צריך עיון > סדר עיון > חיידר משלנו

חיידר משלנו

-
הרב נחמיה שטיינברגר מנהל המכינה החרדית של האוניברסיטה העברית

במשך זמן ארוך, האנרגיה שהניעה את החרדים המשתלבים הייתה שלילה של הממסד החרדי. כיום, עם התבססות הקהילה, נדרש מאתה חשבון נפש ובחינה של הערכים החיובים העומדים בבסיסה. החרדיות המשתלבת צריכה אתוס חינוכי משלה, והבסיס שלו צריך להיות ערכי החרדיות הישנה.

ד' תשרי תשפ"א

בשלהי חודש סיוון, בעודי שוהה בבידוד לאחר חשיפה לחולה קורונה, נתקלתי בדיון סוער ברשת החברתית בנוגע ליכולתם של סטודנטים חרדים להשלים פערי שפה באנגלית בגילים מאוחרים. כתבתי בקצרה את עמדתי בנושא, מנסיוני בתור מנהל המכינה החרדית באוניברסיטה העברית, והוספתי את המשפטים הבאים:

לדעתי, הוויכוח צריך לעסוק בבחירה להעמיד בספק את עתיד הילדים, עבור בניית מסד חינוכי חזק וערכי המבוסס על הערכים החרדיים. אישית, לאחר שנים רבות בתחום ומפגש עם העולם שבחוץ, אינני בטוח מה עדיף. שנים רבות סברתי ששילוב לימודים מגיל צעיר עדיף. כיום חזרתי להרהר בנושא. אני חושב שעוד לא נאמרה המילה האחרונה על היתרונות החיוביים של החינוך החרדי הסגור. ימים יגידו…

גל התגובות שגררו משפטים אלו המם אותי. רבים תהו מהם המחירים הרוחניים שמשלמים על שילוב מוקדם של לימודי חול. חלק מהמגיבים טענו שהבטחת עתיד כלכלי לילד מצדיקה את הסיכונים הרוחניים הכרוכים בכך, כולל הסיכון של יציאה בשאלה. היו מעטים שאף הקצינו ואמרו שבמצב הדברים הנוכחי עדיפה יציאה בשאלה על הישארות בחברה החרדית(!).

לאחר יותר מעשור של השתלבות חרדים בתחומים רבים, הגיע הזמן להישיר מבט  אל שאלת מחירה – ומבפנים. עלינו לשאול את עצמנו מהם מחירי ההשתלבות במישור הרוחני, הזהותי, האישי והמשפחתי, ולשים לב מתי נעשה המחיר גבוה מדי

דיון זה עורר אצלי רצון לערוך דיון מעמיק יותר באתגרי המשפחה החרדית החדשה. שאלת מחירי ההשתלבות מעסיקה רבות את ההנהגה החרדית, ובצדק. אלא שלתחושתי, החרדים העובדים עצמם מיעטו לעסוק בה: אם משום שההשתלבות תבעה את מלוא האנרגיה שלהם, ואם מתסכול על המחירים האישיים שהם שילמו. אולם, לאחר יותר מעשור של השתלבות חרדים בתחומים רבים, הגיע הזמן להישיר מבט אל שאלת מחירה – ומבפנים. עלינו לשאול את עצמנו מהם מחירי ההשתלבות במישור הרוחני, הזהותי, האישי והמשפחתי, ולשים לב מתי נעשה המחיר גבוה מדי.

תהליך ההשתלבות של החרדים עלה כיתה, וכיום גברים חרדים העמלים לפרנסתם ומשתלבים בחברה הכללית הם חזון נפרץ. דווקא מציאות זו מזמינה את הדיון על השלב הבא. מטבע הדברים, כמו בכל שינוי, אחרי הפריצה הראשונית מתעורר צורך לדון על הדרך ועל הערכים שיעצבו את העתיד. משפחות העובדים נאלצות כבר היום להתמודד עם אתגרי חינוך הדור הבא ועם השלכות הבחירה שלהן, וככל שנקדים דיון זה כן ייטב.

משפחות רבות עברו תהליכים מורכבים של השתלבות בעולמות שבחוץ, והצליחו מאוד בפן המעשי. הן הקימו משפחות יפות ומבוססות כלכלית. עם זאת, במסגרת עיסוקי בתחום החינוך הזדמן לי לפגוש לא מעט ראשי משפחות מסוג זה השרויים בבלבול רוחני וערכי רב. לעתים קרובות, מתוך המבוכה שבה הם שרויים וחוסר הערנות שלהם למחירים של בחירותיהם, הם מקבלים החלטות ערכיות שאינן עולות בקנה אחד עם השאיפות הרוחניות שלהם.

אנו מגיעים מתוך החברה החרדית. אנו חלק ממנה במידה זו או אחרת. אנו מדברים את שפתה. עלינו לשאול את עצמנו האם נצליח לקחת את המטען הערכי שקיבלנו, יחד עם ההתאמות שעשינו בחיינו האישיים, ולהנחיל אותם לדור הבא. חובתנו לברר לעצמנו היטב מהו האתוס הערכי-חינוכי שאנו מעוניינים להנחיל לילדינו.

אדגיש כי אינני בא כמטיף בשער, ואיני רואה את עצמי דוגמא לחיקוי בסוגיות הללו. אני כותב אך ורק את תובנותי מתוך חוויתי האישית.

 

איפה אנחנו עומדים?

מאמר זה מתייחס אמנם למשפחה החרדית העובדת, אך להלן אבקש להתמקד בעיקר בצד הגברי של המשפחה ובאתגרים המיוחדים לו, שהראשי שבהם הוא עזיבת בית המדרש וזניחת החינוך התורני שבחיידרים. כמובן, אתגרי המשפחה המשתלבת כרוכים עמוקות גם בתהליכים שעוברות הנשים החרדיות המשתלבות בעולם התעסוקה הכלל ישראלי. עם זאת, להשתלבות הנשים אופי שונה ואתגרים ייחודיים, והיא ראויה לדיון נפרד.

ההשתלבות של גברים חרדיים בעולם התעסוקה הכללי מתרחשת כבר כמעט שני עשורים וניתן לחלק אותה לצורך הדיון לשלושה 'דורות'.

דור א' – האברך המשתלב: הגל הראשון של יציאת חרדים ללימודים ותעסוקה התחיל בראשית שנות ה-2000. המשתלבים בגל זה היו ברובם אברכים בעלי משפחות בשנות העשרים המאוחרות, שלמדו בכולל 8-5 שנים ובחרו לצאת מהמסגרת התורנית כדי לפרנס את משפחתם בכבוד (גם אם נלוותה לכך תחושת מיצוי במסגרת הלימודים התורנית). רבים מאברכים אלו בחרו במכללות המעניקות תארים נגישים יחסית ותובעניים פחות, או במסלולי הכשרה מקצועית ממוקדים. המאפיין הבולט של קבוצה זו היה היציאה לעולם הגדול בשלב שבו האדם נטוע היטב בקהילה, אם בשל הצורך לדאוג למוסדות החינוך של הילדים ואם בשל קשרי המשפחה והסביבה. בתחילתו, גל זה התאפיין בראיית היציאה לעבודה או ללימודים בתור כורח. היוצאים רצו לשמר את מקומם החברתי בחברה החרדית.

השאלה שניצבת בפנינו כיום היא מה יעלה בגורל דור הילדים. האם הוא יצליח לשלב יפה חיי תורה עם דרך ארץ, או הוא ייטמע בעולם הגדול, עם דתיות רופפת וללא אוגדים קהילתיים

דור ב' – הסטודנט:  הגל השני של יציאת חרדים ללימודים ותעסוקה התחיל בעשור השני של המאה הנוכחית. הוא כולל בעיקר צעירים רווקים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ונשואים 'טריים'. צעירים אלו יוצאים ללימודים ולתעסוקה שלא מתוך כורח, אלא מתוך שאיפה לעתיד אחר מן המזומן להם במסלול הישיבתי. חלקם עבדו כבר במהלך לימודיהם בישיבה ומיעוטם אף התגייסו למסגרות צבאיות שונות. רבים מקבוצה זו פונים למסלולי לימוד אקדמיים מתקדמים ואף מעורבים לגמרי, מרצון להגשמה עצמית דרך התואר. העובדה שדור זה מאופיין ברווקים או נשואים טריים מאפשרת לו להשקיע יותר זמן בלימודים איכותיים, ומאידך גיסא מייצרת אצלו אתגרים משמעותיים בתחום הזהות. הלימודים במסגרות אקדמיות חילוניות, לצד החיבור הרופף לקהילה, הופכים את ההשתלבות למאתגרת. רבים מקבוצה זו אינם מוטרדים מההשתייכות לקהילה, ולא משום שהיא מובנת מאליה עבורם אלא משום שהיא אינה חשובה להם כל כך. רבים מהם נחלשים מאד מבחינה רוחנית, ולא מעטים אף נוטשים לדאבוננו כליל את התורה והמצוות.

דור ג' – הילדים: בשנים האחרונות אנו מתחילים לפגוש את הדור הבא של ההשתלבות. מדובר בילדיהם של בני הדור הראשון, שנשלחו למערכות חינוך המשלבות לימודי ליבה. עתידם של אלו עוד לפניהם ועדיין מוקדם לאפיין אותם במדויק, אך ניתן לזהות שהם עתידים לגדול ללא המורכבות הנפשית הנלווית ליציאה ללימודים ועבודה בגיל מאוחר, שכן הוריהם וסביבתם החברתית והלימודית מסלילים אותם להשתלבות. עם זאת, הם חסרים את המטען הדתי המשמעותי שמקבלים במסלול החרדי הקלאסי. השאלה שניצבת בפנינו היא מה יעלה בגורל דור הילדים. האם הוא יצליח לשלב יפה חיי תורה עם דרך ארץ, או הוא ייטמע בעולם הגדול, עם דתיות רופפת וללא אוגדים קהילתיים.

החרדיות החדשה עומדת כעת בצומת משמעותי. הבחירות של דור א' של המשתלבים החרדים יקבעו לטוב או למוטב את פניה של ההשתלבות החרדית.

במסגרת תפקידי בעבר בתור מנהל הישיבה התיכונית "חכמי לב" (כיום "דעת תבונות"), שנועדה לדור השלישי המתואר לעיל, נתקלתי באתגר הממחיש את הדילמה. אחת מהמטרות החינוכיות שלי היתה לתת לתלמידים טעימה מאווירת עולם הישיבות. ביקשתי לחבר את התלמידים לעולם של ניגונים, ל'הרגשים' שחווה כל בחור ישיבה בישיבות החרדיות הקלאסיות. 'משמרים' בליל שישי, 'זיצים' עם ניגוני כיסופים, תפילה בדבקות, חודש אלול והריגוש הישיבתי שסביבו ועוד. הרבה ממאמצי לא נשאו פרי, ובמקרים רבים מצאתי את עצמי עומד ומנסה לתווך לתלמידים את חוויותי האישיות ולהעמיס על כתפיהם את מה שנתפס בעיני מהות ה"ישיבישקייט", אולם הם לא הבינו על מה אני מדבר. הדבר העמיד אותי על עומק הפער ביני לבינם. אני עברתי את המסלול הקלאסי של חמש שנות ישיבה גדולה וחמש שנות כולל, ורק לאחריו בחרתי להשתלב בחיי המעשה. גם כאשר יצאתי החוצה, משהו משמעותי מאד בהווי של עולם הישיבות נשאר אתי. מולי עמדו נערים שהוריהם בחרו לשלוח אותם מלכתחילה למוסד המשלב לימודי קודש וחול. הם לא נטמעו בעולם הישיבות ואז יצאו לעולם המעשה, אלא גדלים לכתחילה במציאות של שילוב, ועל כן אינם מכירים את העולם הישיבתי לטוב ולמוטב. הניסיון שלי לשתף אותם בהווי הישיבתי נועד אפוא לכישלון.

מולי עמדו נערים שהוריהם בחרו לשלוח אותם מלכתחילה למוסד המשלב לימודי קודש וחול. הם לא נטמעו בעולם הישיבות ואז יצאו לעולם המעשה, אלא גדלים לכתחילה במציאות של שילוב, ועל כן אינם מכירים את העולם הישיבתי לטוב ולמוטב

פתאום, לראשונה בחיי, הייתי מוכרח לנסח נרטיב חינוכי חדש עבור דור צעיר חרדי שאין לו דוגמא מוחשית לאדם שגדל על שילוב של קודש וחול. זאת בשונה מישיבות תיכוניות חרדיות ותיקות, שכן הנרטיב החינוכי בהן דומה לישיבות הקטנות. הן מרגישות שנכשלו במשימתן אם בוגריהם משתלבים בעולם העבודה. תלמידי ישיבות אלו מבקשים להיטמע באופן מלא בעולם הישיבות הקלאסי, ורק אם לא הצליחו בכך, הם 'נפלטים' בדיעבד לעולם התעסוקה. לא ידוע לי על מוסד חינוכי חרדי ישראלי שהצליח עד כה לנסח נרטיב חיובי משלב מבלי לראות בשילוב בתעסוקה כישלון חינוכי.

וכאן נשאלת השאלה: האם החרדים המשתלבים, המאמינים בכל לבם כי יש לשלב לימודי קודש וחול מגיל צעיר, יכולים לייצר נרטיב חינוכי חיובי בתוך ביתם כמו גם במוסדותיהם?

 

איך הגענו לכאן?

היציאה ללימודים ולפרנסה נושאת בחובה אתגרים אישיים שההתמודדות עמם מעצבת במידה רבה את האופי המשפחתי והחינוכי של משפחות העובדים. החוויה המעצבת של החרדים העובדים אינה הגשמת אידאל שילוב תורה עם דרך ארץ, אלא קושי ותסכול ותחושת דחייה חברתית.

ראשית, מופיע הקושי המעשי ברכישת מקצוע. רוב הסטודנטים בחברה הכללית מתחילים את לימודיהם בגיל צעיר כשיש בידם תעודת בגרות, והם מתחתנים בסוף שנות העשרים לחייהם, לאחר שסיימו את חוק לימודיהם האקדמיים. בשלב הלימודים הם מחזיקים את עצמם כלכלית דרך עבודות מזדמנות כגון מלצרות ומשרות סטודנט או באמצעות מלגות. לא כן החרדי שיוצא לעבוד בגיל מבוגר, כשהוא בעל משפחה וללא השכלה כללית מינימלית. עזיבת הכולל כרוכה באיבוד מלגת הכולל. לצד זאת, משרות סטודנט הזמינות לאנשים צעירים אינן ריאליות עבורו. אברך חרדי בן שלושים לא ילך להיות מלצר בבר או מוקדן בשעות הערב. לצד זאת, עליו להתמודד עם הצורך להשלים את הפער בהשכלה כללית בגיל מאוחר. קשיים אלו מחייבים אותו לבחור במסלול הקל ביותר. אלא שהמסלול הקל אינו המסלול המתגמל. וכך, לאחר מסע הייסורים בדרך אל התואר, הוא מוצא את עצמו עם עבודה בינונית והכנסה מתחת לממוצע של בעלי תואר אקדמי.

לאחר כל זאת, ממתינה להם תחושת השוליות החברתית. ככלל, היציאה מבית המדרש לעולם שבחוץ מתאפיינת בתחושת כישלון ואשמה. עבור אדם שגדל מגיל צעיר על האתוס של לימוד "תורה לשמה", היציאה מהכולל או הישיבה מלווים על פי רוב בתחושת כישלון, החמצה ואשמה. מערכת החינוך והחברה שמסביב מצפים ממנו להישאר במסגרת וללמוד תורה כל חייו. היציאה ללימודים ולעבודה היא תעודת כישלון המצביעה על חוסר היכולת של היוצא להצליח בעולם הישיבתי. הלבטים של אברכי כולל העומדים בפני ההחלטה האם לעזוב את בית המדרש מוכרים לי היטב. החלטה זו מלווה בתחושת שבר אישי ומשפחתי, במפח נפש ובבושה. חוויית העזיבה מעצבת במידה רבה את היחס של החרדים המשתלבים לקבוצת האם החרדית שממנה הם באו, ואשר אליה הם ממשיכים להשתייך.

אי אפשר להמשיך ולנוע קדימה מתוך תחושות נגטיביות. הדבר אינו בריא לנו, הדור הראשון, וודאי שאינו חינוכי עבור ילדינו. הגיע הזמן לנסות ולעצב נרטיב חינוכי חיובי, שמצד אחד יהיה מודע למחירי הוויתור על החממה, ומצד שני יציע תוכן חינוכי חיובי שיעצב את פני הדור הבא

ההתמודדות עם תחושת כשלון זו מעוררת אצל היוצאים ציפיה לא ריאלית להצליח מאוד בעולם שבחוץ ובכך להוכיח שלא יצאו לשווא. אלא שציפיה זו מתנפצת מהר מאד אל סלעי המציאות. פערי ההשכלה הכללית של האדם החרדי, לצד הקושי להשקיע בלימודים בגיל מבוגר, אינם מאפשרים בדרך כלל בחירה של מסלול קריירה נחשק. וכך, החוויה המכוננת של רבים היוצאים לעבודה היא תסכול אישי וטינה כלפי החינוך החרדי, שמנע מהם את הכלים הבסיסיים לשילוב עתידי. אלו מובילים בתורם להחלטה נחושה לחסוך מילדיהם את הקושי שנפל בחלקם. המסגרות המשלבות הרבות שנפתחו לאחרונה נועדו להקנות לילדים מגיל צעיר כישורים שיפתחו בפניהם אופק תעסוקתי עשיר יותר, ללא הקשיים שאתם התמודדו הוריהם.

כך, רבים מהמשתלבים עשו בחירות משמעותיות, שהמניע העיקרי שלהן היה תחושת כישלון והאשמה. אך אי אפשר להמשיך ולנוע קדימה מתוך תחושות נגטיביות. הדבר אינו בריא לנו, הדור הראשון, וודאי שאינו חינוכי עבור ילדינו. הגיע הזמן לנסות ולעצב נרטיב חינוכי חיובי, שמצד אחד יהיה מודע למחירי הוויתור על החממה, ומצד שני יציע תוכן חינוכי חיובי שיעצב את פני הדור הבא. השאלה המשמעותית תהיה כיצד להעניק לילדינו חינוך תורני איכותי מחד גיסא, ואפשרויות להשכלה כללית איכותית מאידך גיסא.

 

במה אנחנו שונים?

החברה החרדית הקדישה במשך שנים ארוכות את מיטב זמנה ומרצה לגידול דורות של תלמידי חכמים, עמלי תורה הפרושים מהעולם שבחוץ ומתקיימים בצמצום מתוך אתוס של "תיבת נח", בניתוק מהעולם שבחוץ בשפה, בתרבות וברמת החיים. המשפחות החרדיות המשתלבות עזבו את התיבה מכורח הנסיבות במסע למחוזות חדשים, אולם הן עדיין מקיימות קשר של שייכות לספינת האם. להלן אסקור את המאפיינים של המשפחה החרדית המשתלבת, את ההבדלים בינה לבין משפחה חרדית קלאסית, ואת האתגרים הרוחניים והחברתיים הנולדים מכך. אפתח במאפיינים הנולדים באופן בלתי נמנע כמעט מעצם המעבר מחיי תורה לחיי עבודה.

ההבדל המשמעותי ביותר בין החרדי העובד ללומד הוא הריחוק הבלתי נמנע של הראשון מבית המדרש ומאתוס לימוד התורה הבלעדי. לימוד התורה הוא ללא ספק הערך הגבוה ביותר בחינוך הישיבתי. אדם שגדל במשפחה ישיבתית ולמד בחיידר ובישיבות, גדל על ערך זה בתור ערך-על. דמויות ההוד שלו הם תלמידי חכמים, הזמן שלו מתנהל סביב לימוד התורה, והמרחב שלו מאורגן לפי גבולות בית המדרש. ביציאתו ללימודים או לעבודה נפגע ערך זה קשות, באופן בלתי נמנע.

דור ההורים עושה שינויים באורח החיים האישי והמשפחתי מתוך אילוצים שונים. הוא עצמו גדל על ערכי הסתפקות במועט, ועבורו השינוי באורח החיים נצבע בצבעים אידאליסטיים, בתגובה למה שנתפס בעיניו פרישות מוגזמת. אך לעתים רבות, מה שנראה בעיני ההורים בחירה אידאולוגית, נחווה אצל הילדים הדוניזם בורגני ותו לא

במקרה הטוב, הוא מאמץ תודעה 'בעלבתית', כלומר, הוא משאיר את ערך לימוד תורה על כנו ומשלים עם הפיחות במעמדו, מלומד לעובד. אולם, במקרה הנפוץ יותר, מסרב בן הישיבה לרדת בדרגה. התפשרות על לימוד חלקי ברמה נמוכה יחסית, בזויה בעיניו. הוא אינו מוכן להפוך את עצמו ללומד דף-יומי. בעולם הישיבות הליטאי בישראל מוטמע זלזול עמוק בבעלי-בתים (זאת בניגוד לעולם התורה החרדי בחוץ לארץ, שהתפתח מתוך תפיסה שבוגריו ילכו לעבוד בהמשך דרכם, ולכן הטמיע בחינוך את ההערכה לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה). מתוך כך, בן ישיבה חרדי היוצא מהישיבה אינו יכול להישאר עם אתוס לימוד התורה. הוא מתנתק עמוקות מבית המדרש.

התוצאה השניה של היציאה לעבודה במרחבים לא חרדיים, שגם היא כמעט בלתי נמנעת, היא היחלשות משמעותית של אידאל המצוינות הדתית. עם היציאה מהחממה החרדית מתרופפת ההקפדה ההלכתית, אם מחמת אילוצים טכניים, ואם בשל היציאה מחממת הכולל. בתור דוגמא ניתן להצביע על נושא ההקפדה על כשרות מהודרת. חרדים משתלבים רבים כבר אינם מקפידים על כשרות באופן שעשו זאת קודם לכן. קשה הרבה יותר להיות בררן בנושא כשרות כאשר אתה עובד במקום עבודה שאינו כזה. יתרה מזו, ההחמרה נדמית לפתע ענין זר. תחום נוסף שבו הדבר בא לידי ביטוי הוא תפילות במניין. קשה מאד להקפיד על מנחה במניין, כשהאדם טרוד בשגרת העבודה. אולם, כיוון שתפילה במניין הופכת לדבר הרשות, התפילה מאבדת את המקום המרכזי שלה בחיי האדם. בשתי דוגמאות אלו גורר השינוי המעשי באורח החיים ריחוק נפשי עמוק מנורמות המצוינות הדתית.

התוצאה השלישית, המשלימה את הריחוק מאתוס לימוד התורה ומאידאל המצוינות הדתית, היא שינוי עמוק יותר באורח החיים, שעיקרו אימוץ סגנון חיים של מעמד ביניים [התברגנות]. מטבע הדברים, יציאה לעבודה מובילה לעלייה בהכנסה ועמה עלייה ברמת החיים. את מקום ההווי האברכי של הסתפקות במועט תופס סגנון בורגני יותר של מעמד ביניים. משפחות העובדים מתחילות לצאת לפעילות פנאי, למסעדות ולחופשות. נקודה זו לכשעצמה כבר מבדלת את ציבור המשתלבים מהמיינסטרים החרדי, שעל פי רוב נאלץ להסתפק ברמת חיים נמוכה מכורח הנסיבות. שוני זה נוגע באופן עמוק בפער שבין דור ההורים לדור הילדים בקרב החרדים העובדים. דור ההורים עושה שינויים באורח החיים האישי והמשפחתי מתוך אילוצים. הוא עצמו גדל על ערכי הסתפקות במועט, ועבורו השינוי באורח החיים נצבע בצבעים אידאליסטיים, בתגובה למה שנתפס בעיניו פרישות מוגזמת. אך לעתים רבות, מה שנראה בעיני ההורים בחירה אידאולוגית, נחווה אצל הילדים הדוניזם בורגני ותו לא.

 

אתגרי השינוי

עד כה תיארתי את התהליכים הבלתי נמנעים כמעט העוברים על העוזבים את בית המדרש לטובת השתלבות בתעסוקה. אולם, בכך עוד לא נגענו בשאלות העקרוניות המתעוררות מכך. היציאה לחוץ חושפת את החרדים המשתלבים לתכנים חדשים ומאתגרים. כיוון שבית המדרש אינו עוד העוגן העיקרי, עולמות תוכן שונים מתחרים על הקשב של האדם. בראש ובראשונה – מבחינת גודל האתגר גם אם לא מבחינת תפוצתם – ישנם תכנים מאתגרים מבחינה אמונית, דוגמת שאלות של תורה ומדע, ביקורת המקרא, מהימנות המסורה ועוד. בנוסף, כיוון שבלעדיות בית המדרש הישיבתי פוקעת, אמונות וערכים המשתייכים לעולמות המחשבה היהודית לדורותיה הופכים להיות אלטרנטיבות אמוניות ודתיות לתפיסת העולם החרדית.

משום כך, עוזבי בית המדרש שהם בעלי נטייה אינטלקטואלית מקבלים תוך כדי תהליך ההשתלבות פרספקטיבה חדשה לאמיתות שגדלו עליהן. עולם הידע החדש טומן בחובו הזדמנות לעיצוב מחדש של הקשר לעולם הרוחני והערכי ואולי אפילו להתחדשות רוחנית. מאידך גיסא, הוא מעצים את הפער בין העובדים לבין בית המדרש הישן, שבחר במודע שלא לעסוק בשאלות אמוניות. הסוגיה החינוכית שתעלה בהמשך מאמר זה מושפעת בהחלט מנקודה זו. אם החרדיות תפסה את עצמה מאז ומעולם מובנת מאליה, הרי ש"החרדיות העובדת" מנסה לפלס את דרכה תוך מודעות מלאה למגוון רעיונות וערכים הנמצאים על המדף היהודי/רוחני/ערכי, והיא מעצבת את עצמה תוך התכתבות אתם ולא תוך בידול.

אנו מגדלים דור של ילדים החשוף לתרבות המערבית, ללא פיתוח מוכנות ומגננות ראויות. בציבור הדתי לאומי, לעומת זאת, החשיפה מלווה בהדרכה וליווי משמעותיים. אצלנו קיימת אותה מידת חשיפה, אך איננו בשלים להודות בה ולפתח את הכלים להתמודדות עמה

התמודדות אחרת, שכיחה הרבה יותר, היא החשיפה של הרבה מהחרדים העובדים לתרבות פופולרית, דרך ספרות, מוסיקה, סרטים ורשתות חברתיות. רבים מהחרדים העובדים צורכים את התרבות הפופולרית העכשווית באופן מלא ומעודכנים היטב בנעשה בתחום, כמו רבי רבבות בניה האחרים של התרבות המערבית. חשיפה זו מתרחשת באופן מושכל יותר או פחות, כחלק מתהליכי שינוי סגנון החיים המתוארים לעיל. אולם, התרבות הפופולרית אינה רק בידור קל. היא נושאת מסרים רבים, חלקם מובהקים וחלקם תת קרקעיים, הסותרים את עולמו הרוחני של יהודי דתי ועל אחת כמה וכמה חרדי.

פעמים רבות, חשיפה זו נעשית ללא שימת לב למינון, לאיכות ולכמות שלה. דבר זה עלול להיות מזיק עבורנו, ההורים, והרסני ממש עבור ילדינו. כאמור לעיל, ילדינו אינם גדלים על המטען הדתי והרוחני שאנו גדלנו עליו. בעינינו יש חיץ אוטומטי בין החיים שלנו לחיים של הדמויות המיוצגות על המסך, ולכן קל לנו לראות בתרבות הפופולרית שעשוע קל ולא מזיק. אולם, ילדינו עדיין מעצבים את זהותם, ועלינו לחשוב היטב איך לגרום להם ליצור את הבידול האמור.

ברוב הבתים של החרדים העובדים יש חיבור לאינטרנט, ולעתים קרובות הוא אף אינו מסונן. במצב כזה, אנו מגדלים דור של ילדים החשוף לתרבות המערבית, ללא פיתוח מוכנות ומגננות ראויות. בציבור הדתי לאומי, שגם שם החשיפה כמובן נותנת את אותותיה, היא לכל הפחות מלווה בהדרכה וליווי משמעותיים. אצלנו קיימת אותה מידה של חשיפה, אך אנחנו איננו בשלים להודות בה ולפתח את הכלים להתמודדות עמה.

 

דימוי עצמי חדש

השינוי בסגנון החיים לצד החשיפה לתרבות המערבית יוצרים פעמים רבות שינוי עמוק בדימוי העצמי של העובד, שעיקרו אימוץ אידאל המימוש העצמי. העיסוק בפיתוח אישי וזהותי ובפיתוח קריירה זר ומנוכר להוויה החרדית הקלאסית. מערכת החינוך ועולם הישיבות משקיעים מאמצים ניכרים שהתלמידים יהפכו לתלמידי חכמים ויראי שמים, ואינם רואים כל פסול בכך שכולם עשויים בשטאנץ אחד. התמוססות האתוס החרדי לצד המפגש באידאל ההגשמה העצמית בעולם שבחוץ, מביאים את העובד לבנות דימוי עצמי חדש.

התמוססות האתוס החרדי לצד המפגש באידאל ההגשמה העצמית בעולם שבחוץ, מביאים את העובד לבנות דימוי עצמי חדש

הביטוי העמוק של השינוי באורח החיים אצל העובד הוא אימוץ גוון אישי ייחודי הבא לידי ביטוי חיצוני ופנימי. אחד הסממנים הבולטים לשינוי זה הוא ההשקעה בתחביבים אישיים, דוגמת ספורט ונגינה. הרבה מהמשפחות המשתלבות ישימו דגש בפיתוח כישורים אצל הילדים ויראו ערך בכך. פן נוסף לשינוי זה הוא חיי החברה. בחברה החרדית, ובמיוחד בחברה האברכית, אין כמעט מקום וביטוי למפגשים שהם על טהרת החוויה החברתית. אצל העובדים מתפתחת נורמה שונה של חיי חברה. הדוגמאות הבולטת לכך הן סעודות שבת משותפות ויציאה משותפת למסעדות וכדומה. הקהילות המשתלבות מציעות לעתים קרובות פעילות חברתית, ענין מקובל הרבה פחות בעולם החרדי. מדובר כאן בשינוי חברתי ואישי מהותי מאד, המשליך על תחומים רבים באורח חייהם של החרדים העובדים.

אחד התחומים המושפעים משמעותית מן השינוי הוא חיי הזוגיות. רבים מהיוצאים ללימודים או לעבודה בחרו לעשות זאת לאחר נישואיהם. היציאה, ובעיקר השינוי בדימוי העצמי שבעקבותיה, משפיעה עמוקות על היחסים שבין בני הזוג, ובמקרי קיצון אף מובילה לפרידה ולגירושין. זוגות רבים שהכרתי התמודדו עם השינוי המדובר. היציאה ללימודים ועבודה כמעט תמיד תגרור עמה שינויים באורח החיים ובהשקפות. שינוי זה מחייב עיצוב מחודש של מערכת היחסים בין בני הזוג. המודל של זוגיות סביב בית של תורה כבר אינו מספק, והאדם מחפש זוגיות שיש בה ממד של מימוש עצמי. בן הזוג האחר לא תמיד זורם עם השינויים הללו, ונדרשות הקרבות הדדיות רבות על מנת למצוא את האיזון הנדרש במערכת הזוגית.

קיומו של הדור השני של החרדיות העובדת אינו מובן מאליו. ללא פעולה משמעותית, יש סיכוי לא קטן שהחרדיות העובדת תהפוך לתחנת מעבר ותו לא

חשוב להדגיש: לא מדובר כאן במצבים נדירים. הרבה מהמתואר לעיל הוא פועל יוצא כמעט אוטומטי של עזיבת החממה הישיבתית. אתגרים אלו אינם פשוטים כלל ועיקר, ואסור לנו להקל בהם ראש. קיומו של הדור השני של החרדיות העובדת אינו מובן מאליו. ללא פעולה משמעותית, יש סיכוי לא קטן שהחרדיות העובדת תהפוך לתחנת מעבר ותו לא; ילדיה לא ימשיכו בדרכה, אלא יחזרו אל צור מחצבתם החרדי או ייטמעו בעולם הדתי לאומי – במקרה הטוב, או יעברו לעולם החילוני – במקרה הפחות טוב. לא אפריז אם אומר שמידת יכולתם של החרדים המשתלבים להתמודד עם העולם שבחוץ תעצב את עתיד החרדיות. אם הפרויקט של החרדיות המשתלבת לא יצליח להעמיד דור המשך, הרי שיהיה בכך אישור לעמדה החרדית הקלאסית, שמפגש עם העולם שבחוץ אינו אפשרי.

 

להחזיר את הגאווה

בסופו של דבר השאלות שעלינו להידרש אליהן הן שתיים: מה יחסנו לעולם החרדי שממנו באנו, ומה יחסנו לעולם החילוני שבו אנו משתלבים? שאלות אלו הן שאלות ערכיות וחברתיות כאחת. הן נוגעות הן בזיקה הנפשית שלנו לכל אחד מהעולמות – האם אנחנו מרגישים נחותים מול העולם החרדי או טובים יותר? האם אנחנו מבקשים להראות בעיני החילונים כשווים או מבקשים להיבדל מהם? אולם לצד הזיקה הנפשית, מדובר בשאלות ערך מהותיות ביותר: מה אנו רוצים לשמר מהחינוך החרדי הישן ומה אנו דוחים? אילו דברים טובים אנו יכולים לקבל מהעולם החילוני וממה עלינו להישמר?

רבים מהחרדים העובדים מתוסכלים מאוד, ובצדק, מיחס הציבור החרדי ומההשלכות של החינוך שלו על חייהם האישיים, עד שכמעט בלתי אפשרי לחלץ מהם אמירות חיוביות בנוגע לחרדים. עם זאת, ביקורת בונה יכולה להנתן רק מתוך הכרה במעלות של החברה החרדית ומרצון כן להשתייך אליה

תפיסת ההשתלבות החרדית טרם עיצבה את עצמה ועדיין לא נוסחו האידאלים שלה בצורה קוהרנטית. מרבית החרדים המשתלבים נסמכים מצד אחד על המוסדות העיקריים בחברה החרדית – חינוך, תקשורת, שידוכים ועוד. מצד שני, הם כבר נטועים חלקית בהוויה של העולם הגדול, דרך המפגש הבלתי אמצעי בעבודה והמפגש המתווך של המדיה התקשורתית. מציאות זו עלולה ליצור מצב אבסורדי שהחרדי המשתלב חש נחות ברמה האישית ביחס לרעהו האברך, שכן לא הצליח לממש את עצמו בעולם התורה. אולם, כפועל יוצא הוא מזדהה עם הביקורת המופנית כלפי החברה החרדית, וכך מרגיש נחות גם כלפי החילוני. בתוך החברה החרדית הוא מרגיש נחות משום שאינו חלק מהאליטה התורנית. מחוץ לעולם החרדי הוא חש נחות משום שהוא עדיין משתייך לעולם החרדי. יתרה מזו, מצב מורכב זה מעמיד את שאלת ההשתייכות שלו במבחן עמוק. הפיתוי 'לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ' גדול מאד. נראה לו שהוקעת החרדיות הישנה תרומם את קרנו בעיני החילוני. וכך הוא ניצב בפני דילמת נאמנות לא פשוטה: האם להגן על החברה שממנה הוא מגיע, למרות היחס המעליב שהיא מפנה כלפיו, או 'לבגוד' בה, ובכך לזכות אולי בנקודות אצל החברה הכללית שבה הוא מנסה לקנות מעמד? ביסודה של דילמה זו עומדת השאלה העקרונית: האם החרדי המשתלב אכן חש גאווה להיות חלק מהחברה החרדית ולשאת את מטענה הערכי, או שמא הפכה החרדיות להיות גבנון שהוא נושא על עצמו.

בעשור האחרון הזדמן לי להופיע רבות בפאנלים בפני קהל חילוני, שהיה סקרן להכיר את החברה החרדית על אתגריה. במפגשים אלו נחשפתי לתופעה צורמת: חרדים כמוני עומדים בפני קהל חילוני משכיל, שבחלקו אף משתייך למקבלי ההחלטות במדינת ישראל, ופורשים בפניו תמונה לא מחמיאה של החברה החרדית. מובן שהקהל שמח לשמוע שהרבה מההנחות המוקדמות שלו בנוגע לחרדים אכן נכונות. הרצון למצוא חן בעיני הקהל גרם לאותם חרדים להציג את הציבור שלהם בתור בור, עני, פרימיטיבי, מחנך כושל, מתעלם מפגיעות מיניות, מדיר נשים ועוד. מפגשים אלו הוכיחו לי כי חרדים רבים שהשתלבו בתעסוקה ובלימודים פיתחו רגשי נחיתות מול החילונים, באופן שגרם להם לאבד את הכבוד העצמי ולהתבייש במי שהם. ללא ספק, אפשר להבין מאוד את הביקורת של החרדים העובדים על העדר לימודי הליבה בחינוך החרדי, ואפשר גם להזדהות עם תחושת העלבון מהיחס הפוגעני שחלקים בציבור מפנים כלפיהם, אך שני אלו אינם מצדיקים ריקוד "מה יפית" בפני החילוני.

אנקדוטה זו חידדה בעיני את השאלה המהותית – האם אנו מעוניינים לתקן את החברה החרדית או להחריב אותה? רבים מהחרדים העובדים מתוסכלים מאוד, ובצדק, מיחס הציבור החרדי ומההשלכות של החינוך שלו על חייהם האישיים, עד שכמעט בלתי אפשרי לחלץ מהם אמירות חיוביות בנוגע לחרדים. עם זאת, ביקורת בונה יכולה להנתן רק מתוך הכרה במעלות של החברה החרדית ומרצון כן להשתייך אליה למרות המחירים הכבדים. בלי הכרה זו לא נוכל לתקן דברים ונימצא שופכים את התינוק עם המים, ברבולוציה שתאבד לנו גם את הדברים הטובים, וחבל.

הדבר הראשון שחשוב מאד לטפח במוסדות החינוך שלנו הוא גאוות יחידה: הדגשת המטען הערכי החיובי של החרדיות, וטיפוח גאווה על שאנו משתייכים למסורת זו

הדבר הראשון שחשוב מאד לטפח במוסדות החינוך שלנו הוא גאוות יחידה: הדגשת המטען הערכי החיובי של החרדיות, וטיפוח גאווה על שאנו משתייכים למסורת זו. אינני חושב שכל חרדי צריך ליישר קו עם רוח המפקד ולהגן בכל מחיר על העמדה החרדית. יש מקום לביקורת פנימית עניינית ואף מותר להודות בה כלפי חוץ. אולם, אסור לנו להשלים עם התפתחות של המצב המתואר לעיל, שהחרדי המשתלב מציג את החרדיות בפני אדם מן החוץ דרך הפגמים שלה. אם כל מה שיש לנו לומר על החרדיות הוא הבעייתיות שבה, הרי שבאמת אין שום כבוד במצבנו – איננו אלא אנשים שנולדו לרוע מזלם לתוך חברה נחשלת וגרועה.

 

משנה חינוכית לחרדי המשתלב

ניסוח מלא של משנה חינוכית לחרדי המשתלב אינו כמובן עניין למאמר אחד או אפילו לסדרת מאמרים. מדובר בתהליך בירור ארוך, שיארך אולי יותר מדור אחד. כך או כך, חובת השעה לעסוק בסוגיה זו. להלן אבקש להציע מספר הרהורים ראשוניים על האופן שבו ראוי לדעתי לגשת אל הנושא.

אחת הנקודות שחוזרות על עצמן בדיונים בקרב החרדים העובדים עוסקת בשאלת הבחירה החופשית של בני הקהילה החרדית. הדיונים ברובם נובעים מתחושת המחנק שחוו חלק מהעוזבים. תחושתם היא שחירותם נגזלה מהם, ושנמנעה מהם האפשרות לעצב את חייהם כפי בחירתם בגיל שבו היו מסוגלים לכך. על בסיס תחושות אלו נבנית השלכה מכלילה בנוגע לכלל החברה החרדית, שמדובר באורח חיים כפוי, שאיש לא היה בוחר בו מרצונו החופשי. אין פלא אפוא שהיחס הנפשי של העובד לחרדיות כולה עוין כל כך. כיצד אפשר לחנך ילד להמשיך לשייך את עצמו לחרדיות, אם הייצוג השולט שלה הוא שעבוד כפוי?

אני מתנגד בכל עוז לסברה זו. גם אם היא נכונה באופן חלקי, בקהילות מסוימות או במשפחות מסוימות, אי אפשר לומר שהקהילה החרדית משעבדת את בניה. מרבית חברי האברכים הם אנשים אחראיים שבחרו להישאר בתוככי הקהילה החרדית ושלחו את בניהם למוסדות חרדיים ללא לימודי ליבה מרצון חופשי. הם מודעים לבחירתם, מבינים את המחירים שבניהם עלולים לשלם בהמשך החיים לכשירצו להשתלב תעסוקתית ולימודית, אך עומדים מאחוריה. רבים מהם אף מצהירים שלא יראו בעיה בכך שבניהם יצאו לעבוד בעתיד, אך חשוב להם שבשנים המוקדמות המעצבות את זהותם הרוחנית והערכית, יספגו ילדיהם את החינוך החרדי האותנטי, כך שיגדלו להיות אנשים הממשיכים את התפיסה החרדית הקלאסית.

אחרי כל הביקורת, החברה החרדית היא עדיין חברה השמה בראש מעייניה גידול תלמידי חכמים ואנשי ספר, חברה המקריבה למען אידאלים, חברה המאמינה בפשטות והסתפקות במועט, חברה המשמרת אותנטיות דתית, והחברה היחידה הממשיכה להצמיח תלמידי חכמים כה רבים, בעלי שיעור קומה

תפיסה זו ראויה להדגשה גם בחינוך שלנו, החרדים המשתלבים. אחרי כל הביקורת, החברה החרדית היא עדיין חברה השמה בראש מעייניה גידול תלמידי חכמים ואנשי ספר, חברה המקריבה למען אידאלים, חברה המאמינה בפשטות והסתפקות במועט, חברה המשמרת אותנטיות דתית, והחברה היחידה הממשיכה להצמיח תלמידי חכמים כה רבים בעלי שיעור קומה, החוברים לרצף ההיסטורי של עולם ההלכה היהודי.

להתרשמותי, מרבית החרדים העובדים מעוניינים להיות סמוכים על שולחן עולם התורה ולשלוח את ילדיהם לישיבות גדולות חרדיות שייתנו להם את המסד הרוחני הבסיסי שהם מאמינים בו. אמנם רבים מהם שולחים את בניהם לתלמודי תורה ולישיבות תיכוניות המשלבים לימודי ליבה, אך על הישיבה הגדולה, כור ההיתוך החרדי, הם אינם מעוניינים לוותר. רוב תלמודי התורה, הממ"חים והישיבות התיכוניות מכוונים את תלמידיהם לישיבות הגדולות בסופו של תהליך, מרצון ולא מהעדר יכולת מעשית להקים אלטרנטיבות.

החינוך שלנו צריך להדגיש אפוא דווקא את הדומה בינינו לבין החברה החרדית הכללית, ולצמצם את השונה. נכון שבחרנו לחנך לעבודה, בניגוד לחברה החרדית הכללית, אך חשוב להדגיש כי היא כלי ולא ערך מהותי. ההכנה לעולמות התעסוקה היא כלי משמעותי לחיים, אך אינה החיים עצמם. החיים הם הערכים הרוחניים שהאדם מנחיל לבניו; בניית עתיד כלכלי ותעסוקתי היא ערך משני.

בהקשר זה יש לסייג אמנם שהבחירה של כל אינדיבידואל להימנע מהשתלבות בתעסוקה כרוכה במחירים שלא רק החברה החרדית משלמת אלא החברה הישראלית כולה. אחד מהאתגרים הקשים ביותר של החברה החרדית מול סביבתה כרוך בסוגיה זו. החברה הישראלית והחברה החרדית טרם מצאו את האיזון בין הרצון לאפשר לחברה החרדית לחיות על פי ערכיה לבין טובתה הכלכלית והבטחונית של מדינת ישראל. חשוב אפוא להתחשב גם בכך בחינוך שלנו, אך הרעיון המנחה צריך להיות השייכות העמוקה שלנו לערכי הליבה של היהדות התורנית מדורי דורות.

החינוך שלנו צריך להדגיש אפוא דווקא את הדומה בינינו לבין החברה החרדית הכללית, ולצמצם את השונה. נכון שבחרנו לחנך לעבודה, בניגוד לחברה החרדית הכללית, אך חשוב להדגיש כי היא כלי ולא ערך מהותי. ההכנה לעולמות התעסוקה היא כלי משמעותי לחיים, אך אינה החיים עצמם

המשך דרכה של תנועת ההשתלבות החרדית תלוי ביכולת שלנו לענות תשובה לשאלה כיצד אנו, החרדים המשתלבים, מהווים חוליה נוספת בהיסטוריה החרדית. מצד אחד, נסיון העבר מלמד כי שילוב פשוט של החרדים העובדים בתוך המיינסטרים החרדי נועד לכישלון, הן מחמת חוסר התאמה בין הצדדים והן בשל מאבקים פוליטיים וציבוריים. אולם, קיומנו תלוי במידה שבה נוכל לנסח לעצמנו לכל הפחות את השייכות שלנו אל החרדיות. שהפתרונות המוסדיים לצרכי החרדים המשתלבים לא יבדלו אותם משאר הציבור, אלא ישאירו אותם בתוך גבולות הגזרה החרדיים הקלאסיים.

אני סבור כי ניתן ורצוי לנסח את הנרטיב החרדי הייחודי לחרדים המשתלבים בישראל. עלינו להתאמץ ולנסח במה יכול החרדי העובד להרגיש חלק מהחברה החרדית ולהזדהות עם חלקים מרכזיים מערכיה, למרות הביקורת שיש לו על חלקים לא מבוטלים ממנה.

 

ההכרח לא יגונה: המודל של חרדיות חו"ל

כידוע, נורמת האברכות השלטת בעולם הישיבות כיום לא היתה נהוגה בעולם היהודי מאז ומתמיד. התפתחותה של "חברת הלומדים" נבעה מסיבות פוליטיות הנעוצות בקשר הבלתי כשר שבין צבא לתעסוקה במדינת ישראל. משום כך ביהדות החרדית בחו"ל נשאר המודל הישן של קהילה המורכבת מעובדים ולומדים על כנו. בעשרים השנים האחרונות מתרחשים בארץ תהליכים משמעותיים של חזרה לנורמות של יציאה לעבודה. תהליכים אלו מבוקרים על ידי רבנים, אנשי חינוך, עסקנים ופוליטיקאים. הביקורת המלווה את התהליך נטועה בחשש מאיבוד כלל הערכים החרדיים עם התקדמות המגמות הללו והאצתן.

התבוננות על הקהילות החרדיות העובדות בחו"ל יכולה ללמדנו שניתן להישאר בן תורה, גם עם היציאה לעבודה. עם זאת, אין באורח חייהן של קהילות אלו שום סממן של אידאל, דוגמת "תורה עם דרך ארץ" של הרב הירש או של "תורה ומדע". ברור לכל שהיציאה לעבודה נובעת מהצורך להתפרנס, ולא מאידאל נשגב יותר. עם זאת, הם אינם רואים ביציאה לעבודה כישלון אלא דרכו של עולם. בניגוד לישיבות התיכוניות הוותיקות בארץ, המוצאות טעם לפגם בכך שבוגריהן יוצאים לעבודה, ישיבות חו"ל אינן רואות בכך פסול. מדובר בגבול דק, המכיר בצרכי החולין ואינו מנסה לבטל ולהכחיש אותם, אך גם אינו עושה להם אידאליזציה. אני סבור שאם תהליך ההשתלבות החרדי הישראלי היה מקבל אופי דומה, של צורך מעשי ולא של אידאל, החרדיות החדשה היתה יכולה להידמות לחרדיות בחו"ל.

תפיסת העולם החרדית שמה את התורה ואת עבודת ה'  במרכז ושוללת את השילובים שמציעים זרמים אחרים. אנו צריכים לשמר גישה זאת בחינוך ילדינו, ולחנכם לשאוף להיות תלמידי חכמים ועובדי ה'. לצד זאת, נקנה להם כלים להתפרנס בכבוד, לאו דווקא מתוך אידאל אלא מתוך צורך מעשי

תפיסת העולם החרדית שמה את התורה ואת עבודת ה' במרכז, ושוללת את השילובים שמציעים זרמים אחרים. אנו צריכים לשמר גישה זאת בחינוך ילדינו, ולחנכם לשאוף להיות תלמידי חכמים ועובדי ה'. לצד זאת, נקנה להם כלים להתפרנס בכבוד, לאו דווקא מתוך אידאל אלא מתוך צורך מעשי, כמו בחרדיות חו"ל.

הדבר המרכזי שיוצר את הנתק בין החרדים העובדים לממסד החרדי הוא העובדה שעולם התורה החרדי אינו לוקח בחשבון את האופציה שיום אחד חלק גדול מבוגריו לא יחבוש את ספסלי בית המדרש. באין תפיסה של "היום שאחרי", כל אחד שיוצא נאלץ להתמודד עם מרבית האתגרים שציינתי לעיל. החוויה המכוננת של החרדי העובד היא חוויה של נתק, והאנרגיה המניעה אותו היא אנרגיה שלילית של כעס ותסכול כלפי החרדיות הישנה. אם נצליח לייבא את מודל חרדיות חו"ל לישראל, נוכל להבטיח את שמירת הערכים החרדיים המובהקים, בד בבד עם שילוב תורה ודרך ארץ. באופן זה אני סבור שגם גדולי המתנגדים לתהליכי ההשתלבות יודו בעל כורחם שהתהליך מבורך, הן בצורה והן בתוכן.

דא עקא, בטווח הנראה לעין, הממסד החרדי אינו הולך לאמץ את המודל החינוכי של חרדיות חו"ל, ולהעניק לגיטימציה ליציאה לעבודה. יש כאן אפוא מלכוד שקשה מאד לצאת ממנו: הקיום של החרדים העובדים תלוי בתחושת השייכות שלהם לחרדיות הישנה, אך החרדיות הישנה דוחה אותם. הדרך היחידה לצאת ממלכוד זה היא בהכרזה "אין הדבר תלוי אלא בי". עלינו, החרדים העובדים, להוכיח למיינסטרים החרדי שאין סיבה לחשוש מאתנו, שכן אנו יודעים לשלב יפה תורה וחיי מעשה ולהעמיד דמות של "בעל בית" שקובע עתים לתורה, מקפיד על הלכה ומחנך את בניו לתורה ויראת שמים.

העיסוק הכמעט אובססיבי של חלק מהחרדים העובדים בהטחת ביקורת על הממסד החרדי (ביקורת שיש בה הרבה מן הצדק) אינו מסייע במאומה לקידום המצב אלא להפך – הוא מוביל לתסכול וייאוש. אני מציע להשקיע את האנרגיה בצד החיובי, בבניית אתוס אמתי של חרדיות עובדת בארץ ישראל. אני משוכנע כי אם הדבר ייעשה בצורה נכונה, גם הממסד החרדי יודה לבסוף שיש כאן דרך סלולה המתאימה לבוגריו, המבטיחה שיציאתם למרחב שבחוץ לא תוריד במאומה ממחויבותם לתורה ולמצוות.

אני משוכנע כי אם הדבר ייעשה בצורה נכונה, גם הממסד החרדי יודה לבסוף שיש כאן דרך סלולה המתאימה לבוגריו, המבטיחה שיציאתם למרחב שבחוץ לא תוריד במאומה ממחויבותם לתורה ולמצוות

אינני מציע כאן פרקטיקה מסודרת להנחלת הדרך הזאת, אך אני חושב שזוהי הנוסחה הריאלית ביותר ליישוב הקרע הקיים בין שני הצדדים. אם המודל של חרדיות חו"ל, המחנכת לתורה ויראת שמים אך מניחה לאדם ליהנות מיגיע כפיו, יובהר כראוי ויגובש לכלל משנה חינוכית סדורה, הוא יכול להיות פתרון לרבים מהאתגרים שהצגנו לעיל: לתדמית הכללית והעצמית של המשתלבים, לחיבור דור ההמשך לערכי החינוך החרדיים המוסכמים על המשתלבים, ולבניית דרך המקדשת את הרוח מחד גיסא ולוקחת בחשבון את צרכי המציאות מאידך גיסא.

בשולי הדברים אוסיף, שמרבית השינויים שעברו על החברה החרדית בישראל הוכשרו בתהליך רטרוספקטיבי. אף תהליך שינוי לא נכנס מהדלת הקדמית. דברים נכנסו מהדלת האחורית והכו שורשים – וכאשר הציבור ראה כי הם אינם מאיימים על ערכיו ואמונותיו, הוא אימץ אותם באופן רשמי.

 

ויגבה לבו בדרכי השם

במאמר שפרסמתי מעל במה זו לפני כשנתיים תיארתי את אתגרי הסטודנט החרדי באקדמיה. אחת מהסוגיות שהצפתי שם נגעה בסוגיית הנחיתות של החרדים מול עגלת החילוניות המלאה. במאמר הצעתי להקים בתי מדרש שיעסקו בשאלות אמונה, ערכים וזהות, וינסו לטפח גאוות יחידה בקרב הסטודנטים החרדיים, כך שירגישו שהם מביאים אתם עגלה מלאה למפגש עם העולם שבחוץ.

קריאת הכיוון שאני מציע במאמר הנוכחי עוסקת בנושא זה, אך מתמקדת במתרחש פנימה, ביחס של החרדי העובד כלפי החרדיות הישנה. נושאים אלו צריך שיהיו בראש מעייניהם של אנשי החינוך ומעצבי דור ההמשך של החרדים המשתלבים. אם דיברנו על שפיכת התינוק עם המים, הרי שבנוגע לחינוך הדור הבא לא בטוח שיהיו לנו מים או תינוק בכלל. אם נרצה לגדל ילדים שנוף ילדותם יהיה ספוג בערכים הטובים שלנו, עלינו לנסח לעצמנו את הערכים החיוביים של החברה החרדית, ולהנחיל לבנינו גאוות יחידה על השתייכותם לחברה שיכולה אכן לשמש חברת מופת.

30 תגובות על “חיידר משלנו

  • היה לי שיחה ארוכה עם רבנית רפורמית לפני כעשור.
    הכאב שלה היתה שאפי' זוג חילוני אתאיסטית לא תיקח אותה לסדר קידושין, כי הם רוצים את האותנטי.
    ובכן בשוק החופשי, ההמונים מחפשים אינטואיטיבית את האותנטי ודיי בצדק.

    מה שקורה היום בציבוריות החרדים בעיקר אצל הליטאים ולא רק, שהתחילו לעשות סלקציות. ומי שמכיר את ההצלחה היהודית בחינוך במאות האחרונות, היא דווקא זה שלא עשו לעולם סלקציות. כל ילד או ילדה בחור ובחורה שרצתה ללמוד תורה, קיבלו אותם בלפידים (מטפורית כמובן).
    הרוח הנאצית הזו של לעשות סלקציות הגיע מתיכוניסטים שבאו ללמוד בישיבות והביאו איתם את הרוח הנאצית הזו לתוך הציבוריות החרדית. על דרך "קשים גרים לישראל כספחת" ספחת = נגע צרעת.
    והיות שכך, הרבה זוגות צעירים, מחפשים באין ברירה אלטרנטיבה.

    הפתרון המוצע כאן לא יעבוד, מהסיבה הפשוטה, כי החיידר המוצע מתחילה בא מנחיתות. ואף אחד לא רוצה להיות נחות (נחיתות זה מחלה מדבקת, תראו את עדות המזרח שלא יכולים להשתחרר מיזה עד היום שאפי' שהשלטון וכו' וכו' אצלם).
    הנחיתות כאן היא משני הצדדים, אחד מול החיידרים החרדים הקלסיים, והנחיתות מול העגלה הכביכול מלאה של החילוניות (כפי שכותב המאמר הנכבד מתבטא כאן).
    מה שקורה בנחיתים בדרך כלל, שהם גם משחקים בכאילו לגבי קבלת ילדים למוסד. כלומר באמונה החיידר המוצע כאן יעשה סלקציה בדיוק כמו המוסדות הנאציים של חלק מהציבור החרדי.

    בכל אופן הזוג הקלסי מחפש את האותנטי, ולכן שזוג מחפש את החינוך האותנטי, הוא מחפש או החינוך האותנטי של החרדים או החינוך האותנטי של החילוניים. אף אחד לא רוצה זייפנים, כמו שטענה הרבנית הרפורמית לעיל.

    הרב שך כאב מאוד שבית יעקב התחלק לחסידי וליטאי בעקבות המחלוקת עם חבד. הוא ידע שביום שהליטאי הטיכוניסטי המגוייר יקבל את ההגה, תרבות הנאצים יחריב את כל עמלו הוא, את כל העמל של גדולי הדור אחרי השואה.
    ואנו רואים את התוצאות עד היום בכל תחום ותחום.

    לסיום הלכה למעשה:
    אין פתרון לעובד שרוצה אקדמיה, אם הוא נחות מול האקדמיה. הוא מקרה עבוד.
    אין פתרון לעובד שרוצה להשתלב = נחיתות, הוא מקרה עבוד כנ"ל.
    יש פתרון לאלה שרוצים פשוט פרנסה. וחושבים שהאקדמיה יכולה לעזור לו.
    מניסיון אישי וסביבתית וחברתית מכל הקהילות בארץ ובעולם, כל מי שהלך לאקדמיה והצליח ממש (אפי' בישוב הישן בירושלים היו רוב רופאי המשפחה, חרדים. ולמי שמכיר היה את דוקטור מזל ברחוב צפניה. דוקטור שטיין בסורוצקין, היה בבית וגן דוקטור בלוך. גם היום יש ברמות את דוקטור סוסמן, בביתר עלית יש הרבה רופאים חרדים. וכל אלה שלחו ושולחיםלחיידרים קלסיים חרדים. והקימו ומקימים משפחות לתפארת), לא חשבו בכלל לוותר על יהדותם, ועל חרדיותם. פשוט לא היתה להם שום נחיתות מול העגלה הריקה של החילוניות ולא חשבו בכלל להשתלב. (בעיני ובעיני כל משכיל ועמקן חרדי, מי שאומר את המשפט "להשתלב", הוא איך שאומרים באידיש "א געמאלעטער פערד")

    ולכן ההצעה שלי היא, כמו שזוג עושה ונלחם בכל הכוח שיזכה לזרע של קיימא, ככה צריכים כל זוג להילחם עד טיפת דם האחרונה שצאצאיהם יתקבלו במוסדות הקלסיים. פשוט להוריד את הראש על דרך "כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי"
    פשוט להיות חכם ולוותר על הכל ולקבל את כל הדרישות שלהם, העיקר שהילד או הילדה יכנסו למוסדות.
    או לחליפין להקים מוסד יהודי קלסי אבל בלי הסלקציה. זה הפתרון היחיד.

    • חושב שאתה קצת לא מעודכן.
      הקושי בקבלה למוסדות נהפך לקשה יותר ויותר, וככל שאנשים יותר ויותר מורידים את הראש, כך הם מרימים את האף.
      ככל שמתגבר השיח בנושא, ההדרה בעיניהם נהפכת אופנתית יותר, וסימן לכך שהמוסד אליטיסטי יותר.
      בנוסף הד"ר המוזכרים לעיל הם או חזבתי"ם, עולים, צאצאי תורה עם ד"א.
      או שייכים לחרדיות הישנה שהיתה מכילה יותר. הם לא גדלו במערכת חינוך עם הסללה לאברכות, כך שלא היתה להם ריאקציה.
      אתה צודק שזה צריך להיות מתוך צורך, ולא ערך. אך הוא כבר כתב את זה,
      ועוד משהו, כניעה למוסדות תנציח את התהליך, זה בדיוק התהליך שבו נעלם דור העובדים הישן יותר.

  • כל הכבוד, מאמר שלם מבלי להזכיר את המחויבות לגדולים.

    • לא יודע אם אתה ציני או לא, אבל לדעתי בעובדה זו טמונים הזרעים הראשוניים של נורמליזציה חרדית.
      אין לשום איש יהודי "מחוייבות" ל"גדולים". מדובר בהמצאה אכזרית לש גורמים אחנטרסנטיים ואכהמ"ל.

    • כל מי שלא היה צמח או דומם בזמן משבר הקורונה ועדיין מאמין במוסד הגדויילים- נראה שהוא בלאו הכי פטור מכל המצוות כדין שוטה

  • חבל שהמודל של החרדים בחו״ל מוזכר בצורה כל כך לא מדויקת, זו בעצם הדרך הנכונה, ולמעשה, גם בציבור החסידי בארץ היא מאד מקובלת.
    ראשית, מי שיוצא לעבוד לפרנסתו הוא לא סוג ב׳! הוא נשאר חרדי בדיוק כמו רעהו הלומד בכולל, ממילא אין שום סיבה לכך שיקל בתפילה במנין, אנשים עובדים בחו״ל עושים שמיניות באוויר, ובאמת שזה יותר קשה מבארץ, אבל לא מעלים בדעתם להתפלל ביחידות.
    כך גם בנושא הכשרות, יכול חרדי לנסוע לנסיעת עסקים ולהתקיים על קרקרים וירקות, אבל לא לוותר כהוא זה על רמת הכשרות לה הוא רגיל.
    אז בטח בארץ, כשבכל חור נידח יש ברוך השם מנינים, וגם אוכל בכשרות מהדרין לא מסובך להשיג… היציאה לעבודה היא לא הסיבה, אלא התירוץ
    וכמובן, ההבדל העיקרי הוא, שהחרדי בחו״ל לא חושב לרגע שבשביל לצאת לעבוד צריך את הדבר הארכאי הזה שנקרא תואר אקדמאי.
    יש אינספור אפשרויות לעבודה ומסחר, גם בלי שום לימודי ליבה, והגבירים הרבים ביהדות הגולה יוכיחו.
    וכן, אפשר להיות בן אדם עובד, וגם מאד עשיר ועסוק, ועדיין ללמוד כמה שעות בכל יום בהתמדה ועמקות שלא מביישות את טובי האברכים

    • לא הכל כסף. אנשים מחפשים בעיקר הגשמה עצמית שחסרה להם בישיבות. זה יכול להיות כסף, אבל גם דברים אחרים כגון השתלבות (כן, זו לא מילה גסה) באקדמיה, ההוויה הישראלית, ועוד.
      אתה אמנם צודק שזה מבדיל בין האתגר שיש בארץ לזה שבחו"ל, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי.

    • * שאלה גדולה היא אם בחברות שאינו הדוקות כמו חסידויות יעבוד המודל החסידי המונע זליגה לחברה אחרת. חושבני שהתשובה שלילית. וגם בחסידויות אפשר לראות את תחילת הסידוק.
      * בכדי להרויח, ככלל, תואר אקדמי והשכלה עוזרים הרבה. צא השוקה וראה. נכון שיש חריגים אבל הסטטיסטיקה היא זו

  • המאמר כתוב כמובן בכישרון רב כדרכך, ולמרות זאת אעיר כמה הערות

    1. החלוקה ל-3 דורות מבלבלת, למרות שאולי היא מתארת איזושהי התפתחות כרונולוגית, לא ברור לי אם זה נחוץ להבנת הטיעונים והשימוש במונח "דור" מבלבל לדעתי.

    2. חשוב להבחין בין "החרדים המודרנים" שיש להם כבר מסורת של שילוב תורה עם דרך ארץ, לבין "החרדים החדשים" שהם בחלקם הגדול כמדומני דור ראשון לשילוב הזה. נראה לי שזהו ההבדל הגדול בין "מערבא" ו"הישוב" לישיבות אחרות. אני חושב שהסיפור האישי שלך קשור דווקא יותר ל"חרדיות המודרנית".

    3. אני חושב שבישיבת "חכמי לב" הסיפור היה שונה לחלוטין, היו שם מעט תלמידים ממשפחות של "חרדיות חדשה" (וכמעט אף תלמיד מ"חרדיות מודרנית"), אבל מרבית התלמידים היו זרים להוויה הישיבתית כי גם הוריהם לא למדו בעולם הישיבות הישראלי, וכוונתי כמובן לבעלי תשובה / ספרדים / עולים וכיו"ב, ואז הניסיון שלך היה ליצור יש מאין. אצל מרבית "החרדים החדשים" ובוודאי אצל "החרדים המודרנים", יש להווי הישיבתי "גירסא דינקותא", גם אם מדובר בבתים יותר פתוחים ומודרנים.

    4. התמורה העמוקה שאתה מתאר אצל האברך שיוצא לעולם העבודה, משתנה בין אלו שהצטיינו בלימוד תורה בישיבה והציפיות שלהם עצמם ושל הסביבה היה שהם ישקדו בתורה ואף ימלאו משרה תורנית, לבין אלו שגם בישיבה לא הצטיינו בלימוד תורה והם עצמם וגם סביבתם ידען שביום מן הימים הם יצאו לעולם המעשה, בפוליטיקה / בתקשורת / בעשיה ציבורית / במסחר / בעבודה כזו או אחרת, אני חושב שאצל האחרונים בקונפליקט איננו כה גדול, ומבחינה מספרית אני חושב שמספרם גדול בהרבה משל הראשונים.

    5. כמובן שהסוגיות האמוניות / השקפתיות, מעסיקות שכבה אינטלקטואלית צרה, שרובה משתייכת לקבוצה הראשונה בסעיף הקודם.

    6. האתגר התרבותי שכיח כמדומני דווקא יותר אצל הקבוצה השנייה בסעיף 4, אבל נראה לי שרובם יודעים לחיות טוב עם הדיסוננס הזה.

    7. שאלת הקיימות של החרדיות החדשה תלויה ביכולתה להצמיח:
    1. קהילות 2. מוסדות 3. מנהיגות תורנית.
    כמובן ששלושת הדברים יאפשרו התפתחות מקבילה של הגות ואתוס רלוונטיים.

    8. השאלה אם אנחנו רוצים לתקן את החרדיות או להחריב אותה היא חשובה, והמבחן שלה בעיניי איננו מה אומרים בפאנלים ובהרצאות על החרדים בפני חילוניים, אלא האם פועלים בפנים באופן של ביקורת חיובית ובונה.
    אני ראיתי הרבה מרצים חרדים שמנסים לייפות למאזינים החילונים את המציאות, וגם זה שקר בעיניי. מי שבאמת אוהב את החרדיות ומבקר אותה באופן של "פצעי אוהב", יכול לשתף גם את המאזינים החילונים במורכבות של החרדיות על מעלותיה וחסרונותיה. אני לא חושב שהחילונים בהכרח רוצים לשמוע שזו חברה רעה, ואני סבור שהם יעריכו חברה שיש בה ביקורת פנימית.

    9. באופן אישי אני עסוק כבר הרבה שנים בניסוח משנה אידאולוגית ל"חרדיות החדשה", ובחודש האחרון הקמתי את בית מדרש "אנשי חיל" שעשוי בעז"ה לקדם את הנושא.
    חשוב לציין שנעשו כבר כמה ניסיונות בעניין, ע"י הרב חיים אמסלם בספרו "בשם התבונה", ע"י הרב דוד בלוך ב"נטפי שפיות", וע"י עו"ד יחזקאל רוזנבלום בחי"ש, ישנו גם מאמר של נדב כהן ב"אגודה אחת" עם ניסיון כזה, וכמובן שכאן ב"צריך עיון" ישנם כמה מאמרים בכיוון.

    10. המונח "חרדים משתלבים" הוא שלך? זהו מונח גרוע מאוד בעיניי. העובדה שאני פחות מתבדל ומסתגר, איננה הופכת אותי מיידית ל"משתלב".

  • יישר כח לכותב הנכבד על המאמר המחכים.
    מאחר והרעיון המרכזי של המאמר מתבסס על "מודל חו"ל", הרי שכישראלי הגר בחו"ל שנים רבות ומכיר היטב את המערכת החינוכית בשתי המקומות, ברצוני להצביע על אבחנה חשובה, שבלי להבין אותה לא יהיה ניתן להתקדם בכיוון זה כלל.
    לענ"ד, החילוק העיקרי בין היהדות החרדית בא"י ליהדות החרדית בחו"ל הוא ה"צבע של תפיסת העולם". כלומר, בארץ ישראל תפיסת העולם מבוסס בעיקר על צבעי השחור והלבן, עם מעט מקום לצבע האפור על גווניו השונים, וכל שכן לצבעים אחרים. בתפיסת עולם כזו כל סוג של שילוב נתפס כסותר את היהדות, כיון ששילוב במהותו מבוסס על הצבע האפור (או צבעים אחרים), ואילו היהדות לתפיסה זו היא שחור-לבן: או שאתה פרוש מהעולם ועוסק בתורה בלבד, או שאתה קל דעת ומרוקן מערכים יהודיים. תפיסת העולם בחו"ל היא הרבה פחות דיכוטומית ומקטלגת, ונותנת יותר מקום לגוונים שונים. יש בכל אחת מתפיסות העולם הללו מעלות וחסרונות, אבל חשוב להבחין בכך שזהו ליבת הענין, וחובה לעסוק בו ולבררו.

    בנוסף יש לציין כי חובה להבחין בין מקומות שונים בחו"ל. את עולם הישיבות בחו"ל ניתן לחלק באופן כללי לשני סוגים: המודל ה"בעל'בתי" והמודל הישיבתי. המודל הבעל'בתי מורכב מציבור מודרני שבאופן כללי אינו מבוסס על אידיאל של גדלות תורנית אלא רואה ביהדות בעל'בתית את האידיאל. מודל כזה בודאי לא יקרוץ לאף אחד בארץ, מאחר והוא אינו מצמיח גדולי תורה, ובאופן כללי אינו חותר למצויינות דתית. המודל הישיבתי בחו"ל הוא מה שנוגע יותר לעניננו, מאחר ולמרות שהוא מבוסס על אותם אידיאלים של עולם הישיבות הישראלי – אידיאל התלמיד חכם והמצויינות הדתית – הוא עושה זאת בצורה יותר מתונה ומתוך הבנה שהאידיאל אינו מיועד לכולם באותה מידה. כמבואר לעיל, מתינות זו אינה נובעת מהשקפה שונה, אלא פשוט ממנטליות מתונה יותר המכילה מגוון רב יותר של צבעים מאשר השחור והלבן.
    איני יודע כמה קל יהיה לייבא תפיסת עולם כזו למזרח התיכון, שהמנטליות בו באופן כללי היא הרבה יותר קיצונית מאשר במדינות המערב. אבל מאחר ובסופו של דבר מדינת ישראל היא מדינה מערבית, סביר להניח שאפשרות כזו תתכן ברמה כזו או אחרת.

  • 1. אכן, בינתיים אי אפשר להשאיר אדם חרדי , במידה מרגיעה של בטחון כי ישאר דתי ממש, ללא הרגשת שייכות לעולם התורה.
    2. בינתיים אי אפשר לחנך אדם כשייך במידה זו או אחרת אבל משמעותית לעולם התורה ללא לימוד של כמה שנים בישיבה גבוהה. זה אפשרי גם עם לימודי חול בתקופת התיכון. דלתי חלק מהישיבות (ולא בהכרח מהגרועות שבהן) לא ננעלו.
    3. אכן, להחלטה "לבזבז" שנים בישיבה, יש מחיר כלכלי. הדת שווה משהו. אבל המחיר הכלכלי במקרה ויש רקע של לימודים כלליים (נניח ברמה של בגרות) אינו קטסטרופלי.
    4. מצד שני, ההחלטה לעזוב אינה צריכה להיות מלווה בהרגשות אשמה. שבר אישי מפח נפש ובושה. הבושה (וגם האחרים) ייפתרו ככל שהתופעה תתרחב.
    5. הנקודה של התנתקות מבית מדרש בגלל אי האפשרות להתפשר על "דף יומי" מובעת הרבה אך לדעתי הינה אתוס ותו לא. הניתחוק הינו מסיבות אחרות (שהעיקריות שבהן הן הקושי ואי הרלוונטיות או השיעמום שבחומר והעובדה כי החינוך הישבתי הרגיל מבוסס על שיוך סוציולוגי ותו לא.
    6. החינוך הסוציולוגי הינו גם הסיבה העיקרית לירידה בשמירת מצוות ולהיטמעות תרבותית (מלבד עוד סיבות ידועות כמו הטענה הנפוצה כי מדובר בנבואה המגשימה את עצמה, מי עוזב את הישיבה? מי שבין כך אינו הפרומר העמוק). כאשר זה החינוך מדוע שעם רפיון הצבת החברתית לא תהיה הדוניסט? וכל עוד תהיה הדוניסט קשה לצפות כי החברה החרדית תקבל אותך (לא שהחברה החרדית בוחלת בפועל בהדוניזם, זה טבע האדם, אלא שאצלה הוא מרוכך בהרבה – במסגרת האפשרויות הכלכליות והדתיות. נודה שקוגל עם מלפפון חמוץ ב"מסעדה" בבני ברק גם אם מניעיו דומים לארוחה מעולה במסעדת יוקרה בשרונה הוא בכל זאת משהו מרוכך יותר. נכון שהעשירים יודעים ליהנות ועוד איך אבל תמיד סולחים לעשירים שנזקקים לכספם).
    7. אכן הטענה כי המסגרת החרדית מכווינה וחונקת, נכונה, כאמור. כל עוד החינוך יהיה סוציולוגי בלבד – וזה המצב האמיתי היום – אין לכך פתרון. זו רעה חולה ששרשיה עמוקים וזוקקים דיון נפרד.
    8. ההערה אודות המשבר האמוני תוארה במאמר באנדרסטייטמנט. יש בעיה חריפה. ניתן לפותרה אך לא מתוך המסגרת החרדית הגרעינית הקלאסית.
    9. אגב, דילמת נאמנות וגישת ה"מ היפית" אינה מליבת הבעיה, היא סתם עיסוק בתסביך פרטי של הרבה אנשים. מצד שני יש להדגיש שביקורת פנימית בתוך המחנה נחשבת אצל אנשי המחנה ככפירה בעיקר.
    10. המודל של חרדיות חו"ל אינו חדש והוא הפתרון האולטימטיבי. לצערי, כפי שמציין הכותב, החרדיות הישראלית רחוקה ממנו. גרוע יותר – היא בנויה על אדנים שחברתית ורעיונית קבלת הפתרון הזה תזעזע את החברה החרדית. ניפוץ המכשול הזה קשה מאוד ויבוא רק מלמטה למעלה. בסופו של דבר הכורח הכלכלי ינצח, השאלה היא באיזה מחיר.
    11. בית מדרש לאמונה וערכים – נחוץ, אבל צא וראה איך הורגים אפילו אדם סופר שמרן כמו פייבלזון. והרי ברור שתשובות אמיתיות לפערי דת – מוסר – מדע הן רדיקליות הרבה יותר. בסדרי גודל. צא וראה איך חברי הפורום החרדים של עצור כאן חושבים (ז"ל) שמרו בקנאות על אנונימיות.

  • מאמר מרתק אך לדעתי מורכב מאד מחוויה אישיתצשל הכותב. אחי ואני למדנו בבית ספר יסודי חרדי ועברנו למוסדות ציונות דתית בהמשך דרכנו. רובנו עברו אחרי הישיבה התיכונית לישיבה גדולה חרדית ופרט לאחד מאיתנו עברנו לישיבת הסדר, אקדמיה והלאה.
    המסלול שעברנו ששילב חרדיות מתונה והכנה לחיים היה ועודנו נכון בעיני ולו היו מוסדות חרדיים מוכנים לקלוט את בני הייתי שולח אותם לשם בשמחה.
    החברה החרדית בה גדלתי, בשנות השבעים, שונה מהותית מהחברה החרדית היום. מה שקוראים עכשיו 'חרדיות קלאסית' לא היה קיים כמעט בכלל. כל הורי החברים שלי בתלמוד תורה עבדו. בודדים למדו בגיל מבוגר בכולל. ממש יחידי סגולה. ההערצה למי שהקדיש חייו לתורה נבעה בעיקר מכך שזו לא היתה הדרך הסלולה. זה היה נדיר. כאשר חיי אברך נעשו המיינסטרים ירדה קרנו של האברך, כי כולם אברכים.
    חינוך לאהבת תורה ויראת שמים מתחיל לעניות דעתי בבית. אם בבית רואים אהבת תורה אז יש סיכוי לכך. אם לא, אז לא יעזור כלום.
    מנגד החברה החרדית הקלאסית מנדה את החרדי העובד וגורמת לו, בתגובה, לבוז לחברה זו.

    • אני מודה לכותב המאמר.
      אני לא מונה את עצמי לקהילה הקדושה הזו, אבל מתוך מאמרו אני עכשיו מכבד ומעריץ אותם יותר.
      בתקוה שיוכלו ליישם את מערכת החינוך של חו"ל כמו שהוא כותב.

  • מאמר לדעתי מאד יפה כתוב נעים לקריאה, וגם כיף לראות בין השורות שאתה לא עף על עצמך.
    כמו שכתב בצלאל כהן גם לדעתי החלוקה לשלש דורות קצת מבלבלת.
    מה גם שצריך לשים קו מאד ברור בין בוגרי ישיבות תיכוניות (מערבא וכדו') שכן נכנסים לעולם הגדול עם הכלים הדרושים להתמודדות הזו. לבין החרדים הנפתחים שכחלק מהמעבר לעולם הגדול עושים איזשהו ניתוק שגוי ובונים סולם ערכים קצת עקום ואפרורי לגבי מה הם עכשיו ומה הם רוצים להיות.
    חרדי שיוצא לעבוד ובעקבות זאת הוא מספר לכולם איך הוא יוצא ומבלה והולך למשחקים של מכבי ורואה סדרות, הוא לא חרדי פתוח, הוא חרדי טמבל…

  • לענ"ד כל העניין של החרדים העובדים והתחושה כאילו הם נחותים הינה נובעת מדימוי עצמי נמוך ומדומיין ואין לה שום קשר למציאות, העובדה היא שכאשר מגיע בן תורה שעושה חיל בחייו הגשמיים וגם הרוחניים, כל עוד שאין יציאתו לעולם הגדול משפיעה באופן מוחשי ומהותי על מצבו הרוחני ועל סגנון החיים שהוא מנהל, הוא מתקבל בכבוד רב ובהערכה ברוב הקהילות החרדיות בארץ (מלבד מקומות זניחים ושוליים).
    אני מסכים עם הכותב שציבור העובדים החרדיים צריך להרגע עם הנגיטיביות והביקורת הפנים חרדית ולהבין שבדרך כלל הדחיה החרדית היא לא מעצם השילוב של תורה ועבודה אלא מהירידה הרוחנית הקשה שנלווית אליה.

    • אני חושב שהינך צודק ברמה חלקית בלבד. אם אברך שיצא לעבוד ירצה להיות חלק מקהילה של אברכים, והוא מוכיח רצינות ויראת שמים, מצד אחד כן יעריכו אותו בתור אדם רציני וערכי, אך מצד שני הוא יכנס לסטטוס של "בעל'בת", סטטוס שנתפס כנחות יותר מסטטוס של "אברך" (ללא קשר לכמות השעות שלומד). כך שאמנם יעריכו אותו כ"בעל'בת רציני", היינו: אמנם רציני, אבל עדיין "בעל'בת".
      כמובן לא כולם כאלו. אבל זו האוירה שהרחוב הליטאי-ישיבתי משדר. והנפקא מינה הכי גדולה למעשה היא, שאברך יחשוש לצאת לעבוד אפילו אם לדעתו עליו לעשות כן, בגלל שהסטטוס החברתי שלו ירד.
      למותר לציין שבהיסטוריה זה אף פעם לא היה כך, ובבית הכנסת של העיירה בליטא לא הרגיש הסנדלר שהוא בסטטוס נחות בגלל שהוא לא לומד בכולל קובנא… (כשכמובן הסיבה לכך היא בגלל שהיום להיות אברך זו הנורמה ואילו אז לא היה כך).

    • תודה על המאמר רציתי לציין כי רוב הנושאים המדוברים, נידונו לעומקם במאמר
      של הרב אהרון ליכטנשטיין שנקרא" טובה חכמה עם נחלה" אפשר למצוא תובנות
      חדשות לסוגיה בקריאת המאמר הנ"ל.

  • לעניות דעתי נושא החרדים העובדים איננו רק טכני בעיקרו אלא מהותי מאד .

    המושג חרדי זהו אדם שחרד לדבר ה' ורוצה לקיים את דברי התורה בשלמות .

    התורה מכוונת אותנו לחיים רוחניים שעיקרם יהיה לימוד התורה וקיום המצוות .

    אחד הכלים החשובים לקיום התורה והמצוות הוא לפרנס את הבית כידוע אם אין קמח אין תורה .

    אבל כאן נשאלת השאלה מה העיקר ומה הטפל .

    במסגרת החרדית הנכחית , אמנם המקובל הוא שלא לצאת לעבוד והיציאה מוגדרת כדבר שלילי .
    אבל כל חרדי שישאר עם היראת שמים ועם ההבנה של מה העיקר ומה הטפל בחיים .
    גם אם הוא יצא לעבוד וגם אם הוא ילמד באוניברסיטה
    הוא יקבל מקום של כבוד בחברה החרדית לא יהיה לו שום בעיה להכניס את ילדיו לכל מוסד שהוא ( כמעט ) ולהיפך יכבדו אותו יותר .

    כמובן שצריך להיות חכם ולשמור על קודים מסוימים
    אבל אלו דברים שוליים בהחלט ולא מהותיים .

    ( ברצוני לציין מהיכרות אישית על אחד מאלו שמשמשים במועצת גדולי התורה שבהיכרות שלי איתו לפני שנים ידעתי שבמשך כל צהרים במשך זמן מה היה עושה עסקאות נדל"ן .
    רק בשביל לשמור על הקוד החברתי עשה את זה בשקט ,
    הדבר כלל לא הפריע לו להגיע לפסגה של המיינסטרים החרדי )

    במקרים רבים של החרדים העובדים , לרוב בגלל חוסר עצמאות והתבטלות לחברה .
    נוצר סתירה בין המושג חרדי למושג עובד .
    על אף שבעצם הדברים אין בזה שום סתירה ולהיפך.

    חושבני שעיקר החינוך במוסדות החינוך כפי שמתאר הכותב הוא מהו בעצם יהודי , מה העיקר ומה הטפל ,
    מהו בעצם חרדי – חרד לדבר ה'
    ודווקא שם דברים שנחשבים כמובנים מאליהם במוסדות אחרים , מוטלת אחריות כפולה על המחנכים שם להחדיר את המושגים הבסיסיים של מהו יהודי ומהו חרדי
    לתלמידיהם .

  • מאמר נפלא שלא מתיימר באמת לפתור ולהבין וזה .וזה יפה כי השאלות תמיד טובות והתשובות יהיו רק כשיבוא המשיח או כשכבר המציאות תיהיה שונה ואז זה כבר לא תשובה אלא מציאות
    אבל לעצם העניין ,אני חושב שכותב המאמר מתייחס לאנשים שלא למדו בישיבות "המצוינות" ולא הצטיינו בהם
    לעומת זה יש אנשים שלמדו בשתי ישיבות הטובות ביותר שיש לחרדיות והיו שם טובים יותר והולכים לאקדמייה ולעבודה מחמת הגשמה עצמית
    ואין להם שום רגשי נחיתות . ההפך הם תמיד שומרים על להיות טובים יותר בידע ועומק תורני מאחייהם "האברכים" אולי הם לומדים בפועל פחות שעות ביום ויכול גם לעבור ימים ללא לימוד אבל הם זוכרים מה עושים בישיבה ובאברכות והם פשוט עושים את זה מהר יותר ומתומצת יותר (הרי אפ פספסת סדר א שבוע בישיבה אתה יכו להשלים את זה בשתי דקות של דיבור בלימוד עם הבחור המתאים )
    הם מתחחזקים לעצמם חברותא טוב שלומד רציני כל השבוע וממצים ממנו את מה שלמד במהירות ותמצות
    וגם מרחיבים אופקים במה שנקרא מדע
    ומצליחים בעבודתם ובחייהם
    והם מעוננים בחינוך החרדי למרות הביקורות הרבה שלהם עליו .וגם לעצמם וגם ל"חילוני" הם אומרים את החסרונות הרבים אבל גם את המעלות שעדיין עדיפפים על פני כל חינוך
    והם יודעים שוודאי היום בשביל שהילדים יגדלו ערכיים הם צריכים את החינוך החרדי תוך סינון כמה שיותר עיוותים
    ועלייהם המאמר לא נוגע
    וחוששני שהקוצה שכותב המאמר דיבר עלייה פחות מתעסקת בלמה ואיך ומהות ומשמעות בשביל שהם יעשו צעדים שכותב המאמר דיבר עליהם

  • נדמה לי שהכותב יוצא מנקודת הנחה לא נכונה.

    הקב"ה אמר לאדם הראשון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". פיתוח העולם הוא המטרה שעומדת לאדם, פיתוח גשמי ופיתוח רוחני.

    הבריחה לעיסוקים רוחניים תיאורטיים, והצדקתם בקיומו של עוד עולם (העולם הבא שבו דברים נמדדים אחרת), זה לא מה שהקב"ה ציווה. זה סוג של יצר האדם שאינו מעוניין להתמודד בעולם.

    ונניח שאדם עושה זאת לעצמו, מילא.

    מגיעה חברה שלימה שאינה עוסקת בקיומו של עולם, חיה על חשבון מיסים של אחרים אבל עוסקת בתעמולה שיש לה "עגלה מלאה".

    נדמה שאין דבר שפל יותר בעולם מחברה שמסבירה כמה אין ערך לעבודה בשביל להרוויח כסף ולצבירת כסף, אבל עוסקת בכל מאודה בניסיונות להוציא ממך את הכסף שהרווחת בעמלך למטרות "חשובות".

    לכן אחד הדברים החשובים בחינוך זה לא לפסוח על שני סעיפים.

    לילד צריך להסביר בכל גדול וברור, שאנשים ששולחים את ילדיהם לחדר בשביל לפגוע ביכולת שלו ללמוד פרנסה ולקדם ולהתקדם, הם לא לכתחילה, הם גם לא סוג ג', אלא לפי חז"ל הם בכלל סוג ד', שהרי נכתב במפורש גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, ואנשים אלו לא בטוח אם בכלל יש להם יראת שמים או שהם עובדים את הדמיוניות שלהם (בקנה מידה גדול ראינו זאת בסאגת "אומן" של חסידי ברסלב בראש השנה האחרון – אצל רובם זה פשוט לא מגיע לצורה כזו קיצונית, אלא זה יותר מתון).

    כמו שאנו מבחוץ רואים את אנשי צפון קוריאה, כך צריך לראות חברה זו (ושוב בגלל שחז"ל אמרו גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, כמובן לא להסתכל על האזרח הפשוט בצפון קוריאה, אלא על דרך ההנהגה).

    מנגד כמובן שהקב"ה ברא את כל יצוריו בעולם לתועלת. צריך לראות גם בציבור זה את הדברים הטובים, שאפשר לראות כמו מסירות ללימוד של אלו שיש להם מסירות ללימוד, חשיבות חינוך הילדים להתקדמות ולשאוף למעלה, יכולת חיים בצניעות( להבדיל מדקדוקי עניות), יש נוכחות לחשיבות של עיסוק בנושאי בין אדם לחברו (להבדיל ממימושם כמובן, בפרט בהנהגה הציבורית). מובן שכל מעלות אלו יש גם בציבורים אחרים אבל שם זה יותר מרוכז.

    אבל עדיין אסור שדיבורים יפים יסנוורו אותו, צריך לחיות בהבנה שמדובר באנשים טועים ומטעים ועיקר דיבוריהם על "העגלה המלאה", נועדו להסוות את המצב האמיתי שיש להם עגלה מאד דלה…

  • אני אולי כותב ממקום מתנגד, אבל בעיני הבעיה היא מהותית ותורנית.

    החרדיות כמו ההלכה בנויה כולה על תודעת המשכיות מוחלטת, כך שגם אם מעשית נעשים שינויים מדור קודם הם נעשים מתוך הרצון להמשיך.
    חרדיות [וגם בעצם כמו ההלכה] מעצם מהותה לא נבנית בצורה מתוכננת וגם לא בסדר של סוצוילוגיה ואח"כ אדיאולוגיה.

    משכך היא נבנית כולה סביב בית המדרש [לעדותיו השונות], ואינה נבנית מכוח הוגי דעות מסודרים.

    כשציבור שאין לו גדולי תרה ובית מדרש משלו, ועכשיו מתכנס ואומר בוא נקים כאלו בשבילנו, חרדיות זה כבר לא.

  • הרב שטיינברגר היקר מאד – מאמר נפלא שנכתב על ידי אדם נפלא [למי שמכיר..]. ישר כח ותודה רבה! נהניתי מאד והלואי והדברים יתגשמו בפועל.
    Maxmen – אינני מכיר אותך ואתה שומר על אנונימיות אבל הביטויים "נאציזם" "וסלקציה" הם מזעזעים ביותר. נא לרכך את הסגנון.

  • ממליץ לראות תשובתו של ה"פחד יצחק" משנת תשי"ד (תשובה צד עמ' קפד-קפה) למכתב ששלח לו בחור שעמד לעזוב את הישיבה ולהתחיל ללמוד ולעבוד וחשש מ"חיים כפולים".
    הרב הוטנר אומר שהוא מעולם לא היה מסכים לחיות חיים כפולים. ולהיפך "כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו" – דהיינו מי שכל חייו מסודרים וקשורים לנקודה אחת במרכז המעגל אינו צריך לדאוג לכפילות. וכל נקודה חדשה שרוכשים כגון עבודה רק מרחיבה את העיגול.

  • ״ברור לכל שהיציאה לעבודה נובעת מהצורך להתפרנס, ולא מאידאל נשגב יותר. עם זאת, הם אינם רואים ביציאה לעבודה כישלון אלא דרכו של עולם״. הקדוש ברוך הוא נתן לגבר היהודי לפי כל השיטות שתי דרישות שלכאורה סותרות האחת את השניה. האחת: ללמוד תורה על מנת לעשות. והשנייה: להקים משפחה תוך לקיחת אחריות אישית על פרנסתה. מן ההכרח שיש דרך לחיות כאן בעולם שלנו (!) תוך מילוי בהידור של שתי הדרישות האלה. ודרך זו על כל יהודי ויהודי למצוא לפי סגנונו וכישוריו.

  • יש כאן בעיה רצינית מאוד שהכותב מתחמק להתמודד אתה העליתי את זה כבר בסדר שני בפוסט השביל והשוליים בן אדם מטבעו שואף להיות בפסגה אם זה נשיא בית משפט העליון ראש ממשלה רמטכ"ל מיליארדר פרופסור גדול זמר גדול או להבדיל אלף אלפי הבדלות תלמיד חכם גדול איך אמר נפוליאון מי שלא שואף להיות גנרל אף חייל פשוט לא יהיה היהדות בנויה על חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב ברגע שהשאיפה הזאת נעלמת מחליקים במדרון אין מצב ביניים לדתיים לאומים אין כמעט דור רביעי או שהם נהיים חרדים או חילונים זו עובדה והייתי מתקדם עוד שלב לימין החילוני גם אין דור רביעי ובטוח דור חמישי זו עובדה בשטח אני גדלתי בארצות הברית ואני מכיר את המנטליות שם ישר והפוך אפילו שם הם הגיעו למסקנה שאם הם רוצים לשרוד הם חייבים שלפחות שליש מבני הקהילה ימשיכו בכולל והם דואגים לזה גם בחצרות החסידיות שלא לדבר על עולם הישיבות בארצות הברית ששם זה כבר מעל 40% כל הסיפורים היפים של נהנה מיגיע כפיו כותב הסטייפלר בחיי עולם שזה היה בתקופה שהרחוב היה ספוג ביראת שמיים וגם אז חלום של כל אם יהודיה ואב יהודי שאם הם לא זכו לפחות שילדיהם יזכו להיות תורתם אומנותם ולכן באמת בזיון תלמיד חכם חמור מאוד [גם את זה כתבתי בפוסט השביל והשוליים] כולם מכירים את השיר הזה על המילים שאמא יהודייה בוכה בהדלקת הנרות
    וזכני לגדל בנים ובני בנים
    חכמים ונבונים
    אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת
    זרע קודש בה' דבקים

    ומאירים את העולם בתורה
    ומעשים טובים ובכל מלאכת
    עבודת הבורא
    היא לא מבקשת אקדמאים ולא מבוססים כלכלית ולא שיביאו פרנסה כל ילד מכיר את המשנה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות [גיוס] ועול דרך ארץ [פרנסה] זו עובדה אני מוכן להתחייב על זה שלא יהיה דור רביעי לחרדים החדשים או שיחזרו להיות חרדים קלאסים או ח"ו חילונים עם עובדות לא מתווכחים

    • נכון מאד. ולכן מה שבדרך כלל קורה בעולם הישיבות כאשר בחור מקים בית ולא מוצא סיפוק בלימוד וכן בנוסף יש קושי בפרנסה מוצא עבודות הזדמנות.
      ובנוסף שרואים בתקופת האחרונה בחוש שלא לחכמים לחם. גם אנשים עם עבודות מבוססות לא מצליחים כל כך.

  • מאמר נאה. אבל, ישנה טעות מהותית בהבנה של יחסי אידיאולוגיה-חברה למי שחושב שמגבשים אידיאולוגיה לחברה שנוצרה. באופן די מובהק מבחינה היסטורית, חברות נבנו על גבי אידיאולוגיה שסחפה אנשים וקנתה לה אחיזה בחברה. כמובן, דווקא במצב כזה לפעמים נוצרת חברה שמעשיה הם התגבשות של האידיאולוגיה למרות היעדר הלהט והתבונה האידיאולוגית, כמו למשל החברה הציונית-חילונית כיום. אבל לגבש אידיאולוגיה לחברה קיימת זו פשוט חוסר הבנה של מהות המושג 'אידיאולוגיה'. ולגבי החברה החרדית משתלבת (אני דווקא אהבתי את המונח למרות שאני מאוד רחוק מהחברה הזו ג.נ.) האמת המרה היא שאין לה אידיאולוגיה. חלק ממנה הם אזרחים חופשיים שהאידיאולוגיה שלהם היא ישראלית- חרדית (משתלבת, אמרנו) ורובה הגדול בנוי מההדוניזם הישן והרע… לא נעים לשמוע אבל זו האמת. בקיצור, יש לך אידיאולוגיה – תנסה לסחוף חברה. אין לך אידיאולוגיה – אל תצדיק את הקיים. זה פשוט לא יצליח!
    בהצלחה

    • תגובה מדהימה. סוף סוף מישהו אומר לחברים באתר את האמת גם אם היא לא נעימה…

  • מהנסיון של העבר אפשר ללמוד לעתיד, החזו"א כשהתייחס לפא"י אמר אני מו"ה לזרעים כמו להלכות דיעות, הבסיס להצלחה ולהשתייכות לכלל ישראל, היא קבלת הכוונה של גדולי ישראל שציבור המשוייך, ליטאי-ליטאי,חסידי-חסידי, מזרחי-מזרחי, מבלי לטשטש את האמת. בשנות התש"ל עד תש"מ הישיבות התיכוניות כביכול העמידו עצמם משוייכים לגדו"י, אבל האמת שרוב רובם לטשו עיניים למזרחי. וזהו טעות בסיסית ולכשלון, סוף מעשה במחשבה תחילה. לא לעגל פינות. למצות את עצמך כפי מקום בו הקב"ה כיוונו, למיצוי מקסימלי בציות רוחני לבניית הבית חינוך הילדים ולצמיחה אמיתית של אדם -בן תורה שואף לגדול, בידיעת התורה, בקיומה, בתפילה, שיהדות זהו ציר חייו, ולא פירעון חוב של תהיה יהודי בביתך ועובד בצאתך. רק כך יהודי עובד בחו"ל נשאר בן תורה. לא יהודי דף יומי. יהודי שואף בידיעת התורה, יהודי מחכה להוסיף כל כוחותיו לעבודה רוחנית, ולא רק כדי להשתייך לחברה

  • כתבה מאד מעניינת, פותחת צוהר בשבילי לעולם החרדי. בפועל יש להבין כי לאור הגידול הטבעי המשמעותי במגזר החרדי אין מנוס מגידול השילוב של האוכלוסייה החרדית בעולם העבודה, אחרת לאותם אלו שדבקים בדרך התורה בלבד, החיים לא יהיו חיים בפשטות, אלא חיים בדלות איומה ועובדה היא שלאורך הדורות מרבית היהודים עבדו לפרנסתם, ובכך גם דאגו לממן את אותם התלמידים שתורתם אומנותם (מציעה לקרוא את פנקסי הקהילות של העיירות במזרח אירופה טרם השואה, את תחושת הגאווה של בני העיירות, גם אלו שהתרחקו מדרך התורה, לישיבות שהיו בתחומן ואת זה שאותו ישיבות ריכזו בהן גדולי דור ותלמידי חכמים, השמנה והסלתא, וכיצד הקהילה העובדת דאגה לקיומן ושגשוגן של אותן ישיבות)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל