צריך עיון > סדר שני > המהפכה השקטה: "שפת העצמי" בעולם החרדי

המהפכה השקטה: "שפת העצמי" בעולם החרדי

whatsapp-image-2019-11-28-at-5-32-53-pm
חוי בר-זאב רבנית בקהילת "בית הכנסת הגדול", תל אביב

הפנית הזרקור אל היחיד ושיפורו העצמי היא מהפכה שקטה המתרחשת בתוך הציבור החרדי, כמעט מבלי משים. אולם, למהפכה זו עלולים להיות מחירים כואבים: פגיעה בקן המשפחתי וערעור סדרי הקהילה. עלינו לחפש דרכים שבהם האנרגיה של החיפוש העצמי תחזק ותעצים את הקהילה, ולא חלילה להפך.

ל' חשוון תש"פ
 

בחייה של משפחה, בשביל לקום ולעשות מעשה יש צורך באחד מן השניים: קרע גמור בין בני הזוג, או תמימות דעים אוהבת. אך בשעה שיחסי הזוג אינם ברורים, ואין ביניהם לא זה ולא זה, אי אפשר לעשות כלום.

את הכלל הנ"ל, שנוסח על ידי טולסטוי, ניתן בקלות להרחיב אל חיי קהילה. כשיש בתוך הקהילה תמימות דעים אוהבת, אפשר לבצע בה שינויים, גם מרחיקי לכת, מתוך שיתוף פעולה לשם טובת הכלל. לחילופין, גם קרע עמוק בין חברי הקהילה יכול להניב תוצאות בשטח. אולם כאשר מצב הקהילה הוא "לא זה ולא זה", אלא מין מבוכה לא ברורה, קשה לראות כיצד ניתן ליזום בה איזו פעולה לטובת הקהילה.

אף שאין אנו נוטים לדבר רבות על אודותיה, נדמה שרבים מן השינויים החברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות בקהילה החרדית הם פרי מגמה זו – תוצר של המיקוד באינדיבידואל על חשבון הקולקטיב

במאמר זה ברצוני לעמוד על אחת המגמות המעצבות את חייה של הקהילה החרדית בעשורים האחרונים, שלדעתי לא ניתנה לה די תשומת לב. מגמה זו היא החיפוש אחר ביטוי עצמי. אף שאין אנו נוטים לדבר רבות על אודותיה, נדמה שרבים מן השינויים החברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות בקהילה החרדית הם פרי מגמה זו – תוצר של המיקוד באינדיבידואל על חשבון הקולקטיב.

התרגלנו בשנים האחרונות לשמוע על סדנאות ייעוץ וקואוצ'ינג המכוונים ל"העצמה אישית". המודעות להפרעות נפשיות, דכאונות, פגיעות מסוגים שונים וחרדות מתחילה לעלות על פני השטח, והשיח צף גם במקרים שבעבר היו מוסתרים תחת שמיכה של טאבו: סיפורי גירושין, דיכאון אחרי לידה ואלימות במשפחה. בכיוון קצת שונה, העיתונות מלאה בכתבות על יחידים ש"מצאו את עצמם", ומדורי הספרות עמוסים בחיטוט בנפש הפרטית, במצוקותיה ובשאיפותיה. העיתון "משפחה" ניצב בחוד החנית של חידושים ממין זה, אולם רוח זו מנשבת מבין דפי העיתונים כולם, גם השמרניים ביותר. כיוצא בו, יש כיום מכונים הפונים לציבור החרדי, שתכליתם להעביר אותך "תהליך רגשי, עמוק ומיוחד", או לעזור לך "לברר את עצמך". דוגמאות לכך, אם למנות שנים מן הפופולריים ביותר, הן "מח אחד" או "שקוף, לרפא את החיים".

בדומה לכך, ההנחיה הרווחת להורים שילדיהם סטו מן הדרך היא לקרבם, ואף "להכיל" את הבחירות האישיות שלהם ולגלות כלפיהן סובלנות, ולא להתנות את הקשר אתם בשמירת מצוות, כמו שהיה נהוג בעבר. ודאי שלא מקובל כיום להטיל על היוצאים חרם קהילתי או משפחתי, כפי שנעשה בתפוצות ישראל במשך הדורות. גם בהנהגה זו ניכרת טביעת האצבע של ההתמקדות באישיות הפרטית: האדם אינו סך דעותיו, אומרים לנו, אלא יצור "מורכב". הוא יודע השפלה, דחיה, אהבה ומשיכה, והוא "לב שבור" שצריך ריפוי. לפיכך, הכאב האישי של הבן האובד שמשפחתו מנתקת אתו קשר, מקבל משקל גדול יותר מן הכאב הקולקטיבי של משפחה או קהילה שאחד מבניה אינו ממשיך בדרכה.

רבים מן החוזרים בתשובה הם אנשים אינדיבידואליים אף יותר מן החילוני המצוי. הם הגיעו אל היהדות מתוך תהליך חיפוש עצמי ארוך, ולא חששו לוותר על המוסכמות החברתיות שעליהן גדלו כדי למצוא את האמת האישית שלהם

הפמיניזם החרדי הרך גם הוא מפירותיה של תפיסת עולם זו. לידידה שתהתה באוזני כיצד לדעתי יראה הפמיניזם החרדי, השבתי כי איני יודעת מה תהיה צורתו המדויקת, אבל ביכולתי לשער מאילו מחוזות הוא ייצא ואיזה אופי יקבל. אין לי ספק שהוא ייצא מתוך המקומות ששמים את האדם במרכז, כמו חב"ד וברסלב. שני זרמים אלו מתאפיינים בשפה אינדיבידואלית יותר, כפי שמשתקף מהעובדה שהם מוקד משיכה לחוזרים בתשובה. חוזרים בתשובה מגיעים מחברה ששמה דגש בחינוך לאינדיבידואליות. יתרה מזו, רבים מן החוזרים בתשובה הם אנשים אינדיבידואליים אפילו יותר מן החילוני המצוי. הם הגיעו אל היהדות מתוך תהליך חיפוש עצמי ארוך, שלא חשש לוותר על המוסכמות החברתיות שעליהן גדלו כדי למצוא את האמת האישית שלהם. אינדיבידואליסטים אלה מתקשים למצוא את מקומם בזרמים המרכזיים של החברה החרדית, המדגישים את הקולקטיב יותר מאשר את הקול האישי. הם מוצאים את מקומם דווקא בזרמי היהדות הנותנים מקום רחב יותר לקולו של האינדיבידואל, ובתורם, תורמים חזרה את חלקם להעצמת השפה האינדיבידואלית של היהדות. אני נוטה לחשוב כי גם הפמיניזם החרדי יצמח מתוך מקומות אלו, המעלים על נס את העבודה הרוחנית של הפרט, תוך שאיפה לקשר אישי עם הקב"ה, לאושר פרסונלי ולגאולת הנפש.

מדוע אני נוטה לחשוב כך? כשאותה ידידה שאלה אותי על "הפמיניזם החרדי",  עלה בזכרוני שיעור לנשים מפי רב המגיע מאחד הזרמים הנ"ל. הוא לימד על פסח ועל המושג "את פתח לו" – איך אנו, הנשים, צריכות להרגיש קשורות לליל הסדר ואל הגאולה, דרך הנתינה לבנים בליל הסדר, בתשובות על שאלותיהם. הוא דיבר על חשיבות הידע, ועל כך שהוא מעניק משמעות לחג, ועודד אותנו מאד ללמוד את ההגדה עם הבעל (בצורה שלא תאיים עליו כמובן). שומעות השיעור גיחכו, שכן בדמיונן עלתה סיטואציה שבה הן מבקשות מבן זוגן ללמוד אתן את ההגדה, ובתשובה הוא שולח אותן לנקות את הבית, כי הרי אין שום עניין הלכתי שאשה תדע את ההגדה, ואילו הבית חייב להיות נקי לפסח… חשוב לציין כי שיעור זה נמסר לנשים מכל גוני המגזר, גם ממקומות שמרניים ביותר, שתפיסת עולמן לגבי מהי אישה ומהו גבר חתוכה וברורה. הרב כמובן לא הזכיר פמיניזם או כל "איזם" שהוא, וכנראה גם היה מביע התנגדות אילו היה מישהו (או מישהי) מעלה מונחים מסוג זה בפניו. אבל הוא היה בעד פיתוח הרוחניות של כל אחד ושל כל אחת, וראה את כולם שווים לו וזכאים למה שהוא זכאי. וכך, לא רק שהוא לא חשב למצוה למנוע מהנשים גישה ללימוד, אלא שהוא עודד אותן ללמוד. הרעיון של עליה רוחנית של נשים היה טבעי לגמרי אצלו, חלק מתפיסת עולמו בנוגע לפיתוח האישי של כל יחיד ויחיד.

כללו של דבר: החיפוש אחר ביטוי עצמי הולך ונכנס לחברה החרדית בצורות שונות ומגוונות – בחינוך ילדים, ביעוץ זוגי, בסדנאות העצמה, בשיעורים לנשים, בשפת הפסיכולוגיה ובשפת הרוחניות, בשפת ההוראה ובשפת הרגשות, בספרות, בעיתונות ואפילו במודעות הפרסומת.

זה כבר כאן. השאלה שכעת אתמקד בה היא: מה המחיר? כפי שפתחתי, תהליכי שינוי יכולים לקבל כל מיני פנים. הם יכולים להפוך לקרע המשסע את החברה; הם יכולים להיות תהליך של צמיחה שלו שותפה הקהילה בתמימות דעים; ויכול להיות גם מצב של "לא זה ולא זה", אלא סתם – שינוי זוחל הנענה למציאות בחוסר אונים ורפיון ידים.

 

מה המחיר?

עם תחילת שנת 2018 פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמכון הישראלי לדמוקרטיה נתוני האוכלוסיה בישראל, לרבות החרדית. נתון שראוי לציין הוא שיעור הגירושין בעולם החרדי. בעיר מודיעין עלית, למשל, עיר חרדית מובהקת הנוטה לכיוון השמרני של המגזר, שיעור המתגרשים זינק בכמעט 400% משיעורם באוכלוסיה בשנת 2002.

כלומר, אם לפני 15 שנה על כל אלף איש היה זוג גרוש אחד, בשנת 2014 המספר קפץ ל-4.8 זוגות. בביתר עלית (מחוז שמרני, אך פחות ממודיעין עילית) עמד שיעור המתגרשים בשנת 2002 על 3.4 זוגות לכל אלף איש, ובשנת 2018 הכפיל המספר את עצמו כמעט ל-6.5 זוגות. סך כל הזוגות המתגרשים בציבור החרדי בשנת 2018 עמד על כ-6.5%, זאת לעומת 13% בציבור היהודי הכללי.

קשה אמנם להוכיח קשר סיבתי בין התגברות הנטיה לפיתוח אינדיבידואלי לבין עלייה במקרי הגירושין; עם זאת, מחקרים מראים שגירושין משפיעים על המגמה לפיתוח עצמי

קשה אמנם להוכיח קשר סיבתי בין התגברות הנטיה לפיתוח אינדיבידואלי לבין עלייה במקרי הגירושין; עם זאת, מחקרים מראים שגירושין משפיעים על המגמה לפיתוח עצמי.

במחקר מקיף שבו השתתפו גרושים וגרושות ובני משפחותיהם וכן אנשי מקצוע שונים העוסקים בתחום, נבחנה השפעת הגירושין על פיתוח עצמי.[1] התמונה שעלתה מהמחקר היתה שעל המתגרשים עובר תהליך ייחודי ומורכב של העצמה אישית, שבמהלכו חל ערעור של תפיסותיהם כלפי נורמות וערכים מרכזיים של החברה החרדית. תהליך זה בא לידי ביטוי בתחומים הקשורים לתפיסת המשפחה, לתפיסת היכולת העצמית ולשבירה של תפיסת ההיררכיה החברתית-מנהיגותית של רבנים. בנוסף, גם בתחום הדתי חל ערעור סדרים אצל המתגרשים, כמו נשים שנמצאה אצלן ביקורת על ההפרדה המגדרית בהלכה. מצד שני, נשים אלו גם גילו יותר רצון להעצמת הקשר האישי עם אלוקים.

נתונים אלו מראים על קשר הפוך: פירוק התא המשפחתי מוביל לעליה במגמה להעצמה אישית. עם זאת, הזיקה בין ההעצמה האישית לפירוק היררכיות נוספות – של משפחה, רבנים, ואפילו של הדת – אינה נראית מקרית. כאשר מתמקדים ביחיד ובהעצמה שלו, ההיררכיות הופכות מרכזיות הרבה פחות. אבל האם קשר זה עובד גם בכיוון ההפוך? האם ההתמקדות בפיתוח האישי עלולה לערער את הנישואין ואת יציבות הקהילה בכלל? קשה יותר כאמור להוכיח זאת באופן אמפירי, אבל נראה לי ששווה לבחון זאת.

 

רצון לביטוי אישי ויציבות המשפחה והקהילה

אסתר פרל היא פסיכולוגית בלגית החוקרת את המתח הקיים ביחסים זוגיים בין הצורך בביטחון לבין הצורך בחופש. היא סבורה שהסוד לזוגיות בריאה הוא שמירה על מידה בטוחה של ריחוק לצד מידה גבוהה של ביטחון. לאור תובנות אלו, היא מנסה להסביר מדוע כל כך הרבה נישואין מתפרקים בחברה המודרנית. בהרצאת טד שצברה למעלה מ-20 מיליון צפיות, היא מנסה להסביר את הפסיכולוגיה של גברים שאינם נאמנים לנשותיהם. בניתוח של התופעה היא צוללת להלך מחשבתם בניסיון להבין איך ולמה זה קורה להם, ומתוך כך להסיק מסקנות על שיקום הזוגיות.

בניגוד לגישות הרואות בבגידה תוצאה של פיתוי יצרי בלבד, פרל טוענת שהבקשה אחר גילוי מחודש של העצמי הוא הדחף המרכזי המניע אנשים ונשים לשבור את הנאמנות הזוגית

היא נותנת פרשנות למעשה הבגידה, ומסבירה אותו בתור צורך עמוק לחיפוש זהות. בניגוד לגישות הרואות בבגידה תוצאה של פיתוי יצרי בלבד, פרל טוענת שהבקשה אחר גילוי מחודש של העצמי הוא הדחף המרכזי המניע אנשים ונשים לשבור את הנאמנות הזוגית. אנשים מרגישים שהם אינם "מממשים את עצמם" בזוגיות, ופעולת הבגידה עצמה, בתור אקט של חופש ועצמאות, גורמת להם "לחוש את עצמם" מחדש.

לפני שהגיעה לנושא של תשוקה ונאמנות, חקרה פרל במשך 20 שנה את נישואי התערובת ביהדות. פרל, יהודיה בת לניצולי שואה, מספרת שבמשך שנים טענו אנשי הקהילה היהודית שהיא מקדמת נישואין כאלה בעצם העובדה שהיא עוסקת בהם, והטיחו בה כי היא "משלימה את העבודה שהיטלר לא הספיק לסיים". אך לדברי פרל, ההיפך הוא הנכון, שכן היא דוקא מעודדת יהודים לחשוב מדוע השבט חשוב להם כל כך: "אני היחידה שעמה האנשים האלה ישבו שעות להסביר למה היהדות חשובה להם – ובני הזוג הלא יהודים שלהם היו אלה שעשו זאת עמם" (מתוך ראיון בדה מרקר).

באופן מעניין, מוצאת פרל קווים משותפים בין יהודים – שלדבריה נקרעים בין שתי אידאולוגיות שונות, "האידאולוגיה של אהבה רומנטית והאידאולוגיה של נאמנות קולקטיבית" – לבין זוגות שחווים בגידה: "[ה]חיים בשתי מערכות: מערכת של ביטחון, של מחויבות ויציבות, ומערכת שרוצה להרגיש חיים, הרפתקנות, או גרסה שונה של העצמי; מערכת ששואפת לשבור את המסגרות שלתוכן הכנסנו את עצמנו." הפירוק של הקהילה זהה לפירוק של המשפחה. שניהם נובעים מאותו רצון של היחיד "להרגיש את עצמו", וזאת באמצעות האקט של המרד במסגרת הקולקטיבית המחייבת.

בסוף ההרצאה שואלת פרל בנימה של הומור: "האם כדי לשפר את חייך לא עדיף לעבור תהליך של בגידה?" ועונה מיד: "זה כמו שלא אאחל למישהו לחלות בסרטן, גם אם עקב המחלה הוא יכול לשפר את חייו."

דבריה של פרל רלוונטיים לענייננו בשני רבדים. ראשית, גם אם היא אינה מתכוונת לכך, ניתן ללמוד ממנה כיצד משפיע הרצון לביטוי עצמי על הנישואין. הרצון לחופש, "להרגיש חי", שהוא לדעתה הסיבה הראשונה לחוסר נאמנות, אינו אלא היבט של ההתמקדות בביטוי העצמי. במקום למצוא את משמעות הקיום באמצעות הקן המשפחתי, האדם מחפש "להרגיש את עצמו". דבר שני הוא הקשר בין הרובד הקהילתי לבין הרובד האישי. כשם שבזוגיות עלול המתח בין האישי למשפחתי להביא לבגידה, כך גם ברובד הקהילתי.

הסכנה בהתמקדות בעצמי היא אפוא פירוק: פירוק הקשרים האישיים ופירוק הקשרים הקהילתיים. האם זהו הכיוון היחיד שאליו מתקדם שיח המתמקד בגילוי העצמי של היחיד? אני סבורה שלא.

 

חסידות – ביטוי עצמי בתוך הכלל

כמה עשרות שנים לפני הסער ששטף את אירופה, והרבה לפני הולדת האקזיסטנציאליזם הדתי של קירקגור, התעוררה בעולם היהודי תנועת החסידות. הבעל שם טוב, שרוב תורתו תועדה על ידי תלמידיו, נתן משמעות לכל מעשה, כוונה ורצון, והדגיש את חשיבותו של האדם הפרטי. אחד המסרים המרכזים בתורתו היה שקודם לגאולה הכללית, חייב האדם לגאול את עצמו. "הגאולה הפרטית" היא שחרור מן המצרים האישיים של כל אדם, שחרור מצרותיו ומפחדיו. אחת המימרות המיוחסות לו היא שכל אדם צריך לבנות את "קומת משיח השייכת לנשמתו" (ציטוטו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, ספר מאור עיניים, פרשת פנחס). באופן כללי, ניתן לומר כי השיעור של החסידות הוא שעל האדם לזהות את הבורא בכל תחנות חייו, בחושך ובאור. כך, באמצעות העבודה האישית של האדם, הוא מצליח לגאול את עצמו. אולם, הגאולה הפרטית של האדם לעולם אינה מנותקת מגאולת הכלל. היא תמיד יוצאת מתוך הקשר מאד ברור: עולם של תורה ומצוות שניתנו לנו מסיני. היא אף חוזרת חזרה אל אותו מקור עצמו: היא תורמת חזרה לגאולת הכלל, "לאוקמי שכינתא מעפרא". כל מצוה יוצאת מתוך המבוע הכללי של כנסת ישראל, נכנסת אל היחיד דרך ה"לשם יחוד" הפרטי שלו, וחוזרת ומתכללת באוצרם של כלל ישראל, בכך שהיא מרוממת את שם ה' ואת קרן ישראל בעולם.

ניתן לומר כי השיעור של החסידות הוא שעל האדם לזהות את הבורא בכל תחנות חייו, בחושך ובאור. כך, באמצעות העבודה האישית של האדם, הוא מצליח לגאול את עצמו. אולם, הגאולה הפרטית של האדם לעולם אינה מנותקת מגאולת הכלל

ההתמקדות של הבעש"ט באדם הפרטי אינה מחלישה את הכלל, אלא אדרבה – מאדירה אותו. זוהי ביצה ותרנגולת: הפרט משפיע על הכלל ונובע מתוך הכלל. כך מתקיים מעגל שבו כל אחד משפיע על האחר וחוזר חלילה. הכלל מעצב את אישיותו של הפרט, אבל העבודה הפרטית של היחיד היא המעצבת את הכלל.

כמובן, אמירה כללית על יחיד המתכלל בכלל או כלל המתפרט ביחידיו אינה מספיקה. היחס בין היחיד והביטוי האישי שלו לבין הכלל והדרישות הקולקטיביות שלו הוא כל התורה כולה. גם אם נצביע על החסידות, או לכל הפחות על היבטים מסוימים שלה, ונראה שיש בה ניסיון לתת מקום ליחיד בתוך הכלל, עדיין לא התחלנו את מלאכת הניסוח המעשי של האופנים שבהם דרך זו משפיעה על האדם ועל עבודת האלוקים שלו. האם החסידות שאנו מכירים היום יכולה לענות על הצורך של האדם המסורתי בביטוי עצמי שאינו מערער את גבולות הקהילה? האם בתופעות הניאו-חסידיות שתוארו לעיל, המובלות בידי חוזרים בתשובה, נמצא המזור לאדם? ובאילו צורות שלהן – בשפה "ניו-איג'ית"? בריקוד ברחובות? יתרה מזו, האם בקבוצות אלו לא נמצא פעמים רבות דווקא ביטול קיצוני של האדם והתבטלות גמורה אל הרעיון הכללי? השאלות אלו הן שאלות חשובות, שאי אפשר ואיני מתיימרת לענות עליהן במסגרת זו. אולם, חשוב להצביע על כך שיש גם אפשרות אחרת: אפשר לדבר על היחיד מבלי לפרוץ את המסגרות. אפשר לעשות זאת מבפנים, מתוך "תמימות דעים אוהבת", שאינה מערערת על הגבולות, אלא מבקשת לחזק את הליבה הפנימית של האדם ושל הכלל כולו.

***

השיח של העצמי נוכח כבר בחברה החרדית, גם אם הוא מחלחל אליה ללא מודעות, ולעתים קרובות גם ללא ידיעה על הנחות היסוד המשמשות לו בסיס. רכבת זו כבר יצאה מהתחנה, ולא ניתן, וגם לא בטוח שאנו רוצים, להחזיר אותה לאחור. יש ברכה מרובה בכך שאדם קשוב לעצמו, לרגשותיו ולכוחות הנפש שלו. המשימה שלנו כיום אינה להילחם בנטיה זו, אלא לכוון אותה פנימה.

מה זה בעיקר אומר לנו? אחת המסקנות המשמעותיות ביותר שניתן להפיק מכך הוא שינוי השפה. בעבר חשבנו (ואף התחנכנו לחשוב) שעל מנת להניא אנשים מרצונם הפסול או להניע אותם להיות טובים, די לדבר בשפת החובה: אסור ושגוי או מצוה וחובה. שפה זו התאימה למצב שבו האדם מדד את עצמו בפרמטרים הנמצאים מחוצה לו, בקריטריונים שהקהילה הציבה להתנהגות נאותה. אולם היום, כאשר האדם – גם האדם החרדי – קשוב יותר ויותר לקול הפנימי שלו וזקוק לתחושת הזדהות אישית שלו עם מעשיו, השפה צריכה להתמקד במשמעות אישית עמוקה ובשיח חוויתי יותר.

ההתעלמות מכך שחל שינוי במערך היחסים של הפרט והכלל מביא לידי שפה מנוכרת, שאין בכוחה להשפיע. רק אם נקשיב לקולו של האדם וננסה לאפשר את התגברות הרצון והביטוי האישי שלו במובן דתי וערכי, נוכל להגיע מחדש לתכלית הדתית, הרוחנית, האישית והחברתית שאנו שואפים אליה.

"ואני בתוך הגולה", האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם. חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה "איכה!?". חטא עם ישראל כשהלך אחרי אל זר מפני ששכח את עצמיותו. חטאה הלבנה כשקנאה בשמש איבדה את שמחת חלקה כשהשוותה את עצמה אל זולתה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיוון שאין אני, אין הוא, וודאי וודאי שאין אתה" (הרב קוק, אורות הקודש ג, עמ' קמ).

 


[1] https://bit.ly/35FBdYg.

 

תמונה: Bigstock

14 תגובות על “המהפכה השקטה: "שפת העצמי" בעולם החרדי

  • החסידות כביטוי עצמי
    תשאלי את החסיד המיוזע שעומד עשירי מימין בקומה הרביעית בברנצ'ס.

    • החסידות של היום אענה חסידות של הבעשט.
      היא אפילו לא חיקוי חיוור שלה.
      סתם תנועה פלסטית נבובה. ועל כן שאלתך אינה שאלה

  • מאוד מסכימה עם הניתוח והמגמה וגם עם המסקנה שהרכבת כבר יצאה….
    תודה על המאמר, נושא חשוב שלא מקבל מספיק התייחסות.
    מה שכן נראה כי המאמר מציע לרכך את האיום שיש ליחיד על הקולקטיב, והאיום מאוד מובן כשמדובר בחברה קולקטיבית במהותה, אך בעיני יש דיסוננס מתמיד בין היחיד לקולקטיב, הוא לפעמים תורם לקולקטיב ולפעמים מאיים עליו, לא רואה דרך שבה יהיה אפשר 'לנתב' את זה, מעבר לנסיון לחינוך למורכבות והכלה של 2 הכוחות האלה והכרה בשיח מחירים.
    בנוסף חושבת שהקביעה על כך שב'כל' הדורות היו מחרימים/מנדים יהודים שיצאו מהקהילה אינה נכונה, זו פעולה שנקטו *לפעמים* וגם יש הבדלים בין תרבויות ואזורים גיאוגרפים.
    לבסוף הביסוס שיש במאמר למקום של האינדבדואל הוא חסידות והרב קוק, לא מקורות ליטאיים קלאסיים, שזה קביל ומובן אבל לא בטוח שזה מה שישכנע את הזרם החרדי הליטאי שיש ביסוס תורני (עדכני/מהדורות האחרונים) לגישה הזו… ויתרה מכך, הכרה כזו עומדת בסתירה עמוקה לערכי יסוד חרדיים אחרים, בראשם העדפת טובת הקהילה על פני הפרט. נכון שיש סדקים בגישה הזו, כפי שהבאת בדוגמאות וכפי שהצבעת על השינוי בשיח, אך עדיין אחד האתגרים המרכזיים של אנשי טיפול ושטח שנפגשים עם ה'קהילה' הוא העקרון של טובת הקהילה.
    כך יש להפריד בין שיח העצמה אישית שעומד לכשעצמו ואינו נתפס כמאיים באופן ישיר על הקהילה (כפי שהובא בדוגמאות), ובין שיח כזה שמאיים על טובת הקהילה באופן ישיר (לדוג' שיח על סוגיות מושתקות כגון מחלות נפש, אלימות ועוד) שמאיימות על תפיסה אידיאלית של הקהילה כמקום בטוח וחברת מופת.

  • מאמר חשוב. תודה.
    אבל נדמה לי, כפי שכבר כתבו פה, שהוא מציג בדיוק את הבעיה.
    כל הפתרונות מובילים לכיוון החסידות החדשה, אם זה ברסלב או אדמור הזקן וכו'
    קשה מאד למצוא מענה עכשווי לשפה הליטאית. זה דורש שינוי בשיח מאד רדיקלי, ואני מתקשה לראות איך זה קורה.

  • את מציעה מענה בחסידות המקורית או החסידות החדשה (ניאו-חסידות), אבל זה לא אומר שמי ששייך היום לקהילות החסידיות בהכרח מוצא את עצמו שם.
    קצת מוזר לדעתי לחקור את השאלה 'מאיפה יצא הפמיניזם החרדי?' כאילו עוד אין חיה כזו.
    בואי תשאלי אחרת: מאיפה קמו פמיניסטיות חרדיות? הרי אין ספק שכבר ישנן כאלו, חלקן רדיקליות ובועטות וחלקן שקטות…
    נדמה לי שתופתעי מאד לגלות את התשובה.

    • צריך לבדוק מה כוונתך במושג פמיניזם חרדי, חושבת שהרבה חרדים יסרבו להזדהות עימו. הפמיניזם החרדי כיום נמצא עדיין בשוליים ומקוטלג כשלילי, לעומת התופעה שהזכרתי שרווחת אף ללא המושג פמיניזם בתוכה, למרות שתביא לרווחה ולזכויות לנשים.

  • ברצוני להוסיף משהו שאני גם רואה שאולי הבינו בתגובות עצמן. הדאגה שלי היא לאו דוקא לקהילה כאשר אני מנסה למצוא את אופן הביטוי שישמור על האדם בתוכה. מנסיוני, אני חושבת שלמעט במקרים קיצוניים, פירוק מסגרות גובה בתוכו מחיר כבד גם לאדם הפרטי, מצד שני אני לא רוצה ולא חושבת שזהו רצון האלוקים שיוותר על עצמו, להפך. ולכן האיזון בין קולו האישי אל הקהילה הוא איזון חשוב, בטח אם הוא יכול לתרום בסוף לשיפור הקהילה עצמה מתוך כאביו שלו שעבר.

  • התופעה אכן תופעה. הדת שמה את האלוקים במרכז והתרבות המערבית הנוכחית מציבה את האדם במרכז. וההדוניזם הפושה הינו תוצאה טבעית של גישה זו. היות ותרבות זו מחלחלת, גפ אצל הדתיים והחרדים היא פושה. זו עובדה פשוטה. מכאן שיעור הגירושין בחברה הכללית. כששני הדוניסטים כורתים ברית כזו הסיכויים להפרתה גדולים.
    אבל לא כל התופעות שמזכרו נובעות ממנה, לא ההכלה של חוזרים בשאלה.
    לא פירוק המשפחה גורם להעצמה אישית (כמוזכר במאמר) אלא ההיפך. כמובן שהשפעה נלווית לפירוד היא, בעיקר אצל נשים, עליה ברמת העצמאות. עניין טכני פשוט.
    אינדיבידואליזם דתי כמו חבד וברסלב וחוזרים בתשובה אינם ממן העניין. יכול האינדיבידואליסט הזה להיות רחוק מהדונים ודרישות הנאה ומימוש עצמיים כרחוק מזרח ממערב. ממילא אינו פתרון לשיעור הגירושין וכדו'.. לכן התרופה המוצעת חסרת תכלית.
    בנוסף –יוער כי גיוס הדת לצרכים אישיים (כמו שיפור חיי הנישואים) אינו אלא זיקוק של הגישה ההדוניסטית השמה את האדם במרכז ואת האלוקים כמשרתו.

    • "גיוס הדת לצרכים אישיים אינו אלא זיקוק של הגישה ההדוניסטית השמה את האדם במרכז ואת האלוקים כמשרתו". זו רוח התגובה שלך כולה, וחבל. כן, התורה באמת רוצה שיהיה לנו הטוב, כמו שמפורש גם אצל חיי האבות (ציון חייהם הטובים כנראה לא בא בכדי), וכמו שהתורה מבטיחה באינספור מקומות. היהדות / התורה מעוניינת שהטוב הזה יבוא ביחד עם ממד אלוקי, או יותר מדויק, שהטוב הזה יהיה בהגדרה חלק מקשר עם הקב"ה, אך בכל אופן אותו טוב מהווה בהחלט תכלית ומטרה ראויה וחשובה. לקרוא לזה "הדוניזם" ולהאשים את המערב עושה רושם שהיהדות דוגלת בחיי סבל, ואילו התורה מכחישה זאת בכל מקום.

    • מיכאל
      לא נפתור את הויכוח הזה כאן. מי שמטרתו לכייף שישקול, וזאת רק כדוגמה, אם הסכוי טוב יותר כאברך עם 9 ילדים שאשתו מורה בבית יעקב יסודי או כאדם עם 3 ילדים שמשפחתו מכניסה 30,000 ש"ח בחודש ללא לחץ עבודה חריג.
      טרם ראיתי את הנהירה הגדולה לדת מטעמי כיף. ולא בכדי

    • משה, אתה מבלבל בין "כיף" לבין "חיים טובים". יש אנשים ש"מכייפים" כל היום ויש להם חיים נוראיים, ויש כאלה שלא "עושים כיף" כל היום אך יש להם חיים נהדרים. התורה מכוונת אותנו לחיים טובים, לא לכיף בלתי פוסק. הייתי אברך למשך למעלה מעשור (עם לא מעט ילדים, אשתי בקושי עבדה) ואלו היו חיים מדהימים, מלאים במשמעות, בעשייה תורנית, בסיפוק ובשלווה פנימית. כן, לא היה יותר מידי כיף – בלי רכב, בלי מסעדות ובילויים ונסיעות לחו"ל – אבל האם אין אלו חיים טובים שהרבה חווים ואף בוחרים בהם? קבל עיקרון בסיסי מאד בתורה: הקב"ה הוא הטוב, והוא מעוניין שיהיו לנו חיים טובים.

    • מיכאל
      תחליף בדברי את המילה כיף במילחה חיים טובים. עובדה שלא נשארת אברך

  • מאמר מאד יפה, אך נקודה אחת שהיא מה שכולם שוכחים זה שאנשים חושבים על עצמם במקום על הזולת ולכן קורה מה שקורה.
    ואם היו חושבים על הזולת אז היו מגיעים שהאני שלהם יתקבל הרבה יותר טוב בעיני הזולת…

  • חוי יקרה שלי ❤ אין אמא יותר גאה ממני ברגע זה…🙏😍 שאפו על המאמר המרתק, מעמיק וחד במסרו… אהבתי מאד, הזדהיתי, ובגדול: כל כל התפתחות אישית היא מבורכת ותמיד בסוף תשפיע גם על הכלל, שזה מבורך…🙂 כי יש ערבות בעם ישראל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל