לפני למעלה מעשור התבקשתי להנחות פאנל של נשות חינוך בסמינר גדול. בין השאלות כבדות המשקל שעלו בו נידון היחס לנערות בסיכון. היתה תחושה של חוסר שביעות רצון מאי־ההתאמה שבין אורחות החיים של נשות המקצוע שהיו זמינות אז לבין מערכת הערכים והאמונות של הסמינר. המבוכה רבתה: האם תוכלנה נשות מקצוע שאינן חרדיות לתת את השרות הראוי לבנותינו? המדוכה סערה והקהל ביציעים נרעש. לבסוף חתמה בפסקנות מן הבמה זקנת השבט, אשת חינוך ותיקה ועתירת זכויות: "אני מעדיפה שהבנות תלכנה לפסיכולוגית ולפסיכיאטרית חילוניות, שיהיה ברור שזה לא שייך למחנה שלנו, משנתחיל להכניס את כל הדברים הללו אל תוכנו פנימה." קמה דממה באולם, הנושא נחתם. משם הפליג השיח לשאר ירקות חינוכיים.
אינני כותבת את הסיפור הזה כדי להגחיך או לבטל את דמותה של אותה אשה מיוחדת. אני מספרת אותו כדי לציין היכן עמד הציבור שלנו לפני זמן לא רב בכלל, נבוך מול אחד מאתגרי הבניה והקימום שלו; מבקש אורח חיים נבדל ושמרני מחד גיסא, אך בריא, חי ומאוזן מאידך גיסא.
אני מצפה ליום שתהיינה נשות טיפול חרדיות מלאות בדעת הנובעת מפנימיות התורה ובחכמה הבאה מן החיצונים. לא רק מתגוננות או מנסות לברור בר מתבן, אלא יוצרות מערכות ידע, פרקטיקה ותאוריה השלובות בחול והמשרתות את הקודש
כי אכן, לפני עשור וחצי עדיין היתה תודעתנו הציבורית עסוקה בהתגוננות מן החוץ ובביצור החומה. מתוך תודעה כזו ניתן לחשוב רק באופן דיכוטומי ולהעדיף הוצאתן של התלמידות לפסיכולוגית החילונית. אולם בחסדי השם גדל ורב המפעל החרדי. השנה הזו, בתוך אותו סמינר ממש, נרקמות תכניות כיצד לייצר את הפסיכולוגית בצלמנו כדמותנו החינוכית והתרבותית, בהבנה שאין די בביצור החומה כשלעצמה, ועתה בשלה השעה לבנייתה של עיר שיהיו בה גם גשרים מתוקנים ובתי חולים.
אינני נכנסת אל השיח הסבוך המערב את הפוליטי, החברתי והמקצועי באשר לאופן ההכשרה של תלמידות צעירות ושמורות במלאכת התיקון הנפשי. אשאיר זאת לטובים וממולחים ממני.
בדברי הבאים אבקש לשרטט בקווים כלליים את התהליך שעברתי במסגרת הכשרתי לעיסוק בעולם בריאות הנפש, ולנסות לגעת בשתיים מאבני המחלוקת שבין עולם הערכים היהודי לעולם הערכים הפסיכואנליטי. מתוך זאת אנסה להציג אופציה של פיוס בין הנצים.
עודני זוכרת את החומר הלימודי ששתיתי בצמא, בראשית לימודי הייעוץ החינוכי במרכז ההשתלמויות הקלאסי. למדנו על פרויד ועל קליין; על איבה בין אב לבן, על שלבי התפתחות התינוק המערבים את כל חלקי הגוף כולל המוצנעים, על האופן שנוצרת פנטזיה מתוך חוויות חושניות בילדות ועל הלא־מודע המשגר את אותותיו ללא שליטה אנושית. הרעיונות הללו היו חדשים, נועזים, מוזרים ומעוררי סקרנות והתנגדות גם יחד. הם הסעירו את תודעתי שלא הכירה עד הנה מחשבות שבאו מבחוץ.
בשלב הראשון אימצתי באופן מלא כל תאוריה, כל בדל מושגי וכל ניד רעיוני שהתעופף בחלל הצוהל מחדוות החידוש. התהליך הזה אפיין את תחילת התפתחותי המקצועית: התלהבות גדולה מן החדש עם חוויה עמוקה של דיכוטומיה בין העולמות, של קרע נפער והולך בין מה שגדלתי עליו לבין מה שאני לומדת עתה. אולם עם הזמן והניסיון הלכה והתפתחה אצלי ביקורת. הבנתי שיש פער בין התאוריה לבין המציאות. החדש והנוצץ אינו מביא בהכרח גאולת הנפש, ואין ראוי לבוז לישן, שדעתן של זקנים נוחה הימנו.
אדגים זאת באמצעות התהליך שעברתי ביחס לשתי תורות פסיכואנליטיות מרכזיות, המייצגות את הניגוד חריף שבין עולם הטיפול לחינוך התורני.
כשהטבע מאיים על התרבות
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד (שיש הדורשים לגנאי ויש הדורשים לשבח, אולם אין מי אשר יכול להתעלם מגאונותו ומחידושיו), פעל בתוך תרבות שנחשבה גבוהה ומעודנת. התרבות הווינאית של ראשית המאה הקודמת נודעה בקפדנותה, בטעמה האנין ובכבוד שרחשה לרציונלי ולנאור. אל תוך תפאורה מצועצעת זו התפרץ לפתע הנוירולוג היהודי הצעיר ופרע את הסדר הטוב. הוא סיפר לקוראיו ולשומעי לקחו שעל הספה או בטרקלין האינטלקטואלי, שכל מסכות המוסכמה החברתית והעידונים התרבותיים הם כקרום דק על פני רחשיו הפרועים של הטבע האנושי.
דחפים מיניים ותוקפניים מתרוצצים בנו משחר חיינו, מינקות מוקדמת ממש. החרדה והאובססיה, יצירת האמנות או התפילה החרישית: כולם נובעים מן הליבידו – מאגר היצרים, וכל כמה שתנסה האנושות להימלט מפני הדחף לא תצליח. מתוך מהלך תאורטי זה שוחט פרויד כל פרה קדושה אפשרית ברפת התרבות: כל מחשבה או מעשה הנדמים ממקורות הרוח, מן הרצון להיטיב, ממערכות המסורת או ממוטיבציות של אמנות ואסתטיקה, מנותחים לנתחים דקים ואיבריהם הפנימיים נתלים על אנקול הביקורת: הנה לכם! ביקשתם תרבות? קיבלתם טבע בצורתו הפראית, הקמאית, הגולמית ביותר.
בדומה לאירופה של פרויד, גם החינוך החרדי מדגיש את ביטויה של התרבות הגבוהה. ה'ספאסט ניטש' המפורסם, המעורר בחילה אצל רודפי האמת ומבקשי האותנטיות, דומה ביותר ממשהו לתרבות הווינאית של ימי פרויד. הוא מבקש להרחיק מביטוי הדחפי, המתפרץ והחש, לטובת המעודן, המתנזר והמשהה.
מה קורה במפגש חזיתי בין החינוך החרדי, חינוך של השהיה וכיסוי, לבין החינוך הפסיכולוגי, המתאפיין בדיבור חשוף ומרוכז על דחף טבעי ופועם? מפגש זה עלול להביא לתגובות הפכיות. יש שיבחרו בנסיגה מוחלטת מכל התבוננות בשיח הדחף. נסיגה זו מתבטאת בפרסומים דוגמת "קורס מקיף על נפש האדם ברוח היהדות, נקי מהשפעות זרות, מסונן ומנופה על פי מקורותינו בלבד". נשות חינוך ומנחות הורים לא מעטות מאיימות מפני האפשרות של הליכה לטיפול פסיכולוגי.
פעולה תרפויטית שמתוך בוז לסמכות או מוטיבציה יתרה להתרת כבליה אולי משחררת את יכולת הביטוי של המטופלת ואת עכבותיה, אך מדלדלת אותה מנכסיה התרבותיים העמוקים
מן העבר השני, יש המאמצים בחום את השיח על הטבעי והדחפי ומבקשים בעקבותיו תנועה של שחרור. מטפלות צעירות ונלהבות, הנחשפות לתאוריות על המתח שבין טבע לתרבות, חשות לעתים צורך לעודד את המטופלת להגדיל ראש, לשבור מסגרות, לזרום עם מה שבא בשם האותנטיות והגילוי העצמי.
אינני מתכחשת למקומם הראוי של תהליכי התפתחות מסוג זה. אולם פעמים רבות, בהדרכה ובשיח עם קולגות, אני חשה כי לא תמיד הם משרתים נכונה את טובתה של המטופלת, ויש בהיענות עיוורת למרכולתם היקסמות בוסרית שאינה מביאה בחשבון התפתחויות הנגזרות מהם. לפיכך אני מכבדת מאוד את החוששות. מאידך גיסא, מתוך נסיוני הקליני, סבורני שאי אפשר להתעלם מן הרעיונות החשובים שפרויד ניסח. הקליניקה מוכיחה שתובנותיו מסייעות לאנשים רבים בכאבם. עבודת ריפוי הנעשית מתוך הבנת מקומו של הדחף בחיי האדם עוזרת לסימפטומים מציקים לשכוך, למחשבות טורדניות לשקוט ולחרדה בלי שם להתפוגג.
משום כך אני מתבוננת בהשתאות שחוט דק של ביקורת משוך עליה על שלל הפרויקטים העולים כפורחים שעניינם הוא ביטוי הנשיות האינטימית. חשוב לי לציין: מודעות ישרה ויכולת הדרכה זורמת בין אם לבתה או בין מתבגרת לדמות מלווה הן חשובות וראויות במעשה החינוכי של עדנת הצניעות. מנגד, שיחה המכלה את עצמה לדעת מתוך תודעת שחרור, חיבור, זרימה ומיצוי, רוכבת על גל אופנתי ופופוליסטי שאינו מגביר בהכרח את הרווחה הנפשית ואת ההנאה מחדוות הקיום הפשוט, כפי שאראה להלן.
לא טוב היות האדם ליבידו
פרויד מתאר את האתר הנפשי שבו מתחוללת הצנזורה על הדחף: זהו הסופר־אגו, מעין צריח גבוה המאוכלס דרך קבע בשומר פנימי הבולש על כל תנודת דחף והמנסה לסכל אותה באמצעות קולות צולפים של מצפון, מחשבות אובססיביות, רגשות אשמה ושלל סימפטומים מציקים. אולם כל אלו לא יעזרו לו, לסופר־אגו. הדחף ימשיך במסלולו ויבקש מימוש, ביטוי והכרה.
התרבות המודרנית מסירה את החסמים מפני ביטוי הדחף: אפשר להתלבש באופן המערטל את התשוקה, להעלות מחזות המהללים כל ביטוי רגשי ופיזי באשר הם, ולפרסם בראש חוצות, אפילו במאה שערים וברבי עקיבא, תפוצ'יפס כשר לפסח בסלוגן "טבעי שלא תשלוט בעצמך". כל זאת במחשבה שביטול האיסור על הטבעי יבטל גם את נקיפות המצפון, את הסבל הנפשי, את הבושה ואת האשמה.
מנסיוני בעבודה עם נשים חרדיות, החרדה מן האסור שמקורה בתרבות המייצרת את העכבה, את הבושה ואת האשמה, אולי תשכוך קמעא אם נפרום אותה פרימה גסה ברוח השחרור המודרני, אך תחתיה מחכה המועקה המנכרת
אולם מתברר שבעקבות השחרור הנכסף מן התרבות, דרך ביטולו של המצפון שאסר על דחף והתענגות, מופיע פתאום קול חדש, קולה של התרבות שהשתנתה בעקבות שחרורו של הדחף. כעת היא מזמרת זמירות חדשות. היום היא מצווה על מיצויו של הדחף עד תום, לאמור, אוי ואבוי אם לא נטעם משבעים אלף פלאי תבל, אם לא נמוץ את שארית הלחלוחית שעל העצם. זהו סופר־אגו נוקשה ואימתני לא פחות מקודמו. הנה כמה דוגמאות מן הקליניקה (בשינוי פרטים כמובן):
נאוה רכשה קורס אינטרנטי מקיף שידריך אותה במיצוי כל רזי הזוגיות, אבל זה עדיין לא זה… כעת מופיעה מצוקה: מה עם נחסיר משהו, חלילה וחס? האם זוגיותנו ראויה גם כך?
לאה, אשת נדל"ן מצליחה, נתונה בחוסר שקט עמוק אחרי ששברה את כל החסמים שמהם סבלה בבית הוריה הדל, בליווי מסור של מטפלת מעודדת. חודש לפני הכניסה לטירה הנחשקת שבנתה למשפחתה, כשכל תאוותה בידה, נופלת עליה עצבות גדולה שאין לה פשר: "בעצם, לא נותר לי שום חלום להגשים."
פייגי שינתה את הלבוש המקובל בבית הוריה ממטפחת לפאה בגוונים מודגשים וחשבה שעכשו תרגיש מושלמת, אבל פתאום: "זה רק מדגיש את האף המכוער שלי, ואני מתביישת בבעלי שנשאר עם כל הסממנים החסידיים שלו."
כל הנשים הללו כבר האזינו לבנות הקול העולות מן הטבעי, האותנטי והדחפי שלהן, וכבר הלכו בעקבות התשוקה ושברו את מסגרת התרבות שבתוכה חיו לטובת מימוש לרגעים. אך הנה מסתבר שתרבות חדשה מציצה עליהן ממגדל הסופר־אגו וממשיכה לנופף להן: נו! נו! נו! והמצפון הזה אינו גורם לחרדה, אלא לדכדוך ולדיכאון. כבר אי אפשר לומר לו "שחרר", כי הוא כבר שחרר הכל. מנסיוני בעבודה עם נשים חרדיות, החרדה מן האסור שמקורה בתרבות המייצרת את העכבה, את הבושה ואת האשמה, אולי תשכוך קמעא אם נפרום אותה פרימה גסה ברוח השחרור המודרני, אך תחתיה מחכה המועקה המנכרת, שאין שום דבר שראוי באמת להיאבק למענו.
להסיר את הקסם ולשוב אל אוצרותינו
את ההבנה הזו רכשתי, לצד אחדות מחברותי לדרך, במסע לא קל שכלל היקסמות ראשונית מהלא מוכר, חשש שמא אבלע בתוכו, ורקימה אטית של הבחנה מה נכון לי לקחת מתוך החכמה אשר בגויים ומה לא. יתר על כן, במהלך הדרך רכשתי הבנה מלהיבה על האופן שתורתי העתיקה והנצחית עשויה למַתֵק את הקושי שנקלעה אליו התרבות האנושית במסעה לתיקון ולריפוי.
הפסיכואנליזה שאחרי פרויד הרחיבה את מושג הלא־מודע. כיום אנו רואים את הלא־מודע לא רק כתחום הדחף שבא מן הטבע ושאין רוצים לדעתו, אלא גם כחלק מן התרבות שספגנו עוד בטרם צאתנו לאוויר העולם. האדם הוא אקסטימי – זהו ביטוי הכולל בתוכו הן את הפנימי ביותר: intimacy והן את החיצוני ביותר: exit. מטפלת טובה יודעת להאזין למטופלת שלה על פני כל הרבדים והשכבות: היא מקשיבה להמייתו של הדחף הנישא על גבי המילים, הביטויים והמחוות שמקורם בפקטור C – התרבות (culture). התרבות אינה עומדת בניגוד לדחף כמו שחשבה המודרנה, אלא מעורבת בו עמוקות, משפיעה עליו ויוצרת את מופעיו לחיוב ולשלילה.
דרושות לנו מטפלות פוסט־פרוידיאניות, המכירות היטב את עיקרי עקרונותיו מצד אחד, המבינות שיש לעזור לנשים להרפות משיח תרבותי מעיק, להכיר בדחף ולבטא צורך; ומצד שני, אינן מתפעלות יתר על המידה משיח השחרור המוחלט
דרושות לנו מטפלות פוסט־פרוידיאניות, המכירות היטב את עיקרי עקרונותיו מצד אחד, המבינות שיש לעזור לנשים להרפות משיח תרבותי מעיק, להכיר בדחף ולבטא צורך; מצד שני, אינן מתפעלות יתר על המידה משיח השחרור המוחלט, מן הטוטאליות המרוקנת של הליכה בעקבות הלב. אותו לב עושה לו מיד אלוהים חדשים, דורסני פי כמה בתביעותיו להתענגות חסרת מעצור.
דרושות לנו מטפלות שחיות באהבה גדולה את התרבות שגדלו עליה, שאף אם יש בלבן ביקורת מוצדקת על הלכי הרוח שלה, הן יודעות להעריך את העוצמה הגלומה בה, את העיגון שהיא מספקת, את השפעתה המאפקת, המווסתת והמרגיעה על הדחף. הן מבינות שפעולה תרפויטית שמתוך בוז לסמכות או מוטיבציה יתרה להתרת כבליה אולי משחררת את יכולת הביטוי של המטופלת ואת עכבותיה, אך מדלדלת אותה מנכסיה התרבותיים העמוקים.
מי הבוס? בחירה חופשית מול דטרמיניזם
סלע מחלוקת נוסף בין המחשבה היהודית הנאמנה למחשבה הפסיכואנליטית הוא שאלת הבחירה החופשית למול תזת הלא־מודע.
כבר בכתביו המוקדמים ב־1988 שומט פרויד את השטיח הפרוש מתחתיו של האדם הבוחר. הוא מצביע על שלושה ציוני דרך בעולם המדעי שבהם האדם יורד מגדולתו: קופרניקוס הבין כי כדור הארץ נע סביב השמש ואינו במרכז היקום, האבולוציה גרסה שמוצאו של האדם מן הקוף ועל כן אינו עוד נזר הבריאה, והפסיכואנליזה טענה: האדם אינו מושל בביתו שלו, הלא־מודע אשר נסתר ממנו הוא אדונו ושליטו. בעשותו כן, בוחר פרויד לעמוד הן מנגד לדת ישראל והן להבדיל מנגד לפילוסופיה הקלאסית, אשר מדגישות את אחריותו של האדם על חייו ועל בחירותיו.
החשש המקנן בי תמיד הוא שנטייתנו התרפויטית להרגיע ולמתֵק את מרירותה של האשמה, תוך מתן כוח עצום ללא־מודע, מרדדת ומשטיחה את יכולת העמידה ואת יכולת הבחירה של מבקשות עצתנו
פרויד מנסה להוכיח באופן שיטתי, יצירתי ולעתים אף מופרך ומשעשע, כי כל מעשיו של האדם, החל מפליטות פה סתמיות וכלה ביצירות אמנות מפוארות ובמסורות עתיקות וחשובות, כולם נוצרו בצלו של הלא־מודע הכולל יצרים ומשאלות סמויות. הוא מפרש, מדברר, פורש חסות פטרונית של יודע־כל ומוכיח כי מקורן של הגדוּלה האנושית והבחירה החופשית בתהומות הנפש, בכוח עיוור. (חשוב להזכיר כי פרויד חזר והדגיש שמטרת הטיפול היא ללמד את המטופל להבין את הקשר שבין סבלותיו לעולמו הפנימי ולקבל אחריות על הלא־מודע שלו. את זאת אני מציינת כדי לעשות צדק עם דבריו בשלמותם, אולם אין ספק שסוסיו של רעיון הלא־מודע שעליו הוא חתום כבר דהרו לדרכם, ומשנפתחה דלת האורווה החלו להתקעקע יסודות האחריות המוסרית.)
נדמה שזהו קו פרשת המים ביחסים בין שתי השקפות העולם. מטופלות מתייסרות בשאלה הזו בווריאציות שונות:
"כעסתי, ואני ראויה לעונש."
"איך יתכן שהתנהגתי כך? אבל זה אסור."
"שוב לא השתלטתי על עצמי ואין לי תקנה."
ביסודן של אמירות אלו טמונה הנחה כי לדוברת מרחב בחירה ויכולת תמרון. צערה הוא פועל יוצא של חווית חובה מוסרית. בראשית לימודי, כמו גם בראשית עבודתי, הלכתי עצומת עיניים בעקבות פלאי התזה הנוטלת מן האדם את חרותו להחליט. אופן פעולתה של התיאוריה הוא מתוחכם. בשלב הראשון היא אכן מקלה את עומס המצפון:
"אינך ראויה לעונש, כעסך נובע מזכרון ילדות מודחק."
"התנהגת כך כי ריח העשן הפעיל התניה של חרדה."
"לא הצלחת להשתלט על עצמך כי חששת, ואפילו לא הבנת שאת חוששת."
המפגש בין התזה הפסיכולוגית הפופולרית הפוטרת את האדם לבין התפיסה היהודית המשעבדת אותו אינו קל; הוא מהפך קרביים. שנים על שנים נעתי בין הקצוות, ואף היום אני מוצאת את עצמי מיטלטלת בין הצדדים. החשש המקנן בי תמיד הוא שנטייתנו התרפויטית להרגיע ולמתֵק את מרירותה של האשמה, תוך מתן כוח עצום ללא־מודע, מרדדת ומשטיחה את יכולת העמידה ואת יכולת הבחירה של מבקשות עצתנו.
יש מטופלות, במיוחד מי שעברו בילדותן חוויות קשות של אלימות ותוקפנות, הזקוקות בשלב הראשון למרחב רגיש של הכלה, הרגעה ומיתון אשמה. אולם בכך לא די. האמפתיה לסבל ולימוד הזכות האינסופי הנובעים מראיית הלא־מודע כמנהל את חיינו – מייצרים בסופו של דבר נשים חלשות יותר.
אחריות כתורה טיפולית
בנקודת מבוכה זו בחיי המקצועיים עמדה לי תורת אמת שלמדתי בנערותי. תורה הפוסקת כן ולא ושחור ולבן, התובעת אחריות ואפילו מטילה אשמה, המאמינה ביכולתו של האדם. המסר הפנימי של תורה־דורשת הוא מסר של כוח. הסאבטקסט הפָּרוש מתחת לטקסט תובעני משדר אמון ביכולתה של הלומדת אותו.
עם הזמן נוכחתי שההלכה והמִצְוה הן אופן היות פסיכולוגי, שניתן להביא את איכויותיו לחדר הטיפול. איני מתכוונת כמובן להטפת מוסר או למדידת אורחות חייה של הנועצת. כוונתי לכך שאיני ניגשת אל המעשה הטיפולי ברפיסות המכוונת להרגיע את המצפון ולייצר למטופלת תחושת 'נעים בגב', אלא ברצון לסייע לה לקבל על עצמה אחריות גם בסיטואציות מורכבות.
ההתעקשות שלהן על קיום, אפילו חלקי, של מה שביכולתן, עזר להן הרבה יותר. גם אם נלוותה לקיום זה אשמה, הוא היה מחושק בעבותות עבים אל תחושה עמוקה של מסוגלות, של כוח ושל שותפות בברית של דורות
לאקאן, אנליטיקאי בדור שאחרי פרויד, הנחה את תלמידיו שלא להרגיע אשמה. ביטויי אשם עשויים להיות נקודת עוגן לבירור גורם העומק שלהם. אני מיישמת את עצתו מתוך אמון עמוק שמטופלות יודעות, גם אם באופן עמום ומסורבל, לאן הן רוצות להתפתח ובאיזה אופן הן תוכלנה להפוך אשמה מעיקה לאחריות נוקבת ומאירת עיניים. נסיונות סינתטיים לפטור מטופלות מאשמה מעולם לא הביאו לשחרור מסבל. ההקלה מנִצה דוקא לאחר הבנה מעמיקה של חלקן הנסתר בתאטרון הסבל שלהן.
משמו של רבי צדוק הכהן מלובלין שמעתי כי ראוי לאדם שיאמין בעצמו מתוך שאלוקים נתן תורה לעמו. נתינת התורה ככפיית גיגית מצפונית עלולה להיתפס בראשית הדרך המקצועית אקט מעיק ומייצר מצוקה, אולם ראיית הרגע ההיסטורי הכביר הזה כסיפור מכונן תודעה של אמון וכוח עשויה לשמש מצפן פסיכו־רוחני בעבודת עומק עם באי עולם.
כבר נוכחתי לא אחת במטופלות הסובלות מאוד מבחינה נפשית, שעבורן קיום מצוות מסוימות חוסה כנראה תחת ההגדרה ההלכתית "אנוס רחמנא פטריה". לתומי חשבתי שהדרך לשחרורן מסבל תהיה מציאת קוּלות מפליגות על ידי מורי הוראה. אולם גיליתי שההתעקשות שלהן על קיום, אפילו חלקי, של מה שביכולתן, עזר להן הרבה יותר. גם אם נלוותה לקיום זה אשמה, הוא היה מחושק בעבותות עבים אל תחושה עמוקה של מסוגלות, של כוח ושל שותפות בברית של דורות.
דרושות לנו מטפלות שטיפסו ממדרגת יראת העונש והחטא אל מדרגת יראת הרוממות, המבינות כיצד פועלים מנגנוני אשמה ילדותיים וכיצד מתעתע בנו הלא־מודע, והיודעות לכוון את המטופלות להתרומם למעלה מהם, אל אופק שאינו ריקן ממשמעות ומדרישה, שיש בו מצוה מחייבת ואחריות מגדלת.
דרושות לנו מטפלות שאינן נבהלות מן השגגה והזדון האנושיים, שיודעות להכיל אותם אך גם לכַייל את הסובלות מהן לחיים של היענות לצווי מוסר וגדוּלה.
אין קיצורי דרך
תהליך ההכשרה של מטפלות חרדיות חייב להיות כרוך בלמידה של תכנים מן העולם הזר, האחֵר, שבחוץ. דינמיקה זו מייצרת בראשיתה חוויה של דיכוטומיה, פירוק והתערערות. לדעתי, זהו תהליך הכרחי, ועם כל הסיכון שבו, אי אפשר להימנע ממנו.
מקוצר היריעה בחרתי, כציפור הטובלת מקורה במים, רק בשני פרדוקסים. בחרתי בפרויד, מייצג קיצוני של קוטב החילוניות והמרד, כדי להדגים את פערי התפיסות. מאז זרמו מים רבים וקמו ממשיכים ומפרשים. חלקם פסעו בשביליו, אולם רבים מספור פיתחו צורות מחשבה מגוונות ומעשירות שאינן מתכחשות לעולם האמונה אלא עומדות דוקא על תרומתו למעשה הטיפולי.
נדרשת בגרות רבה כדי לצלול אל המים העמוקים, להירטב, כמעט לטבוע ואולי להיחנק; ומתוך כל זאת, באטיות, לייצר רפסודה היודעת לחתור באוקיינוס הגדול, לפתח מיומנות נפשית ורוחנית של איחוי הקרעים
אולם לעניות דעתי עדיין מדובר בפערים תהומיים, ואין להם פתרון קסם. יש שיבקשו להתנזר מן הקושי ובכך יחסירו ידע חיוני וכלים מצילי נפשות. הקטנת ראש זו נכנסת תחת הלאו "לא תעמוד על דם רעך". יש כורח לעבור מסע נפשי של רצוא ושוב כדי להתהלך היטב בין הניגודים. הם אדמת הטרשים שממנה מורכב מסעם של מבקשי אמת.
המסקנה היא שכדאי לאפשר לבנותינו הצעירות ללגום מים רבים ממבועי הנצח לפני שנטיל אותן אל מדבריות התהייה. נדרשת בגרות רבה כדי לצלול אל המים העמוקים, להירטב, כמעט לטבוע ואולי להיחנק; ומתוך כל זאת, באטיות, לייצר רפסודה היודעת לחתור באוקיינוס הגדול, לפתח מיומנות נפשית ורוחנית של איחוי הקרעים, ויכולת הוליסטית לוותר על קליפות הטעות ולדלות את ניצוצות האמת והקודש.
עלינו לבנות מתוך המאבק ביטחון עצמי השואב מלימוד תורה ומחיבור לרוח חכמינו שבכל הדורות, שיצמיח בסופו של דבר נשות תיקון וריפוי שאינן בורחות, אינן מתגוננות, אינן בולעות כל נרטיב טיפולי על כרעיו ועל קרבו. רצוננו להכשיר תלמידות חכמים לעניין הנפש, המאחות בין עולמות רחוקים והמביאות אל חדר עבודתן איכות שחושלה דרך הספק והפער.
מהתגוננות ליצירה: משימתן החשובה של מטפלות חרדיות
אני מצפה ליום שתהיינה נשות טיפול חרדיות מלאות דעת הנובעת מפנימיות התורה וחכמה הבאה מן החיצוניים. לא רק מתגוננות או מנסות לברור בר מתבן, אלא יוצרות מערכות ידע, פרקטיקה ותאוריה השלובות בחול והמשרתות את הקודש.
נשות טיפול הן 'נשות גבול'. זהו תפקיד יקר, חשוב ומאתגר מאין כמותו. הוא דורש העמקה רצינית בחכמת הגויים, אשר משנה לנצח את תמונת העולם שעליה גדלנו. לצד זאת הוא מחייב שלא להתפעל יתר על המידה משפה זרה ומרוח נושבת
נשות טיפול הן 'נשות גבול'. זהו תפקיד יקר, חשוב ומאתגר מאין כמותו. הוא דורש העמקה רצינית בחכמת הגויים, אשר משנה לנצח את תמונת העולם שעליה גדלנו. לצד זאת הוא מחייב שלא להתפעל יתר על המידה משפה זרה ומרוח נושבת, שלא ללכת שבי אחר תמונות עולם שלא באו ממכחולם של סיני ושל חכמי הדורות. אנו מצוות לשים על עינינו עדשות רבות ומגוונות של תאוריות, מחשבות, שיטות ורעיונות, אולם לחדד את המבט מבעד להן אל מה שמעבר לכל האופקים.
דוגמא מעוררת השראה לאשת טיפול המחברת בין העולמות היתה פרופסור אליענה אמדו־לוי, אנליטיקאית יהודיה ממוצא צרפתי. היא הרבתה לכתוב על האופן שכדאי להשתמש בתנ"ך, במקום בסיפורי המיתולוגיה של פרויד, כדי להבין את הנפש האנושית. במאמר מכונן שכתבה ב־1983 הראתה שמדעי הרוח סובלים מצורת מחשבה דיסיונקטיבית – מפרידה, מפצלת ומפלגת, וקראה לאמץ הגות קוניוקטיבית – מחברת ומתיכה, השוזרת את הרחוקים למקשָה מרהיבה של דעת.
***
ביום שישי חורפי, טרוף נשימה, נדרשתי להכנות שבת בהולות אחרי טיפול במספר מקרים דחופים שהתמשכו אל מעבר לחצות היום. את לחצי שיגרתי אל מורה הוראה, ביקשתי לדעת אם אין בעבודתי ביום שישי משום זילות בכבוד השבת.
וכה היו מילות תשובתו: "צריך להחדיר היטב לראש, מחלת נפש היא בדיוק כמו מחלת גוף. נתאר לעצמנו רופא לב שאין לו תורים אלא לשבת קודש לעשות צנתור או ניתוח לב פתוח, וכי הוא לא יעשה זאת? העבודה שלך אינה שונה משל כל רופא שמותר לו לעבוד בכל שעה משום פיקוח נפש. אף שאין פיקוח נפש לקבל דוקא בשבת ולכן לא נתיר לעבוד בשבת… כל עוד הרחבת שעות העבודה לאחר חצות ביום ששי נובעת מחוסר פנאי לטפל במטופלות, הרי זה כבוד שבת שתטפלי בהן!" (ההדגשה במקור).
כשקיבלתי את תשובתו של הרב נזכרתי במרתה, אשתו של פרויד, שבאה מבית מסורתי וביקשה להדליק נרות בערב שבת שלאחר נישואיהם. פרויד הליברל סרב בתוקף למעשה המיושן וחסר החשיבות הזה, והיא נאלצה בצער לציית לו ולגנוז את תשוקתה אל הקודש. מתוך הזיכרון חשבתי עלי ועל חברותי למלאכת הריפוי השועות לפעמים להדרכותיו ה'חילוניות': מדליקות נרות מתוך הטרוף, בברכתו ובעידודו של תלמיד חכם, ומקבלות את פני השבת שהיא תיקון גדול בכל העולמות.
אולי כבר בשלה השעה, הגיע זמנה של הדיכוטומיה להתאחות.
בווינה של ראשית המאה הקודמת מתעקש איש הנפש על ניתוק מהשמים. בירושלים של תחילת מאמרי מניחה אשת חינוך גדר בין מבוכת נערָה לכתף קהילתית מחבקת. אבל בפנות השנים, אפשר שאשה בצאתה מחדר הטיפול תשיר לדוד ההולך אל הכלה.
כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא היא מַפצַעת.
Photo by Alexandra Nicolae on Unsplash
יפה, עמוק ומחכים. תודה
מאמר מדהים, קריאתו הייתה עבורי הנאה צרופה.
יפה, חשוב, נותן נקודות מחשבה עמוקות.
תודה.
מאמר יפה מאוד וחשוב מאין כמותו!!!
יפה מאוד. ברור ובהיר גם אם פה ושם מליצי מדי.
מקסים ומרתק, מתאר בדיוק את המהלך שעברתי אני בשנות לימודי ועבודתי ועדיין עוברת.
תודה שנתת מילים למחשבות.
מרגישה לא לבד.
מאמר יפה מאוד!
המאמר מתייחס להיבט נשי בלבד – מניח שהמטפלת מטפלת בנשים בלבד..
קצת מתלבט אם זה חיסרון עקרוני או אולי דווקא יתרון, אבל עבור מאמר זה כמובן חסר מהותי.
תודה לכותבת . כתוב ברור בשפה עשירה עם מסרים עמוקים ומורכבים .
שאלת תם . האם אדלר תלמידו של פרוייד לא הדגיש את ביהביוריסם היינו ההתנהגות האנושית המושכלת על פני זאת הקמאית ? ואם כן יכולה תורתו לשמש בסיס טוב למטפלות .
הייתי ממליץ לכל המטפלות להשתלם בתורת הנפש של החסידות. תמצאו שם מבני עומק של על מודע, תת מודע ומודע. הסבר לתהליכי נפש דינמיים והתפתחות הנפש. אולי זה מה שביקשה נפשכן.
,ממליץ לבדוק את התובנות של הכיפות הסרוגות החרדליי"ם בנושא. בישיבת רמת גן של הרב יהושוע שפירא כבר שנים עוסקים באיך לגשר על התחום
המאמר היה יפה מאוד! קיבלתי ממאמר זה המון נקודות למחשבה, אני מרגישה כעת שאני יותר מוכנה ורוצה ללמוד פסיכולוגיה… תודה רבה!!