטות וסנדלרות ?
    נו נו

    • בפולין היות ונתמעטו בשנים האחרונות לומדי התורה [בשנים קדמוניות היו הרבה שלמדו תורה ונתמכו על ידי גבירים] לכן באמת הייתה שואה

    • אכן אתה מדבר על תקופות של לפני 100 ו200 שנה.
      בזמן הגאונים והסבוראים ולמעלה מזה בתקופת הבית היו גם היו ישיבות וגם אלו שהתפרנסו היו לאחר שצברו ידע רב בכל שנות הבחרות (קח בחשבון שהיו מתחתנים בגיל צעיר מאד – אך כבר שמענו על תקופות לא כ"כ רחוקות שילדים בני 13 ידעו שס!!) אז ככה שגם אם בנ"א היה יוצא לעבוד ולפרנס את המשפחה הוא היה ת"ח ממש (כמובן שתמי היו עמי ארצות ובאמת ההתייחסות אליהם היתה שונה מהרבה בחינות הלכתיות כמו בדיני טומאה וכדיו"ב)

  • לא קראתי את המאמר כי כבר בכותרת משנה יש שקר מוחלט

    "משל היו צדוקים,,,,, ולא כפי שנהגנו עד היום, שהאחד לא נכנס לסף דלת השני"
    ובמייל קיבלתי כותרת מבהילה "הרב אריה מאיר: דתיים-לאומיים אינם רפורמים"

    זה לא רק לא נכון מול הלאומניים, זה לא נכון גם מול החילוניים.
    בכל אופן כותב המאמר הנכבד מוזמן לבוא בשמחת בית השואבה באמה שערים המקום הכי אנטי לאומני ואנטי ציוני ולראות חובשי כיפות סרוגות רוקדים ביחד בבית המדרש הכי קיצוני "תולדות אהרן"

    מנגד הדבר הזה של הפרדת קהילות, נכון גם בתוך החרדים (הרי אפי' קשרי נישואין רח"ל לא יקרה בין קהילות). כלומר בחור ליטאי שיתחיל להריח את טעם החסידות וההפך, יהיה מלחמה עם טרור פסיכולוגי על התלמיד כאילו הצד השני היה רח"ל וכו' . האם באמת האבא הליטאי יראה בבנו הגורי כרפורמי רח"ל?!

    אז אנא ממך. נושא מורכב שכזה, לא יכול להיכתב בשטחיות במיוחד שזה עושה רושם כאילו באמת אנו חושבים שהם צדוקים (למילת הגנאי צדוקי יש עומק שאני הסביר את זה בהמשך)
    זה בדיוק כמו מה שהיה לי השבוע בטוויטר בנושא מחיקת תמונות נשים באתר בחדרי חרדים.
    לוקחים דבר יפה כמו ההתנזרות של גברים לא לראות אפי' תמונות של שנים, כי הם רוצים להצהיר אימונים מוחלטת לנשותיהם. ומפרשים את האקט הזה כאילו הם עושים את זה כזלזול בנשים.
    זה עלילת דם קלסית.
    עלילת דם זה לא על משהו שלא קיים. קיים מחיקת תמונת נשים. עלילת דם זה על "פרשנות" כלומר לפרש אקט מסוים לא נכון.

    עד כאן דיברנו על הפרט. הפרט היהודי בכל מצב ובכל מקום, יהודי חרדי יקבל אותו ויעזור לו ויכניס אותו לבית, ואין לנו דוגמא יותר טובה מהכנסת מיליון בעלי תשובה.

    עכשיו נעבור לקהילות. ונסביר מה ההבדל בין הקהילות החרדיות לשאר הקהילות.

    הקהילה החילונית הקהילה הלאומנית והדתי לאומי והרפורמי, כמו הצדוקים בזמנם. עשו דבר שלא יעשו ביהדות וזה שהם דוגלים בריבון אדם על אדם.
    כלומר, אם ביהדות מאז ומעולם אין סמכות ריבונית ומכאן החמישים גוונים והקהילות השונות?! באים כמה קהילות ורוצים לכפות את ריבונותם על אחרים.
    תחשבו על חסידות גור משתלטת על כל היהודים וכופה עליהם להיות חסידי גור.
    תחשוב על בית הלל כופה ריבונית על בית שמאי?!
    אתם מבינים? מעבר למעשים ואידאלים שנוגדים את היהדות מעצם ריבון אדם על אדם (ועסקנו בהם הרבה כאן), יש כאן משהו יותר חמור מכל שזה חירות האדם, חירות היהודי. ואין תורה של בעל פה בלי חירות האדם. כל עם הספר לא קיים בלי חירות האדם.

    בכדי להדגים לכם את זה הכי טוב. ניקח באמת את הצדוקים כדוגמה.
    במסכת מגילת תענית כתוב

    "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם: בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזירתא (הוסר ונתבטל ספר פסקי דינים שהיו לצדוקין) דלא למספד, מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזירות אלו שנסקלים ואלו שנשרפין ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין כו'. ועוד שהיו בייתוסין אומרים עין תחת עין שן תחת שן כוי, ופרשו השמלה לפני זקני העיר, והדברים ככתבן, וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו. אמרו להם חכמים והלא כתוב והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם, התורה אשר כתבתי, והמצוה להורותם, וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה זה מקרא, שימה בפיהם אלו הלכות, ואותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב" (מגילת תענית פ"ד)

    בגרסה אחרת ראיתי כתוב: מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון
    "אמרו להם חכמים הלא כתוב על פי התורה אשר יורוך וגו' מלמד שאין כותבין הלכות בספר."

    ובכן, כל בר בי רב דחד יומא יודע שלנו היהודים האדוקים יש ספרי משנה והלכה, אז מה היה הבעיה עם ספרי הצדוקים?
    התשובה היא, כי זה היה ה"חוקה" שלהם מה שנקרא בפוסט מודרניזם "טוטליטריות". בלשונינו "תורה חתוכה" שאין לרגל עמידה (חז"ל)
    חוקה בכלל ועוד חוקה שנאכף על ידי ריבון?! = תורה חתוכה = אין לרגל עמידה = עבדות האדם.

    שבוטל החוקה של הצדוקים (אייך אפשר בוטל הרי הספרים נמצאים איפה שהוא?! על כורחינו שבוטל = בוטל סמכותם הכפייתית), זה היה יום של חג יהודי שאסור להספיד וכו' וכו'
    שהקהילות היהודיות האלה (החילונית והדתית והרפורמית) יבטלו את סמכותן הריבונית, הכל יחזור לקדמותו. ולא רק זה, כל היהודים – כולל הם בעצמם – לדורי דורות יחגגו את היום הזה.
    כל זמן שלא זה המצב, אז כן, כול הקהילות האלה, בנושא זה, דומים לצדוקים.

    • איבדתי אותך בעלילת דם זה משהו קיים עם פרשנות…
      מערבבים דם במצות רק יש לזה פרשנות אחרת?

    • לחובש קצת יותר היקר

      עלילת דם זה מושג. שנכון שהמושג מושאלת מסיפורי עלילת דם.

      תרבות השנאה למד עם השנים בעקבות חינוך החובה, שאי אפשר יותר למכור להמונים דברים בלי שום בסיס כמו דם המצוות. ולכן העלילות דם יותר מתוחכמות במאות האחרונות. ונושא הדרת נשים ביהדות זה דוגמא מאלפת אייך אפשר דבר יפה לפרשן מתוך שנאה כדבר רע.

      פעם כתבתי מאמר בשם "אנטישמיות מודרנית – הדרת נשים". שם אני מסביר את הנקודה הזה.

      https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/07/04/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/

  • אם כל הכבוד לציטוטים מר' יואליש זצ"ל גילוי נאות הוא היה ברכבת קסטנר ( הציוני) כמובן שהכל בהשגחתו יתברך אבל סוף סוף אם זו זכות מגלגלים על ידי זכאי ולכן וכן ריבוי הארס לא מוסיף כבוד ,רמה,או משהו טוב לעצם הדיון נא לזכור שהרבי מבלז זצוק"ל שהיה רבם של האדמורי"ם כולל סטמאר תמך באגודה וכאשר ר' יואליש זצ"ל נשאל על כך הוא ענה תשובה שהיום היינו מיחסים למזרוחניקים שהסובבים הטעו אותו אז קצת להוריד טונים לא החזו"א ולא האמרי אמת חברים של מישהו כאן גם אם הוא גורס את סטמאר והם כן הפעילו את אגודה בלי שהתנצלו גם הם מאן דאמר וההתקפה הארסית כאן לא במקום ובכלל מה לקנאים באתר אינטרנט

    • לצחי, לא מפיו לבד אנו חיים, הוא לא היה הראשון שתקף את המזרחי, כל רבני גליציה [בעיקר האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח מבעלז זצ"ל] היו אש נגד המזרחי מדובר על גאוני עולם כרבי מאיר אריק זצ"ל בעל האמרי יושר ורבי חנא הלברשטאם מקולשיץ בעל הדברי חנה ועוד הרשימה ארוכה נכון שבעוילעם השישבעס לא שמעו עליהם אבל זה לא גורע מגדולתם כהוא זה הייתה להם גם התנגדות לאגודת ישראל הפולנית [לא הסלובקית של הרב מנייטרא והרב דושינסקיא] הרבי מסאטמער דווקא היה מתון לעומתם מי שיודע היסטוריה וגם בדורו הוא למשל היה הרבה יותר מתון מרבי מיכאל דוב ווייסמאנדל שניסה לשכנע את ממשלת ארצות הברית להצביע באו"ם נגד המדינה [מובא בספר איש חמודות] שדרך אגב סירב להעיד במשפט קסטנר מפני שלא הכיר בסמכות מערכת המשפט הציונית. אז בבקשה לתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, הנושא הזה לא נידון היום הכותב לא המציא את הגלגל עם כל הכבוד והכתבה לוקה בחוסר ידע מדהים על ההתנגות של רבני גליציה וסלובקיה למזרחי שאז היו להם רבנים גדולי עולם וצדיקי יסוד עולם כרבי אליהו גוטמאכר זצ"ל שהיה איש קדוש ועוד, אז לפני שמעלים נושא צריך לברר לעומק מדוע יש התנגדות קשה מאוד למזרחי, ועכשיו לגופו של עניין ההבדל בין גישת התורה לגישה החילונית ליברלית היא ביסוד האם המטרה היא לעבוד את ה' או המטרה לפתח מעמד גבוה וקריירה [קדיש עין שמר / עלי אלון (2018-1935) הידוע לשמצה בהעברה על הדת של ילדי תימן
      יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ הָאָדָם בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ
      בְּשִֹמְחָתוֹ, בְּסִבְלוֹ וּבַעֲמָלוֹ
      יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח קִבּוּצֵנוּ בְּאוֹהֲבָיו
      אֲשֶׁר נָתְנוּ מֵחֵילָם לְלֹא חָסָךְ
      וּגְמוּלָם – טַעַם חַיֵּיהֶם וַעֲמָלָם.
      וְאִם תַּמּוּ חַיִּים שֶל טַעַם – לֹא יִפָּקֵד זֵכֶר פָּעֳלָם.
      כִּי דֶּרֶךְ יְשָׁרִים לֹא תֹּאבַד
      וְתוֹחֶלֶת מַעֲשֵֹיהֶם תַּעֲמֹד לָעַד.
      יִנְבֹּט הַזֶּרַע אֲשֶׁר זָרְעוּ,
      הָעֵץ יַעֲשֶֹה פְּרִי, הַבַּיִת יְשַֹגְשֵֹג,
      יֶהֱמֶה חַיִּים וְיַרְבֶּה דּוֹרוֹת.
      אַדְמַת עֵין-שֶׁמֶר אוֹסֶפֶת אוֹתְךָ הַיּוֹם
      בְּעֶצֶב וּבְאַהֲבָה אֶל חֵיקָהּ.
      יִמְתְּקוּ לְךָ רִגְבֵי עֲפָרָהּ.
      יִהְיוּ חַיֶּיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ צְרוּרִים בִּצְרוֹר חַיֵּינוּ
      לְנֶחָמָה וּלְתִקְוָה.[11] ] או יתגדל ויתקדש שמיה רבא, זו למעשה סלע המחלוקת והמזרחיסטים הלבישו כיפה לקדיש הזה מה שאומרים חזיר שנשחט בשחיטה מהודרת, ציונות [לא זו של ותיחזינה עינינו בשובך לציון] ויהדות לא הולכים יחד גם אם מלבישים לציונות כיפה סרוגה

    • נדרים וקהילות גם באתר האינטרנט האיסור הזה שווה ערך לאיסור שמן של גויים

    • לצחי זה נכון שהרבי מבעלז היה רבו של האדמו"ר מסאטמער אבל הכוונה לרבי יששכר דב רוקח זצ"ל שהיה אנטי ציוני [כתבתי עליו הרבה באתר] לא של בנו רבי אהרן

    • רבי מאיר אריק היה בעד הציונות, עסקני אגודה ניסו להחתים אותו ואת רבי יוסף ענגעיל שיקרא לאגודה להתנגד לארץ ישראל, והם אמרו היד החותמת תיקצץ!

  • לא ברור לי מתי בדיוק נכתב המאמר, אבל ללא-ספק: הצטרפותם של בנט ומשלחת מלאכי הרעים שלו, לממשלה שנציגיה החלו כבר להילחם בתורת/ארץ/עם-ישראל (מרמיסת שבת וכשרות, דרך עויינות לחרדים וחיבה לערבים ולרפורמים, ועד פריצת הגיור) – רק מאמתת ומחזקת את החשדנות המסורתית של העולם החרדי כלפי הציונות הדתית.

  • תודה לכל הקוראים והמגיבים
    ברצוני להתייחס לדימוי לצדוקים שהופיע במאמר. אין בכוונתי להעלות על הדעת אפשרות כזו כי הציבור הדתי לאומי הוא דומה דמיון מה לצדוקים אפילו בתור הוא אמינא, להיפך, זהו שיקוף לכך שהאפשרות הזו לא תיתכן ולכן אין הצדקה להדרה של הציבור הדתי לאומי ותורתו מבית המדרש, בפרט שלהבנתי וכמו שמעט פירטתי במאמר, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם

    • לאריה מאיר, אל תכניס ראשך בין הרים גבוהים גדולי רבני גליציה החרימו את המזרחי ואמרו עליהם מדוע קוראים להם מזרחי מפני שהשכינה במערב והם נגד השכינה הקדושה, איני צריך לחזור אחורה מספיק מה שדיבר אתמול מתן כהנא על פשרות ביהדות האם אתם בעלים על התורה מי הסמיך אתכם לעשות פשרות מה החוצפה הזאת הם ממשיכי דרכו של שבתי צבי ועוד ועוד והייתי אומר שאפילו גרועים מהצדוקים

  • אולי די כבר עם הספאם?

    כבר לא מעניין לקרוא תגובות באתר בגלל 2-3 כותבים שמתעקשים לכתוב את דעתם 5-6 פעמים בכל פוסט, שלא לומר באריכות מופלגת.

    עורכי האתר אני ממליץ לנקוט בגישה קצת יותר אגרסיבית אם אתם מעוניינים לשמור כאן על איכות כלשהי.

    • אולי לשקול לשנות את הצורה של התגובות.
      למשל שיהיה גודל קצת יותר קטן אם אפשרות לפתיחת וסגירת אשכול.
      או אולי לעשות טורים (אבל זה ממש מוזר).
      אולי כדאי משהו למשל בסגנון של הפורום בערוץ 7? נשמע לי שיקל על הקריאה של התגובות.

    • לישראל היקר,

      ניכר שלא נכנסת לעולם לחנות ספרים קלסית. נכון ספרי הקומיקס דקים וקלים לקריאה. אבל ספרי עיון הם עבי כרס וקשים לקריאה. מה עוד, על כל ספר עיון רציני נכתבים עשרות ספרי עיון כתגובה נגד או בעד או באמצע. וזה בלי לדבר על תרגומים.

      כאן זה "צריך עיון". על כל מאמר עיוני יש שני שלבים של תגובה עיונית, להסביר מה נכון או לא נכון במאמר. ומה חושבת המסורת. ולכן לא רק שהמאמר ארוך התגובות אמורות להיות כפולות מהמאמר עצמו.
      האתר כאן זה לא מאמרי ליטוף לדעות הקדומות שלך שאפשר לטוען "על תבלבלו אותי עם התגובות שלכם". כאן זה "צריך עיון", וככזה, זה לא אתר לחלשי לב ומוח.
      אתרי קומיקס ואתרי ליטוף לחסידים שוטים, יש לרוב ברשתות.

    • לישראל —
      אתה צודק, הארת את עיני!
      לכן ביצעתי מדידת-זמן על העיון ב"צריך עיון", ובפרט בפינג-פונג של קריאה/כתיבה/קריאה של תגובות. התוצאה של הפינג-פונג, שלעיתים הוא טחינת קמח טחון, ואפילו מטמטם: כ- 25-30 דקות.
      אצבע אלוקים: בזמן כזה בדיוק (!) אני יכול לצפות ביוטיוב, כחזרה על הלימוד, בשיעור הדף היומי של הרב שמואל נבון (מג"ש מומלץ מאד, בסוף-השיעור יש גם סיכום הלכתי).
      מסקנה: צע"ג… לכן תושלב"ע.

    • לישראל, בפעם הראשונה שאני מסכים 100% עם maxman פה זה לא קומיקס ולא רדידות שיש בערוצים אחרים כמובן לא הרדידות שיש בהמודיע יתד המבשר והפלס ולא רדידות של פולחן עיוור לכל מיני מנהיגים למיניהם, אין פה התבטלות לאף מנהיג ולא זורקים גי'נגל וממשיכים הלאה בעיון כבד מידי פעם מתגלים דברים חדשים ומוסיפים אותם למרות שלפעמים חוזרים פעמיים ואפילו 30 פעם עדיף לחזור כמה פעמים מאשר להשמיט פרט זה לשון הגמרא סוטה ג' ע"א
      תנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה

  • המאמר מלא בחוסר דיוק !! על המזרוחניקים של לפני 70 שנה אולי אפשר לספר לנו סיפורים אבל על אלו שהיום…. לספר שהציבור הולך ומתחזק זה לעג לאינטלגנציה כשכולנו רואים את שלל סוגי הכסוי ראש\גודל הכיפה

    במלונית נפגשו ציבור קטן מאוד שאינו מייצג את הרוב שלמעט מספר הבדלי השקפה אינו נופל (ובמקרים רבים גם עולה) על הבחור ישיבה הממוצע ולכן הרבנים נבהלו שלא תהיה חלילה טעות לחשוב שזה כלל הציבור

    איך אפשר בכלל להשוות את זה למחלוקת בית שמאי והלל? זה לו 2 דעות אלא דרך נכונה ודרך תחתים!! הנשירה העצומה במהלך השנים רק מעידה איפה האמת… במשך 50 שנה במזרחי מעל 50 אחוז נשירה!! שלל ארגוני נשים\פמיניסטיות\יהדות חדשה מראות בדיוק מה התוצאה שחזו גדולי עולם לפני 80 שנה

    אגב המזחניקים אולי לומדים במס' ספרים של רבנים חרדים אבל הזלזול שלהם ללומדי התורה גדול מאוד! הם בטלנים שלא נושאים בנטל..

    • לכל מוציאי הלעז על הציבור ה"ציוני-דתי", אחי חביבי. אולי כדאי שתרדו מעט יותר אל העם ותחקרו מעט יותר על הציבור היקר שנמצא במרחק נגיעה מכם?
      אם תחקרו מעט יותר, כמו שמציע הרב אריה מאיר במאמר, הרבה מהדברים הנוראים שכתבתם, ההשמצות הרבות וההוצאת שם רע הזו, תיחסך מאיתנו ומכם.
      ולהבא, תבדקו את נכונות דבריכם לפני שאתם מוציאים לעז על ציבור גדול ויקר…

  • ליהודי ישראלי, אני בדיוק הפוך ממך לאחר מאמץ מוחי קשה בסוגיות קשות בגמרא כדי לרענן קצת את המוח מהמאמץ אני מגיב פה בצריך עיון

  • ברצוני להביא כאן משל ששמעתי בשם הרב קליינמן, ר"י שיח ידידיה (מזכרוני הדל, ועל אחריותי):
    היה היה גביר ולו שתי בנות. כשהבכורה הגיעה לפרקה, הציעו לה ת"ח משכנו ומעלה וכו'. אבל רק חיסרון אחד היה לו – הוא לא סבל דגים.
    ייחד לו העשיר חדר מיוחד בחדרו, ושם ילמד תורה כאוות נפשו.
    לאחר מכן נישאה הבת השניה, וחתנה לא היה אוהב עוף. ייחד לו הגביר חדר נוסף בחדרו, שם ילמד תורה ולשם יובאו סעודותיו.
    לימים, ירד העשיר מנכסיו. לא עוף ולא דגים. רק תפוחי אדמה היו מנת חלקו.
    פנה לחתניו ואמר להם: אם ממילא אתם לא אוכלים עוף ובשר, למה שלא תאכלו ביחד?

    והנמשל: בעבר, לחרדים מתנגדי הציונות הייתה השקפת עולם סדורה ומנומקת. וכן להיפך- לדת"לים היו סברות נפלאות בעד יישוב הארץ. עתה, ירדנו מנכסינו, אלו ואלו מתעסקים רק בהוויות אבישי ורבא. לא הגיעה העת ללמוד ביחד?

    • את המשל הזה אמר הרב מבריסק על חסידים ומתנגדים ששניהם כוונתם הייתה לשם שמיים ואותו רב מבריסק אמר שהמזרחי זה טרייף חזיר וכוונתם להילחם בקדוש ברוך הוא וליתר דיוק להלביש כיפה סרוגה ללוחמים בקדוש ברוך הוא אין הנידון דומה לראיה. ונחזור לפני קרוב ל300 שנה היו שתי מחלוקות כבדות שחצו את כל אירופה הגר"א והתניא מחד ורבי יעקב עמדין ורבי יונתן אייבשיץ מאידך היה הגר צדק אברהם בן אברהם הי"ד ששאל את רבו הגר"א האם לעשות שלום ביניהם אמר הגר"א זה לא עניינך הם ארבעתם מתכוונים לשם שמיים במי שאתה צריך לטפל אם תוכל זה במנדלסון שנכדו פליקס השתמד טוטאלית [גילוי נאות אני אוהב את חלום ליל קיץ שלו ועוד יצירות שלו]

  • יש סיפור על הרב לפקוביץ זצ"ל שבמהלך השיעור שלו נתן פעם דוגמא ללמושג מיי היום יום הדבר לקח עשר שניות עד שהוא נרעד ואמר שאסור לדבר כך והוא דיבר על מושג באזור של אדם שהלך לבנק. פעם לקח אותי טרמפ אדם דתי לאומי יר"ש ששמע שיעורי תורה ברכב מרב שהוא ר"מ בישיבת הסדר ובמהלך שיעור עיון הרב הביא דוגמא ממושג שאצל החרדים מזכירים רק בחדרי חדרים וגם אז בשביל מטרה מוגדרת. ההבדל הגדול שהוא לא ניתן לגישור אמיתי בין החרדים לבין הציבור הדתי לאומי הקלאסי(לא החרדלניקי"ם) שהחרדים מאמינים בהפרדה מוחלטת בין התורה ובין דרך ארץ לעומ"ז הדתיים לאומים מאמינים בחיבור מועיל כל עוד לא נוגד את התורה.
    נכון שאנחנו לומדים את אותה התורה אבל בצורה אחרת לגמרי ואם אנחנו רוצים לקבל ולתת אחד מהשני זה דבר שצריך להשתנות. אבל הבעיה שפה החרדים לא רוצים להשתנות מטעמי השקפה וכמו"כ הדתיים לאומיים מטעמי הרגל. כדי לשנות את יחסי הקבלה והנתינה בין שתי המגזרים אנחנו נצטרך למצוא השקפה משתופת שכרגע אין בנמצא(לא רק מפאת הטעם שכתבתי אל מפני עוד טעמים שאין כאן מקום להאריך) וגם אם מדובר על השקפה משותפת בסיסית של מה אומרים ומה לא או באיזה הברה מדברים כי בחור מרכזניק מצוי לא יבין הרבה משיעור של ר"י חשוב מהמגזר החרדי עם הברה כבדה ומושגים אחרים. לכן הרעיון של לקחת ולתת הוא אולי רעיון יפה אבל זה כמו לזרוע על אדמה לא חרושה צריך קודם כל להכין את התנאים הטכניים וההשקפתיים ואז לחשוב אם יש מקום לשיח משותף או לא.

  • ישר כוח גדול על המאמר.
    אם יורשה לי לדבר על נקודה אחת, מהמיית ליבי, שלענ"ד יוצאת מהחסרון של הציבור החרדי בחיים מרוממים ומקודשים, על פי תורה.
    אחת הנקודות המרכזיות שהציבור החרדי צריך ללמוד מהציבור החרדי לאומי השמרני [כמובן לא הליברלי] הוא צניעות הנשים.
    במגזר הנ"ל בקושי תמצא נשים הולכות עם פאה וחצאיות קצרות, לעומת המגזר החרדי שבו המראות הללו נפוצים ביותר.
    אני לא אכנס לקטע ההלכתי. יכול להיות שיש היתרים לכל דבר. ובכל זאת, אני חושב שקיימת כאן נקודה שקשורה מאוד מאוד לכל הדברים שנכתבו כאן.
    יכול להיות שפאה מותרת מבחינה הלכתית יבשה. אבל חרדית שחובשת פאה פשוט מתעלמת מרצון ה' האמיתי. היא מתמקדת רק במסגרת. יש כאן קדושה? טהרה? בואו לא נעבוד על עצמנו. פשוט לא. יש כאן משיכת עיניים ומבטים, יש כאן הכשלת גברים.
    וזאת נקודה מרכזית שלענ"ד חסרה בציבור החרדי: הבנה שלא רק המסגרת ההלכתית חשובה. חשוב גם התוכן, הבנה מה ה' רוצה מאיתנו דרך המסגרת הזו. זה בדיוק מה שהרמב"ן מכוון אליו במצווה 'קדושים תהיו'.
    ה' רוצה מאיתנו שנחייה חיים קדושים, מרוממים, מלאים הפנמה והבנה של תוכן מצוות הצניעות. לא חיים של מסגרת הלכתית ריקה.

    • ליחזקאל, בבקשה קצת זהירות לא תזיק, זה לשון פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן עה ס"ק ה, וכל שכן. עיין מ"א. דפיאה נכרית אפילו משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפילו בשבת, ועיין עטרת זקנים [ס"ק ג]. וכפי דעתי ההדיוטיות מה שכתב הלבוש [סעיף ב] פיאה נכריות "שאין שלה", היינו תלושים, ומאי שנא משערותיה או מחברתה שרי. ובאר שבע חולק ואמר דפיאה נכריות מותר כשראשה מכוסה ולא חיישינן שמא משתלפי, יע"ש. ומכל מקום במדינות שיוצאין בפיאה נכריות מגולה יש להם לסמוך על השו"ע כאמור, וקצת דמדומי ראיה מכתובות ע"ב [ע"א] וראשה פרועה דין תורה, ולא מוקי בפיאה נכריות ודת יהודית, שמע מינה דלית בה דת יהודית, ושרי: לידיעתך הפרי מגדים היה בין הפוסקים שהכי התקבלו בכל תפוצות ישראל אז בבקשה זהירות לפני שכותבים, והביטוי מסגרת הלכתית ריקה עליה אומרת הגמרא שבת ס"ג ע"א, אמר רבי שמעון בן לקיש אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו. הכשלת גברים זו בעיה בגבר ולא באשה המחוייבות לאשה היא לבעלה ולא לשום גבר אחר, זה לשון הגמרא תענית כ"ג ע"ב, מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא אמר להו כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. ומה שהבאת את הרמב"ן רש"י חולק עליו בפסוק הזה עיין שם. וכבר אמרו גדולי ישראל מהדור הקודם שלחמו במזרחי ופא"י על הפסוק בראשית כ"ז, מ', והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, כאשר תשמור תרי"ד מצוות במקום תרי"ג וד"ל

    • לא נכנס לצד ההלכתי בכלל, אבל פעם הפיאה נוכרית הייתה מכוערת והיום היא מאוד יפה אפילו יותר משיער אמיתי.

  • ובכלל כל הדיון הזה היה מיותר מלכתחילה שיטת המזרחי נפסלה חד משמעית כבר לפני כמה דורות וזה לשון הגמרא ביצה ה' ע"א, כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, וזה לשון עדויות פ"א מ"ה, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. שיטתם נאסרה על ידי גדולי הדורות הקודמים ובדורות אלו אין לאף אחד סמכות להתיר את האיסור נגדם

    • הרב קוק גדול יותר מכל הגדולים החרדיים בשנים האחרונות בשיעור בלתי נתפש. מבחינה רוחנית הוא ממשיכם של רשב"י האר"י הרמח"ל הבעש"ט וכו', והוא יכול לתת גב חזק לכל מי שרוצה.

    • אני מבקש למחוק את התגובה הזאת זו פגיעה ברגשות אנשים שאוחזים שבזכות הרב אברהם יצחק קוק יש את בנט שמרעיב ילדים בגזירות תשס"ג אמרתי אז למאיר פרוש אביך אשם בכל הגזירות הוא שאל אותי מדוע עניתי לו כי בפורים תרצ"ב הוא שרף בובה של קוק שר"י אם הוא היה שורף את הקוק בעצמו לא היו לנו היום גזירות מהמזרחיסטים עוד לא היה לציבור החרדי ראש ממשלה גרוע עם כיפה סרוגה כמו בנט.

    • נמאס לראות את השקר הזה מול העינים

    • יש גם שוטים שאצלם השייגעץ אהרן ברק גם אדמו"ר גדול אולי תגידו גם עליו שהוא ממשיך של רשב"י?

    • יש לך רגשות יהודיים, יתכן דווקא שיום אחד תתוודע לכתביו של הרב קוק ותהפוך לתלמיד גדול שלו. בכל מקרה אתה אהוב, גם כשאתה מדבר ממקום כל כך חסר דעה. אתה צמא, לך תשתה ממימיו של הרואה הגדול.

    • ובכלל, בהר סיני לא התייסד לו הציבור החרדי אלא עם ישראל.. המדד הוא לא האינטרסים של הציבור החרדי אלא של התהליך השלם שעם ישראל עובר.

    • מה שבטוח שהאפיקורסות המכונה הציונות הדתית לא נוסדה בהר סיני, וידועים דבריו החריפים של רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל על מייסד הציונות הדתית.

    • זה נראה לי כמו גיבוב דברים מה זה "שיטת המזרחי" מאיפה המצאת את החיה הזאת? הרב קוק תלמידו של הנציב ורבי חיים מבריסק, שכאשר באו אנשי אגודה הירושלמית לחפץ חיים גרש אותם ואמר להם לאלה שחולקים על מרא דארעא דישראל אינני נותן שלום, שהרב מלצר דיבר עם רב חיים עוזר גרודוסקי אמר לו שנינו מגיעים (בחכמה) עד הידית של הדלת שלו(הרב קוק), שהרב שלמה זלמן והרב אלישיב היו אומרים "דער רב" בסתמא כוונתם הייתה לרב קוק,
      ועכשיו נעבור למייסד המזרחי בעצמו הלא הוא הרב ריינס לעומת מקימי אגודה שהיו עסקנים בע"ב, באופן כללי היה גדולים שצידדו לכאן ולכאן, וכן יצאו על דברים כאלה ואחרים אבל על השיטה רק האדמור מסאטמר ועוד בודדים, אגב אם כבר האדמור מסאטמר כאשר הוא הוציא את ספרו נגד הציונות הביא אותו להסכמה אצל אבד סאטמר שהיה ת"ח גדול ולא החזיר לו עם הסכמה, ואז שאל אותו נו, אמר לו לא מספיק לעבור צריך לעיין… אח"כ שאל שוב אמר לו אם זה ספר בגמרא אינני מבין אותו בסברות הלכתיות, ואם זה רוה"ק אני לא מתווכח אם רוה"ק… בכל מקרה האדמור מסאטמר לא היה נחשב איזה גדול עצום, שמו יצא בעיקר בשל קנאותו.

  • שני טיעונים מעניינים במאמר צדו את עיני:
    1. החרדים לא רחוקים מהמדינה כמו פעם, כי הם חלק מגוש הימין שהוא המדינה – השמאל זה רק הקרנות ובג"צ ולא המדינה.
    2. המזרוחניקים לא דבוקים במדינה כמו פעם, כי הם חלק מהימין שהמדינה השמאלנית רדפה באוסלו וההתנתקות.

    לא הצלחתי להבין גם כיצד כותב המאמר פתח כבסיס בטענה שהחרדים לא מבינים את המורכבות בציבור הדת"לי, שהוא לא מקשה אחת. ואחר כך המשיך וטען שאנחנו צריכים להתקרב לציבור הדת"לי – סתם ולא פירש: לאיזה מחלקיו? לכהניסטים? הר המור? אלון שבות? מרכז הרב? הרב אריאל? צוהר? הרי לימדתנו רבינו שזה ציבור מורכב, לא?

    אבל בלאו הכי נראה שהכותב סימן מטרה, הרבה לפני שהתיישב לחשוב על הטיעונים המובילים אליה…

    עוד יש להעיר, כי המאמר נכתב מזווית שלצערנו נפוצה במחוזותינו, המזהה את החרדיות עם הליטאיות. זו הסיבה שהכותב מציע ללמוד מהדת"לים את שחסר 'אצלנו' – בחירה ואהבת ה', לימוד אמונה, רלוונטיות התורה לחיים ובקיצור, מה שחסר כנראה אצל הליטאים, אבל לא חסר בעולם החסידי (לפחות חלקים ממנו).
    כנראה לו היה הכותב חשוף לאהבת ה', הידע האמוני הרחב והחיבור העמוק לתורה כתורת חיים בחסידויות השונות – היה מציע לליטאים ללמוד זאת מהם, וכך היה נחסך הצורך לנדוד אל מחוץ לעולם החרדי (על הסכנות הכרוכות בכך). או אולי אצל ליטאים מסויימים, עדיף לפזול אל הדת"לים מאשר לחסידויות?
    אגב, באותן קהילות חסידיות שאני חי בהן, ישנן יחסי קירבה לאותם יראי שמים ותלמידי החכמים גם בציבור הדת"לי הנמצאים בסביבותנו; קירבה שאינה גורעת, כמובן, מהריחוק ההשקפתי הברור. בחודשים האחרונים שמעתי כמה וכמה דרשות מרבנים דת"לים, שהוזמנו כאורחי כבוד לאירועים תורניים, שאיגדו שוחרי תורה מכל הקהילות בסביבה, ללא יוצא מן הכלל.
    (אני תוהה האם הנקודה האחרונה קשורה לסביבה החסידית שאינה כפופה לשליטת פונוביז' ושות', או שזה בגלל הריחוק הגיאוגרפי מהריכוזים החרדיים הגדולים – ב"ב ירושלים ב"ש וכד'. אולי המצב שתיארתי רווח בכל הקהילות הקטנות בצפון ובדרום. אך איני מכיר מספיק מהן).

    • ליהודה, דבר בשם עצמך לפי איזה קריטריון אתה קובע מיהו חרדי אנשי העדה החרדית ונטורי קרתא נגד המדינה היום כמו אז ואפילו יותר הם ציבור ענק שלא משתתף בבחירות כך שלעולם לא תדע את גודלם [למעשה אפשר לדעת באופן כללי לפי שכונות חרדיות אחוז הצבעה כזה או אחר אבל זה לא תמיד מדוייק] הם טוענים שהם החרדים האמיתיים שלא לדבר על תלמידי רבי שמואל אויערבאך זצ"ל שהלוגו שלהם בבחירות לעיריה היה חרדים כמו פעם 3 הקבוצות האלו תוקפים חדש את הרפורמה בציבור האחר שמגדיר את עצמו חרדי, הקהילה החסידית שאתה חי בא אני שומר על פרטיותך כשם שארצה שתשמור על פרטיותי אבל יש כמה קהילות חסידיות שמזמן מוגדרים אצלי כמזרחי שלא לדבר על חסידויות רוז'ין למעט האדמו"ר הנוכחי מבוהוש כולם מזרחיסטים סבו האדמו"ר מבוהוש הקודם אמר הלל ביום הציבאלאך [אולי לא אמר אבל תחנון הוא בטוח לא אמר]

  • הערות
    1) מחלוקת לשם שמים זאת מחלוקת שמאי והלל, לא בית שמאי ובית הלל.

    2) "הטהרה של התורה נפגמת כאשר היא פוגשת בשפיר ובשליה של עולם המעשה."
    דברי תורה אינם מקבלים טומאה, כפי שאמר רבי יהודה בו בתירה
    "תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"
    ברכות כב ע"א
    החשש החרדי לדאוג לקדוש ברוך מעורר רחמים מתי תבינו שהוא מסתדר לבד.

  • כתבה לענין
    אלא שיש להדגיש שהסיבה שהציבור החרדי לא מנהל דיאלוג עם הציבור הדתי לאומי זה בגלל שלצערי הציבור החרדי לא עוסק בדיאלוגים, לא בתוך עצמו וק"ו לא עם אחרים, למשל בתור אחד שגדל בציבור הלטאי אף פעם לא שמעתי הסבר מה הבעיה בחסידות.
    בתקווה שהדבר ישתנה לטובה.
    לגבי הטענה שהציבור הדתי לאומי יותר נותן דגש בלקרב את עולם המעשה לתורה זה דבר נכון, ובאמת חבל שלא עוסקים בזה מספיק, אישית קניתי כמה כרכים של "תחומין" כדי לקבל מהם קצת בנושא הזה, ויש להדגיש שר' אשר וויס מקדם כמה דברים מהסוג הזה.
    בתקווה לגלוי הטוב האלוקי השלם במהרה

    • הבעיה העיקרית בחסידות היא שמייצרים תחליף סינטטי רוחני ללימוד תורה

  • לאחר ההתנהגות של מפלגת ימינה חניכי התנועה הדתית לאומית [התגובות של רע בניהם פושרים מאוד אם הם למשל היו מחליפים לדגל פלשתין רע בניהם היו משתוללים] לקחת ילדים קטנים מגיל 0 כבני ערובה לאלץ את אבותיהם לעזוב את הגמרא [אפילו אצל מחבלים לא לוקחים ילדים בני ערובה] איך אפשר בכלל לתת לגיטימציה למזרחי הם הכי גרועים זימרי נהיה מזה מזרחי, באיזו חוצפה כותבים על שנאה לכת המסוכנת הזאת מחלוקת לשם שמיים הם צבועים יותר גרועים מהייבסקצי איווט ליברמן הוא לפחות לא צבוע כל המאמר הזה היה מיותר לחלוטין ונוח לו שלא נכתב שמעתי פעם סיפור מנכד של הרב שלום שבדרון שפעם הוא ראה מזרחיסט מתפלל שמונע עשרה בדביקות הוא גרר אותו באמצע השמונע עשרה החוצה שאל אותו נכדו מדוע עשית לו את זה הוא ענה מי די זעלבע ווארימקיייט גייט הער צו די מיידלאך אז בבקשה המזרחי טרייף חזיר נקודה גם החזיר אומר ראו שטהור אני

    • רע בני הציונות הדתית הוסיפו חטא על פשע "מחלוקת לשם שמיים" פרא אדם מי שבכלל העלה את הנושא האפיקורסי הזה הם סוטים מהתורה שמשה רבינו הוריד מהר סיני נקודה הנושא מחוץ לויכוח לינק לפשעי רע בני הצינות הדתית https://www.kikar.co.il/396432.html

    • לגבי בנט הראשון שאמר שהוא מסוכן זה הרב טאו תלמידו המובהק של הרב צבי יהודה קוק.

    • מעניין אם הרב טאו יגיב כשבנט יחזיר שטחים באותה שלוה כמו שהוא מגיב כשהוא הורס את הגיורים והכשרות ופוגע בלומדי תורה

  • כשפוגעים בלומדי תורה הקדוש ברוך הוא נותן עונשים קשים המזרחיסטים אחרי גזירות תשס"ג חטפו התנתקות אכזרית בגוש קטיף ועכשיו ביידן יחטיף להם התנקות שלא חלמו עליה השאלה היא לא כן או לא אלא מתי תמיד אחרי התנהגות מהסוג הזה הם חטפו מכות קשות. פגיעה בעמלי תורה מסוכנת מאוד נשיכתן עקיצתן ולחישתן כוונה לאברכים השקטים עמלי תורה לא לעמי הארצות שקיבלו הנהגה בירושה.

    • אם כך מעניין על מה חטפו החרדים שואה..

    • כי לא היו כוללים וכמעט לא למדו חוץ מהרבנים והם לא לחמו מספיק נגד הציונות [על פי דבריו של רבי שלמה זלמן עהרנרייך רבה של שאמלוי שאמר לבני קהילתו אנו נהרגים בשואה מפני שלא מספיק לחמנו בציונות]

    • חבל מאוד שאל ביטול מצוה בתורה לנחול את ארץ ישראל אתה שמח כאילו איזה מישהו כזה או אחר נדפק תחת ההבנה שיש חילול ה גדול באמור להם עם ה אלה ומארצו יצאו

    • לאדון מד, אין לי ויכוח אתך כי פשוט אני ואתה מדברים בשפה שונה לגמרי איך אמר החזון איש מה שאצלנו זה כרת אצלהם זו אהבה

  • עכשיו לאחר קריאת הקינות עם מבט לאורך ההיסטוריה [ומה שקרה עכשיו עם השיטפונות בגרמניה, כן יאבדו כל אויבך ה'] למשל קראתי בקינות על שריפת התלמוד קינה שחוברה על ידי מהר"ם מרוטנבורג שכותב שהקדוש ברוך הוא ישלם להם זוכרים שבכנסיית נוטרדם לפני כמה שנים במקום בו הייתה שריפת התלמוד למרות שהיו שם כל הדברים שמונעים התפשטות שריפה לא עזר להם שום דבר, שמעתי מהרב יוסף צבי בן פורת שליט"א שהוא אומר על הפסוק ואולם חי אני וימלא כבודי את כל הארץ מלך רגיל כשהוא גוזר עונש מות הוא צריך לבצע את זה כמה שיותר מהר לפני שהוא ימות ולפני שהנדון יברח אבל הקדוש ברוך הוא חי לעולם ואי אפשר לברוח ממנו והוא מעניש מתי שהוא מבין שהוא צריך להעניש, זה לשון הגמרא שבת קי"ט ע"ב, א"ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, ההתנהגות של שני החזירים הדו רגליים נפתלי בנט ואיווט ליברמן … הקדוש ברוך הוא בטוח יעניש אותם עונשים קשים מאוד השאלה היא רק מתי זה הכל הוי זהיר בגחלתן שלא תכווה לא נאמר על כל מיני ליצנים למיניהם אלא על אברכים שקטים שעמלים בתורה ואף אחד לא יודע מהם וכל החזירים הדו רגליים מעיזים לדרוך עליהם בית המקדש לא נחרב בגלל שנאת חינם, שנאת חינם הייתה כבר התוצאה מזה שזלזלו בלומדי תורה, היום חורבן בית המקדש קשה יותר שבעתיים מלפני 1953 שנים, והגלות היום הכי קשה שיש מפני שרואים אצל מנהיגי הציבור החרדי שגביר שחשוד על עבירות חמורות נכנס לפני אברך שממית עצמו באהלה של תורה זו הגלות הכי קשה שצריך בשבילה להוריד אוקינוס של דמעות והגלות הכי קשה שרוב הציבור בכלל לא מודע לקושי של הגלות ובמקום לחשוב על השפלת התורה בעפר חושבים כבר על הנופש למחרת גועל נ(ן)פש

  • חמודי היקר. המאמר נועד לשמיעת דעה של אדם אחד, והתגובות לשמיעת עמדה של אנשים רבים.
    הבנו שאתה שונא את הרב קוק ואת המזרוחניקים, אתה יכול לכתוב את זה פעם בעשר תגובות, ולהכניס את כל הציטוטים העוקצניים של הרב ש"ך והרב מבריסק, זה יספיק. תודה.
    נ.ב. אשמח אם תכתוב עם פיסוק, זה יעזור להבין מה אתה כותב.

    • זכותך להביע את דעתך וזכותי להביע את דעתי, זה לשון בראשית רבתי עמוד 192
      היה ר' ישמעאל אומר כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר חדש שנתחדש בה, יש כאן כל מיני סיבות, אני לא בדיוק רק מביע את דעתי [מי אמר שיש לי בכלל דעה בנושא] יש פה כאלו שהחליטו ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך להיות אמת ולכן צריך לחזור ולומר זה שקר זה שקר זה שקר כמו שהרפורמים והקונסרבטיבים לעולם לא יקבלו הכרה כזרם ביהדות כך המזרחיסטים, בפרט לאחר ההתנהגות של מנהיגי הציונות הדתית שמגבים את בנט.

  • המאמר שטחי ביחס לנושא כל כך מורכב.
    הבעיה של היהדות החרדית מול המציונות הדתית היא לא ההכרה שלהם במדינה.
    המזרחי היה קיים הרבה לפני קום המדינה ובתוך היהדות החרדית הייתה תנועה של חובבי ציון חרדים למהדרין.
    וודאי שצריך ואפילו חובה להבדיל בין ישיבות הסדר לבין ישיבת רמת גן. בין הרב סתיו ובין הרב טאו.
    ולא, ליהדות החרדית ולציונות הדתית המיינסטרימית אין מטרה משותפת. הבעיה עמוקה מכדי להיכתב במאמר או בתגובה למאמר.
    רק אצטט את החזון איש שאמר על המזרחי: מעולם לא היה זרם ביהדות שלהיות בינוני היה בעיניו שיטה.
    אני לא חושבת שכדאי לקרב שיח בין המגזרים, בטח לא שהציונות הדתית לא מאוד מחבבת את היהדות החרדית.

  • חמודי המאוד לא חמוד
    כל המבזה תלמידי חכמים אין רפואה למכתו.
    אוי לגדולי התורה שאדם כמוך מעלה ציטוטים מדבריהם.
    ולעורכים, כדאי לסנן כאן את התגובות שנוגדות את ההלכה.
    (אחרי שתסננו תוכלו למחוק גם את שלי…)

    • אורי שומרון, זה לשון יורה דעה סימן רמ"ג סעיף ג', ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבצבור, קל וחומר כשהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה

  • לינק מדוע מנעו מהשמיים מהחפץ חיים לעלות לארץ ישראל
    https://www.kikar.co.il/400296.html

  • בס"ד
    אין כאן מחלוקת של בית שמאי ובית הלל אלא מחלוקת של קורח ועדתו, הצה"ד מערערת על כל מסורת וקבלה שיש לנו, וממציאים את המקורות מחדש

    ולכן כיום חלק גדול מהמזרחי (45%) זרקו את הכיפות שלהם, ובנוסף לכל המנהיגים שלהם טוענים שהם בעצם ציבור רפורמי… האם אנחנו נכניס ראש בריא למיטה חולה

    ראוי מאוד לעיין במאמרים שקיימים באתר המעולה 'ילקוט השבעתי אתכם', שם מצאתי מזור לשאלותי שהיו לי לגבי ההבדלים בנינו לביניהם, אם לא נשכיל אנחנו עלולים למצוא עצמנו בעוד כמה שנים עם דילול חובשי בית המדרש , ולימודים מסולפים

    • "הצה"ד מערערת על כל מסורת וקבלה שיש לנו, וממציאים את המקורות מחדש". מעניין כנראה שגם הרמב"ן בהשמטות לסה"מ עשין ד' הוא שום דבר, הוא סתם מזרוחניק. וגם ריש לקיש ביומא ט ע"ב ורבי זירא ועוד ועוד שעלו לארץ, סתם מזרוחניקים.
      כן, גם לא היינו מצפים שמלכות בית דוד והמשיח יצאו דוקא ממעשים שהתורה מגנה אותם, כמו ממעשה יהודה ותמר שמזה יוצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח, וכן בנות לוט שבאו על אביהן ויצא מואב שדוקא מהם יוצאת רות וכו', ואח"כ מבת שבע וכו', וכן גאולת ישראל בפורים ע"י אסתר שנישאה לאחשוורוש, ומשה שגדל בתוך כל טומאת בית פרעה, ועזרא שעלה עם כל הממזרים ושהיו נשואים עם גויות, ודוקא אלו היו מי שבנו את בית ה' ואת הארץ וכו', בקיצור הקב"ה מצמיח ישועה לפעמים דוקא מהמקומות הכי לא צפויים, ואל לנו להתערב ולהציע הצעות 'חכמות' לריבונו של עולם איך לנהל את העולם.

      ושקר מוחלט, הציבור הדת"ל רק הולך וגדל ב"ה, ואין 45% שזרקו את הכיפות וזה רחוק מאוד מאוד מכך. והמנהיגים של הציבור הזה הם הרבנים שלהם, ונא לא לשקר בשמם.

      הכלל, כל מי שרוצה לגנות איזה ציבור ובפרט עובדי ה', שקודם כל ינסה להבין אותו, ינסה להתווכח עם הרבנים אצלם, ולא ידבר גבוהה גבוהה, כל הגאוותנים והשחצנים למיניהם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל