לפני שבועות בודדים, ביום י' בסיוון תשפ"ג, הלך לעולמו הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, שהנהיג את הציבור החרדי-ליטאי וכיהן בתור נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה. מנהיגותו הבלעדית של ר' גרשון החלה עם פטירת הרב חיים קנייבסקי זצ"ל לפני כשנה בלבד, אך בשל אופיים ותחומי עיסוקם השונים של השניים, החלטותיו הפכו מכריעות כמה שנים קודם לכן. בניגוד לר' חיים, דמות יוצאת דופן בכל קנה מידה, ר' גרשון היה דמות שקטה ויש שיאמרו אפרורית. לא פלא שלא נכתב עליו רבות. אולם, שמא דווקא בשל כך הוא ראוי לכתיבה ולהערכה.
בניגוד לר' חיים, שהיה דמות יוצאת דופן, ר' גרשון היה דמות שקטה ויש שיאמרו אפרורית. לא פלא שלא נכתב עליו רבות. אולם, שמא דווקא בגלל זה הוא ראוי לכתיבה ולהערכה
בשורות הבאות אבקש לומר כמה מילים על דמות מופת תורנית שאולי מסמנת כיוון אחר, חדש-ישן, למנהיגות תורנית-חרדית של דורנו. אגע בהבדל שבינו לבין מנהיגים אחרים של הציבור הליטאי-חרדי, במורשתו החינוכית, ובאפיון אחת מתוך מידותיו, מידת הכרת הטוב. מתוך הדברים, אזכיר גם פרשייה שרק לאחר פטירת ר' גרשון זצ"ל הגיעה לסיומה, פרשיית החרם החרדי על מאפיית אנג'ל שאליה התנגד: שמא התנגדתו לחרם יכולה ללמד אותנו דבר מה על יחס ייחודי לכלל העם היושב בציון, ולסמן כיוון מנהיגות חשוב לדורות הבאים.
בנימה אישית, אציין שלא הייתי מקורב לר' גרשון. מעולם לא למדתי בישיבת פוניבז' המעטירה, וביקורי בבני ברק נדירים. התבוננתי בו מרחוק, ורק בשנים האחרונות, לאחר שהתפרסם כמנהיג הציבור החרדי-ליטאי. אני מודה על ההזדמנות, מתוך הכתיבה, להכיר את דמותו ואת מורשתו יותר לעומק.
לא ברעש ה'
וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מלכים א יט יא-יב).
לא היה מנהיג רבני בתקופה האחרונה שגילם את המסר שהועבר לאליהו כמו ר' גרשון. הקב"ה אינו נוכח בנוצץ, במסנוור ובמדהים. הוא לא נוכח באקסטטי, באופורי, במתלהב. הוא לא נוכח באורות הניאון הצעקניים, ברעש ההמון הסואן, אלא דווקא בשתיקה. ר' גרשון גילם גרסה קדושה ומרוממת של "קול דממה דקה".
לא היה מנהיג רבני בתקופה האחרונה שגילם את המסר שהועבר לאליהו כמו ר' גרשון. הקב"ה אינו נוכח בנוצץ, במסנוור ובמדהים. הוא לא נוכח באקסטטי, באופורי, במתלהב. הוא לא נוכח באורות הניאון הצעקניים, ברעש ההמון הסואן, אלא דווקא בשתיקה
בניגוד לראשי ישיבה אחרים, ר' גרשון לא היה דמות כריזמטית. הוא לא נצץ, ותלמידים ברחבי עולם הישיבות אינם מצטטים בהתרגשות את חידושי התורה שלו. השקט היה נחלתו – שקט, ארגון מופתי ויציבות יוצאת דופן. שעותיו היו קבועות וסדורות. תלוש השכר האחרון שקיבל מישיבות פוניבז' הצביע על שבעים וחמש שנות ותק. במשך קרוב לשמונים שנה הוא כיהן כבעל תוקע בהיכל הישיבה בראש השנה, והמשיך בתפקיד עד שנתו האחרונה. מידי יום, מידי שבוע, הוא עשה את כמעט אותו הדבר, עד שהגיע לגיל מאה. הוא נפטר מהעולם כפי שהוא חי בו: בשקט, ללא קול תרועה. ימיו פשוט אזלו.
כל עולמו סבב סביב התורה, לימודה והפצתה. מסירותו לתורה הייתה עצומה ואפילו קיצונית, אך לא הייתה בו שמץ של רדיקליות. הלהט של הסטייפלר, המנהיגות הטוטליות של הרב שך, ההתמדה האימתנית של הרב אלישיב, הפרישות של ר' אהרן לייב, הניתוק מהעולם של ר' חיים קנייבסקי – כולם זצ"ל – כל אלו נעדרו ממנו. דבקותו בתורה השתלבה בתוך חיי עולם הרמוניים. לא בכדי, היה ר' גרשון הראשון מבין מנהיגי הציבור שצמח "מתוך המערכת", או לכל הפחות בסמוך אליה. הוא היה יוצא דופן בנורמליות שלו.
הניגוד שבינו לבין ר' חיים זצ"ל בלט במיוחד כאשר הנהגת הציבור התחלקה בין השניים. ר' חיים גילם את התפיסה הבני-ברקית המפורסמת לפיה "דעת בעלי בתים היפך דעת תורה". הוא שלל את "השכל הישר" וכל דרכיו – אופיו וידיעותיו בלימוד תורה ובמענה על שאלות, הנהגותיו השונות, עצותיו וסגולותיו – היו יוצאות דופן, חריגות. ר' גרשון ייצג את ההפך: את השכל הישר, ה"לא חריג", הנורמלי. דוגמה בולטת לפער שבין המנהיגים הייתה התגובות השונות למשבר הקורונה. בעוד שגישת ר' חיים (לפחות בתחילת הדרך) הייתה להתנגד להנחיות משרד הבריאות בכל הנוגע לתלמודי התורה ומוסדות הדת, ר' גרשון עמד בתוקף על שמירת התקנות, בטענה שמדובר בחיוב גמור.
לא הייתה בו שמץ של רדיקליות. הלהט של הסטייפלר, המנהיגות הטוטליות של הרב שך, ההתמדה האימתנית של הרב אלישיב, הפרישות של ר' אהרן לייב, הניתוק מהעולם של ר' חיים קנייבסקי – כולם זצ"ל – כל אלו נעדרו ממנו […] הוא היה יוצא דופן בנורמליות שלו
בני ברק בכלל, ואזורי ישיבת פוניבז' בפרט, אינם ידועים כמקומות שמעניקים כבוד גדול לדרכי העולם. העיר ידועה בפעלתנות חסרת גבולות, ברעש מתמיד, בתשוקה ובלהט. אם תל אביב היא "עיר ללא הפסקה" הרי שבני ברק, העיר הצפופה בישראל ובין הצפופות בעולם, היא מקבילה חרדית שעולה על המקור. בבני ברק הדברים הם קצת אחרת. הדיבור הוא אחר, הנהיגה היא אחרת, ואפילו לימוד התורה והעיסוק בהלכה שונים מכפי שנהוג בשאר העולם.
בנקודה האחרונה כתב הרב שמחה עלברג זצ"ל, שהיה חבר מועצת גדולי התורה בארה"ב, טור שבו כינה את בני ברק "עולם החומרות" (הטור פורסם בביטאון "דגלנו" של צעירי אגודת ישראל). במקום לחפש את ההתאמה עם העולם באמצעות ה"יש אומרים להקל", כך כתב, בבני ברק מחפשים דווקא את ה"יש אומרים להחמיר". כרב קהילה בעל ניסיון של עשרות שנים, הוא העיד שמעולם לא ראה דבר כזה.
בני ברק מתאפיינת בחיוניות של נעורים, באנרגיה מתפרצת שממשיכה להדהד מהפכת התקומה החרדית שכולה חידוש. יש כמובן מחירים לתנועת הנפש הזו, ולעתים האור והחושך משמשים בערבוביה. ידיד שבנו הלך ללמוד בפוניבז' סיפר שלמרות שנרתע מאווירת הפלגנות והמחלוקת, הוא הבין שאין לישיבה תחליף. שלא כיישוב הישן של ירושלים הקנאית, בני ברק אינה שוללת את העולם ומוחה נגדו. היא פשוט מתקיימת לצדו, מקבלת אותו אך משהה חלק מכלליו ואורחותיו.
ר' גרשון בלט על רקע בני ברק. השלווה שלו, היציבות לאורך עשורים רבים, המתינות האיתנה ששאבה מכבוד עמוק ל"דרכי העולם" – כל אלה הפכו אותו למחנך ומנהיג יוצא דופן. כיון שמורשתו העיקרית היא כנראה חינוכית, ראוי להקדיש לה דיבור בפני עצמו.
מורשת של הכרת הטוב
איזו תכונת אופי מבחינה בין הקיצוניים והמתונים, הרדיקליים והשמרנים? התשובה עשויה להשתנות לפי הזמן וההקשר, אך בדרך כלל היא פשוטה ובעלת משמעות עמוקה מנקודת מבט יהודית: הכרת הטוב. הרמב"ן מסביר כי חסרי תכונת הכרת הטוב אינם יכולים להתקבל לשורות העם היהודי (הכוונה היא לעמון ולמואב, שסירובם לסייע לבני ישראל הפגין חוסר הכרת הטוב קיצוני). להיות יהודי כרוך בהיות האדם אסיר תודה, שכן הכרת הטוב היא השער שדרכו אנו נכנסים למערכת הקשר שלנו עם הקב"ה.
ר' גרשון הדגיש באופן בולט את הצורך באהבה והבנה כלפי ילדים שעזבו את דרך התורה – אהבת חינם שבה ראה חובה בסיסית המוטלת על כל הורה כלפי ילדיו
ביטוי מרחיק לכת (עבור מנהיג חרדי) להכרת הטוב של ר' גרשון היה יחסו לחיילי צה"ל ולחלוצים הציונים. "גם חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות", אמר בשיעור בפוניבז' משנת 2012, "אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר". הוא סיפר את סיפורו של צעיר שנהרג על ידי הבריטים בזמן שהפגין בשם יהודים שלא הורשו להיכנס לפלסטין המנדטורית:
הנה בחור צעיר זה שלא היה מאמין ולא רצה לאמר קדיש אחר מיטת אביו, למרות הכל כיון שמסר את נפשו לטובת הפליטים, יש לו עולם הבא […] ואף על פי שהוא עשה את זה מתוך לאומיות, אין זה כמו לאומיות אצל גויים הנובעת רק מגאווה, אלא עשה זאת מתוך אהבת הבריות של יהודים.
כצפוי, ר' גרשון הותקף על דבריו, אך סירב לחזור בו או לטעון (כפי שכבר טענו בשמו) כי דבריו הוצאו מהקשרם.
השמרנות יוצאת הדופן של ר' גרשון, כפי שתוארה לעיל, נבעה מהתכונה הבסיסית של הכרת תודה, של הערכה והפנמה של הטוב שבעולם, בחברה ובאחרים. יובל לוין, מבין האינטלקטואלים השמרנים המשפיעים ביותר כיום, כתב ש"לדעתי, יסוד השמרנות הוא הכרת תודה. השמרנים נוטים להתחיל מתוך הכרת תודה על מה שטוב ומה שעובד בחברה שלנו ואז שואפים לבנות עליו, בעוד שהליברלים נוטים להתחיל מתוך זעם על מה שרע ושבור ומבקשים לעקור אותו מהשורש". כך היו חייו של ר' גרשון, שהוקדשו בעיקרם לחיזוק וביסוס הטוב.
זה לא שהוא לא ידע להילחם. הוא יצא למאבק פנימי סביב הסלולרי הכשר, נושא שהטריד מאד את מנוחתו, והוא חשש מאד לגורלו של החינוך העצמאי והתנגד בחריפות ל"תוכנית בעלזא" שאיימה לערער את מעמדו. אך בתמונה הרחבה הוא ייזכר כמי שראה את הטוב שסביבו, במובנים רבים ומגוונים, ודאג שלא לערער אותו. אולי הביטוי המובהק ביותר לגישתו זו היה בתחום החינוכי, שבו הוא התמקד עד ימיו האחרונים. בהקשר הזה, הוא היה יוצא דופן בכל קנה מידה.
ר' גרשון הדגיש באופן בולט את הצורך באהבה והבנה כלפי ילדים שעזבו את דרך התורה – אהבת חינם שבה ראה חובה בסיסית המוטלת על כל הורה כלפי ילדיו. הוא סירב לקבל הורים שהענישו את ילדיהם על כך שלא מילאו את הציפיות ההוריות והחברתיות, ונטה להטיל אחריות על ההורים ולא על הילדים. כשילד הוענש בגלל התמכרות לעישון, הטיל ר' גרשון את האחריות על הוריו שאפשרו לו לעשן בפורים. כפי שהעידו מספר סיפורים שהופיעו לאחר מותו, הוא תיעב עמוקות את הנוהג של "הוצאת ילדים סוררים מהבית", והתנגד אליו גם כאשר התנהגותם היוותה אתגר חינוכי מורכב ביחס לאחים ואחיות.
באופן כללי יותר, התנגד ר' גרשון לכפייה מכל סוג שהוא, ושאף לאפשר לאחרים לבחור טוב מרצונם ולהימנע מכפייה. הוא היה מצטט בשלילה את המקרה של אב שהסכים לקנות לבנו הלא שומר מצוות רכב, אך בתנאי שלא ינהג בו בשבת. ההתניה, טען, גרמה לנזק שעשוי להיות בלתי הפיך. האהבה שלנו לילדינו, ואכן, לכל יהודי שלא הפך את עצמו לאויב הדת, חייבת להיות ללא תנאי. הוא תמך כל חייו בגישת "חינוך חיובי" של חיפוש והעצמת הטוב שבאחרים, גם כשהם נאבקים מול אתגרים וקשיים.
אותה נטייה של ראייה חודרת של טוב גרמה לרב אדלשטיין להיות רגיש לשטחיות מכל סוג שהוא. ספרים בביתו נמצאו עם כותרות סופרלטיבים (שאחרים העניקו לו) שקו עבה מוחק אותן; לא הייתה לו סבלנות לכבוד שכזה
הבסיס לגישתו – כך נראה לי – היה ראיית הטוב בזולת. הערכת הטוב שבאחרים מעוררת אותנו לחשל ולחזק אותו ומעניקה להם תקווה ואמונה בטוב שבהם. המסרים החינוכיים של הרב אדלשטיין שיקפו את אישיותו ואת נטיותיו. "כל אחד לפי הטבע שלו", הוא היה חוזר שוב ושוב, בתקווה שתלמידיו הצעירים יפנימו את המסר. לכולנו יש טבע שונה, ובכל אחד טמון טוב עמוק ונוקב. "ועשית הישר הטוב", הוא היה מצטט לעתים קרובות: אנו יודעים, עמוק בפנים, מה טוב וצודק. הוא דרש תמיד התנהגות ישרה בתחום של "בין אדם לחברו", בהנחה שכולנו מכירים מהי אותה "התנהגות ישרה". הוא ביקש מהסובבים אותו לנהוג בכבוד עם כל יהודי, ומעצם טבעו היה איש של שלום ואחדות.
אותה נטייה של ראייה חודרת של טוב גרמה לרב אדלשטיין להיות רגיש לשטחיות מכל סוג שהוא. ספרים בביתו נמצאו עם סופרלטיבים (שאחרים העניקו לו) שקו עבה מוחק אותם; לא הייתה לו סבלנות לכבוד שכזה. כשנשאל, בכינוס לנוער, כיצד הופכים להיות גדול הדור, תשובתו המיידית הייתה שקודם כל צריך בכלל להפסיק לחשוב על הרעיון של הפיכה לגדול הדור. בן השיח היה כל כך המום עד שבהתחלה שמע לא נכון, והתקשה להבין גם אחרי שתוקן. האחות התאומה של הכרת הטוב היא מידת הענווה: אם אתה מכיר בטוב, טוב שלא אנחנו הבאנו לעולם, אתה תעמוד מולו בתנועה פנימית של ענווה.
ר' גרשון היה התגלמות אנושית של שתי המידות יחדיו.
מציאת מכנה משותף
במהלך החודשים האחרונים התברר באופן מובהק הצורך במציאת מכנה משותף עמוק בחברה הישראלית-יהודית. גם היום, המחאות בארץ ובחו"ל ממשיכות לחצות קווים אדומים, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך לחברה שסועה; אנחנו חזקים מאוחדים, וכוח, עבור מדינת ישראל, הוא צורך קיומי. זו הסיבה שקשה לי להסכים עם מאמרו האחרון של אליהו לוי. אכן, מתקיימת בישראל מלחמת דת ותרבות, אך יש לאבחן בין שונאי הדת הלוחמניים, מיעוט קטן מתוך האוכלוסייה, לבין העם שבשדות, אחינו ואחיותינו הראויים ליחס של אחווה.
אחת ההוראות האחרונות (אם לא האחרונה) של ר' גרשון נגעה לחרם הציבורי על מאפיית אנג'ל, בעקבות השתתפות מנכ"ל החברה בהפגנה מתריסה כנגדו. למחרת ההפגנה והקריאות ברחוב החרדי להחרים את המאפייה, פורסם בעיתון "יתד נאמן" כי "איננו מתייחסים לאירועים המתריסים אתמול מול היכלי התורה". ובמילים פשוטות יותר: הרב מתנגד לחרם.
ההוראה לא התקבלה, והחרם, שצמח מתוך הציבור באופן אורגני וספונטני, המשיך לצבור תאוצה עד לרגע ה"ניצחון" בהגשת מכתב התנצלות. באופן אירוני משהו, ההתנצלות הוגשה על-ידי בר-לב ומאפיינת אנג'ל בביקור שבעה אצל ילדי ר' גרשון. בעקבות ההתקפלות, תבעו העיתונאים מובילי החרם פיצויים לטובת לומדי התורה, קריאה שאליה הצטרף הרב זילברשטיין כשהוא מציע סוג של "עסקת כפרה": הקמה ותחזוק של כולל אברכים. "גם עשר אנשים מספיק לי".
אך מדוע ר' גרשון התנגד לחרם? יש שיטענו כי סירובו של ר' גרשון לתמוך בחרם מנציח את החולשה החרדית, חלק מאידיאולוגיה גלותית ששוללת כוח ומבכרת חולשה. בניגוד לכך, הדור החרדי החדש כבר אינו שם. הוא מרגיש ישראלי יותר, חזק יותר ומעורב יותר בענייני המדינה, ואינו מוכן להנמיך ראש. "רב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול" (קידושין לב, א), ואנחנו נדאג שמי שפוגע בנו ישלם מחיר. אינני שולל את הניתוח, ייתכן שיש בו מן האמת.
שמא אחרי שלושה דורות של חיים במדינת ישראל, לאחר גידול מופלא של היהדות החרדית וצמיחה מוסדית חסרת תקדים, זהו הכיוון החדש של המנהיגות החרדית – מנהיגות המבוססת על אחדות ושיתוף פעולה
אולם, לאור הניתוח דלעיל נראה שהתנגדות ר' גרשון לחרם נבעה מתוך תפיסת האחווה כלפי חלקי העם השונים, גם החלקים שהביעו תסכול מהעברת התקציב והצפי הכלכלי של המדינה. מדובר עדיין ביהודים, בעלי גרעין עמוק של טוב. מתוך גישה זו, הוא חשש שהפגנת כוח בדמות חרם כלכלי הייתה מעצימה את הניכור ויוצרת חיכוך נוסף ומיותר. ייתכן שהוא סבר כי העת הזאת קוראת לאחדות לאומית, וכי את אמצעי הלחימה הכבדים יש לשמור לנסיבות קשות שבהן אין אפשרות מלבד להילחם.
יש שיטענו כי מנהיגותו של הרב גרשון יוצאת מהפרדיגמה המקובלת של מנהיגות חרדית, שצריכה להיות לוחמנית ובלתי מתפשרת. מכאן נבעה התנגדות הפלג הירושלמי לר' אהרן לייב זצ"ל, ובמובנים רבים ר' גרשון היה ממשיך דרכו.
עם זאת, שמא אחרי שלושה דורות של חיים במדינת ישראל, לאחר גידול מופלא של היהדות החרדית וצמיחה מוסדית חסרת תקדים, זהו הכיוון החדש של המנהיגות החרדית – מנהיגות המבוססת על אחדות ושיתוף פעולה. זוהי מנהיגות המאפשרת לרעיונות ויוזמות לצמוח מהשדה החרדי העמוק. היא מנהיגות שקוראת ליהדות החרדית לצעוד לקראת אחריות עמוקה עבור העם היהודי כולו, תוך שיחה כנה עם יהודים שמחוץ לקהילותיה. והיא מנהיגות שמדגישה את הטוב הקיים ומבקשת להעצים אותו בעשיית הישר והטוב, אם במישור הפרטי ואם בזה הציבורי.
אסיים במילות התפילה: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". מול אתגרי השעה הקשים, נדמה שמנהיגות בסגנון ר' גרשון היא צורך השעה – לנו ולכל העם היושב בציון. הלוואי שנהיה זכאים לכך.
תמונה: בני ברקי, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons
היכול מי מהקוראים הנכבדים לתרגם עבורי לעברית את הפסקה "גם עשר אנשים מספיק לי"?
אכן "הוא היה יוצא דופן בנורמליות שלו" – הוכיח זאת בקורונה ובכל הנהגתו המתונה והאחראית.
נו באמת.
תפסיקו עם ההזיות האלה
רוב המאמרים באתר הזה הם אנטיתזה מוחלטת לשיטה של ר' גרשון!!!
ר' גרשון לא שלח תלמידים להקים מכללות חרדיות, ישיבות תיכוניות, ישיבות שמשלבות לימודי חול לתלמידים רגילים, ממ"ח.
הוא גם לא עודד את הרב לייבלכשלחמו בפתרונות שהציע!
לא אזכיר כאן שוב את פרשת המחנך הידוע שאם מישהו חשב שזה יעשה סוף להסתרות החרדיות הוא התבדה די מהר כשמרן הנורמלי והשפוי התבטא בצורה הכי חריפה שמי שדיבר על המחנך הידוע אין לו חלק לעולם הבא, משפט דומה שאמר על מלמדים שלימדו בממ"ח.
ביחס לעצניקים הוא היא מתון וביחס לר' חיים הוא היה נורמלי וכו'
אבל זה לא הופך אותו לאוהבי אדם