חילול ההבדלה: קרח ושיח הזהויות

במסגרת עבודתי בארגון נפש יהודי נדרשתי ללמד על השבת – עניין אהוב, רלוונטי תמיד ואפילו סטארט-אפי בעולם-ללא-הפסקה כשלנו. אך בעוד את השביתה בשבת היה קל לי לשווק לאוזניים חילוניות, מצאתי כי הקידוש וההבדלה, העושים את השבת למה שהיא, זרים מאד לאוזן הליברלית-פרוגרסיבית-שוויונית. איך ניתן להבדיל משהו ולומר שהוא קדוש יותר מהאחר? מצאתי את עצמי מהרהרת רבות בערך החמקמק – והמוגדר מאד – "הבדלה". מה המובן שלו לבני הדור שלנו? הם אמנם מעלים על נס את האדרת השונות ואת נתינת המקום לאחר בשם הרב-תרבותיות, אך מתעקשים שלא לקדש את ההבדל. ערך השוויון מסייג את ההכלה והקבלה של מגוון הזהויות, וקורא לטשטוש המהות ולהדגשת המכנה המשותף.

מצאתי את עצמי מהרהרת רבות בערך החמקמק – והמוגדר מאד – "הבדלה". מה המובן שלו לבני הדור שלנו? הם אמנם מעלים על נס את האדרת השונות ואת נתינת המקום לאחר בשם הרב-תרבותיות, אך מתעקשים שלא לקדש את ההבדל

אחד העקרונות החשובים בתורה הוא ההבדלה. ההבדלה יוצרת תמיד היררכיה: בין טמא לטהור, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ההיררכיה קריטית, לא רק במישור הרעיוני-פילוסופי של ארגון העולם ושמירה על ערכים, אלא בעיקר ביחס הנגזר מאותה הבחנה, ובתנועה הפנימית שלנו כלפי ההבדל שהיא יוצרת.

בימינו נחשבת ההבדלה ההיררכית דבר משוקץ. השיח ה'נאור' וה'מתקדם' מבקש לקיים תנועה נפשית הפוכה, של שוויון מוחלט והשטחת ממד העומק ההיררכי. הזהויות בשיח העכשווי הן כולן שטוחות – אין בהן גבוה ונמוך, נעלה ושפל. כל ייחוס גובה לזהויות הניצבות בעימות זו מול זו נתפס קידום יחסי שליטה וכוח, גזענות, אפליה וכיוצא באלה. למעשה, לא רק בימינו נשמעת טענה זו. ימיה כימי עולם. בפרשת השבוע, קרח, גישה זו מקבלת ניסוח חד בדבריו של קרח: כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ…?! כל עם ישראל קדושים, כולם אהובים ורצויים לפני המקום, בכולנו חלק א-לוה ממעל – מה מקום אפוא להיררכיות, להבדלה בין ישראל ללוי ובין הלוי לכהן? למה לתת הבחנה בין קודש לחול, בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין ישראל לעמים?

כפי שאנו למדים בפרשה, התורה אינה אוהדת את גישתו של קרח, בלשון המעטה. אבל מה הסיבה לכך? לכאורה טוען קרח טענה יפה והוגנת, וההיגיון והלב מסכימים אתה. מדוע מסוכנת אמירה זו כל כך, שה' בעצמו מעניש את קרח ואת עדתו?

 

אם הבדלה אין – חיבור מנין?

חז"ל שואלים מדוע אנו מבדילים בין קודש לחול דוקא בברכת חונן הדעת, ומשיבים: "אם אין דעה – הבדלה מנין" (ירושלמי ברכות ה, ב). משפט זה נראה אוקסימורון, שהרי דעת היא חיבור ("והאדם ידע את חוה אשתו" ועוד) והבדלה היא הפרדה. אולם במבט אנליטי אכן אין אפשרות של חיבור אם לא קדמה לו הבדלה. ההבדלה היא תנאי לאפשרות של חיבור. כדי לחבר דברים, צריך שהם יהיו נפרדים.

במעבדה מבודדים חומרים שונים במבחנות נפרדות. בידוד החומרים מאפשר ליצור תרכובות ותערובות חדשות. כדי לייצר תרכובת יש להבדיל בין החומרים. רק אחר כך ניתן לחבר ביניהם. רעיון זה מתבטא בצורה יפהפיה במילה "צרוף". היא מתארת שתי פעולות מנוגדות, מצד אחד חיבור ומצד שני הבדלה, כמו צרוף הסיגים מן המתכת.[1]

הגישה הרווחת בימינו – גישתו של קרח – מחזיקה את החבל בשתי קצותיו: היא סבורה כי ניתן לייצר מובחנות בלי לייצר הבדל – לומר "כל אדם הוא מיוחד, אבל איש אינו מיוחד מחברו". אולם מובחנות ללא הבדל היא ריקה מתוכן. כדי שהמובחנות תיטען במשמעות, היא צריכה להיות בעלת משקל, בעלת ערך

עיקרון זה פועל גם בעולם החברתי. אחת הגישות הפופולריות בעולם הטיפול המשפחתי והזוגי היא "גישת המובחנות". היא מציעה לשפר את מערכות היחסים באמצעות חידוד ההבדלה בין הפרטנרים לקשר: הורה, בן זוג, ילד, קליינט וכדומה. הבדלה זו יוצרת מרחק המאפשר לאדם לא 'להתערבב' עם הזולת באופנים שונים, למשל בנטילת אחריות לעולמו הנפשי-רוחני-רגשי של הזולת או למעשיו, אי נתינת מקום לצרכים הייחודים שלו, ריצוי וחוסר יכולת להציב גבול. תופעות מעין אלו קיימות במידה זו או אחרת בכל מערכת יחסים כמעט, והנזק שלהן גדל ככל שיכולת המובחנות של הפרטנרים קטנה. גישה זו המונעת טשטוש גבולות היא קריטית ככל שמדובר במערכת יחסים קרובה ודומיננטית יותר. כלומר, חיבור מתוך עצמי מובחן ומודע מאפשר אינטראקציה בריאה. אם אני לא אני, החיבור אלי הוא לא חיבור אלי.

הגישה הרווחת בימינו – גישתו של קרח – מחזיקה את החבל בשתי קצותיו: היא סבורה כי ניתן לייצר מובחנות בלי לייצר הבדל – לומר "כל אדם הוא מיוחד אבל איש אינו מיוחד מחברו". אולם מובחנות ללא הבדל היא ריקה מתוכן. כדי שהמובחנות תיטען במשמעות, היא צריכה להיות בעלת משקל, בעלת ערך. במערכות יחסים, כל אחד מן הפרטנרים צריך למצוא את נקודות החוזק שלו, את מה שיש בו ואין באחר, את הייחוד שהוא תורם לקשר. אם המובחנות מסתכמת בכך שלאחד יש צבע שיער שחור ולשני חום – היא אינה מייצרת הבדל. היא חסרת משמעות. התמקדות בני זוג בהבדלים חסרי משמעות אינה יכולה להוליד חיבור אלא ריחוק נרקיסיסטי.

נמצא אם כן שהדרך היחידה לייצר חיבור היא לייצר הבדלות, הבחנות בעלי ממד היררכי. טשטוש של ההבדל עלול להרוס לגמרי את אפשרות החיבור על ידי ביטול עצמי שהורס את האדם. התמקדות בהבדלים חסרי משמעות מבטלת גם היא את היכולת לייצר חיבור, ומטפחת תמורתו אנוכיות נרקיסיסטית של אנשים שאינם מסוגלים לצאת מעצמם.

 

בלי מסכים, בלי מסכות?

אחד מסיפורי החורבן הקשים הוא סיפורו של טיטוס בבית קדשי הקדשים: "טיטוס הרשע שחרף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עברה, ונטל סיף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו" (גיטין נו, ב).

המהר"ל בספרו "נצח ישראל" מבאר כי המעשה הנורא של טיטוס מבטא בעוצמה רבה את האידאל שלו: חילול ההבדלה. טיטוס נכנס עם אשה מופקרת – הפורצת עצמה לכל עובר ושב ומסמלת יותר מכל את הטשטוש בין האני לזולת, ומשתמש בגווילי ספר תורה למשכב במקום הקדוש ביותר, כאומר: חדל סדר היררכיות רוחניות, אין חול ואין קודש, הכל שווה. שיאה של כוונה זו מתבטא בכך שנטל סיף וגידר [דקר] את הפרוכת. טיטוס 'רוצח' כביכול כל מסך המאפשר נפרדות והיררכיה.

כדי שנוכל להביא את בשורת היהדות לעולם ולחיות גם בעצמנו על פי אמות המוסר שלה, עלינו בראש ובראשונה לפרק מאתנו את ההתנגדות לעקרון ההבדלה. בימינו יותר מתמיד, דוקא ההבדלה היא הבשורה לחיים בעלי משמעות

טיטוס מבין כי הדרך היחידה לנצח את העם הזה ולהסיר את השפעתו על העולם היא ביטול ההבדלה. כל עוד משמרים בני ישראל את עקרון הקדושה ומבטאים בחייהם את הקרבה לנשגב, הם ייחודיים. כשיבוטלו ההבדלות, יחדלו להיות עם קדוש וייטמעו בין העמים. זהו הרעיון הגדול ששואף טיטוס לקדם: עולם ללא קדושה, הנשמרת מכוחה של ההבחנה בין קודש לחול.

נראה כי אין דור שבו מקבלת תפיסת עולמו של טיטוס מקום כה נרחב כבדורנו. ותפיסה זו, כפי שקיווה, אכן מחריבה אותנו מבפנים, מפוררת את העולם כולו ובתוכו אותנו. שהרי אם להיות כנים, משהו בתוכנו מתקשה לקבל את כל אותן הבדלות של התורה. רוחו העכשווית של הטשטוש חודרת גם אל תודעתנו ומחללת את הקדוש לנו בלי שנשים לב. הגם שעדיין נשמרות היטב המחיצות החיצוניות, ההבדלה – התלויה בדעת – נעשית חמקמקה, ואולי אף נדמית מיושנת וחשוכה.

כדי שנוכל להביא את בשורת היהדות לעולם ולחיות גם בעצמנו על פי אמות המוסר שלה, עלינו בראש ובראשונה לפרק מאתנו את ההתנגדות לעקרון ההבדלה. בימינו יותר מתמיד, דוקא ההבדלה היא הבשורה לחיים בעלי משמעות.

 

טיפות דם על הפרוכת

אחת ההבדלות הדומיננטיות ביותר בחיים היא ההבדלה בין איש לאשה. בעולם היהודי היא מתבטאת בהבדלה ממשית, במחיצה ובחיוב במצוות, והיא מלווה את האדם מראשית דרכו בעולם. בעבר היתה הפרדה זו טבעית אף אצל אומות העולם, אך תהליכים שונים גורמים לטשטוש הבדלים אלו. למי שנסחף אחר מגמות תרבותיות בעולם המערבי, נדמה כי שומרי התורה נשארים הרחק מאחור, משמרים מחיצות וגבולות שכבר אינם רלוונטיים. להיות מתקדם בימינו הוא לשאוף לצמצום ההבדל בין איש לאשה. גם במחנה החרדי, נשים או גברים הרואים עצמם משכילים ומפותחים מאמצים את אידאל השוויון המערבי.

אנו צריכים להיזהר מאד מהאמירה הנפוצה, שהיחס של התורה להבדל בין איש לאשה משקף נורמות מיושנות שרווחו בעולם העתיק ואינן רלוונטיות עוד לימינו. גישה זו מאיימת על ההבדל, ההבדל הקדוש בין איש לאשה, המאפשר את החיבור החזק ביניהם. הבדל זה הוא בסיס היציבות של הבית היהודי

לאור האמור לעיל, דומני כי נהייה אחר האידאל המערבי מסוכנת. אנו צריכים להיזהר מאד מהאמירה הנפוצה, שהיחס של התורה להבדל בין איש לאשה משקף נורמות מיושנות שרווחו בעולם העתיק ואינן רלוונטיות עוד לימינו. גישה זו מאיימת על ההבדל הקדוש בין איש לאשה, המאפשר את החיבור החזק ביניהם. הבדל זה הוא בסיס היציבות של הבית היהודי. ככל שנערער על ההבדל בין איש לאשה – כך נסכן את הבית, סוד חוסנו של עם ישראל. מבט חטוף על המתרחש סביבנו בעולם מאשש בקלות קביעה זו: ככל שמיטשטשת ההבדלה, נעשה החיבור בין בני הזוג רופף, עראי ובלתי מחייב.

בשיעורה לתשעה באב לפני שנים מספר אמרה הרבנית ימימה מזרחי כי טיפות הדם שבצבצו מן הפרוכת המגודרת על ידי טיטוס היו טיפות הדם של בנות ישראל המבדילות עצמן מבעליהן. הבדלה זו היא ההוכחה הניצחת לכך שעקרון ההיבדלות עומד לו איתן וחי, יציב וברור. אין מקום קל לטשטש זהות כמו בקשר זוגי. האהבה, הרצון לחיות בשיתוף ובהרמוניה ובקרבה אינטנסיבית, עלולים למחוק את האינדיבידואל שבתוך הקשר. והנה באות הלכות טהרה ומבקשות הבדלה; מציבות את האיש במקומו ואת האשה במקומה ודורשות שלא להתערבב. אותה הבדלה המנסרת ב"והיו לבשר אחד", היא המאפשרת לאחר ההיטהרות חיבור מחודש ועמוק יותר. טיפת הדם המשמרת את ההבדלה במקום כה רגיש היא המבשרת את גאולתם של ישראל.

 

בין ישראל לעמים

הנקודה הרגישה ביותר בשיח על הבדלה היא האמירה שאנו עם נבחר, עם קדוש. עמדה זו, המושרשת כל כך בחינוך היהודי, היתה לסוגיה נפיצה בשיח על גזענות. נראה כי טענת הנבחרות הקדושה היא מעין הצהרת עליונות. נכון אמנם שאין זו תורת גזע – אנו מקבלים לחיקנו גרים מכל הגזעים בעולם והם הופכים לחלק מאתנו, ודי בעובדה זו להבין שאמנם קדושה יש כאן, אך היא יכולה להיות נרכשת ואינה רק מולדת. אולם גם אם תורת גזע אין כאן, יש כאן לכאורה שלילה של האחר.

לאור האמור לעיל, אני מבקשת לטעון כי גם ההבדלה בין ישראל לעמים היא הבדלה שיש בה כדי לייצר חיבור. עם ישראל הוא עם קדוש בשל היותו ממלכת כהנים, כלומר בשל השליחות שלו להנכיח את דרך ה' בעולם. הדרך היחידה לשמור על ייחודיות זו היא כל אותם גדרות, הקדשות והבדלות שעם ישראל קיבל על עצמו במהלך הדורות. הבדלות אלו שימרו אותו מיוחד – לטוב (שמירת תורה ומצוות) ולרע (אנטישמיות ורדיפות). לו לא היתה נשמרת רוחו של העם, לא יכלו גרים להצטרף אליו; לא היה למה להתחבר. טשטוש ההבדלה היה מוחק את העם ואת חזונו המוסרי הרוחני, וממילא לא יכול היה החיבור להיווצר.

שמירת ההיררכיה בין ישראל לעמים לא נועדה להנמיך את האחרים ולשים את עצמנו אדונים עליהם. לא ההתנשאות היא מטרתנו. ההיבדלות הישראלית נועדה להבאת האמת האלוקית לעולם. רק באמצעות ההיררכיה הנבדלת יכולה האמת האלוקית שישראל נושאים להתבטא בשלמות ולהיעשות "אור לגויים".

דברים אלו מעוגנים בדברי הנביאים, כי באחרית הימים אכן ייווצר חיבור בין העמים לעם ישראל, לא רק הצטרפות של יחידים, אלא מגמה אמיתית של חיבור אל הרוח שבני ישראל מייצגים, והצטרפות אל הרעיון שהם מבטאים: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם.

במילים אחרות, שמירת ההיררכיה בין ישראל לעמים לא נועדה להנמיך את האחרים ולשים את עצמנו אדונים עליהם. לא ההתנשאות היא מטרתנו, ולמעשה אם זו היתה מטרת ההתבדלות, הרי שהחמצנו אותה ביותר – אנו הדחויים והנרדפים שבכל האומות. ההיבדלות הישראלית נועדה להבאת האמת האלוקית לעולם. רק באמצעות ההיבדלות יכולה האמת האלוקית שישראל נושאים להתבטא בשלמות ולהיעשות "אור לגויים". הגויים זקוקים אפוא להיררכיה זו עוד יותר מישראל, שהרי עם ישראל סובלים לא מעט מחמתה.

***

השבת נברך את חודש תמוז, שאם חלילה לא ייהפך לנו לששון ושמחה נצום בו את צום י"ז בתמוז, שבו אנו מתאבלים בין היתר על פריצת חומות ירושלים. ר' משה שפירא זצ"ל הסביר כי האבל אינו רק על החומה הפיזית שנפרצה. החומה הפרוצה היא סמל לפרצה נפשית, רוחנית, ועליה אנו מתאבלים. חומת ירושלים לא היתה סגורה ומסוגרת. שעריה היו נפתחים להמון עולי הרגל בשמחה רבה. אולם בשעות הלילה היו השערים נסגרים. ההבדלה בין פנים לחוץ, בין לילה ליום, בין אני לזולת נשמרה. ביום שהובקעה החומה, נפרץ חלק מהותי ביכולת שלנו להבדיל, לבודד, לשמור על עצמנו מן החוץ ולייצר אני פנימי ואינטימי. ואם זו הסיבה לחורבן, הרי שחיבור ובנייה מחדש יתאפשרו אם נצליח לשקם בחיינו את התיקון ולהבדיל.

 

---

[1] על פי "נפש החיים".

Photo by Erol Ahmed on Unsplash