צריך עיון > סדר שני > אחריות > אשמה, צניעות ואחריות

אשמה, צניעות ואחריות

לעתים קרובות מעצים שיח הצניעות הרווח את תחושת האשם בקרב קרבנות פגיעה מינית. כדי להינצל מנזקו של שיח משפיל זה, עלינו לטפח תודעת צניעות המונעת מאחריות נשית – צניעות שבה אנו, נשות ישראל, מקבלות אחריות על עולם שבו חיים גברים ונשים, צדיקים ורשעים, ומנסות לעשותו טוב יותר.

י"ט טבת תשפ"א

עם השנים הולכת וגוברת המודעות הציבורית לעומק האשמה שנושאים על לבם קרבנות של פגיעה מינית, על לא עוול בכפם. מודעות חדשה זו מעלה קריאה חברתית מוצדקת להעברת משא האשמה והבושה מן הקרבן אל הצד הפוגע.

בכל הנוגע לחברה החרדית, הרקע לקריאה הוא שיח חברתי המטפח, גם אם בעקיפין, תחושת אשם בקרבן הפגיעה. טענות כגון "לבושה של הבחורה הוא הגורם לאונס, היא הכשילה אותו", או "מה יעשה הנער ולא יחטא", מובילות להאשמת הקרבן. שיח זה מניח במובלע שמניעת מקרי הפגיעה מוטלת על האישה: תתלבשנה כל נשות ישראל בצניעות ותמוגר התופעה של הטרדות ואונס. הקרבן עצמו, מתוך רצון לשמור לעצמו מעט שליטה אחר החוויה הקשה שטלטלה את עולמו, מוכן אף הוא לקבל על עצמו את האחריות ולטפח תודעת אשמה.

הייזלר מעלה את החשש הנזכר, ששיח ההכשלה מעלה את סכנת הפגיעה, אך היא פוטרת אותו כלאחר יד. במאמר המוסגר היא קובעת בנחרצות כי יניקתם של מושגים אלו בהקשר של צניעות היא מן הנצרות, ולבנות ישראל שלום […] האמנם?

ואולם גישה זו מטפחת אצל אנשים אשליה שבנותיהם מוגנות מפגיעה כל עוד הן לבושות בצניעות, והיא אף מייצרת כר נוח לטאטוא פשעים מיניים מתחת השולחן. האמת המצערת ידועה לנו היטב: אין בין צניעות לבין מניעת פגיעה ולא כלום. נשים צנועות נפגעות לא פחות מנשים שלבושן פרוץ. ילדים קטנים וטהורים נפגעים כמובן ללא קשר ללבושם וללא שנודף מהם שדר מיני כלשהו, ונערות המכוסות מכף רגל ועד צמות גם הן בנפגעים. המציאות הזו, הברורה לכל מי שמסכים להביט אל השטח המדמם של פגיעות מיניות, הביאה אנשים טובים להבנה כי עליהם לייצר שינוי של השיח ולספר סיפור חדש על יחסי פוגע-קרבן.

במאמר זה אבקש לדון באפשרות של שינוי כזה, ובמכשולים העומדים בדרכו.

 

צניעות ו"שיח ההכשלה"

בחזית המתקפה של מגמה זו – מגמת האשמת הקרבן – נמצא "שיח ההכשלה", שעיקרו הוא שנשים הן הגורם המכשיל ושעליהן לשמור על הגברים לבל יחטאו בגינן. שיח זה עולה מתוך פרסומי רחוב של קבוצות קיצוניות במחננו, אך עלינו להודות ביושר: הוא רווח, במינונים נמוכים יותר, גם בלב המיינסטרים החרדי.

לאחרונה פורסם בבמה זו מאמרה החשוב של גב' אתי הייזלר הנוגע בין השאר בנקודה שהעליתי. דבריה יפים וראויים, אך סוגריים קצרים שהופיעו במאמר השטיחו לפי דעתי נושא עמוק ומורכב המצריך חשיבה זהירה.

רק לאחרונה ציטטה באזני דמות חינוכית מוערכת את דברי חז"ל הידועים בדבר נערה שנאנסה בעיר: "ומצאה איש בעיר – לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב. הא אילו ישבה בביתה לא אירע לה", כדי  להוכיח שהתורה מטילה את האחריות לפגיעות על כתפי הנפגע

בפסקה המתייחסת לחלקה של מידת הצניעות באפשור פגיעות כתבה הייזלר:

ברי כי שיח המתווך לבנות את הצניעות מתוך עולם המושגים של חטא קדמון, אשמה וגיהנום (שיניקתם מן הנצרות) מעלה מאוד את רמת הסיכון של בנותינו ליפול טרף למניפולציות של חוטאים היודעים להשתמש בשפה דתית בדרך לחילול כבודן ולרמיסת נשמתן.

הייזלר מעלה את החשש הנזכר, ששיח ההכשלה מעלה את סכנת הפגיעה, אך היא פוטרת אותו כלאחר יד. במאמר המוסגר היא קובעת בנחרצות כי יניקתם של מושגים אלו בהקשר של צניעות היא מן הנצרות, ולבנות ישראל שלום. קביעה זו טעונה בירור והבהרה. האמנם? בקלות רבה נוכל לכתוב מאמר ובו מובאות מתקופות שונות ומחוגים שונים המעודדים את האישה להתלבש בצניעות כדי שלא ייכשלו בה בני אדם.

את דברי רבי יוחנן המפורסמים, המשבחים את הבתולה המתפללת, מכירה כל תלמידת סמינר: "בראת גן עדן ובראת גיהנום, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון שלא ייכשלו בי בני אדם."[1] חז"ל לא רק שאינם טוענים כי תפיסה זו אינה לגיטימית, אלא להיפך – הם מביאים את דמותה של הבתולה כמודל ליראת חטא. ינקנו את הסיפור מראשית צמיחת תודעתנו, והמסר שלו חלחל עמוקות אל הנפש, לצד מסרים דומים רבים. רק לאחרונה ציטטה באזני דמות חינוכית מוערכת את דברי חז"ל הידועים בדבר נערה שנאנסה בעיר – "ומצאה איש בעיר: לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב. הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה"[2] – כדי להוכיח שהתורה מטילה את האחריות לפגיעות על כתפי הנפגע. לכאורה אומרים חז"ל כי האונס המתואר קרה באשמתה של הנערה. לו לא היתה יוצאת אל העיר, היה נחסך כל הסיפור הלא נעים הזה; כיוון שיצאה, אירע אשר אירע. אין הפוגע אשם: הפרצה קראה לו לגנוב ממנה.

כיצד עלינו, יהודים המאמינים באמת הנצחית של התורה, להבין דברים אלו?

 

בין חירות לאחריות

בעולם מתירני ומשולח רסן מקבל הערך של צניעות גוון של דיכוי והחפצה. אם המצב האנושי הוא מצב של חירות בלתי מוגבלת ביסודו, הרי שהשאלה היחידה שאנו שואלים את עצמנו היא "מי אשם?". האידאל המערבי מעודד אנשים ונשים לעשות ככל העולה על רוחם, כל עוד אינם פוגעים באחר. בעולם כזה, הטלת האשמה על האישה היא אכן דיכוי והחפצה. אולם התורה אינה מציגה הנחת עבודה זהה.

בניגוד לתפיסה המתירנית הקוראת לנשים לנהוג בחירות גמורה ולהטיל את מלוא כובדה של האחריות על כתפי הצד השני, מבקשת התורה גם מאתנו, נשות ישראל, לקבל אחריות על המרחב הקדוש שבו חיים גברים ונשים

בניגוד לתפיסה המתירנית הקוראת לנשים לנהוג בחירות מוחלטת ולהטיל את מלוא כובדה של האחריות על כתפי הצד השני, מבקשת התורה גם מאתנו, נשות ישראל, לקבל אחריות על המרחב הקדוש שבו חיים גברים ונשים. לא בעיה של גברים יש כאן וגם לא בעיה של נשים, אלא מרחב מקודש שהם יוצרים יחד, כל אחד בתחומו הוא, במודעות רגישה לכוחות החיים העזים הטמונים בקרבנו. בחברה שבה מקבלים גברים אחריות על היצר ומנתבים אותו לחיי שותפות ונאמנות, מתבקשות גם נשים לתת את חלקן במשימה, מתוך שותפות ומודעות ליצרים המבקשים לחבל באפשרות המתוקה של השראת שכינה בקרבנו.

אגב, דרכה של התורה בעניין המיניות והקדושה אינה שונה מדרכה בהתייחסות אל שאר כוחות החיים. אנו מצווים להיות מודעים למכלול הכוחות שבנו ולתעל אותם למימוש המשקף את תכלית הבריאה – השראת השכינה בעולמנו הגשמי, על מגוון יצריו. גישה זו שונה מאד משיח ההכשלה. היא אינה מטילה את האשמה על האישה, אלא מבקשת ממנה לתרום את חלקה ליצירת עולם טוב יותר.

כולנו יודעים שסיטואציות קשות מסוימות – לא כל מקרה, כמובן, אבל חלק כן – יכולות היו להימנע אילו היה הקרבן מודע לסכנה. אכן, אין זה פוליטיקלי-קורקט לכתוב זאת, אך זו האמת. צניעות אינה ערובה למוגנות, כלל לא, ובכל מקרה של פגיעה אסור להסיר ולוּ מעט מהאשמה הרובצת על כתפי הפוגע. אולם ערנות וזהירות יכולות למנוע מקרים מסוימים, כגון אלו המתחילים בקשר רצוני ומסתיימים חלילה בכפייה, או אלו המתרחשים בסיטואציות שאליהן נשים לא היו אמורות להיכנס. (דוגמא כואבת ואקטואלית לכך היא שליחת בנות צעירות לטיפול אצל גבר "מקצועי ואיש חינוך", בלי בדיקה מוקדמת של התנאים המאפשרים הגנה על הבת.)

שאלת האשמה אינה היחידה הרלוונטית כאן. אנו מבקשים להיות "יראי חטא" – חרדים מאפשרות שכוחות החיים יחטיאו את מטרתם ולא ישמשו לריבוי אהבה וטוב

כנגד אותם מקרים דיברה תורה ואמרה: "פרצה קוראת לגנב." אי יציאה אל מרחב מסוכן היא חובה בסיסית של אישה שאינה חפצה להיות כלי בידי הרשע בעולם.[3] ניתן לומר כי שיח המוגנות עוסק בדיוק בנקודה רגישה זו, בהבנה שככל שיהיו ילדינו זהירים ומודעים לסכנה ויקשיבו לאינטואיציות הבריאות שלהם – כך נוכל למנוע פגיעות, להפסיק הישנות של פגיעות שקרו וכמובן לאפשר ריפוי. שאלת האשמה אינה היחידה הרלוונטית כאן. אנו מבקשים להיות "יראי חטא" – חרדים מאפשרות שכוחות החיים יחטיאו את מטרתם, ובמקום לשמש לריבוי אהבה וטוב, ישמשו כלי משחית. חרדה זו אמורה לעצב בנו, נשים כגברים, את הדריכות הראויה בכל הנוגע לשימוש בכוחות הגוף, דריכות שאין משמעה כיבוי או הקטנה, ביטול או הכחשה. להיפך – זוהי דריכות במובן של הכרה בערכו הרב של כח החיים ותיעולו למרחב קדוש שבו הוא מקיים את ייעודו.

לאותה הבנה בסיסית יש להוסיף דיוק בדברי חז"ל, הקןבעים כי הימצאות במקום סכנה כמוהו כ"פרצה הקוראת לגנב". ברור שגנבה ממקום שיש בו פרצה אינה אסורה פחות מפריצה לבית. בעל הבית אינו הופך אשם בגנבה בעקבות ה'פריצות' של הבית שלו, והאיסור של "לא תגנוב" נשאר בתוקפו. כלומר, חז"ל אינם מפחיתים את האשמה מן הפוגע, כי אם מעוררים את האישה לנהוג בחכמה ובזהירות. ואם יורשה לי לדייק: לנהוג באחריות.

 

להעלות את היצר

בפרשת וישב מביאה התורה את סיפורן של שתי נשים שונות המשתמשות בבוטות בגופן: תמר ואשת פוטיפר. סמיכותם הבולטת של שני הסיפורים מעוררת אותנו לבדוק את השווה ואת השונה ביניהם. מתוך השוואה זו עולה כי התורה, בניגוד לדתות המייחסות לגוף את הרע ואת המכשלה – מעצימה לחיוב את השימוש בגוף בהקשר הנכון ובתוך מערכת של ברית ונאמנות, ושוללת אותו מכל וכל בהקשר של חוויה גופנית נטולת מחויבות וקשר. ההפרדה בין כוחות הגוף לכוחות הנשמה, הנעשית ביהדות לרוב, אינה באה לשלול את טובו של הגוף. היא באה לתת לגוף הכרה בהיותו כוח עצמי, עצמתי ורב און. כוח זה עלול להיות חיית טרף הבולעת לקרבה אף את טוב הנשמה, אך בהיותו רתום אל הנשמה האלוקית הרי הוא מגביה אותה מעלה מעלה על כנפי רוח, מעצים את יכולותיה ומאפשר לה ביטוי בעולם הגשמי. המודעות לכוח החייתי – שפנים שונות לו, ושביטוייו משתנים מאדם לאדם – חיונית והכרחית ליצירת עולם מתוקן, לא רק בהקשר של מיניות.

אם תהיינה בנות ישראל מחוברות אל חובת הצניעות מתוך הכרה בכוחן לשמירת המרחב האישי, הכלל ישראלי והכלל עולמי, הרי שתלכנה בעולם בתחושה של עצמה נשית

בדרך אגב, אזכיר כי ככל שנשכיל לחנך את בנותינו לצניעות מן הסוג הזה, שמרכז הכובד שלה הוא אחריות ומודעות, נוכל לתת מענה לסוגיה נוספת שהעלתה הייזלר במאמרה, והיא מחיקת "האני הנשי" מול נוכחות גברית. אם תהיינה בנות ישראל מחוברות אל חובת הצניעות מתוך הכרה בכוחן לשמירת המרחב האישי, הכלל ישראלי והכלל עולמי, הרי שתלכנה בעולם בתחושה של עוצמה נשית, של חיבור לכח החיים המופלא השוכן בקרבן, ושל קשר לתכליתו. שדר כזה, מלבד היותו שמירה והגנה מפני שועלים המחבלים בכרמים, אף מעניק מקום של כבוד למרחב הגברי ואינו מבטל אותו.

ובחזרה לסוגריים של הייזלר. אכן, מוטיבים שנהוג לראות בהם "שיח הכשלה" נמצאים גם ביהדות. אולם ההקשר הוא הדבר החשוב. התייחסותה של היהדות אל הגוף ואל הארציות מורכבת ותלוית הקשר, ותמיד תמיד נושאת בתוכה את המבע המפוכח, המודע לכך שכל אנרגיה עלולה להיות מקור של הרס וחורבן, אך בכוחה לתקן את העולם ולעשות אותו מקום טוב ונפלא יותר. לעומת טענתו של קרח, ש"כל העדה כולם קדושים" – הקדושה מובנית בתוכו של היהודי, קובע משה רבנו: "והתקדשתם והייתם קדושים." באותה מידה שיכולים בני האדם להעפיל אל מחוזות של קדושה ואור, עלולים הם ליפול אל תהום פעורה.

ניתן ליטול את המשפטים המעודדים את האישה לצניעות ולתת להם מובנים שונים מאד. ניתן לומר אותם במנגינה המטילה את משא האשמה על האישה, מתוך הצגה שלה כ"חפצא של חטא" – גוף המפיץ בעצם נוכחותו אנרגיה שלילית על הסביבה הגברית הטהורה. ניתן גם למסגר את אותם משפטים בדיוק באופן שונה לגמרי ולהבין אותם בהקשרם הנכון: התורה מבקשת לעודד אחריות נשית בוגרת, שאינה פסיבית כלפי נשיותה אלא נוטלת אותה בידיים ומשמרת אותה לעת דודים, שבה ייפגשו במרחב אינטימי איש ואישה. הנהגת צניעות זו שואבת את כוחה דווקא מהכרה צלולה ומפוכחת בעוצמת הכוחות שניטעו באישה – לשבת ולא לתוהו.

 


[1] סוטה כב, א.

[2] ערכין ז. מובא ברש"י על התורה.

[3] במונח "עיר" מכוונת התורה למקום של פריצות והפקרות שבו מסתובבים אנשים מסוכנים, ולא לעיר במובנה המקובל היום, מקום מוגן יחסי, שלגיטימי להסתובב בו. וזו לשון המלבי"ם שם: "'ומצאה איש בעיר': תיבות 'ומצאה בעיר' מיותר דלא הו"ל לכתוב רק ושכב איש עמה. ומדכתב בלשון מציאה, אשר ע"פ רוב יבא להמוצא רק במקרה והסבה שמצאה היא אבדת זולתו, לכן דרש כאן שהיא סבבה הדבר על שיצאת […] ודרש אח"כ בעיר לפרש למה יחשוב יציאתה סבת הדבר. מפני שבעיר יש פרוצים ופרצה קוראה לגנב." כמובן, דברים אלו מבהירים כי לא יציאתה של האשה מהבית אל החוץ היא הבעיה, שהרי אם כן היו אומרים זאת חז"ל גם לגבי יציאתה אל השדה, אלא המקום שאליו יצאה. (ומן הסתם גם האופן, שהרי לו היתה יוצאת עם אביה או אחיה וכדו', היה נמנע האונס.)

Photo by Erik van Dijk on Unsplash

18 תגובות על “אשמה, צניעות ואחריות

  • מאמר מצויין, משלים ומדייק בצורה נפלאה את החינוך לאחריות בשיח המוגנות ואת המשמעות הרצויה אליו ניתן לנתב את "שיח ההכשלה"! ישר כח לכותבת!!

  • מתי ידברו על הטרדות של נשים על גברים, אשה שמופיעה ליד גבר חשופה ולא צנועה היא לא פחות ממטרידה, אם גבר ישב ליד אשה ויתחיל לגעת בה ברור שזה הטרדה ומקומו מאחורי סורג ובריח, אבל גם כשאישה מופיעה ליד גבר חשופה זה גם כאילו היא נוגעת בו גם אם בפועל היא לא נוגעת בגלל היא משנה דברים בגוף שלו והגבר מרגיש את זה בגוף שלו

    • יש לך אפשרות לא להסתכל. הסתכלת.. זה כישלון שלך, אל תפיל את זה עליה!!

  • בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם.
    המאמר במקומו.

    • עבר לי בראש לאורך כל הטור..

  • הכותבת כנראה מיתממת , תמהני איך היא כאשה חרדית כותבת בנחרצות שאין שום קשר בין צניעות לבין פגיעה מינית, האם יש. בידיה נתונים סטטיסטים כמה נפגעות מינית היו מהמגזר הדתי- חרדי , כמובן שיש נפגעות בכל מגזר,אבל הסכנה לפגיעה מינית במרחב הציבורי נמצא במגזר החילוני ללא שום ספק ובגלל שהצניעות שם כמעט ולא קיימת במערכת הערכים שלהם ולכן הוא פחות מוגן מפני אנשים שאינם שולטים ביצרם. אבל זו התרבות המתירנית שנושפת בעורפם , ודומני שגם תנועת הנשים הפמינסטית לא יכולה למגר ולמנוע את התופעה הזאת בחברה הכללית כל זמן שאת מערכת הערכים החברתיים והמוסריים לא משתנים הקולר תלוי בצווארם בחברה שהאשה מוחפצת ומהווה אובייקט לפירסומים ומשווקת כפתיון לרכישת מוצרים שונים,אז כיצד יכולה הכותבת הנכבדה לקבוע שאין קשר בין צניעות לבין הסתכנות לפגיעה מינית ,כלומר לדבריה אין הבדל בין מערכת הערכים בחברה דתית לבין החברה התרבותית המערבית והמתירנית ולכן לדבריה גם החברה הדתית לא מחוסנת מפני פגיעה מינית ע'י אנשים סוטים בשולי החברה הדתית ובמידה שהדברים קורים שם הם לא מטופלים בידי הרשויות ואינם "זוכים" לפירסום והד ציבורי אם מסתמן שינוי כיוון בשנים האחרונות.ולסיום אני מפנה את הכותבת לנביא ישעיהו (,ג,טו-טז) ועייני בפסוק שם "יען כי גבהו בנות ציון וכו' ועייני במפרשים וברש"י שם.

    • אם כך למה יש במגזר החרדי כל כך הרבה פגיעות בבנים קטנים? האם זה בגלל הלבוש הלא צנוע שלהם?

    • פגיעה בילדים נובעת ממקום אחר.
      פגיעה באדם בוגר, אישה או איש (כן, הטרדות מיניות יש גם לגברים, במידה לא פחותה) נובעת מהיצר הטבעי שקיים אצל כולם, אלא שהפוגע (אישה או איש, וכן להלן) לא מצליח, או לא מנסה לגבור על היצר שלו. זה אכן דבר נורא, אבל נובע ממקום של יצר טבעי.
      פגיעה בקטנים נובעת ממקום אחר לגמרי, של יצר מעוות. אין להשוות ביניהם.

      ברור שהתאווה מתעוררת יותר כלפי מי שמחצין את המין שלו, ופחות כלפי מי שמצניע אותה.
      עם זאת, יש את אותם שהם מעוותים עוד יותר, ופוגעים דווקא בצנועים. צריך לטפל בדברים כאלה בחומרה (בין בגברים ובין בנשים) אני לא מתכחש לזה, אבל לקטנים אין קשר לנושא.

  • ולכן, הרב ביתר, החליט להעצים את הנשים ולמנוע מהן נהיגה ולק.

  • באמת אין קשר בין צניעות לפגיעות. הפגיעה בנשים 'נופלת' דווקא על בנות חסרות הגנה. אלו שמצייתות בלי מחשבה, שלא חושבת שמותר להן להגיד לא! לרב או לדמות חינוכית כי הוא בטח יודע מה הוא עושה. דווקא החברה החילונית פמיניסטית מחזקת את הבנות הצעירות להגיד לא כשאת לא רוצה (ואני בטוחה שרוב הבנות אל רוצות אלא נדחקות לכך). מי שלא מסוגל לראות בנות לבושות בחוסר צניעות 'יסבול' גם מבנות צנועות כי זאת דרך המחשבה שלו. גם שם צריך לעודד בנים שמרגישים חוסר יכולת לשאת את המראות ולטפל בזה כמה שיותר בגיל צעיר כדי שיוכלו להתמודד בעתיד עם אשתו ובנותיו.

  • ללאה ומירי המגיבות הנכבדות,שתיכן אכן צודקות בכך שיש בהחלט ניצול מיני ויש יותר חשש לפגיעה מינית של נשים שנתונות למרות או נתונות תחת סמכות של אנשים "חזקים" וכך גם לגבי קטינים ושם בודאי כבר מדובר על סטיה ואני לא מתעלם מכך , אבל לבא ולומר שאין קשר בין צניעות ,לבוש צנוע לבין רבוי מקרי הפגיעות המיניות זו מחשבה מסוכנת ועלולה להתפרש אצל הבת "אני אלבש איך שאני רוצה ולי זה לא יקרה" אם לכך אנחנו מחנכים את בנותינו?

    • האם לך אומרים איך להתלבש? איך ללכת? איפה ללמוד ובמה לעבוד? די כבר עם הכפייה על הבנות. הגיעה הזמן לתת כבוד לבחירות שלהן ולא להפוך אותן לבובות או ילדות קטנות. ולגבי הלבוש, החינוך של הבנות נותן את הכלים. וכל אחת בוחרת את בחירתה כלפי משפחתה, והחברה בה היא נמצאת. תן כבוד לבנות.

    • הטענה שלך נכונה בתור סברה ישרה או הגיון בריא אבל בפועל המציאות בשטח היא שאין כל קשר בין צניעות, יופי, גיל ולבין פגיעות. אני כותבת את זה מהכרות בשטח עם נפגעות. הפוגעים בוחרים בקורבנות שלהם בצורה לא הגיונית. הם מחפשים משהו מסוים שהם יודעים לזהות שחלש בקורבן ועל אותה נקודת חולשה הם בונים את האסטרטגיה של הניצול.
      הכוונה היא לא לאנשים שנפלו בעבירות. שהתפתו או נסחפו. אין כאן יצר טבעי של מי שלא עמד בניסיון ומעד. חשוב לעשות את ההבדל זה לא אותו סיפור בכלל.

  • אני לא מבין,האם אני דיברתי על כפיה, האם השתמע מדברי שאיני נותן כבוד לבנות, אדרבא נקודת המוצא שלי לסוגיא הזאת היא מתוך כבוד לבת שמכבדת את עצמה בלבוש הולם,בסגנון דיבור מכובד וכו' . ברור שלבוש צנוע זה לא אומר להתלבש כמו סבתא עם לבוש מסורבל, וכל אישה יכולה לבחור ולהתלבש לפי טעמה בלי לגרוע מצניעותה ואיני מבין מדוע את מרגישה כפיה בנושא. אגב, אני לא מבין את עורכי השבועונים החרדיים כמו 'משפחה' מדוע הם נמנעים לפרסם תמונות של נשים דתיות וחרדיות העוסקות במגוון מקצועות חינוכיים , טיפוליים וכיועצות בתחומים שונים , וכן תמונות של רבניות מפורסמות כמו שמפרסמים תמונות של רבנים , אבל כנראה שכך התקבע בועדות הרוחניות ועדיין אני חושב שאין טעם לכך בזמנינו. ולשאלתך ,כן גם לבנים לבחורים ולגברים בין שהם אברכים או אנשים עובדים יש קוד לבוש שהולם בני תורה כך זה לפחות במגזר החרדי.

    • בעקבות פרשת ולדר אשר נידדה שינה מעיני רבים ,ראשית איני סובל את השתיקה הרועמת של העתונים החרדים ובעיקר העיתון היומי 'יתד' שיצא בכותרות של נהי ומספד על "הרב" חיים ולדר ז"ל,אבל אני מוצא לנכון להוסיף תגובה בהמשך לדיון כאן בנושא, אני בטוח שאותן נשים וילדות שנפגעו על ידו היו מהמגזר הדתי והחרדי והיו לבושות בלבוש צנוע , הנה תאמרנה כותבת המאמר הוכחה שאין קשר בין צניעות לבין פגיעה מינית,רבותי ונשים יקרות ,האם צניעות היא רק לבוש צנוע ,האם מתחילה ומסתיימת רק בלבוש צנוע? לא ולא ואומנם גם לבוש צנוע כביכול כגון אורך השמלה וכו עלול להיות לא צנוע ואין צורך לפרט,היא גם סגנון דיבור, אבל ואבל גדול שמירה הקפדה וזהירות בדיני ובהלכות יחוד החמורים שבהם לעתים מקלים ראש,או מחוסר מודעות וידיעה ולפי ידיעתי הלכות אלה אינן נלמדים במוסדות ובסימינרים של בית יעקב וחוסר לימוד ובהעדר ידע בהלכות אלה ובטעמן מהווה מכשול גדול ופירצה לגנב. הלכות אלה מבוארים בשו"ע אבה"ע סימן כב.ובפוסקים ומבואר שם חומר איסור יחוד של גבר ואישה לשהות יחד בחדר סגור או בכל מקום שאין אפשרות לאדם אחר להיכנס שם,ואיסור זה הוא בין אשה צעירה או ילדה מגיל שלוש, ובין זקנה,בין פנויה בין נשואה. וטעם איסור זה הוא משום חשש פיתוי ודבר זה גורם לגלות ערוה שמא ע"י היחוד יתגבר יצרו ויבא לגלות ערוה.ואיסור יחוד הוא כאמור בכל מקום שגבר ואישה נמצאים יחד במקום סגור, זה יכול להיות גם במעלית, בחדר נפרד בבית מלון, במרפאה אצל רופא נשים אם החדר נעול ואין שם אחות , בנסיעה במונית עם נהג מחוץ לעיר ובעיקר בשעות הלילה גם אם היא יושבת במושב האחורי, וכן בחורה שהולכת להיות שמרטפית בייביסיטר צריכה להיזהר ולודא שאין איסור יחוד שם, ומכאן אזהרה לכל אישה שחפצה ביקרה חידלו להגיע לגברים יועצים ומטפלים ולשחר לפיתחם ואם כבר הקפידו ביתר שאת וביתר עוז על איסור יחוד , זו אחריותכם. אני רוצה לקוות שכותבת המאמר והמגיבות הנכבדות יעשו חושבים…

      בברכה רבה

  • מחקרית מוכח כי אחוז הפגיעות המיניות בחברה החרדית לא שונה ממספרם בחברה הכללית. ולא מדובר בשולי החברה. רוב הפוגעים הם אנשים שמוכרים וקרובים לנפגעת. יצר הרע לא פוסח לצערנו גם על החברה החרדית אשר לא כולם בה עובדי ה' במובן הפשוט של המילה.
    תוהה מי מיתמם…

    • "מחקרית מוכח" – לא מוכח דבר וכמעט אין דרך להוכיח את זה. כפי שלא "מוכח" שאין כל קשר בין לבוש צנוע לפגיעות מינית, לכל מי שמתעמק במחקרים ובמספרים. זו פשוט אקסיומה בקרב נשות הפמניזם הקיצוני, והמטרה ברורה. מכאן מובן שהטבעי ביותר הוא לחזור אל ההגיון הבסיסי והנורמלי שכולנו מבינים: לבוש צנוע שומר על האישה מפגיעות מיניות, שומר על האיש ושומר על החברה. (ולכל מי שההגיון לא מספיק לו, מציע לעיין בדברי חז"ל שמביא רש"י על פרשת דינה – בראשית לד).

  • קשה לי להאמין שהכותבת היא חרדית. או לפחות מתיימרת להיות כזו שהרי מצטטת דיברי חז"ל וחולקת עליהם.
    עם כל הכאב בפגיעות, ולו יביאו לי פושע כזה "אנשכהו נשיכת חמור" אף אם תהיה הקורבן 'פרוצה' ככל שתהיה, בכל אופן על דברי חכמינו לא נחלוק

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל