צריך עיון > סדר עיון > מחלוקת לשם שמים > חבר אני לכל אשר יראוך

חבר אני לכל אשר יראוך

מאמר תגובה ל"מחלוקת לשם שמים"

אמת המידה לקרבה בין יראי ה' ממגזרים שונים אינה צריכה להיות האידאולוגיה וההשקפה, אלא יראת השמים ואורחות החיים. מתוך הקרבה בחיים היומיומיים, בקנייה משותפת של בשר בכשרות מהודרת, בתפילה בשטיבלאך ובשוק ארבעת המינים, תיווצר ממילא שיחה משותפת עמוקה יותר.

כ"א תמוז תשפ"א

בראשית הדברים אבקש להביע תודה עמוקה לאתר צריך עיון ולרב אריה מאיר שראו לנכון להעלות לדיון נושא חשוב זה, של היחס שלנו ליראי ה' מהציבור הדתי-לאומי. דווקא בעיתוי הנוכחי, של ענין פוליטי וציבורי בנושא, חשוב להעלות אותו לדיון מעמיק ושקול.

לפני שאגש לגופם של דברים, חשוב לי להקדים ולומר כי אף שאחלק בין יהודים מקהילות שונות ואתן בהם סימנים, פשוט וברור שכולנו בני אב אחד נחנו, ועל היראים מוטל חוב גדול לאהוב גם את הרחוקים ולקרב אותם. הדיון כאן הוא מהו האופן הנכון להביא לקירוב כל המגזרים ותתי-המגזרים לאהבתו ויראתו יתברך, כדי שיתקיימו בנו דברי הכתוב: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ."

עם נקודת המוצא של הרב מאיר אני מזדהה מאד. אין ספק כי יש משהו אנכרוניסטי ומלאכותי בחלוקה שבין יראי ה' במגזרים השונים. נוכל לשמוע פעמים רבות חרדים מן השורה מתבטאים: "אין שום הבדל ביני לבין פלוני, מלבד צבע הכיפה." ואכן, נראה שמפגשים אלה ואחרים בין בני תורה חרדים ודתיים-לאומיים כבר מתקיימים בפועל. המפגש במלוניות הקורונה אינו הראשון ואינו האחרון. כמעט בכל עיר ושכונה נפגשים בני תורה מסוגים שונים בשטיבלאך, במנייני קרליבך, בטיולים ובהזדמנויות אחרות. התחושה שההבחנות הישנות אינן רלוונטיות צפה ועולה על פני השטח החרדי והדתי-לאומי כאחד. אולם, התמונה אינה כה פשוטה. לצד זה אנו חווים גם העצמת המתח בין המגזרים, כפי שמשקפת הסיטואציה הפוליטית הנוכחית. הרב מאיר שם את מלוא כובד המשקל על התופעה הראשונה, אך הוא אינו נותן את דעתו על התופעה השניה.

עלינו לבחון כל אדם לגופו: האם אורחותיו נאים ומתוקנים והוא הולך בדרך התורה ומחנך את בניו ליראת שמים ולעבודת ה', או חלילה רוח אחרת עמו, והוא מושפע מערכים זרים ויש מטרות אחרות לנגד עיניו

הבעיה היסודית בגישתו של הרב מאיר היא שהוא רואה את סוגיית היחסים בין המגזרים דרך משקפי אידאולוגיה. בתמונת עולמו, מה שחותך ומבדיל בין הקבוצות הוא השקפת העולם השונה בעניינים כמו היחס למדינה וגיוס לצבא. מתוך כך, גם הקריאה שלו להתקרבות ולדיון מכוונת לשדה האידאולוגי. לדעתו, עלינו לדון בהשקפת העולם הדתית-לאומית ולנסות ללמוד מהצדדים הטובים שלה, ולא לשלול אותה על הסף. לדעתי, ההתמקדות בהבדלים האידאולוגיים שגויה משתי בחינות. ראשית, היא מטשטשת הבחנות שכן ראוי לעשות בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. שנית, היא מעודדת פירוד ולא קרבה. אני מסכים אפוא עם רוח דבריו ועם הרצון שלו למצוא שפה משותפת לעובדי ה', אך אני חושב שהדרך שהוא מציע לעשות זאת בפועל שגויה. עמדתי ביחס למאמרו היא "כוונתך רצויה אך מעשך איננו רצוי", כדברי בעל החלום לכוזרי.

במקום להתמקד בהבדלים האידאולוגיים, אבקש להציע אפוא מתווה אחר: גישה של "חבר אני לכל אשר יראוך". עלינו לבחון כל אדם לגופו: האם אורחותיו נאים ומתוקנים והוא הולך בדרך התורה ומחנך את בניו ליראת שמים ולעבודת ה', או חלילה רוח אחרת עמו, והוא מושפע מערכים זרים ויש מטרות אחרות לנגד עיניו. זו ההבחנה העיקרית שעלינו לעשות. כאשר נפעל כך, יפלו ממילא החומות המלאכותיות של ההגדרות הריקות והלא רלוונטיות, וגם אם יוותרו מחלוקות בהלכה בין בתי מדרש שונים, הן אכן יהיו כמחלוקת בית שמאי ובית הלל.

 

נאמנות לתורה במקום לאידאולוגיה מפלגתית

לאורך כל מאמרו מבטל הרב מאיר את חשיבותם של ההבדלים הפנימיים בתוך המגזר הדתי-לאומי. מגזר זה כולל בתוכו רמות שונות של חיים יהודיים ודתיים. בקצה הליברלי של הסקאלה נמצאים אנשים המתקשים להבין מה ההבדל העקרוני בינם לבין הקונסרבטיבים. בקצה השני נמצאים המדקדקים בקלה כבחמורה, יראי ה' המכוונים חייהם על פי דעת תורה ורצון ה'. הרב מאיר בוחר להכניס את כולם תחת מטריה אחת, וטוען כי קיטוב זה אינו שונה באופיו ממחלוקות פנימיות בציבור החרדי.

לעניות דעתי, זו טעות. כיום, הפלגים השונים הנכללים בהגדרה "ציונות דתית" אין ביניהם אלא שיתוף השם בלבד. כל משבר העובר על הציבור הדתי-לאומי בתחום הדת והפוליטיקה מקרב אותנו לפירוק הזהות האנכרוניסטית והחיצונית הזו. המשבר האחרון, שבו מנהיג חובש כיפה סרוגה כורת ברית עם אנשים נושאי דגל 'תיקון הדת', הוא מכת גרזן נוספת על איחוד מלאכותי זה.

לו היינו מניחים את ההבחנות האידאולוגיות-מפלגתיות בצד, ובוחנים אנשים לפי אמת מידה תורנית: נאמנות לתורה ולהלכה, היינו מקבלים מפה אחרת לחלוטין

איחוד מלאכותי זה, שהרב מאיר מתעקש על תקפותו, הוא המשמר את ההיפרדות של החרדים מהציבור הדתי-לאומי. הפרדה זו מאופיינת בחשדנות כלפי ה"מזרוחניק", אף זה התורני. בדמיון החרדי, שאינו מבדיל בין "מזרוחניק כשר" ל"מזרוחניק פסול", כמליצת הרב מאיר, כל אדם חובש כיפה סרוגה נחשד מיד בחוסר יראת שמים. הוא אולי עם זקן ארוך וכיפה גדולה, אומר לעצמו החרדי, אך בוודאי נראה אותו מקל בחמורה כבקלה, מזלזל בדיני כשרות או בענייני צניעות. ההכללה הזו של כל פלגי הציבור הדתי-לאומי היא החומה המפרידה בין הציבורים והחוסמת בעד האפשרות להכיל אותו ולראות בו חלק מחברת יראי ה'.

נמצא אפוא שההתמקדות בחיתוכים אידאולוגיים אמורפיים, המצרפים כביכול יחדיו את הקטבים של הציבור הדתי-לאומי, היא היא הגורם להפרדה. לו היינו מניחים את ההבחנות האידאולוגיות-המפלגתיות בצד, ובוחנים אנשים לפי אמת מידה תורנית: נאמנות לתורה ולהלכה, היינו מקבלים מפה אחרת לחלוטין. היינו מגלים כי אין אחדות בין המדקדקים בהלכה ודברי התורה הם נר לרגליהם, לבין ליברלים-מסורתיים חובשי כיפה סרוגה, שהתורה אינה מכוונת את חייהם, וההלכה עבורם אינה אלא "מסורת".

רק אם נאמץ את המשקפיים הללו – שכמובן אינם באים להרחיק את הרחוקים, אלא רק לקרב את כל החפץ בעבודת ה' – נוכל לגבור על החומות הכוזבות המבדילות בין קהילות יראי ה'.

 

כמה שפחות "השקפה"

הנקודה השניה שבה אני חלוק על הרב מאיר היא הפתרון שהוא מעלה לבעיית ההדרה של הציבור הדתי-לאומי, והוא הכנסת הדיון האידאולוגי על ההבדלים בין המגזרים לתוך בית המדרש.

לפני שאתייחס להצעה עצמה, אבקש להעיר על ההיתכנות שלה. מדבריו של הרב מאיר עשוי להשתמע כביכול שבית המדרש החרדי מלא בדיונים אידאולוגיים נוקבים על ההבדלים הפנימיים שבין בתי המדרשות, ורק האופציה הדתית-לאומית מודרת מהם. אך אין אלו פני הדברים. בבית המדרש הישיבתי לא מתקיימים דיונים השקפתיים. המחלוקת בין חסידים למתנגדים אינה עולה לדיון כמעט כלל. אפילו מחלוקות עכשוויות, הקורעות מבפנים את עולם הישיבות הליטאי, אינן נידונות בצורה רשמית בבית המדרש. קשה אפוא להזמין את ההשקפה הדתית-לאומית לבית המדרש, אם כלל לא קיים בית מדרש שבו דנים בסוגיות כאלו.

באופן עקרוני יותר, דומני כי עצם ההזמנה של הרב מאיר היא דווקא פתח לחיזוק ההפרדה וההבדלה. כאמור לעיל, הדבר המבדיל בין המגזרים הוא האידאולוגיה, ה"השקפה", המטופחת ונשמרת על מנת להעמיד כל ציבור לעצמו. פעמים רבות, היא מתוקנת בדיעבד כהצדקה למהלכים של כל ציבור, לשם שימור ההיפרדות גופה. האידאולוגיה היא כלי מפריד ומבחין ולא כלי מחבר.

דומני שניתן ללמוד דווקא מהציבור הדתי-לאומי עד כמה מפלג העיסוק באידאולוגיה. הרב מאיר טוען כי הציבור החרדי מדיר ומבחין וכי הציבור הדתי-לאומי מבקש קרבה, אך זוהי הצגה חלקית מאד של התמונה. להתרשמותי, ההיבדלות של הציבור הדתי-לאומי מהחרדי היא באחריותו של הראשון לא פחות מהשני. יש ענף חשוב בהגות הדתית-לאומית התורנית, שנעשה לחלק מלימודי ה"אמונה" שהזכיר הרב מאיר, שכל עניינו חידוד ההבדלים בינו לבין החרדיות. בישיבות דתיות-לאומיות רבות נוכל לשמוע שיעורים מפי רבני הישיבה ל"בירור דרכינו", להבנת ההבדל התהומי בין תורת ארץ ישראל לתורת הגלות, בין המאמינים והרואים את ישועת ה' עין בעין ובין אלה שאינם מצפים לישועה. (ראוי לציין שכיום מצוי סגנון זה יותר בישיבות ה"קו". בישיבות אחרות, ובמיוחד באלו בניחוח החסידי, התרככה מאד רוח אידאולוגית נוקשה זו, ובחלק מן המקומות התנדפה כליל. כובד המשקל ניתן שם לנושאים רוחניים אחרים.)

המפגש בין יראי ה' שבכל אתר ומגזר צריך להתקיים בשטיבל או במרכול השכונתי, במקום שבו ההבדלים האידאולוגיים מיטשטשים, ומה שניכר הוא אורחות חייו של אדם, הילוכו עם הבריות ומה שחשוב לו בחיים

לעומת זאת, בעולם הישיבות הליטאי נתקשה למצוא ראש ישיבה או משגיח המוסרים שיעור שכל עניינו הוא חידוד ההבדלים בינינו לבין הציונות הדתית, ואפילו לא חידוד ההבדלים שבין "הפלג" ל"דגל". בעולם הישיבות לא מדברים על אידאולוגיה מפלגתית ומגזרית בפומבי. מדברים על תורה ויראת שמים, על גישה נכונה לשמירת מצוות ועל שמירת חומות ההתבדלות. אולם, אין עיסוק מופגן ורשמי בחידוד ההבדלים המגזריים. בישיבות הדתיות-לאומיות, לעומת זאת, עוסקים בכך באופן אינטנסיבי.

בהקשר זה ראוי לציין כי בזמנו של הראי"ה קוק היתה ישיבת מרכז הרב בשר מבשרו של עולם הישיבות. בספר הזיכרון לרב ברקאי מחיפה מובאת אוטוביוגרפיה קצרה של המחבר, ובה הוא מתאר התלבטות שלו בצעירותו בין ישיבת סלבודקה בחברון לישיבת מרכז הרב. הוא למד באותו זמן בישיבת טלז, והתעתד לעלות לארץ. הוא שטח את ספקותיו לפני ר"מ טלזאי והתפתח ביניהם דיון. בסופו של דבר הכריע הרב לטובת סלבודקה, אך השתייכות ישיבת מרכז הרב לזרם שונה לא עלתה כלל בדבריהם. המחלוקות ההשקפתיות בין הראי"ה לרבנים אחרים היו ידועות היטב, אך דבר זה לא השפיע על מעמדה של הישיבה ושל לימוד התורה שבה, ולא גרם להתפלגות לשני מגזרים.

מי ששינה את האופי של ישיבת מרכז הרב וגרם להוצאתה מעולם הישיבות היו דווקא תלמידי ישיבות בני-עקיבא שהגיעו ללמוד שם. באחד הגליונות של "עיטורי כהנים", היוצאת לאור על ידי ישיבת "עטרת כהנים" הובאו סיפורי תלמידים על הרב צבי יהודה. אחד התלמידים סיפר שם כי הרב צבי יהודה רצה מאד שישיבת "מרכז הרב" תישאר בעלת אופי ישיבתי רגיל, והוא עודד את התלמידים להתלבש כמנהג בני הישיבות, אך לא עלתה בידו. בני הישיבה ביקשו לזהות עצמם עם הסגנון החלוצי של בני-עקיבא, ולא עם הסגנון החרדי. האידאולוגיה התפתחה והתבססה מאוחר יותר, והיא השלימה את החיץ ויצרה קבוצה המבדילה את עצמה במודע משאר עולם הישיבות, הממשיך את מסורת ישיבות ליטא.

כיוצא בו, אם נחזור למחלוקת החסידים והמתנגדים, שהרב מאיר רואה בה מודל למחלוקת שבתוך בית המדרש, נוכל לראות שכל עוד נשאה המחלוקת אופי אידאולוגי, עקרוני, היא היתה חריפה וקשה. ההתמקדות בהשקפות ובדעות ניפחה את הפגמים שבמחנה השני, וטיפחה עוינות בין המחנות. המחלוקת התרככה רק כאשר הבחינו הצדדים כי בסופו של דבר, לשני הצדדים מטרות דומות ואורח חיים דומה. (כמפורסם בשם החפץ חיים. הוא נימק בכך את ביטול החרם עליהם.) שני הצדדים הבינו כי הדבר העיקרי שהם מבקשים הוא לטפח אורח חיים של שמירת מצוות ויראת שמים, ולחנך את הדור הבא על ברכי ערכים אלו.

המסקנה העולה מכל האמור היא, שכדי ליצור הכלה ואחדות, אין להזמין את הציבורים לליבון ההבדלים האידאולוגיים בבית מדרש שאינו קיים. המפגש בין יראי ה' שבכל אתר ומגזר צריך להתקיים בשטיבל או במרכול השכונתי, במקום שבו ההבדלים האידאולוגיים מיטשטשים, ומה שניכר הוא אורחות חייו של אדם, הילוכו עם הבריות ומה שחשוב לו בחיים. רק מתוך כך אפשר להיכנס יחד אל בית המדרש, וללמוד בצוותא את התורה האחת והיחידה שניתנה לנו מרועה אחד ושכולנו הולכים לאורה.

 

מיהו חרדי?

לאחר הירצחו של הרב רזיאל שבח הי"ד הופצו בציבור תמונות של משפחתו וביתו. ילדי ראו אותם ושאלו אותי בתמימות, "האם הוא היה חרדי?" הווי החיים ששיקפו התמונות היה נראה להם מוכר, בצבעים ובסגנון שונים מעט, וזה עורר בהם מבוכה. התשובה שלי אליהם היתה שכן.

הרב רזיאל שבח לא השתייך למגזר החרדי. הוא לא למד בישיבות חרדיות ולא הזדהה כחרדי מבחינה פוליטית. הוא גר בחוות גלעד, ומבחינה מפלגתית היה מזוהה עם הסמן הדתי-ימני של הציונות הדתית. אך לא זו היתה שאלתם של ילדי. מקום המגורים שלו והפתק ששלשל לקלפי לא עניינו אותם. מבחינתם, המושג "חרדי" פירושו איש ירא ה'. הם יודעים ש"אנחנו חרדים", ומשמעה של הגדרה זו עבורם היא זהירות במצוות, חשיבות של לימוד תורה, ומחויבות עמוקה למורשת התורנית ולנושאי דברה. שאלתם נסובה על כך, ומבחינה זו, התשובה היא חיובית. הרב שבח היה חרדי בהחלט. זו צריכה להיות המשמעות שאנחנו נותנים לשם של המגזר שלנו, וזו צריכה להיות אמת המידה לבחינת מידת הקרבה שאנו נוהגים עם שכנינו.

הלוואי שנזכה ליום שבו נוכל לקיים דיון ציבורי על שורשי השיטות השונות, ולברר את נקודת האמת שבכל שיטה, מבלי שהדיון יידרדר לפלגנות ולהשלכת רפש איש ברעהו. אולם, במצבנו היום, עיסוק באידאולוגיה יתקע טריז בין יראי ה'

חשוב מאד כמובן להמשיך ולחדד את העקרונות החשובים לנו בחינוך ילדינו, כמו הזהירות מהתערות בחברה הכללית, מהליכה לאקדמיה ומהתגייסות לצבא. לזרמים רבים בציבור הדתי-לאומי עניינים אלו אינם מפריעים, והבדל זה יוצר חיץ בינינו לבינם. דגל ההתבדלות חשוב ומרכזי בעולמנו, ולהם הוא חשוב הרבה פחות. בשל כך, סוגיית היחס לאדם ירא שמים המחזיק בהשקפה אחרת אכן הופכת לבעיה חינוכית לא פשוטה. הילד עלול להתבלבל מכך שיש "חרדים" הנוהגים אחרת ממה שהוא התחנך עליו. יש אפוא צורך באיזון עדין, המייצר הפרדה בין ההערכה האישית לאדם, הנמדדת לפי אמת המידה של יראת השמים שלו, גדלותו בתורה וזהירותו במצוות, לבין הערכה להשקפת עולמו ולאורחות חייו. זהו איזון שלא קל להחזיק בו, אך הוא אפשרי.

עלינו לשוב למובן הפשוט והראשוני של התואר "חרדי": אדם החרד לדבר ה'. דבר זה לא יעשה על ידי העמקה באידאולוגיה ובהשקפה, אלא על ידי מפגש פשוט בחיים היומיומיים, בקנייה משותפת של בשר בכשרות מהודרת ובשוק ארבעת המינים; במפגש בבית הכנסת, ובדיון הלכתי משותף. כולם חפצים לעשות רצונך.

איני מתנגד לדיון אידאולוגי אמיתי, ולדיונים השקפתיים בבית המדרש בכלל. אדרבה, הלוואי שנזכה ליום שבו נוכל לקיים דיון ציבורי על שורשי השיטות השונות, ולברר את נקודת האמת שבכל שיטה, מבלי שהדיון יידרדר לפלגנות ולהשלכת רפש איש ברעהו. אולם, במצבנו היום, עיסוק באידאולוגיה יתקע טריז בין יראי ה' ויבצר עמדות ומחנות. בית המדרש הוא מקום לדיון ולימוד ביישוב הדעת ולא לוויכוח אידאולוגי. הרב מאיר הקיש מעולמו האישי העשיר והמגוון באמת על כלל עולם הישיבות, אך מה שמתאים לצנועים אינו מתאים בהכרח להמון הלומדים.

על שני הציבורים מוטלת אפוא המשימה הקשה להשיל את ההגדרות האנכרוניסטיות והחיצוניות, ולהתרכז בהגדרה היהודית המסורתית של "חבר אני לכל אשר יראוך". דומני שכיום בשלה השעה לכך, הן בעולם התורה החרדי והן במקבילו הדתי-לאומי. עלינו להזמין את החפצים בכך בציבור הדתי-לאומי הירא להצטרף לחיים תורניים משותפים: ברחוב, בסופר ובשטיבלאך. משם נוכל לפנות גם לבית המדרש. אך לא אל בית המדרש של האידאולוגיה, אלא אל בית המדרש של הוויות דאביי ורבא. השיתוף צריך להתבסס על זהות באורחות החיים ובדגשים החינוכיים, ומשם תוכל לצמוח שיחה עמוקה יותר בתוככי בית המדרש.

תמונה: Bigstock

27 תגובות על “חבר אני לכל אשר יראוך

  • העיקר חסר מן הספר, ההתנגדות הקלאסית לתנועת המזרחי [בעיקר בגליציה ובסלובקיה] לא נבע כלל מזלזול בקיום המצוות פה הטעות של כל הכותבים כאן שמנסים כל מיני לומדעס לשכתב את ההיסטוריה, כל בני הציונות הדתית מאמינים במושג שהמדינה היא יסוד כיסא ה' בעולם ואינם מכירים במושג הזה שהחל מאז חזקיהו המלך והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו והראיה שבימיו לא נראתה הקשת בענן, שכשלומדים תורה לא צריך צבא נקודה, ובכלל מי שמעמיק בדברי הפוסקים בתורה שבעל פה ולא רק קורא פסוקים בתנ"ך [פעם אמרתי לחילוני שתנ"ך בלי גמרא זה כמו מחשב בלי מסך ובזמנו אמרתי לו שזה כמו מגבר בלי רמקולים] מבין שכוחנו הוא רק ברוח ולא פיזי כלל, ניצחון החשמונאים אין לו שום הסבר בדרך הטבע [במאמר מוסגר החפץ חיים זצ"ל רצה להכריז מלחמה על ברית המועצות והוא אמר שבטוח שננצח כמו שהחשמונאים ניצחו את האימפריה היוונית ולא כאן המקום להאריך] כל בני הציונות הדתית ללא יוצא מן הכלל לא גורסים את מה שמקובל אצלנו כמשל על מה שכתוב בגמרא עבודה זרה י"ז ע"ב, אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא, וגישתם היא ספרא וסייפא שאצלנו זה חד משמעית כפירה בייחוד ה' אז אין מכנה משותף וחבל על כל דיוני הסרק

  • מעניין מה הח"ח היה עושה לאחר הכרזת המלחמה? יוצא לכבוש את מוסקבה?

    • יש המשך לסיפור הזה, החפץ חיים אמר את זה באסיפת רבנים שהיה צריך להילחם נגד ברית המועצות אמר לו רבי ברוך בער הולכים להילחם ענה החפץ חיים כעת זה כבר מאוחר מידי היו צריכים לעשות את זה בהתחלה [במאמר מוסגר מפני כבודם של רבנים חשובים באותו דור לא אזכיר את שמם אבל רבנים אחרים התנגדו לגישה הזאת]

  • חמודי האם אתה בעל תשובה כי העולם בו אתה חי אין בו אף חרדי אמיתי

    • אני לא חרדי כלל, אני יהודי של הש"ס [כולל האגדתות שמשמיטים בעוילעם הישיבעס] וארבעת חלקי שולחן ערוך מעבר לזה לא מעניין אותי שום דבר

  • תגובה לחמודי. אז צריך לנדוד עד החפץ חיים, ויהושע ודוד וכל לוחמי ישראל (בכללם בר כוזיבא שרבי עקיבא היה נושא כליו) נלחמו רק ברוח ולא בכוח? ילדותי מאוד ונוגד את דברי הרמב"ן ורבינו בחיי שהתורה לא תרצה לסמוך על הנס. ברפואה את לא אומר כך אז בחיי הכלל הכל הפקר ודמיונות?! תמהני היכן השכל?

    • חזקיהו המלך חשב אחרת ממך אני חושב שהיה לו שכל יותר ממך והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו ולא על ידי הציונות הדתית והראיה שבימיו לא נראתה הקשת בענן ואת הסיפור על רבי עקיבא ובן כוזיבא עיין בכל המפרשים על הגמרא הנ"ל בגיטין יש דברים שהם מעל השכל בלי עמל התורה של למעלה מ40 שנה אין טעם להסביר כל דבר כמו שאדם שלא למד רפואה לא שייך להסביר לו איך בדיוק עובד החיסון לקורונה ולכן יש הרבה טיפשים שמתנגדים

    • ליצחק תסביר לי את המדרש הזה איכה רבה (וילנא) פתיחתות סימן ל
      זבדי בן לוי פתח לא האמינו מלכי ארץ וגו', ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה"ד (ש"א ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם, ר"י בן לוי אמר, לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים הה"ד (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו', עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (שם /דברי הימים ב'/ כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו' עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא' (מ"ב =מלכים ב'= י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, כמה נשתייר מהם, רב אמר עשרה שנאמר (ישעיה י') ונער יכתבם שכן דרכו של נער להיות כותב יו"ד

    • חמודי מציע לך לעיין בדברי הרמב״ם
      http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm#3

    • לבנימין, אני לא מבין מה הקשר בין הרמב"ם למדרש שהבאתי

  • והעיקר שכחתי מי התיר לך שימוש באינטרנט?

    • לא כתוב בשום הלכה בשולחן ערוך שאסור להשתמש באינטרנט ואני לא חייב שום דבר לבני דורנו איני כפוך אליהם רובם בני גילי אני לא נולדתי אתמול וזכותי לחלוק עליהם וחוץ מזה האיסור לא התקבל כמו שאיסור וידאו לא התקבל וכמו איסור שימוש חשמל בשבת, נכון שיש שמחמירים אבל המיינסטרים החרדי לא קיבל את איסור האינטרנט

  • אפרופו אינטרנט, הנה דוגמא לכך שהמאמר מופרך, אין אפשרות להתעלם מההבדלים ההשקפתיים בין הציבור החרדי והדת"ל, באשר ההשקפה משפיעה על כל חלק בחיים.
    ולדוגמא השימוש בפלאפונים ובאינטרנט, בישיבות החרדיות, לפחות כלפי חוץ הוכרזה מלחמת חורמה כנגד השימוש. משא"כ בציבור הדת"ל, חרדי ככל שיהיה, הדבר פרוץ או לכל הפחות אינו נמנע.
    דבר זה כשלעצמו מונע כל חיבור אפשרי בין הציבורים.

    • לאבי כץ, חוץ מציבור האברכים [גם שם הנושא שנוי במחלוקת] אצל המיינסטרים החרדי יש פלפון כשר שאת זה מראים למנהל החיידר ויש פלפון להת"קשר" שעם זה משתמשים זו נורמה וכולם יודעים וכולם שותקים האיסור הזה היה טעות מלכתחילה צריך שכל בקודקוד לפני שגוזרים גזירה על הציבור התנאים לא שלפו גזירות מהמותן נכשלתם עם הוידאו נכשלתם עם הפאות תבינו הציבור לא כפוף לנערויים שלכם

  • כל עוד הנשירה מהציבור הד"לי היא במספרים כה גדולים, והסיבות לכך, מה לעשות, הם בעיקר משום תפיסות אידאולוגיות, לא כדאי לציבור החרדי, שהמספרים אצלו ב"ה קטנים בהרבה, לטשטש את החומות האידיאולוגיות, ולחשב רק עניינים של יראת שמיים כפלטפורמה לשיתוף. כשהמגזר הדתי יצליח לעצור את הזליגה הנ"ל למספרים הגיוניים יותר, תתאפשר פתיחות יתירה.
    ומילה לא על צדקת הדרך. רק על רווח וכדאיות

  • אני לא מסכים עם הנחת היסוד של המאמר.
    בתור אחד שלמד בישיבות ליטאיות מובהקות
    אפשר לומר ברורות שיראת שמים והשקפה נוגד לגמרי את דרך המזרחי ואף את המתוקנים והדתיים ביותר שבהם.
    יראת שמים לא נמדד רק בקיום מצוות ובדקדוק הלכה אלא בהשקפה ברורה את מה להרחיק ואת מה לקרב.
    גדולי עולם התנגדו בתחילה לדרך המזרחי למרות שהיו ביניהם גדולי תורה רבים וטובים הוא דווקא משום שראו שכאשר מבטלים את מסורת גדולי ישראל והולכים לפי הבנת וסברת ליבם את בעיות התקופה יכולים להגיע בסוף לעזיבת הדת כולה כי כל הדת קשורה בקשר בל ינתק למסורת הדורות.
    וגם היום אתה רואה הרבה קרומקייט בכל החשיבה שלהם. ואדרבא , הטובים שבהם יותר יכולים לקלקל כי אתה חושב מה כבר בינינו לבינם.. ולכן אין ולא תהיה שוב קירבה בין חרדים למזרחי. וכל עצם הדיונים בזה הוא חולשה שלנו מכח חוסר הבנה במה אנו שונים מהם.
    ואסיים בסיפור על ר' ירוחם ממיר זצ"ל ששאלוהו מדוע הוא מטיף בישיבתו נגד המזרחי? ענה ר' ירוחם : אני לא מדבר כלל נגד המזרחי אני מחנך לתורה ומצוות ומתוך יראת שמים ועבודת המידות אם הבחורים מבינים מזה להתרחק מהמזרחי זה אומר הכל… ודברים אלו בהירים לכל מי שדרכה כף רגלו בישיבות .

    • ועדיין יש בתוך הציבור הד"ל כאלו שהם בעלי יר"ש טהורה וזכה, ויכולנו להתייחס אליהם כשותפים ואחים בעלי דעה שונה, רק שהם טועים בעניין היחס למדינה ולמוסדותיה. ואילולא העובדה שהם לא מצליחים ליצור קהילה שמורה ומבודלת, והנשירה שם עצומה, לא היה מקום להיבדל מהם.
      כלומר; אין ביר"ש שלהם והשקפותיהם די בכדי להיבדל מהם, אך משום חוסר יכולתם למצוא את הדרך לבודד את עצמם מהשפעת החילוניות, עלינו להגן על עצמנו וליצור חומה אף מולם.

  • לשלמה, איך אמר רבי יעקב פרידמן מתפרח המזרחיסטים הם יראי שמיים אבל לא את השמיים שלנו זו דת אחרת נקודה החמור ביותר אצל הציונות הדתית לכל גווניה ודקדוקיה וכוונותיה שאצלם יש דת חדשה שלא שערום אבותינו שארץ ישראל זה ייהרג ואל יעבור ואצל הפרומערס זה הרבה יותר גרוע מאצל המודרנים זו דת חדשה וכל הדיון הזה מיותר לחלוטין לאנשים פה אין ידע בסיסי בטומאת המזרחי זו סטרא אחרא מהסוג הכי גרוע אין להם שום שייכות לתורה שמשה רבינו הוריד מהר סיני שיהיה ברור חייבים ניתוק מוחלט מהכת הזאת

  • חלק מהתגובות המזעזעות פה, שהצד השווה בכולן הוא שהעיקר לתרץ ולבאר למה "חייבים" להתנער מהמזרחי, מכל מיני אנפי, מוכיח כמה חשוב הנושא שהעלו פה באתר.
    בהצלחה לעם ישראל!

    • לנתנאל, יש ווארט מהרבי מסאטמער בעל הדברי יואל מה פירוש המלה להוציא מלבם של צדוקים האם תחנך אותם ראינו שאת בנט [ראשי תיבות בן נידה טמא ובאתב"ש שטן], הכוונה שעושים דברים מעצבנים ואז מי שהוא צדוקי לא יוכל להסתיר את זה בליבו מרוב כעס ואז ידעו מי צדוקי ומי צבוע באתר הזה נחשפתי ב"ה לדעת שיש הרבה צבועים בעולם שקוראים לעצמו חרדי הקשר בינם לחרדי לדבר ה' זה כמו בין מפלגת ימינה לימין ה' הגועל נפש והחייתיות שהחיות הדו רגליות התנהגו בתקופת הקורונה וכן עכשיו באתר גיליתי שיש הרבה חיות דור רגליות שצריך לשמור מרחק מהם

  • אני מבין שאתה יודע הכל וזה שהיו גדולים שקרבו אותם קטן עליך כי לפחות גדול כמותם …

    • אצלנו אין דבר כזה גדולים או קטנים יש שלחן ערוך איך אמר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא בנו של הדברי חיים עין רואה שצדיק זה מתנהג כך ואוזן שומעת שצדיק אחר מתנהג אחרת וכל מעשיך ואיך אתה תנהג בספר נכתבים כמו שכתוב בשלחן ערוך כל דעת רע בניהם למשל על שירות לאומי וגיוס בנות זה נגד כל שלחן ערוך אבן העזר כולו שלא לדבר על הגדלת מצות יישוב ארץ ישראל על חשבון מצוות אחרות והעלאת ערכה מעל גילוי עריות אני יודע שלאדם שיש עיניים גדולות וידיים קטנות הוא בעל מום. בכלל הנושא הזה את השטוייות יש להשאיר לרביעיית העיתונים המודיע יתד המבשר והפלס כאן כל דבר חייב להיות מעוגן בש"ס ופוסקים.

    • לאלי
      עם זה מצבנו מי צריך עמי ארצות?
      https://ch10.co.il/news/679852/#.YOQXgjNuaUk

  • כיום, גם מבין בני הציבור החרדי יש שרואים במדינה ומוסדותיה דבר 'לכתחילה'. האם לשיטתך גם הם בני דת אחרת?
    אלא מאי? החרדיות היא כלי להישמר מפני הסחף בחוץ, היא תוספת – 'קב חומטין' – ליהדות עצמה שדרכים שונות לה. וכל עוד יש סכנה להתערערות בידול זה יש להישמר, ואין צורך להכריז עליהם כבני דת שונה

    • לשלמה, כן, הרבה רבנים גאוני עולם אמרו בזמנו על חב"ד הדת הכי קרובה ליהדות בפירוש חד משמעית צבע הכיפה לא משנה את המהות

  • המאמר לוקה בבעיה אחת יסודית שפורכת אותו. הוא מתעלם מסוציולוגיה.
    יש כאן שני מגזרים בעלי תרבות שונה, אתוסים שונים ומיתוסים שונים. א"א להתעלם מזה ולנסות לייצר הגדרה חדשה למושג הסוציולוגי "חרדי" או "דתי לאומי". הרב רזיאל שבח הי"ד לא היה חרדי בשום מובן, ויחד עם זה הוא היה ירא אלוהים צדיק מופלא. אז אפשר לחיות יחד, ללמוד יחד ולרקוד יחד, אבל א"א להתעלם מהמשמעות של הסוציולוגיה ולדלג מעליה.

    • הבעיה של רזיאל שבח [איני מדבר על הבן אדם שינוח בשלום על משכבו אלא על הדרך שהוא הלך בה] זה שהוא טעה בבסיס [החבר'ה יגיבו עם כל מיני קרומע לומדעס לטהר את השרץ בק"נ טעמים מטומאת שרץ] שאסור לדחוק את הקץ והקדוש ברור הוא לא זקוק לעזרה פיזית [רוחנית כן תורה ומצוות] כדי לזרז את הגאולה, השיטה הזאת היא כפירה בייחוד ה'.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל