צריך עיון > סדר עיון > לצאת לעבוד בלי לרדת ברוחניות: על עבודת ה' ועבודת החולין

לצאת לעבוד בלי לרדת ברוחניות: על עבודת ה' ועבודת החולין

בני ישיבות רבים חווים משבר רוחני חמור כאשר הם עוזבים את ספסלי בית המדרש לטובת עולם המעשה. התשובה למשבר זה אינה "בתי מדרש לחרדים עובדים" אלא התעוררות רוחנית שתעלה על נס את עבודת ה' במסגרת עבודת החולין.

כ"ד אייר תשפ"ב

אין זה סוד כי החרדים העובדים מרגישים סוג ב'. העוזבים את ספסלי בית המדרש חשים כי החמיצו את ייעודם בחיים: לחיות חיי אברכות. השיח הרווח בציבור שלנו הוא שאם יצא האדם לעבודה, אל לו להפוך זאת לאידאל. עליו להכיר בכך שתפקידו העיקרי הוא להקדיש את כל חייו למען התורה ולהמית עצמו באוהלה. אם בכל אופן בחר אחרת, הרי זה בדיעבד, ומעמדו לעולם יהיה נחות משל האברך. לא זו בלבד, גם את דור ההמשך יהיה עליו לחנך שלא יעשו את 'הטעות של אבא', והמודל החינוכי שלהם לא יהיה אביהם מולידם אלא השכן האברך.

בשיחות שקיימתי עם חברים בוגרי ישיבות שיצאו לעבוד עלו תחושות כישלון, החמצה ואשמה. עבור מי שגדל מגיל צעיר על האתוס הליטאי של "אברך לכל החיים", היציאה לעבודה היא תעודת עניות המצביעה על חוסר יכולת להשאר בעולם הישיבות. צעד זה מייצר בנפשם דיסוננס חריף. מצד אחד עומד החינוך שקיבלו בישיבה, ומנגד ניצבת מציאות חייהם. סיפר לי חבר על הופעה בבין הזמנים שבה הוזמן אריה דרעי לנאום. בסיום דבריו קרא לבחורים: "תעשו שטייגען בישיבות! כי אם חלילה לא תלמדו טוב, אתם עלולים לצאת כמוני…" הדברים כמובן נאמרו בבדיחותא, אך הם מבטאים תפיסת עולם הרואה כישלון בעצם היציאה לעבודה.

כפועל יוצא, אדם חש שאם הוא כבר אינו חי את האידאל הגדול של האברכות, אז אולי הוא יכול לעשות לעצמו הנחות בכל שאר חיי הדת. הכשרות כבר אינה מוקפדת כפי שהיתה, התפילות אינן מתנהלות באותה רצינות, ההקפדה על צניעות נחלשת, הנהנתנות נעשית לאורח חיים

כפועל יוצא, אדם חש שאם הוא כבר אינו חי את האידאל הגדול של האברכות, אז אולי הוא יכול לעשות לעצמו הנחות בכל שאר חיי הדת. הכשרות כבר אינה מוקפדת כפי שהיתה, התפילות אינן מתנהלות באותה רצינות, ההקפדה על צניעות נחלשת, הנהנתנות נעשית לאורח חיים, ערכים זרים תופסים מקום, ובכלל התורה והמצוות נדחקות הצדה ונעשות למין פולקלור זהותני חסר עומק. הדוגמאות הנ"ל אינן מוכרחות המציאות, אך עמדה נפשית זו עלולה בהחלט להוביל לעיגול פינות.

במאמר זה ברצוני להעמיק במונח "דירה בתחתונים" על פי תורת החסידות ועל פי "בעל התניא", ולהוכיח כי יש הרואים בפרנסה מעלה גדולה ואף חלק חשוב בעבודת ה'. אין בהצעה זו כוונה לזלזל חלילה במקדישים עצמם לעמל התורה, או לערער על המרכזיות של לימוד התורה ביהדות. התורה היא חיינו ואורך ימינו ובלעדיה לא נתקיימו שמים וארץ. בקשתי היא לעודד את העובדים לפרנסתם ולהציע להם שפה בעבודת ה', שפה שתמנע את הירידה הרוחנית ותקרב אותם מחדש לעבודת הבורא.

אני קורא לחדש תנועה רעיונית חסידית שתהיה מחוברת למציאות הארצישראלית ותעניק משמעות גם לחיי המעשה. בכך אני מצטרף לדבריו של הרב שלמה שווירץ במאמרו מה קרה לרעיון החסידי, כי הגיעה העת לשוב לרעיון שבבסיס החסידות: קידוש חיי המעשה באמצעות גילוי האלוקות בתוך העולם הגשמי. הוא קורא לקהילות החסידיות לשוב ולהיות תנועה המעורה בחיי העולם. במאמר זה הייתי רוצה לפתח את קריאתו של הרב שווירץ ולדייק אותה.

 

להיות בלי ולהרגיש עם

טרם אגיע לרעיון המרכזי, הייתי רוצה לסקור כמה מן הפתרונות המוצעים כיום. בכתב העת "צריך עיון" לבדו עלה הנושא לפחות שלוש פעמים כנושא המרכזי ב"סדר עיון", ויש למעלה מעשרים מאמרים העוסקים באופן ישיר בחרדים העובדים, בזהותם, בהשקפתם ובהשתלבותם. דבר זה מלמד על נחיצות הדיון בנושא. אסקור בקצרה כמה מהפתרונות המוצעים באתר.

הרב דוד לייבל, מקימה של רשת בתי המדרש לחרדים עובדים "אחוות תורה" ומהדמויות הרבניות הבולטות בעשייתן למען החרדים העובדים, מציע במאמרו סתירת זקנים בניין – שינוי ושימור בעולם היהודי ליצור איגוד של ראשי ישיבות ומחנכים שיידרשו לסוגיית היציאה לעבודה ויחשבו על מענה הולם לאתגרים הניצבים בפני החרדי העובד. צעד זה ייתן גב תורני לעובדים ויבטל את תחושת הדחיה.

באופן דומה אך שונה מציע מתי הורביץ במאמרו דרושים רבנים לקהילה העובדת 'יבוא' רבנים מחוץ לארץ, שישמשו מורי דרך במודל חו"ל לקהילות של חרדים עובדים. יתרונם של רבנים אלה הוא יכולתם להבין את אתגרי המשפחה העובדת, את השחיקה הרוחנית שהחיים מזמנים לה ואת הצורך שלה במורה דרך רוחני המחובר לעולמו של בוגר ישיבה.

המסגרות הללו עלולות מבלי משים להביא את העובדים לאותה עמדה נפשית של עיגול פינות. כי אם היציאה לעבודה כרוכה באופן מובנה בנפילה רוחנית וההצלה היחידה לכך היא בית המדרש, מה יעשה העובד היוצא בעל כרחו מדי יום להרוויח את לחמו? הרי הוא לא יפסיק לעבוד. אם כך, היציאה תהיה עבורו תמיד נפילה רוחנית

הרב נחמיה שטיינברגר במאמרו חיידר משלנו מציע לנסח את האתוס של החרדי העובד דרך המודל החינוכי של חרדיות חו"ל, הרואה ביגיע כפיים צורך מעשי ולא אידאל. הקמת מוסדות חינוך ברוח זו תעזור להוריד את המתח סביב עזיבת בית המדרש, ובמקביל יישמר מקומו של לימוד התורה בראש הפירמידה.

לעניות דעתי, הגישה העולה מפתרונות אלה כמו גם מהצעות אחרות אינה יורדת לשורש הבעיה. היא מנסה להתמודד עם תחושת הכישלון מתוך האתוס הליטאי של "נאר תורה". פתרונות אלו מנסחים את הבעיה בתור "כיצד אמשיך להרגיש אברך גם אם אינני אברך?" אמנם העובד אינו מגשים את האידאל הגדול של חיי האברכות, אך לפחות במובן מסוים הוא ירגיש מחובר לבית המדרש ולישיבה. אם בעזרת רבנים חלופיים, אם באימוץ סממנים אברכיים חיצוניים ואם בנשיאת עיניים אל המודל החוצניקי. הצד השווה בכולם הוא תחושת ה'להיות בלי ולהרגיש עם'. המסר הוא: "אמנם יצאת לעבוד, אבל בחו"ל זה מקובל."[1] או: "אמנם יצאת לעבוד, אבל יש לך רבנים שזה לא כל כך נורא מבחינתם."

מנקודת מבט זו בלתי אפשרי למצוא פתרון שיתגבר על תחושת הכישלון הנלווית ל'יציאה' וממילא ימנע גם ירידה רוחנית, שכן בעצם ניסוח הבעיה טמונה ההודאה שיציאה לעבודה היא כישלון. במצב זה, איך נרומם את רוחם של העובדים? איך נטען את חייהם במשמעות אם היא נמצאת אך ורק בכולל חזון איש? פתרונות הסובבים סביב שאלת האברכות לא יביאו מזור.

כיום ניתן גם למצוא מסגרות תורניות המיועדות לחרדים העובדים ברוח זו, דוגמת הכוללים "אחוות תורה" מיסודו של הרב דוד לייבל ו"חלקי בעמלי" של הרב ברוך צבי גרינבוים. מסגרות אלו מנסות ליצוק תוכן רוחני לחייו של העובד בעזרת חיבורו מחדש לבית המדרש. אין ספק כי שכר גדול מגיע לכל הלוקח חלק במסגרות הללו, הן משתתפים והן יזמים ומארגנים. מדובר במלאכת קודש השומרת על גחלת התורה אצל משתתפי השיעורים, ורבים אומרים כי הן "החזירו להם את הטעם בלימוד". אולם חשוב לי להסב את תשומת הלב לגישה שבבסיס מסגרות אלו.

לעניות דעתי, גם המסגרות הללו הורתן באתוס הליטאי הרואה ביציאה לעבודה כישלון. ברוב הכוללים הללו לומדים דווקא גמרא ב"עיון" מתוך הרצון להרגיש "כמו בישיבה". המסר העולה מהן הוא "אמנם אתה עובד, אבל אתה גם לומד". במילים אחרות, העובד נפל מבחינה רוחנית בעצם עזיבתו את בית המדרש, ולכן יהיה חבל ההצלה עבורו הלימוד הישיבתי, כעין התרפקות על מה שהיה ואיננו. כך עלולות המסגרות הללו מבלי משים להביא את העובדים לאותה עמדה נפשית של עיגול פינות: אם היציאה לעבודה כרוכה באופן מובנה בנפילה רוחנית, וההצלה היחידה לכך היא בית המדרש, מה יעשה העובד היוצא 'בעל כרחו' מדי יום להרוויח את לחמו? הרי הוא לא יפסיק לעבוד. אם כך, היציאה תהיה עבורו תמיד נפילה רוחנית. יש גם משהו מייגע מאוד במחשבה על נפילה רוחנית והצלה ממנה באופן תמידי. אינני יודע כמה אפשר להחזיק מעמד במתח הזה.

 

תורה עם דרך ארץ?

כמעט בכל מאמר או כתבה על החרדים העובדים ולאחרונה גם בהקשר של הישיבות התיכוניות החרדיות (למשל אצל בצלאל כהן[2] ובניהו טבילה[3]) שב ועולה המושג "תורה עם דרך ארץ". זוהי דרך התמודדות נוספת עם תחושת הכישלון אצל היוצאים לעבוד. הרש"ר הירש, בניסיון להתמודד עם הנאורות והמודרנה, ניסח את תפיסת "תורה עם דרך ארץ" ועיצב את דמותו של "אדם ישראל" המגשים אותה.

לפי הרב הירש, היהודי האידאלי הוא "אדם ישראל", שנוסף להיותו "ישראל", קרי, היהודי המצטיין בלימוד התורה ובהקפדה על קיום המצוות, הוא גם "אדם" המגיע לדרגה הגבוהה ביותר של שלמות מוסרית אנושית. לפיכך, לימוד תורה וקיום מצוות צריכים ללכת "יד ביד עם כל האמתי, האציל והטוב שבתרבות האירופאית"[4] הכוללים את "דרכי מחייתו של האדם, את חייו האזרחיים, וכן את נוהלי הנימוס, האדיבות וההגינות, נורמות מוסכמות בחיי חברה, וכן כל מיני דפוסים תרבותיים, אנושיים, כלליים ואזרחיים."[5] אלה כוללים את המוסר, המדע, האמנות, הספרות וכל הטוב שיש לתרבות המערב להציע. היציאה לעולם המעשה אינה בגדר כורח המציאות כי אם אידאל הנובע מהמוסריות האנושית הטבעית שעל כל "אדם ישראל" לאמץ.

גישה של "תורה עם דרך ארץ" עלולה לייצר בעייתיות אחרת. בעוד האברך שנשאר בכולל הוא רק "ישראל", הרי שהעובד שזכה להיות גם "אדם", הוא היהודי המובחר. העובד עלול לחשוב שהאנושי והיהודי מתחרים זה בזה ושהאנושיות המוסרית חיצונית לתורה

באמצעות שיבה אל דמותו של "אדם ישראל" מנסים המצטטים את סיסמת "תורה עם דרך ארץ" להציל את הרוחניות של החרדי העובד. הם אומרים לו: "אינך פועל בדיעבד, אלא יש במעשיך אידאל מוסרי. ומה יותר מוסרי מאדם היוצא לפרנס את עצמו ובני ביתו? הוא נהנה מיגיע כפיו ואינו מוטל על הציבור."

יתכן כי יש בגישה זו משום פתרון, אך להבנתי יש בה גם מכשול. המשמעות שמייחסת גישה זו לפרנסה היא של מעשה מוסרי אוניברסלי הנדרש מכל אדם באשר הוא אדם. החיזוק שמקבל העובד הוא חיזוק מוסרי אוניברסלי: "אתה אדם מוסרי כמו כל אדם מערבי אחר." גישה זו גורמת להזדהות עם הטוב שבתרבות הכללית, איך אין בה חיזוק לרוחניותו של העובד. הפרנסה עצמה נותרת משוללת כל הקשר דתי, ולכן לא בהכרח שתמנע ירידה רוחנית. במילים אחרות, "דרך ארץ" היא דבר חיצוני לקודש וממילא היא תחנך את עוזבי בית המדרש להיות אזרחים טובים יותר ומוסריים יותר, אך לא בהכרח תהפוך אותם גם לעובדי ה' טובים יותר. אין בה מה שיעזור להם להתגבר על תחושת הנתק הרוחני המתוארת למעלה.

יתרה מזו, גישה של "תורה עם דרך ארץ" עלולה לייצר בעייתיות אחרת. בעוד האברך שנשאר בכולל הוא רק "ישראל", הרי שהעובד שזכה להיות גם "אדם", היהודי המובחר. העובד עלול להתחיל לחשוב שהאנושי והיהודי מתחרים זה בזה ושהאנושיות המוסרית חיצונית לתורה. אולי כדי להיות גם "אדם" צריך להיות קצת פחות "ישראל"; אולי מי שרוצה לזכות להגיע למעלה של אנושיות מוסרית אוניברסלית צריך לעזוב את הכולל, ללמוד פחות תורה ולהתמקד ב"כל האמתי, האציל והטוב שבתרבות האירופאית"… לפיכך, חוששני שבמצב הקיים, "תורה עם דרך ארץ" אינה מספקת את הפתרון המלא.

 

מה חובתי בעולמי?

לאור הדברים הללו, אני חושב שאנו זקוקים להחליף את שאלת האברכות הרווחת אצלנו בשיח הישיבתי בשאלה אחרת. במקום להניח כי סיבת בריאתנו ומשמעות קיומנו הם חיי אברכות, אני מבקש להציע כי השאלה שתוביל את האדם ל"מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים, הקדמה) תהיה: "האם אני עובד ה'?" כאשר נשאל את היהודי בבית הכנסת: "מה הסיפור שלך?[6] מה תפקידך? לשם מה נולדת?" הוא יענה, "אני עובד ה'." לא אברך, לא ראש ישיבה, לא עורך דין ולא הייטקיסט. עובד ה'. במקום שהאדם העובד ישאל את עצמו: "איך אוכל להיות אברך?" שישאל את עצמו: "איך אוכל להיות עובד ה' בכל מציאות שהיא?"

עלינו להחליף את שאלת האברכות הרווחת בשיח הישיבתי בשאלה אחרת. במקום להניח כי סיבת בריאתנו ומשמעות קיומנו הם חיי אברכות, אני מבקש להציע כי השאלה שתוביל את האדם […] תהיה "האם אני עובד ה'?"

מיהו "עובד ה'"? הגדרות רבות ניתנו לו, ביניהן ציות וביטול.[7] לצורך המאמר אבקש להתמקד ברעיון החסידי בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו) וביחוד בפרשנות שניתנה לו על ידי הראי"ה קוק: "צריך לבקש את הקדוש ברוך הוא בתוך הדרכים שהוא [האדם] מתנהג בהם."[8] יהודי המבקש באופן תמידי את שמו יתברך ומנכיח אותו בכל פעולותיו, הוא הוא עובד ה'.

אני מבקש אם כן להציע כי אותו סיפור המניע אותנו ואותה משמעות הנותנת טעם לחיינו יהיו נסובים סביב היותנו עובדי ה', המבקשים את שמו יתברך בעולם ומוצאים אותה בין היתר בגילוי האלוקות שיכול להתרחש גם בפרנסה. במילים אחרות, להיות בעלי שליחות ייחודית המתבטאת גם בפרנסה – שכן יש בה ייעוד השואב את כוחו מן הקודש. את הבסיס הרעיוני לדרך זו אני מוצא בנתיבות החסידות.

 

לית אתר פנוי מיניה

אחד מרעיונות היסוד של החסידות הוא כי בכל המציאות, גם הגשמית, שורה אור אלוקי. אומר הבעש"ט: "והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו יתברך, לית אתר פנוי מיניה" (כתר שם טוב א, כט). אין מקום פנוי ממנו יתברך; בכל חלקיק מן הבריאה יש רמז לנוכחותו. "בכל תנועה, בכל רגש, בכל אוושה, בכל בת קול, בכל אשר תחוש, תראה ותשמע, הסר מהם את לבושם הגס ותראה בהם את האלוקות."[9]

החסידות מלמדת כי גם במקום הנראה מרוחק בתכלית מן הקדושה ניתן לעבוד את הקב"ה, כי גם שם נמצא ה' יתברך. אם בכל דבר מצוי ניצוץ אלוקי המחיה אותו, אזי ניתן לעבוד את ה' גם במעשי חולין, שכן גם בהם שורה האור האלוקי.[10]

החסידות מלמדת כי גם במקום הנתפס מרוחק בתכלית מן הקדושה ניתן לעבוד את הקב"ה, כי גם שם נמצא ה' יתברך. אם בכל דבר מצוי ניצוץ אלוקי המחיה אותו, אזי ניתן לעבוד את ה' גם במעשי חולין

אם כך, היהודי העמל במהלך רוב שעות היום לפרנסתו יכול להיות קרוב אל ה' כאשר הוא עושה את מלאכתו על פי התורה.[11] סופר החסידות הראשון, רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה, שהיה גדול תלמידי הבעש"ט, כותב על כך בספרו "תולדות יעקב יוסף" (פרשת וישלח) בפירושו למשנה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ":

העיקר לקיים שניהם שיעסוק בדרך ארץ, ולבו יהיה דבוק בו יתברך, ואז יתקיים שניהם בידו. מה שאין כן כשעוסק בדרך ארץ ומשא ומתן, ולבו פנוי לבטלה שלא להרהר בתורה… העולה מזה, שיראה שלא יסור דביקות שבינו לבין קונו ולא יפנה לבו לבטלה.

הביקורת בדבריו מופנית כלפי מי שעוסק רק בדרך ארץ ומבטל תורה, אבל העיסוק בשניהם יש בו מעלה גדולה. כמו כן אנו למדים כי כאשר היהודי דבוק בו יתברך ומבקש את קרבת האלוקים, אזי כל משאו ומתנו בקדושה. בניגוד לרש"ר הירש שראה בעבודה ערך העומד בפני עצמו, חלק מקומת ה"אדם", החסידות אינה מוקירה את העבודה עצמה ואינה מוותרת על שאיפת הדבקות. אדרבה, רק מי שמבקש את הנוכחות האלוקית ואת הדבקות בו יתברך הוא היכול להיות בעל מלאכה קדוש: רופא קדוש, רואה חשבון קדוש, מתכנת קדוש, סנדלר קדוש ובעל מכולת קדוש.

ראינו אם כן את הקשר בין הדבקות ובקשת האלוקים לבין הפרנסה. כאשר האדם מבקש את הנוכחות האלוקית במהלך עבודתו, אזי לא רק שהיא איננה בגדר כורח או סתם מעשה מוסרי, אלא היא רצויה ואף נעלה. השאלה המתבקשת היא, מה בדיוק לבקש? מה לכוון? לשם כך הייתי רוצה להעמיק במונח "דירה בתחתונים" המוכר לנו מתורת חב"ד.

 

להיות לו יתברך דירה בתחתונים

רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, היה הראשון לתרגם את מושגי החסידות למשנה סדורה. במרכז ספרו ה"תניא" ניצבת דמותו של ה"בינוני", הִיא מִדַּת כָּל אָדָם,[12] מי שיש בו גם נפש אלוקית, נשמה טהורה שהיא "חלק אלוק ממעל ממש" השואפת לדבוק בבוראה, אך גם נפש בהמית המושכת אותו לרבדים הנמוכים יותר של החיים ולחטא. הבינוני נתון במלחמה מתמדת. הוא שלם במעשיו, בדיבוריו ובמחשבותיו ועם זאת יש בו משיכה אל הרע. הוא אינו נדרש לבטל את הרע שבלבו, אלא רק לבחור כל העת בטוב.

אם ישאל השואל: מדוע מעמיד אותנו הקב"ה בתסכול אינסופי כזה?[13] או במילים אחרות: מהי תכלית הבריאה? לשם מה הגענו לזה העולם? אומר בעל התניא:

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַזַ"ל (תנחומא), שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ (יתברך) דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. (שם פרק לו)

מלמד אדמו"ר הזקן שתכלית הבריאה אינה להוציא את האדם מהעולם הנמוך ולהביא אותו אל העולמות הרוחניים הגבוהים, אלא דווקא להאיר דרכו את העולם הזה הנמוך, החומרי ומלא ההסתרה. במילים אחרות, היחס אל העולם הזה אינו כאל פרוזדור לעולם הבא, אלא כאל מוקד ההתרחשות המרכזי.[14] אמנם העולם הזה הוא התחתון ביותר, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, אבל דוקא בעולם הזה שהוא הדיוטא התחתונה חפץ הקב"ה חפץ להתגלות בשיא שלמותו, לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. בו מחפשים את גילוי האור האלוקי, ועל ידי לא אחר מ"הבינוני" שנפשו האלוקית עטופה ומלובשת בנפש הבהמית; הוא המקיים את תכלית העולם הזאת בעבודת ה' שלו. זהו הפלא הגדול הגורם שעשוע למלך:

וְהִנֵּה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ. אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן. שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְהֲפִךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁיָּאִיר אוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. (שם)

מטרת בריאת כל העולמות והשתלשלותם מן העולמות העליונים אל העולם התחתון היא דוקא קיומו של העולם הזה, החשוך. כאשר אדם עושה רצונו של מקום בעולם הזה, מתגלה האלוקות, והארה זו עזה יותר מכלל ההארות הנפלאות שבעולמות העליונים.

בדרך כלל, השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא "איך האדם מתעלה?" ובניסוח אישי יותר "איך אוכל להיות טוב יותר?" בעל התניא מציע לנו לשאול שאלה אחרת, שאלה של השראת השכינה: "איך אוכל לעשות את העולם למקום ראוי יותר להשראת השכינה?"

בהמשך דבריו מסביר בעל התניא כי הדרך להפיכת עולם הזה לדירה עבורו יתברך היא גילוי הרצון האלוקי במעשים דוקא: אם על ידי קיום המצוות המעשיות, ואם על ידי מעשה לימוד התורה המתבטא ב"עקימת שפתיו":

כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ. כִּי בַּעֲשִׂיָּתָהּ מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִפַּת נֹגַהּ וּמְקַבֵּל חִיּוּתָהּ מִמֶּנָּה. (שם פרק לז)

כאשר האדם מקיים מצוה, הוא מנכיח את רצון ה' ומגלה אותו בעולם. במצוה שהוא עושה מושך האדם את אור ה', אור אינסוף ברוך הוא, אל תוך המציאות הגשמית, הנפרדת מהאלוקות. זהו אירוע של השראת שכינה. היא מופיעה ומחלחלת דרך המציאות הפיזית, ומרוממת את העולם כולו.

בדרך כלל, השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא "איך האדם מתעלה?" ובניסוח אישי יותר "איך אוכל להיות טוב יותר?" בעל התניא מציע לנו לשאול שאלה אחרת, שאלה של השראת השכינה: "איך אוכל לעשות את העולם למקום ראוי יותר להשראת השכינה?" "איך אוכל ליצור אירועים שבהם תתגלה אלוקותו יתברך?"; גילוי הרצון האלוקי בעולם המעשה על ידי המעשה דייקא.

נמצא אפוא שעיקר בריאתו של הבינוני היא לפעול לזיכוך העולם הזה ולבירורו באמצעות המעשה בעולם הגשמי. רק על ידי המעשה האדם הופך את העולם ל"דירה" לקב"ה. כאשר האדם העובד לפרנסתו מבקש את הנוכחות האלוקית במהלך עבודתו על ידי יצירת אירועים של השראת השכינה ועל ידי פעולות המגלות את הרצון האלוקי, הוא עוזר בהפיכת העולם ל"דירה" עבורו יתברך. כך בכוונה הראויה עשויה הפרנסה להיות חלק ממשי בעבודת ה'.[15]

 

להיות הדוס של ההייטק

מבחינה מעשית יש שתי דרכים אפשריות ליישם את דבריו של בעל התניא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". האחת היא על פי סגנון הוראותיו של האדמו"ר האחרון של חב"ד, הרבי מליובאוויטש, והשניה היא הצעה רעיונית בהשראת דברי הבעש"ט ובעל התניא.

האפשרות הראשונה היא המעשית יותר: להפיץ תורה ומצוות במובן המקובל. הרבי מליובאוויטש, דור שביעי של חסידות חב"ד, הורה לתלמידיו להתמקד ככל היותר בפן המעשי של "דירה בתחתונים". הביטוי המוכר של מגמה זו הוא "עשרת המבצעים של הרבי",[16] מפעל השלוחים ובתי חב"ד המביאים את שמירת התורה והמצוות לכל פינה בעולם.

מעשים כאלה יכולים לטעון במשמעות דתית את הפרנסה ולתת לה צביון מסוים של עבודת ה'. העובד יוכל לומר לעצמו: "נכון אני עובד בהייטק, אבל במקום העבודה שלי אני מזכה את הרבים." כך לא רק שנמנע ירידה ברוחניות, אלא אפילו תהיה תחושת שליחות של הוספת קדושה בחיי החולין

אם כן, יכול האדם העובד לפעול בדרך דומה לזו. מדוע לא לנצל את ההזדמנות במקום העבודה? הוא יכול ליצור אירועים של השראת שכינה על ידי חיבור שאר העובדים בדרכי נועם אל היהדות. במילים אחרות, הוא יכול להיות ה'דוס' של הצוות: לארגן מניין למנחה, לדאוג לאוכל כשר, לייסד שיעור בפרקי אבות, להפוך את "השעה השמחה" [happy hour] מדי יום חמישי לקבלת שבת. ואם ח"ו יש צורך, לארגן אזכרה וקדיש. לומר דבר תורה לפני כל חג באירוע הרמת הכוסית כדי שגם שאינם שומרי תורה ומצוות ידעו על החג המתקרב. להיות שליח להפצת המעיינות.

כאשר אדם פועל כך במקום עבודתו מתוך כוונה לגילוי אלוקותו יתברך בעולם, וכמובן בחן ולא באופן צורם ומרחיק, יש בכך כדי להפוך את עולם ההסתר ל"דירה בתחתונים". מעשים כאלה יכולים לטעון במשמעות דתית את הפרנסה ולתת לה צביון של עבודת ה'. העובד יוכל לומר לעצמו: "נכון אני עובד בהייטק, אבל במקום העבודה שלי אני מזכה את הרבים." בדרך זו לא רק שנמנע ירידה ברוחניות, אלא אפילו תהיה תחושת שליחות של הוספת קדושה בחיי החולין.

 

מתוהו לתיקון

לצד זאת, קיימת מעלה נוספת ועמוקה יותר במונח "דירה בתחתונים". אם נשים לב, מונחי הקודש והחול בגישתו של הרבי מליובאוויטש זהים למונחים המוכרים. הקודש הוא התורה והמצוות, והחול הוא כל היתר, ואם נרצה לקדש את חיי החולין, אזי נביא את הקודש, קרי המצוות, אל מרחב החולין, ובכך נעשה את אותו מקום לדירה עבורו יתברך.

כאמור, חידושה הגדול של תורת החסידות הוא כי האלוקות ממלאת כל עלמין, גם את חיי החולין עצמם. אם אנסח זאת בשפתו של בעל התניא, הרי שבכוונה הראויה יכולה האלוקות להתגלות גם במעשי החולין ובעצם העבודה במשרה מסוימת. תודעה כזו יכולה לטעון במשמעות גדולה יותר את חיי המעשה של החרדי העובד. כשהפרנסה עצמה תהיה בעלת משמעות דתית, לא יווצר ניתוק בין האדם לאלוקיו וממילא תימנע הירידה הרוחנית.

על בסיס דברי האדמו"ר הזקן ניתן לומר כי השראת השכינה והפיכת העולם הזה ל"דירה בתחתונים" יכולים להיעשות לא רק דרך קיום מצוות ולימוד תורה, אלא גם על ידי כל מעשה שהוא. הרי אם "לית אתר פנוי מיניה" לפי הבעש"ט, אז בכל רגע נתון ובכל מעשה שהוא גלומה האפשרות לגילוי האור האלוקי. לכן אין "חלל פנוי" מעבודתו יתברך, וכל פעולה יש בכוחה להשפיע על העולם, אם להסתר ואם לגילוי. אין מצב של תודעת ביניים. ממילא כאשר עושה אדם מעשה טוב בכוונה הראויה, הוא מוריד את האור האלוקי לעולם הזה ומפיץ את יקרת הבורא בכל העולמות.

כל פעולה שיש בה צדק, יושר, מוסריות, עזרה וסיוע, מבררת את העולם ומעבירה אותו ממצב של "תוהו", שבו הדברים אינם מסודרים ואינם מבוררים, למצב של "תיקון", שבו שורר הסדר האלוקי. פעולות אלה עושות האדם לצינור לאור האלוקי בתוך המציאות הגשמית

לפיכך, כל פעולה המנכיחה את הסדר האלוקי בעולם יכולה לקחת חלק בהפיכת העולם הזה לדירה עבור הקב"ה. כל פעולה שיש בה צדק, יושר, מוסריות, עזרה וסיוע, מעבירה את העולם ממצב של "תוהו", שבו הדברים אינם מבוררים, למצב של "תיקון", שבו שורר הסדר האלוקי. פעולות אלה עושות את האדם לצינור לאור האלוקי בתוך המציאות הגשמית. זו אולי כוונת בעל התניא באמרו כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְהֲפִךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (תניא, פרק לו). האדם במעשיו לוקח מקום חשוך, תוהו, שהוא העולם הזה, ומאיר ומתקן אותו לפי רצון ה' יתברך. לכן מי שמכוון לעבוד כדי לתקן את העולם שהקב"ה ברא, משייך עצמו למגמה של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

על כן, אם יש במקום עבודתו של אדם כדי אִתְהֲפִךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וקיימת שם האפשרות להעביר את העולם מתוהו לתיקון, אזי עשויה עבודתו להיות חלק ממשי מגילוי האור האלוקי. איש עסקים המנהל משא ומתן על פי ההלכה; מוכר פלאפל המשביע את לקוחותיו; עורך דין הפועל לתיקון עוולות חברתיות, מנהליות וחוקתיות; קבלן הבונה בתים ומיישב את ארץ ישראל; יועץ פיננסי המסייע בהחלטה על הלוואות או משכנתאות; מתכנת או הייטקיסט המקדם את הכלכלה, הבריאות והביטחון באמצעות פיתוחים טכנולוגיים; מחנך המצמיח את דור ההמשך; ואין צריך לומר פסיכולוג, מטפל, פסיכיאטר, אח או עובד סוציאלי; שלא לדבר על רפואה שהיא בגדר פיקוח נפש כפשוטו. מקצועות אלו עשויים להיראות מנותקים מהנוכחות האלוקית, אך בכוונה המתאימה הם הופכים מ'סתם עבודה' לכלי לגילוי האור האלוקי.

גישה מעין זו ניתן למצוא בדבריו של הראי"ה קוק:

בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו) – צריך לבקש את הקדוש ברוך הוא בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקדוש ברוך הוא בהבנת עניני תפלתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם העניינים של תפילתו… וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטב, ובה הוא יודע אותו יתברך… וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת.

וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך. על כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך, כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. (מוסר אביך ב, ב)

לדברי הרב קוק, על האדם לבקש בכל דרכיו את ידיעת בוראו. לא בידיעה סתמית בעלמא אלא ממש בבקשה תודעתית אקטיבית של שמו יתברך. כל דבר ודבר שהוא עושה צריך להיות בעצמו חלק מהמפגש עם ה'. לכן בכל עניין שאדם פועל, גם במהלך עבודתו, עליו להתרכז ולעשותו ביסודיות ובשלמות, מבלי לחשוב כל העת על עניינים אחרים, אפילו בעלי ערך גדול. זאת מכיוון שהקב"ה מתגלה אליו דווקא בזמן שהוא עסוק באותו דבר. במילים אחרות, העבודה עצמה יכולה להחשב לעבודת ה' גם בלי להיות ה'דוס' של הצוות. האלוקות יכולה להתגלות כאשר אדם מכוון בעבודתו לגלות את אור ה' בעולם ולהעבירו ממצב של תוהו לתיקון. תודעה זו היא בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ.

עבודה בתודעה כזו מעבירה את העובד ממצב של תחושת סוג ב' ותודעת כישלון למצב של וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' (דברי הימים ב יז, ו). פרנסתו אינה כורח המציאות או מעשה מוסרי אוניברסלי גרידא, אלא חלק חשוב בעבודת הבורא. מעתה הוא עובד ה' הממלא את ייעודו ועוזר בבניית "דירה תחתונים" לכבודו יתברך, וזו תכלית קיומו של הבינוני, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם.

 

בלבד שיכוון לבו לשמים

אחר דברינו הייתי רוצה להתייחס לשאלה של "מה עדיף": האם להיות מיושבי בית המדרש או להיות מהפועלים בעולם המעשה? התשובה כמדומני נמצאת בגמרא במסכת ברכות:

מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה. אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט, שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. (ברכות יז, א)

כל עוד כל אחד מהצדדים אינו מתגדל לתפוס את אומנות חברו, אזי אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם. מסביר הרב קוק בעין אי"ה (ברכות ב, נט) ש"כל אחד מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו". כלומר, כל אחד ותפקידו הייחודי המותאם לכוחותיו הוא. אם תכלית האדם היא לגלות את אור ה' בעולם הזה, אין מקום לתחרות מי יותר שווה. כל אחד והזירה שלו. אם נדמה לאי מי כי מעלותיו גדולות משל חברו, טעות בידו. בחברו קיימות מעלות שאין בו, והקב"ה דן כל אדם לפי ערכו, חכמתו ומצבו. אם עושה האדם את אשר ביכולתו – הוא טוב מאוד בעיני ה'. עליו לדעת מהם כוחותיו ומהן יכולותיו, וכך לזהות את שליחותו בעולם ואת הזירה שעליו לפעול בה, אם בבית המדרש אם בחיי המעשה. גישה זו פותרת את המתח שבין העובד ללומד, מבלי להפחית בחשיבותו של איש. כל עוד מודע כל אחד מהם לשליחותו כאן בעולם ואינו מתיימר לומר "אני סוג א' ואתה סוג ב'", אזי אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ (ולבו) לַשָּׁמַיִם (מנחות יג, יא).

אם תכלית האדם היא לגלות את אור ה' בעולם הזה, הרי שאין תחרות מי יותר שווה. כל אחד והזירה שלו. גם אם נדמה למי מהם כי מעלותיו גדולות משל חברו, אין הדבר כן. בחברו קיימות מעלות שאין בו והקב"ה דן כל אדם לפי ערכו, חכמתו ומצבו

מאמר זה הוא תוצר של שיעורים רבים ששמעתי בבתי המדרש של תורת החסידות ושל תלמידי הרב קוק (אחדים מהם משלבים את שתי הדרכים), דוגמת ישיבת ההסדר רמת גן והעומד בראשה, הרב יהושע שפירא, ומכון מאיר בירושלים מיסודו של הרב דב ביגון, שבו זכיתי ללמוד מפי הרב אייל ורד והרב חגי לונדין; חב אני הכרת הטוב גם לרב עדין (אבן ישראל) שטיינזלץ זצ"ל וליבלט"א ד"ר יחיאל הררי בכל הנוגע למחשבת חב"ד. מכל מלמדי השכלתי.

בציון כל אלו ביקשתי להראות כי קיימים בתי מדרש ובהם ראשי ישיבות, רבנים, דיינים ותלמידי חכמים המתעסקים בסוגיות אלו. תורה שלמה מונחת כאן בקרן זווית, ואנו, גם אם לא נרצה ליטול אותה כולה, לפחות כדאי שנציץ בה. ברצוני להצטרף לקריאתם של הרב אריה מאיר במאמרו מחלוקת לשם שמים ולרב צבי וינטר במאמרו דתיות של חול ולאומיות של קודש: הגיעה העת לשיתוף פעולה בית מדרשי בבחינת חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ (תהלים קיט, סג). הלימוד המשותף יפרה את עולמות התורה שלנו, יתרום להרחבת גבולות הקדושה אל חיי החולין ויעזור בפיתוחה של שפה חדשה בעבודת ה'.

עם שפה מתאימה בעבודת ה' נוכל לממש חלק מן הפתרונות שעלו לאורך השנים, ולקדם הקמת קהילות של עובדי ה' שבהן מוסדות חינוך, בתי כנסת, וכוללי גמרא, הלכה, אמונה וחסידות, ואף 'התוועדויות' קבועות בבחינת אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (מלאכי ג, טז). קהילות של אנשים שומעי דבר ה' החרדים לדברו (ע"פ ישעיהו סו, ה), המקפידים על קלה כעל חמורה והמבקשים את קרבת האלוקים. מרחבים אלו יאפשרו שיח כן, מעודד ומעצים, בבחינת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק (ישעיהו מא, ו).[17]

כך נוכל להעמיד דור של יהודים עובדי ה' בכל רמ"ח ושס"ה, הממלאים את תפקידם בעולמו של הבורא, מי בכולל ומי בחיי המעשה; עובדי ה' המקיימים את מצוותיו ולומדים את תורתו מתוך חיבור, אהבה, יראת רוממות, שמחה וטוב לבב.

 


[1] על הבעייתיות ביבוא המודל החרדי הקיים בחו"ל ראו במאמרו של הרב יהושע פפר "עלייה לצורך עלייה".

[2] מתוך אסופת מאמרים "לעשות חיל", בית המדרש "אנשי חיל" (בצלאל כהן, עורך) 2021.

[3] מתוך ראיון למגזין "המקום", גליון 12, אדר א' תשפ"ב.

[4] רש"ר הירש, כתבים, עמ' 261. מצוטט ומתורגם אצל פלק, תורה עם דרך ארץ בדורנו, בתוך: ברויאר מרדכי (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה ורעיונותיה, רמת גן 1987, עמ' 264.

[5] פירושו של הרש"ר הירש למסכת אבות נדפס בתוך סידור תפילות ישראל, תרגום: י' פרידמן, ירושלים, תשנ"ד.

[6] שאלה זו היא בעלת השפעה גדולה על רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו של האדם. להרחבה ראו "אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות" מאת מייקל וייט ודיוויד אפסטון, הוצאת צ'ריקובר 1999.

[7] למעשה גם בקשת האלוקים התמידית, גם הדבקות בו, גם הביטול אליו וגם מסירת הנפש למענו, כולם יסודם בהבנה כי "לית אתר פנוי מיניה" ולכן כדי להגשים את הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" יש לבקש אלוקים, לדבוק בו, להתבטל אליו ולמסור את הנפש עבורו. בהקשר זה אצטט את דברי רבנו בחיי ב"חובות הלבבות": "אבל מה העניין האהבה באלוקים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון" (שער עשירי פרק א). האהבה היא דבקות, דבקות היא ביטול. על מנת להגיע לדבקות יש צורך לבקשה באופן תמידי.

[8] מוסר אביך ב, ב.

[9] אהרון מרקוס, "החסידות" עמ' 21.

[10] כך גם ניתן להסביר את דבריו של הרב קוק על הפסוק בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. אם האלוקות נמצאת בכל מקום, משמע אין "חלל פנוי" מעבודת ה'. לכן צריכים כל מעשי האדם להיות בבחינת "דעהו", להיות מופנים לעבודת ה'.

[11] המעונין להרחיב עוד על גישותיהם השונות של גדולי החסידות בראשית דרכה בסוגיה זו של עבודה בגשמיות מוזמן לעיין בספרה המעולה של ד"ר ציפי קויפמן, "בכל דרכיך דעהו – תפיסת האלוקות והעבודה בגשמיות בראשית החסידות", בר אילן תשס"ט.

[12] וְהִנֵּה מִדַּת הַבֵּינוֹנִי הִיא מִדַּת כָּל אָדָם, וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשֹׁךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. תניא, ליקוטי אמרים פרק יד.

[13] האדמו"ר הזקן ממתק את התסכול: וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתָם, לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וּלְשַׂמֵּחַ לִבָּם בַּה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם (שם פרק לה). יש לבינוני תפקיד, ונחמתו תהיה במילוי שליחותו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כפי שנבאר להלן.

[14] חשוב אולי רק לומר כי אין בכך סתירה למשנה במסכת אבות: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין (ד, טז). בחב"ד מסבירים כי האדם צריך להתייחס לענייני העולם הזה כפרוזדור בלבד ביחס לענייני עולם הבא שהם תורה ומצוות. כלומר, התכלית היא לגלות את הטרקלין בתוך העולם הזה ולממש את תאות ה' שתהיה לו דירה [טרקלין] בתחתונים [בעולם הזה, בפרוזדור]. שכן, בזמן הגאולה יתגלה ה' בעולם הזה וכאן יהיה משכנו. הטרקלין יהיה כאן ולא במקום אחר.

[15] לעניות דעתי, דברי בעל התניא מטעינים במשמעות עמוקה יותר את המקורות הידועים המדברים בשבח הפרנסה. בנוסף למַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו (רמב"ם הל' תלמוד תורה ג, יא), נוסף לחשיבות העצומה של הנהנה מיגיע כפיו, כדברי הגמרא (ברכות ח, א): גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, מעבר לחשיבות הגדולה בהיות האדם עצמאי, כדברי הגמרא בפסחים (קיג, א): הֲפוֹךְ בִּנְבֵילְתָּא וְלָא תֵּיפוֹךְ בְּמִילֵּי – פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות, נוסף לכך שרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו (בבא מציעא לח, א). שכן הוא "חביב עליו על ידי שעמל בהן" (רש"י שם). נוסף לכל אלו, באמצעות הפרנסה על ידי כוונה ראויה יכול האדם לגלות את אור ה' בעולם, ליצור אירועים של השראת שכינה ולעשות את עולם ההסתר לדירה עבורו יתברך.

[16] ביניהם "מבצע תפילין" שבו מזכים כל יהודי להניח תפילין, "מבצע נרות שבת קודש" לעידוד נשים על ידי נשים להדליק נרות שבת, ו"מבצע חינוך", לדאוג שכל ילד יהודי יקבל חינוך יהודי. ואכן מוסדות החינוך של חב"ד מקבלים כל תלמיד ותלמידה באשר הם. מפעלי החיים הללו של הרבי מליובאוויטש מעוררים התפעלות וכמובן השראה.

[17] בהקשר הזה ראו בהרחבה את "נקודת החבר" שרבי נחמן מברסלב מדבר עליה בליקוטי מוהר"ן קמא, ל.

Photo by Verne Ho on Unsplash

18 תגובות על “לצאת לעבוד בלי לרדת ברוחניות: על עבודת ה' ועבודת החולין

  • בקיצור, צריך גם שיחות מוסר מותאמות, לא רק לימוד. או חסידות

  • מסכים עם כל מילה
    הלואי והדברים יתגשמו
    יישר כוחך

    נ.ב. הקטע שציטטת בשם בעל התניא הוא למעשה מהזוהר.

  • מאמר נפלא
    יישר כח

    • ישר כח. לא צריך להגיע לרעיונות של נסתר שלא מתאימים לכולם. הדברים נמצאם במקורותינו בהרבה מקומות. אחד המרכזיים: סוף ספר מסילת ישרים פרק כו

      וזה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראוים לו דרכי החסידות, לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שוה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו, אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב (שם ט"ז): "כל פעל ה' למענהו". ואומר (שם): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו, ויורנו דרכיו, ויוליכנו באורחותיו, ונזכה לתת כבוד לשמו, ולעשות נחת רוח לפניו.

      ברצוני להציע כמה כיוונים לפיתוח:
      1 העבודה היא עצמה ערך כיון שהיא גומלת חסד עם המשפחה, וחסד מצטבר עם העם כולו והאנושות כולה ע"י פיתוח הכלכלה בארץ (זה לגמרי ככה ואכמ"ל).
      2. אדם עובד כדי שיהיה לו פנאי ללמוד ולעשות מצוות, וכל חייו הוא "תומך תורה" של עצמו וילדיו.
      3. אדם שיש באפשרותו לתת לדוגמה עשרה אחוזים ממשכורתו לצדקה והוא עובד בכוונה שיהיה לו יותר כסף לתרום כל מעשיו הם מעשה חסד
      4. לפי החת"ס בסוכה כמעט כל עבודה בימינו היא מצות ישוב ארץ ישראל (ואכמ"ל האם בזמן הזה הוא בגדר הכשר מצוה, חצי שיעור של מצוה, או מצוה גמורה. עכ"פ ודאי כל אלה הם עבודת ה' )
      5. כל עיסוק בתחומו מזמן לאדם מפגש עם הרבה הלכות שאברך לא נתקל בהם. ועל כולם- נשאת ונתת באמונה. בטחון והשתדלות, נהנה מיגיע כפיו, וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ועוד הרבה על בל צעד ושעל.

  • לא זו אף זו, לא בתי מדרש או חסידות.

    צריך לחנך מגיל אפס לזה.
    לחנך לתורה ועבודה לחנך ליראת שמים
    לחנך להיות בן תורה עובד ה' באמת
    אין לזה תחליף!

  • המאמר מרתק…
    אך הטעות בהבנה הזאת היא ההכנסה של הרעיונות החסידיים לתוך בית המדרש הליטאי וכן מי שיצא לעבוד אך עדיין ליטאי קשה לי לחזות את השינוי בחשיבה של מהעולם פרוזדור לעשיית העולם הזה כמהקום המרכזי כשיטת החסידות…

  • מאמר מושקע מרתק ומחכים ביותר.
    יישר כוח!

  • פלפולים בלבולים.
    מה כל כך מסובך להתנהג כבן אדם.
    היכן אלוהים ציווה אתכם להתנזר וליצור בעיות בשמו ואז לדחוף לפיו פתרונות ממוחכם הקודח?

  • אמ,לק.
    סתירה בין הרב שך לתורה. ותירוץ נפלא מבעל התניא.
    שכוייח

  • אני מצטט מהמאמר: "עבור מי שגדל מגיל צעיר על האתוס הליטאי של "אברך לכל החיים", היציאה לעבודה היא תעודת עניות המצביעה על חוסר הצלחתו של היוצא להישאר בעולם הישיבות". האתוס הנ"ל הוא בדיוק הבעיה! עיקמו את התורה, הפכו פרנסה בכבוד לגנאי, ולמרבה התדהמה חותמים על כתובה שבעצם האישה הייתה צריכה לחתום עליה… לאור זאת, צצים רגשי-אשמה ולפיכך עולה הצורך למצוא פיתרונות ותירוצים שאולי הליטאים הקנאים יסכימו להם (אולי יזלזלו קצת פחות במי שמפרנס את משפחתו).
    יבורכו האברכים האמיתיים, המשקיעים חייהם בתורה, אבל די להשקפה הקובעת כי מי שאינו אברך הרי הוא וילדיו מעין "מצרי שלישי"…
    אגב, מי שכבר אינו אברך ונעשה "נגיד" ותורם חשוב – הופך מיידית לדמות נישאה ונערצת, שהאברכים ומנהיגיהם ורבניהם מכרכרים סביבו, למרות שהוא עובד לעילא ולעילא. זו הוכחה ברורה שהאתוס עקום ואפילו צבוע.

  • מאמר מעולה ויפה כל כך.
    ישר כח!

  • יפה מאד.
    חשוב להדגיש שדרך עבודת השם שהכותב מציע, היא כרוכה בעבודת השם גדולה של התבוננות וגדלות מוחין ודבקות בתוך עולם העשייה. וכן פעולה של העלאת ניצוצות מחייבת כוונה
    כמובן שלא נשכח את מלחמת היצר באשר עולם העשייה הוא עולם של נסיונות רבים.
    זה אפשרי בתודעה שהיוצא להתפרנס הוא עובד השם.
    ולהגיע לתודעת עובד השם צריך עבודה פנימית

  • מאמר נפלא!
    בשנים האחרונות גם אני נחשפתי לתורת חבד, ואכן יש שם הרבה מאד יסודות המתיישבים מאד על הלב ונותנים הרבה משמעות לחיים היהודיים ולחיים בכלל.

    מעניין שבתורת חבד ניכר תמיד 2 קצוות מנוגדות לכאורה שעדיין לא עליתי על ההגדרה המדויקת של התחברותם יחד. יש שם הרבה יותר ליברליות ממה שהכרתי בחינוך שגדלתי ומאידך יש שם הרבה יותר שמרנות ואפילו סוג של זלזול פנימי לכל העולם הזה על כל מרכיביו.

  • הפרשנות של הכותב למושג "תורה עם דרך ארץ" רואה בתורה ובדרך ארץ שני דברים זרים לזה, כאילו הרכיבו אותם באופן מלאכותי.

    אבל האמת היא שתורה עם דרך ארץ, זה לא שיתוף שם שמיים ודבר אחר. הדרך ארץ היא לא מוסר של גויים שנועד להפוך אותך לאזרח טוב בלבד.
    תורה עם דרך ארץ פירושו שלימוד התורה שלך עושה אותך אדם יותר טוב מבחינה מוסרית. והטוב הזה משפיע על האופן בו אתה מתייחס לזולת, לחברה בה אתה חי, לעולם כולו וגם לעצמך.
    התורה מעצבת את הד"א , והד"א הופכת את התורה שאתה לומד לתורת חיים , לאדם הלומד כדי לעשות.
    כל האומר אין לי אלא תורה – גם תורה אין לו.

    הפרדה של התורה מהד"א , הופכת גם את לימוד התורה לאקט מעין מיסטי, כמין לחש קסמים חסר קשר להבנה והגיון. במצב כזה החוויה היא העיקר וההאקסטזה הרוחנית היא התכלית.
    אבל דברי חזל הינם ממש הפוך מכך. חזל מדברים על ללמוד על מנת לעשות, ועל תורה חיים המיישרת אורחותיו של אדם.
    התורה איננה חותרת לרוחניות ניואייג'ית ונרקסיסטית שהופכת את האדם למונאדה סגורה העסוקה בעצמו בלבד.

    לפעמים התפיסה "החסידית" הזו מובילה לתופעות זרות של הערצה עיוורת של "כוחות" למיניהם, ולהערצה של כל מיני "צדיקים" לוחשי לחישות.
    בקיצור, תורה ללא דרך ארץ הינה תורה שלא מביאה לידי מעשה ולכן אין בה ממש.

  • בנוסף לישר כח על המאמר החשוב,
    חשוב לי להדגיש גם שהרבי חינך את החסידים לכך שיהודי מצד עצמו התאווה הכי גדולה שלו היא – פשוט לשבת וללמוד תורה,
    אלא ש"מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" שיש זמנים שצריך לסגור את הספר, ולצאת להאיר גם את הרחוב ואת חיי המעשה באור התורה והאלקות,
    ואז – עושים גם את זה בשמחה ובתחושת שליחות!
    (וזה, אגב, גם המבחן שגם לימוד התורה הוא אכן לשמה)

  • הכותב מציע לאמץ את ההשקפה החסידית-חבדי"ת על פני הליטאית. לבוגר החינוך הליטאי זה דורש סוויץ' בראש לא קטן.

  • כפי שכבר כתבתי לא פעם הבעיה הוא אך ורק בציבור הליטאי שם יש קונספציה מוזרה שכולם צריכים לשבת וללמוד כל החיים ומי שלא לומד הוא "סוג ב' " ובסוף לומדים רק בשביל השטעלע ורק בשביל השידוך.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל