כשכל מה שנשאר הוא מסגרת

במאמרו "לצאת לעבוד בלי לרדת ברוחניות: על עבודת ה' ועבודת החולין" מתאר מוישי רוזנצוייג את ההתדרדרות הרוחנית של האברך היוצא לעבוד:

הכשרות כבר אינה מוקפדת כפי שהיתה, התפילות אינן מתנהלות באותה רצינות, ההקפדה על צניעות נחלשת, הנהנתנות נעשית לאורח חיים, ערכים זרים תופסים מקום, ובכלל התורה והמצוות נדחקות הצדה ונעשות למין פולקלור זהותני חסר עומק.

קראתי ביקורת זו על בני הישיבות היוצאים לעבוד ברגשות מעורבים. מצד אחד, הבנתי על מה הוא מדבר. לא ניתן להתעלם מכך שיש אנשים שעם יציאתם לעבוד נעשים 'מודרניים', כפי שנהוג לקרוא לכך. אולם האם נכון לתלות את הקולר דוקא ביציאה לעבודה? אני פוגש יום יום אנשים העמלים לפרנסתם ולא ניכרת עליהם שום ירידה רוחנית.

עולם הישיבות בן זמננו מטפח למרבה הצער אנשים שהחיים הרוחניים שלהם תלויים כמעט לחלוטין במסגרת החברתית. משום כך, ברגע שהם עוזבים את המסגרת ויוצאים לעבודה, המחויבות התורנית שלהם מתפוגגת כמו אוויר מבלון

בקהילה שאליה אני משתייך היום, המוגדרת לכל הדעות קהילת בני תורה, למעלה מחמישים אחוז עובדים. ולא מדובר רק ב"כלי קודש" – מלמדים בחיידר, משגיחי כשרות וכיוצא באלו, שאליהם ככל הנראה רוזנצוייג אינו מתייחס. אנשי הקהילה עובדים במגוון רחב של עבודות 'חול' ואינם סובלים מירידה ברוחניות. האחד מנהל אולם תצוגה גדול, השני בעליה של רשת קמעונאית, השלישי איש מחשבים והרביעי רואה חשבון. הלבוש שלהם ושל משפחתם דומה לשל האברכים, אורח החיים שלהם אינו נהנתני, נותרת אצלם הערכה גדולה מאוד ללומדי תורה והם באמת ישמחו אם ילדיהם יהיו אברכים. בקיצור, הם אינם מפגינים אף אחד מהתסמינים שמתאר רוזנצוייג. לאחרונה נערכה הכנסת ספר תורה בקהילה. סופר הסת"ם, שלא הכיר את הקהילה, אמר בסיום האירוע: "לפי הריקודים והשמחה שהיו כאן – רואים שזו קהילה של בני תורה." הוא בוודאי היה מופתע לשמוע שלפי ההגדרות המקובלות, רוב בני הקהילה הם "חרדים עובדים".

איני מקבל אפוא את טענתו של רוזנצוייג, שהירידה הרוחנית של היוצאים לעבוד נובעת מהחינוך הליטאי גופו. העובדים בקהילתנו אינם אמונים על משנת התניא ותורת הרב קוק אלא על נפש החיים והחזון איש. הם בוגרי ישיבות ליטאיות והדתיות שלהם היא דתיות ליטאית. אבקש להציע הסבר חלופי לירידה הרוחנית של רבים מהיוצאים לעבוד. טענתי היא כי אחת הסיבות העיקריות לירידה הרוחנית היא התלות שלהם במסגרת החיצונית. עולם הישיבות בן זמננו מטפח למרבה הצער אנשים שהחיים הרוחניים שלהם תלויים כמעט לחלוטין במסגרת החברתית. משום כך, ברגע שהם עוזבים את המסגרת ויוצאים לעבודה, המחויבות התורנית שלהם מתפוגגת כמו אוויר מבלון.

 

הטוב והפחות טוב בהשפעת החברה

כתב הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם" (הלכות דעות ו, א).

הרמב"ם מצביע על עובדה חברתית: האדם בטבעו מושפע מהסביבה. לדעתו, אין ביכולת האדם להיות בחברת אנשים ולא להיות מושפע ממעשיהם, שהרי הוא אינו מציע לאדם לפתח חוסן נפשי ולהתגבר על השפעת החברה, אלא מורה לו להתרחק מהחברה הרעה.

הרמב"ם אינו סבור שהשפעה סביבתית היא דבר רע. אדרבה, העובדה שאדם מושפע מהחברה יכולה להיות כלי נהדר לעבודת ה'. ואכן, החברה עשויה לעזור לאדם גם בסור מרע וגם בעשה טוב, כלומר גם בהצבת גדרים וסייגים לדברים לא ראויים שאין דרך לאסור אותם על פי חוק, וגם בדחיפה לעשיית דברים טובים בשביל הפידבק החיובי וההכרה החברתית.

אדם אמור לפעול מתוך ערכים פנימיים אמיתיים, ולהשתמש בחברה כדי לעזור לו לחיות על פי ערכים אלו. עליו להחליט מהן הדרכים הטובות והנכונות ללכת בהן, ובהתאם לכך לבחור את האנשים שיהיו הסביבה המטפחת להנהגות אלו.

לצד ההכרה בעובדה פסיכולוגית זו, הדבר החשוב ביותר העולה מן הרמב"ם הוא הידיעה שלמרות ההשפעה החברתית הבלתי נמנעת, האדם אינו עבד של החברה. הוא יכול לבחור באיזו חברה הוא חי וממי הוא רוצה להיות מושפע. אדם אינו אמור לעשות את כל פעולותיו רק בגלל הלחץ החברתי או רק כדי לקבל את ההכרה החברתית. אדם אמור לפעול מתוך ערכים פנימיים אמיתיים, ולהשתמש בחברה כדי לעזור לו לחיות על פי ערכים אלו. עליו להחליט מהן הדרכים הטובות והנכונות ללכת בהן, ובהתאם לכך לבחור את האנשים שיהיו הסביבה המטפחת להנהגות אלו.

 

כאשר ה"שלא לשמה" אינו מוביל ל"לשמה"

המערכת החינוכית שלנו הפנימה היטב את חלקם הראשון של דברי הרמב"ם: עובדת היותו של האדם נמשך אחר מנהגי הסביבה. בישיבות הקטנות לדוגמא משתמשים במודע בתכונה האנושית הזו. המוסד יוצר אוירה חברתית שתגרום לנערים להתנהג בדרך נכונה ופורט על היצר החברתי שלהם. בישיבות רבות טיפחו את שיטת ה"תפקידים": על בני השיעור השלישי מוטלים בתחילת השנה מגוון תפקידים בסדר יורד – מהחשוב לפחות חשוב. הגבאי הוא הבחור הטוב ביותר והוא נחשב מספר אחת, ה"אוצרניק" מספר שתיים, מי שדופק על הבימה בסוף הסדר הוא מספר שלוש, וכן הלאה. בני השנה הראשונה והשניה לומדים עד מהרה שכדאי להם להשקיע בלימודים, שכשיגיע זמנם הם יזכו לפחות להיות "דויפק".

גם בישיבות גדולות ובסמינרים יש עידוד מתמיד לעמוד בקריטריונים שהמוסד מקדם. בנות הלבושות בצניעות תזכינה להתמנות למדריכות בחלוף השנים, ובחורים שיגיעו בזמן לתפילות יזכו לשבת קרוב לראש הישיבה במעמד "הקבלת פני רבו" בחול המועד. ובכלל, רבני הישיבה ומורות הסמינר נותנים יחס חם יותר למתנהגים על פי כללי המסגרת, בתקוה ששאר התלמידים יפנימו שהציות משתלם.

אצל מספר לא מבוטל של אנשים, ה"שלא לשמה" מעולם לא הביא ל"לשמה". הם נעשו תלויים במסגרת החברתית, ולא הפנימו את הערכים שהיא מקדמת. גם אם הם שנים רבות בתוך המערכת, המניע המרכזי שלהם הוא הלחץ החברתי, האוירה, הדחיפה הסביבתית להתנהגות מסוימת

אנשי החינוך המטפחים גישה זו אינם מתכוונים לעשות את הלחץ החברתי למניע יחיד. הם יודעים היטב שעבודת ה' הפנימית היא עיקר האדם. אולם הם גם יודעים שהדרך הקלה ביותר לגרום לתלמידים לשתף פעולה עם המסגרת היא ההתניה של המעמד החברתי בשמירה על כללי המסגרת. התקוה היא שמתוך שלא לשמה יבואו ללשמה, ושמתוך מניעים חיצוניים יתחברו התלמידים למניעים הפנימיים – אהבת תורה ויראת שמים, ויהיו עובדי ה' באמת. ואכן, בחורי ישיבה רבים שהיו מונעים מכוח המסגרת החיצונית התבגרו, התחתנו והיו לאברכים רציניים. ברגע שעצרו לחשוב על החיים, הם גילו בתוכם רצון אמיתי להיות אנשי מעלה. אצל אנשים אלו השיטה הצליחה. אנשי החינוך השתמשו במסגרת בתור מניע, וה"שלא לשמה" אכן הביא ל"לשמה".

לצד זאת יש מספר לא מבוטל של אנשים שנותרו ב"שלא לשמה". הם נעשו תלויים במסגרת החברתית, ומעולם לא הפנימו את הערכים שהיא מקדמת. גם אם הם חיים שנים רבות בתוך המערכת, המניע המרכזי שלהם הוא הלחץ החברתי, האוירה, הדחיפה הסביבתית להתנהגות מסוימת. מבחינתם, החברה אינה אמצעי עזר להגשמת מטרות רוחניות חשובות אלא המטרה עצמה.

נשרטט את מהלך חייו של אדם מסוג זה. בנערותו הוא ראה כמה חשוב לאבא ואמא שהוא יהיה בישיבה 'מוצלחת'. הוא לא ממש הגדיר לעצמו למה הישיבה הזו מוצלחת, אבל קלט שהיא טובה יותר כי היא נחשבת (שהרי גם הבן של בלומשטיין שהוא ראש ישיבה מפורסם הלך לשם). בשנות בחרותו הוא הבין שמי שמצליח לומר סברות מרשימות יותר בשיעור יוכל להמשיך לישיבה גדולה מוצלחת. ומה עושה את אותה ישיבה למוצלחת? העובדה שכל הבחורים האומרים סברות מרשימות רוצים ללכת אליה. בישיבה הגדולה המוצלחת שהוא הצליח להתקבל אליה (אחרי שאביו הפעיל את כל הקשרים שביכולתו) הוא מבין שהמוצלחות האישית שלו תקבע כמה הוא 'יהיה שווה בשידוכים'. עם נישואיו, לאחר שהשווער נכנס לחובות עתק כדי לקבל אותו לחתן, הוא הולך לכולל (הכולל המוצלח ביותר, כמובן).

כמה פעמים לאורך כל שנות לימודיו הוא זכר שהוא עוסק בתורת ה'? כמה אנרגיות הוא השקיע בעבודת התפילה? האם אי פעם חיפש ב"סדר מוסר" דרכים להצליח יותר בעבודת ה'?

כעת, כשהוא יושב בכולל והחודשים והשנים עוברים, הוא מגלה פתאום שאין כל כך ערך ל"מה יאמרו" כמו בעבר. ההתמודדויות הן אחרות: פרנסה, ילדים, זוגיות. הוא מתחיל להרגיש תקוע. קשה לו לאכזב את השווער שקנה אותו בכסף מלא. קשה לו גם לאכזב את האשה שהתחתנה אתו בשל השאיפה שלה לחתן בן תורה. אבל מה לעשות – החיים חזקים מכל, והוא נאלץ לצאת לעבוד.

וכך הוא יוצא לעבוד, בתחושת כישלון מהדהדת. ואז מתחילה הירידה הרוחנית. אם כבר הוא כאן, מחוץ למסגרת, אז למה 'לדפוק חשבון'? למה שלא ייהנה? הכובע לוחץ והחליפה לא מתאימה למזג האויר, למה לא להוריד? איש לא יתפעל מהשטייגען שהוא עושה בכולל לעובדים בערב, אז לשם מה לקבוע עתים לתורה?

נדמיין לעומת זאת אדם אחר, שאולי לא היה ה'שפיץ' של הישיבה, וגם לא למד במוסד הכי 'מוצלח', אבל בשלב מסוים בחייו הוא עצר ותהה לאן פניו מועדות. הוא שאל את עצמו כיצד היה רוצה להיראות בעוד עשרים שנה: אדם ערכי ובן תורה או טיפוס שכל מעייניו נתונים למודל הרכב שלו ולמספר הנסיעות לחו"ל

נדמיין לעומת זאת אדם אחר, שאולי לא היה ה'שפיץ' של הישיבה, וגם לא למד במוסד הכי 'מוצלח', אבל בשלב מסוים בחיים הוא עצר ותהה לאן פניו מועדות. הוא שאל את עצמו כיצד היה רוצה להיראות בעוד עשרים שנה: אדם ערכי ובן תורה, או טיפוס שכל מעייניו נתונים למודל הרכב שלו ולמספר הנסיעות לחו"ל… התפתחה בו הכרה שהוא רוצה חיים בעלי משמעות ותוכן.

הוא הצטרף למספר שנים לכולל אברכים, כיוון שהוא ראה בכך מסלול חיים ראוי ונכון, אך ברבות השנים, עם התרחבות המשפחה, הוא הבין כי יהיה נכון עבורו לצאת לעבוד. אולי הוא אפילו התייעץ עם רב שהוא מעריך והסיק שזו ההחלטה הנכונה עבורו ושיציאתו לעבודה היא רצון ה'. כאשר הוא יוצא לעבוד הוא אינו חווה כל ירידה ברוחניות. הוא מבין שכאז כן עתה, הוא עושה את הדבר הנכון בעיני ה'. ואם הדבר הנכון הוא להתפרנס בשעות היום מיגיע כפיו, בשעות הערב הדבר הנכון הוא לקבוע עתים לתורה. וכך הוא אכן יודע את ה' בכל דרכיו, בזמן שהוא מתפלל ובזמן שהוא נופש, בהילוכו עם הבריות, בבנק שהוא מנהל ובמקומו הקבוע בבית הכנסת. בכל מצב הוא מתנהל ביראת שמים. הוא מלמד את ילדיו בלי רגשות נחיתות שלהיות בן תורה משמעו להיות אדם קדוש, ולוואי שהם יזכו למה שהוא לא זכה.

 

איך יוצאים מהמסגרת?

תארתי שני טיפוסים. שניהם התחילו מאותה נקודת מוצא, למדו אולי באותה ישיבה קטנה, והתחרו ביניהם על הצטיינות בהשגת המטרות שהמסגרת החברתית הציבה. אלא שהאחד הצליח בחייו הבוגרים להשתחרר מהתלות במסגרת ולקבל החלטה מודעת לגבי האופן שהוא רוצה לחיות את חייו, והשני נותר כל חייו שבוי בכבלים החברתיים. האם יש דרך להוציא אדם מתלות במסגרת לחיים עצמאיים ומודעים?

הדרך היא הטלת האחריות על האדם עצמו. זהו בראש ובראשונה תפקידם של ההורים והמורים, אך בסופו של דבר הוא חובת האדם כלפי עצמו. עלינו לחזור ולשנן לעצמנו ולילדינו שהימצאות במסגרת אינה פוטרת את האדם מאחריות. המסגרת היא רק כלי עזר. כל אדם בוגר מוכרח לבחור את דרכו, ואינו רשאי להטיל יהבו על החברה. להלן אציע שלוש תובנות הנובעות מהכרה של האדם באחריותו לחייו הרוחניים.

ראשית, החובה לבנות חיים בעלי משמעות מוטלת על היחיד ואך ורק עליו. לא על מוסדות הלימוד, לא על ההורים, לא על האשה – רק על האדם עצמו. בחורי ישיבה חיים בתחושה שהישיבה היא האחראית עליהם, ואם הם יישמעו לכללי הישיבה (או יצליחו לעקוף אותם) הם יהיו בסדר. גישה זו מקבלת ביטוי גם לאחר החתונה. שמעתי מהרב ברונר ז"ל שהיה מומחה לשלום בית, שבחורים רבים ניגשים לשידוכים בהנחה שהאשה תתקן את כל הפגמים שלהם. לאחר החתונה מתברר שהאשה אינה קוסמת ואין בכוחה לרפא את התסביכים האישיים של הבעל, והם מרגישים שנפלו בפח – כל הבעיות היו אמורות להעלם עם החתונה, והן נותרו על כנן; אין זה אלא שהאשה מתרשלת בעבודתה… הרב ברונר היה מדגיש כי זוגיות מוצלחת תלויה בהבנה שהאדם הוא האחראי היחיד על עצמו. אף מסגרת אינה יכולה לרפא את האדם באופן פלאי וזו אינה מטרתה. דבר זה נכון לגבי זוגיות, ונכון גם ביחס למסגרות חברתיות אחרות כמו מוסד לימודים או קהילה. הבשורה הרעה שבכך היא שעל האדם מוטל עול כבד. הבשורה הטובה היא שהוא תלוי רק בעצמו, ושאם הוא ירצה הוא יוכל להצליח והמסגרת לא תוכל לעכבו.

אם עבור אשתו וילדיו חיי הדחק של אברכות הם חיי צער, צריך האדם לחשב מסלול מחדש. עליו לעשות שאלת חכם ולבחון מתוך יראת שמים איזה מסלול חיים מתאים עבורו

השני הוא קבלת החלטות מתוך התמקדות בתנאי החיים. אדם אינו צריך למדוד את עצמו במידות של החברה, אלא במידותיו שלו. אדם הקונה ארון לחדר אינו הולך לחנות ומבקש מהמוכר את הארון הפופולרי ביותר, אלא מודד את החדר, בודק את הצרכים שלו וחושב מה הוא רוצה לאחסן בו, ורק לאחר מכן ניגש אל החנות ובודק מה הכי מתאים עבורו מתוך ההצע הקיים. באותו אופן צריך האדם לשאול את עצמו מה מתאים לו ולתנאי חייו. הוא אינו צריך לבחור את מסלול החיים שלו לפי הבחירה הפופולרית ביותר בחברה שבה הוא חי, אלא לפי תנאי החיים הספציפיים שלו. אם עבור אשתו וילדיו חיי הדחק של אברכות הם חיי צער, הוא צריך לחשב מסלול מחדש. עליו לעשות שאלת חכם ולבחון מתוך יראת שמים איזה מסלול חיים מתאים עבורו.

לבסוף, הפנמת האחריות האישית מביאה לעמדה שונה כלפי החברה כולה. האדם מבין שאנשים שונים זה מזה, ומה שמתאים לאחד אינו מתאים בהכרח לאחר. עולמו של הקב"ה הוא כמו תצרף הכולל חלקים רבים. אף חלק אינו זהה לאחר, ואם חסר חלק אחד – כל התמונה חסרה. כל אדם צריך לברר אפוא לעצמו מהם הכוחות המיוחדים שלו, מהן החוזקות שלו ומהן הנקודות החלשות, ומה הוא יכול לעשות כדי להשתלב בעולמו של הקב"ה.

כאשר האדם מפנים את גישת האחריות האישית – הוא מפתח חוסן פנימי, והוא מנהל את חייו מבפנים ולא מבחוץ. אם הוא יראה שאנשי הסביבה אינם הולכים בדרך ה', הוא ידע לעזוב אותם, כמו שאומר הרמב"ם, ולא יחשוש מפני 'מה יאמרו' מגוחך. ובעיקר, הוא ידע שגם אם הוא עוזב את הכולל ויוצא לעבוד, הוא עדיין יכול לבחור להמשיך להשתייך לחברת עובדי ה' ולראות בעצמו בן תורה. הוא לא ירגיש 'נפלט מהמסגרת' אלא אדם שעשה החלטה מודעת, מתוך יראת שמים, בהבנה שעד עכשו הוא מילא את חלקו בעולם באופן אחד וכעת הוא הולך למלא את חלקו באופן אחר.

כל אלו בונים אדם עצמאי, שהמניעים שלו הם פנימיים ואמיתיים. אדם זה ינהל את חייו בשיקול דעת נכון, וגם אם יעשה שינוי דוגמת יציאה מכולל לעבודה – הוא לא יחווה כל ירידה ברוחניות. הוא יתנהל בבהירות ובתחושת שליחות, ויזכה לחיים מלאי יציבות, ביטחון וסיפוק, כדברי הכתוב: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (ירמיהו יז, ח).

Photo by In The Making Studio on Unsplash