אליהו לוי מציג בדרך מקורית את הכפילות הקיומית של היהודי שבגלות: "יהודי של חול" ו"יהודי של שבת". כפילות זו עדיין מתקיימת ביהדות החרדית, טוען לוי, אך "היהודי של שבת" סובל מדלדול ומשחיקה עמוקה דוקא בימים אלו של פריחת הקיום היהודי הכלכלי והמדיני. לדבריו, הסיבה לכך היא ההתכנסות לבית המדרש. לימוד התורה אינו משיק עם הקיום הריאלי, בפרט הציבורי. משום כך הוא מציע לימוד תורה שפונה אל הריאליה, תורה שתוכל להיות תשתית לקיום יהודי שלם יותר בארצו.
כל עוד יחסנו לדת לא ישתנה באופן דרמטי, השאיפה של לוי שלימוד תורה יעסוק בעקרונות הצדק בלתי ישימה
ברמה הכללית אני מוצא קריאה זו ראויה וחשובה ביותר, ואני שותף לתחושה שמה שהיה שוב לא יהיה. לקיום היהודי בצורתו הנוכחית צרכים חדשים ורחבים, שהיהודים בגולה לא הכירו. כל אדם בעל עיניים פקוחות יכול להבחין בכך וזו אינה עמדה פוליטית של מגזר זה או אחר.
עם זאת, אינני מסכים עם התשובה של לוי לאתגר שהוא מעלה – לימוד תורה העוסק בשאלות מדיניות ובארגון המרחב הפוליטי. לפני שאפרט את נימוקי, חשוב לציין שהניסיון כבר הוכיח שפתרון זה אינו יעיל. הרעיון של לוי נוסה כבר רבות בציבור הדתי ועד כה לא נצפתה מכך התחדשות יהודית דתית משמעותית. בתי מדרש שונים שמו להם למטרה לתקן עולם במלכות ש־די באמצעות פיתוח תורת המדינה היהודית על שלל היבטיה, אך הדבר לא שימש מנוע לחידוש החיים הדתיים והתורתיים. לעתים קרובות הוא אף נתפס זילות הקודש, והוביל לחילון או לחילון יחסי.
הסיבה לכך לדעתי היא שפיצול היהדות ומרחב הקודש מהחיים הממשיים אינו בעיה מקרית, שטחית. מדובר בפיצול עמוק בתשתית המחשבה היהודית, ולפיכך אי אפשר, גם אם רוצים מאד, להחזיר את התורה אל הריאליה מבלי לטפל בפיצול היסודי.
הפער העמוק שבין קודש לחול
לוי רוצה לפתור את כל הבעיות של היהדות בהפניית מבטה של התורה אל הפוליטי. על ידי העיסוק בפוליטי, טוען הוא, תהפוך היהדות מדת במובנה המצומצם למשנה מדינית ממשית.
אני מסכים לעמדתו שדברי התורה צריכים להתבטא במרחב הפוליטי, אולם דומני כי ללא שינוי עומק בעולם הפנימי המחשבתי של היהדות, פנייה לשם תוביל לחילון ולא להתחדשות של היהדות. הפער שבין קודש לחול הוא מצב תודעתי תאולוגי־קיומי. הוא פער בעל משמעות מיתית ולא רק היסטורית־פוליטית, כפי שהציגו לוי.
הדרך לבטא את התורה בעולם החיצוני אינה התפרצות החוצה מבית המדרש אלא עבודה פנימית בתוכו, שתשנה את הלך הרוח המחשבתי שלו
במצב התודעה הדתית בימינו, התחום הדתי, הקודש, מנוגד הגדרתית לתחום המדיני הריאלי, שהוא תחום החול. בהתאמה, כל דיון בתחום המדיני או בכל תחום חול אחר נתפס חסר ערך מהבחינה הדתית. כל עוד יחסנו לדת לא ישתנה באופן דרמטי, השאיפה של לוי שלימוד תורה יעסוק בעקרונות הצדק בלתי ישימה. עיסוק זה יהיה בהגדרה עיסוק בחול, כלומר עיסוק חילוני. הוא יהיה "חילול הקודש". גם אם נעטוף את דיבורי החול בשפה דתית, הם לא יהיו דתיים במובן של ימינו. הם לא ייתפסו דברים הנמסרים בשם התורה, אלא תאוריה מדינית שהדובר מציג בשם עצמו ולכל היותר בהשראה יהודית.
הפער הרעיוני שבין קודש לחול הוא שורש הבעיה. הדרך לבטא את התורה בעולם החיצוני אינה התפרצות החוצה מבית המדרש אלא עבודה פנימית בתוכו, שתשנה את הלך הרוח המחשבתי שלו. כך לדעתי ראה את המשימה גם הראי"ה קוק. הוא מדגיש כי היחיד והציבור, הפנימי והחיצוני צריכים לעבור את המסע מהקודש אל החול שלובי ידיים. וזהו בהחלט עסק מורכב.
במצב העניינים הנוכחי, הפניה אל הפוליטי ללא שינוי פנימי עלולה לרוקן את בית המדרש מרוח ולהפוך כל פנימיות לחיצוניות.
נצחיות התורה וריחוקה מההיסטוריה
בשעת חורבן הבית השני, בעיצומו של קרב על היקר מכל, העתיק רבי יוחנן בן זכאי את בית המדרש מירושלים ליבנה. פעולה זו היא שורש הפער שבין הקודש לחול שמתאר לוי, והיא היתה בעלת ממד מיתי ולא רק היסטורי. ריב"ז העתיק את התורה שהתגלתה במסגרת הקיום הממשי של ישראל בירושלים לבית המדרש של יבנה, והפך אותה בכך לעל־זמנית ועל־מקומית. התורה נעשתה מצד אחד נצחית, וחִצי הזמן לא יכלו לגעת בה, ומצד שני היתה לזכר לזמן שבית המקדש היה קיים, זכר לתקופות שהיתה ממשית והיסטורית.
מפנה זה אינו אידאל אלא כורח המציאות, בהיעדר רוח הקודש מישראל. אולם יש לו משמעות מיתית־תאולוגית ולא רק היסטורית. עיקר משמעותו של המפנה הוא הניתוק מההיסטוריה. ההיסטוריה איבדה את הקדושה, והקדושה גם היא התנתקה מההקשר ההיסטורי שלה. ההקשר ההיסטורי של היהדות הוא הוא משמעותן של הנבואה ורוח הקודש, המביאות את דבר ה' אל המתרחש במציאות הריאלית.
המחיר של הפיכת התורה לנצחית הוא צמצום תחום החלות של החיים הדתיים – ויתור על המרחב הפוליטי והתכנסות למרחב הפרטי. התורה עברה ממישור ההיסטוריה הממשית, מהעולם, אל חייו האישיים של האדם
שלב מכריע נוסף בתהליך זה היה כתיבת תורה שבעל פה, כלומר קיבוע של דברי התורה המתפרשים מחדש בכל דור ודור. בעקבות זאת פסקה התורה לינוק מהמבוע הישיר של הנבואה ורוח הקודש. הוא המשיך לפעם כל זמן שהסנהדרין ישבה בירושלים והתורה שבעל פה היתה מסורת חיה שאינה כתובה בספר.
כפועל יוצא ממהלך זה, הקיום היהודי הדתי מתאפיין בתחושה של ירידת הדורות. אנו נאחזים ברגע השיא, ברגע שהתורה היתה עדיין דיבור חי, ומנסים להנציח אותו. בתחושה שלנו, אין אפשרות לדעת את האמת אלא מכוח עיון בדברי התלמוד ופרשניו במרוצת הדורות. עם ישראל קיבל על עצמו כי עד שלא יתחדשו החיים הדתיים מכוח הופעת רוח הקודש ו"חידוש תורה מאתי תצא", כל עוד לא תשוב היהדות למקומה הראשון ודבר ה' לא יוכל להסתמך שוב על ההתגלות שבכל יום ויום, אנו נמשיך לחיות את העבר הרחוק. דבר זה אינו מאפשר בשום פנים עיצוב מחודש וגורף של הקיום היהודי.
הוי אומר, היהדות נעשתה נצחית אך הופקעה מהממשות ההיסטורית. עולם ההלכה היה לעולם מקביל לעולם התמורה ההיסטורי.
המחיר של הפיכת התורה לנצחית הוא צמצום תחום החלות של החיים הדתיים – ויתור על המרחב הפוליטי והתכנסות למרחב הפרטי. אמרת חז"ל כי "משחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" מלמדת כי התורה עברה ממישור ההיסטוריה הממשית, מהעולם, אל חייו האישיים של האדם.
המשמעות של הדבר היא שאי אפשר להוציא את התורה מבית המדרש אל החיים הריאליים, כפי שמבקש לוי. התורה של בית המדרש היא התורה שריב"ז לקח מירושלים ליבנה. בית המדרש של ימינו חי עדיין את יבנה של לפני אלפיים שנה. אנו רחוקים הרבה יותר מירושלים מחכמי יבנה, אבל החיות שעוד נותרה בבית המדרש יונקת מאותו מקור רחוק, שהופקע מן ההיסטוריה וקפא בזמן.
האם הגאולה היא שיבה אל העבר?
עד כה תיארתי את המצב הקיים, שניתן לראות בו תוצר של משבר. אך עדיין יש לשאול, לאן פנינו מועדות. האם התורה שואפת לחזור אל העבר? האם הגאולה שלה אנו מייחלים היא שיבה אל ההיסטוריה הקדומה? תלוי את מי שואלים.
הגאולה איננה התנוצצות הכוכב של ישראל בשמי העולם, כלומר שיפור המצב החומרי של ישראל. האירוע של הגאולה ושל ביאת המשיח הוא שינוי תודעתי עמוק
היו שראו בתלישות מן ההיסטוריה את הייעוד ואת הבשורה של העם היהודי. הפילוסוף הגרמני־יהודי פרנץ רוזנצוויג לדוגמא ראה את ייעודה של היהדות לא בשיבה אל ההיסטוריה אלא בהיותה על־היסטורית. לדבריו, על היהדות להיות תמיד כוכב הנצח האלוקי בשמי ההיסטוריה ולהורות משם את הדרך לעמים אחרים הנמצאים בתוך ההיסטוריה.
יש שמסבירים באופן דומה גם את תפיסת הגאולה של הרמב"ם, המופיעה בסוף הלכות מלכים:
אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג.
[…] לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.[1]
לכאורה, הרמב"ם אינו רואה בשיבת היהדות להיסטוריה מטרה לעצמה. השיבה לארץ והגאולה אינן אלא מכשיר לקיום המצוות וללימוד התורה בנוחות. לפיכך, מה שבאמת חסר לעם ישראל כיום, אחרי השיבה הפיזית לארץ, הוא דוקא הגדלת מספרם של אברכי הכולל. התכלית היא שכל ישראל יוכלו לעסוק בתורה יומם ולילה, ולהתפרנס מברכת שמים כאוכלי המן. כלומר, התורה אינה אמורה להשתנות בגאולה העתידית. אנו נמשיך ללמוד את אותו רשב"א ואותו ר' ברוך בער, אלא שנעשה זאת יותר בנוחות, ונוכל לקיים גם מצוות שאיננו זוכים לקיים היום, כמו כל מה שנוגע למקדש וקודשיו.
זוהי פרשנות אחת של הרמב"ם, וניתן לערער עליה בדברי הרמב"ם באותו פרק, שמשיח יורה ברוח הקודש. הרמב"ם משאיר פתוחה את השאלה כיצד ייראו החיים באותה עת. ניתן לומר שהרמב"ם בא להמעיט מהתפיסה המטריאליסטית, הרואה בגאולה עניין כוחני וחומרי בלבד, אולם הוא אינו שולל את הרעיון שהגאולה היא שיבת התורה אל ההיסטוריה.
כך או כך, חכמי ישראל רבים, ריה"ל, רמב"ן, מהר"ל, האר"י, הגר"א, הרמח"ל והמסורת הפשוטה של עם ישראל המסתמכת על דברי הנביאים ומדרשי חז"ל, רואים בגאולה שיבת התורה אל ההיסטוריה. לפי גישתם, הגאולה איננה התנוצצות הכוכב של ישראל בשמי העולם, כלומר שיפור מצב החומרי של ישראל. האירוע של הגאולה ושל ביאת המשיח הוא שינוי תודעתי עמוק בקרב האנושות, האמור לעצב מחדש את כללי המשחק המדיניים ואתם גם את היהדות כפי שהיא נראית כיום.
זהו אירוע ההופך את לב העמים כולם לקרוא בשם ה' והמקיים את ייעודי התורה, כהשראת שכינה גלויה. הגאולה היא שיבה מיבנה לירושלים, שיבה אל הנבואה ואל מלכות דוד, שיבה של התורה מהיכל הנצח אל ההיסטוריה החיה והפועמת.
כיצד ניתן להביא להתחדשות הרוח
כפי שאמרתי למעלה, איני מכחיש את הבעייתיות שבמצב העניינים הנוכחי. אני מסכים לדבריו של לוי שהמצב בימינו שונה דרמטית ממצבנו בגלות, ושיש צורך בשינוי יסודי. הקיום הממשי של העם היהודי השתנה ואילו העולם הדתי נשאר כפי שהיה. לוואקום נכנסת המציאות האזרחית החילונית: רוב עם ישראל אינו שומר הלכה, על אף שרובו שומר אמונים למסורת.
זהו אכן מצב משברי, אך אין לו פתרונות קלים. אנו נדרשים לחידוש התורה כמו לאוויר לנשימה. אולם חידוש זה מותנה בהתחדשות רוחנית כבירה, התחדשות שתשיב את הנבואה, ולא שתתן לנו בירורי הלכה יבשושיים בהלכות שכנים.
אי אפשר ואסור לדחוק את הקץ. אי אפשר לנסות לשוב אל הריאליה לפני שהגיע השינוי התודעתי שישיב את השכינה, את הנוכחות האלוקית, לעולמה של כנסת ישראל. הניסיון לדחוק את הקץ עלול להחריב את היהדות מתוכה, להפוך אותה לחולין
מבחינה מדינית, יש לנו מידה של עצמאות שלא היתה לעם היהודי אלפי שנים, אולם מבחינה רוחנית ותרבותית אנו עדיין בשעבוד גלויות. מצפה לנו אתגר עצום של בניית מרחב תרבותי יהודי חי, המסוגל לחיות את חייו מתוך הנחות יסוד עצמאיות ולא בשעתוק חיים של אחרים. אנו נמצאים במצב שניתן להגדירו בין השמשות; שמש תורת הגולה שוקעת, ואילו תורת הגאולה המתאימה לעיצוב חיי עם בארצו לא הפציעה עוד.
כפי שאמרתי לעיל, הגאולה של שיבת התורה אל ההיסטוריה כורכת את השינוי הפוליטי והמדיני בשינוי התודעתי והרוחני. כדי לשוב אל ההיסטוריה צריך לשוב קודם לירושלים, לשוב לתודעה של ירושלים. הגלות שבה אנו שרויים אינה רק גלות פיזית, של ריחוק העם מארצו, אלא גם גלות התורה, ריחוק מהנבואה, מהשראה גלויה של השכינה.
משום כך אי אפשר ואסור לדחוק את הקץ. אי אפשר לנסות לשוב אל הריאליה לפני שהגיע השינוי התודעתי שישיב את השכינה, את הנוכחות האלוקית, לעולמה של כנסת ישראל. הניסיון לדחוק את הקץ עלול להחריב את היהדות מתוכה, להפוך אותה לחולין. זאת בדומה לרפורמה, שהיתה במידת מה תנועה גאולית, שביקשה להפוך את היהדות לרלוונטית בהיסטוריה הממשית, אך למעשה מחצה אותה תחת מגפו של המערב.
הבנה נאותה של המצב מורה לנו כי בעת הזו, היהדות של בית המדרש כפי שאנו מכירים אותה היום, "היהדות של שבת" כפי שקורא לה לוי, היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו ליהדות שאנו משתוקקים אליה. עלינו לראות את הערך שבה גם בתקופה זו, על כל האתגרים שהיא עומדת בפניהם כיום. עם כל המודעות לבעייתיות במצב הקיים, עלינו להכיר בכך שמבחינה תרבותית אנחנו עדיין בשעבוד גלויות. הכרה זו מעניקה ערך ליהדות במצבה הנוכחי, המנותק מן הריאליה.
השראת שכינה במובנה המלא, שאנו מייחלים לה, תלויה בפיתוח של תרבות יהודית עצמאית. עבודה זו היא עבודה פנימית, רוחנית, עבודה בתוככי בית המדרש ולא התפרצות בומבסטית אל השדה הריאלי בבשורה פוליטית חדשה
הבנה זו אינה רק הכרה מפוכחת במצב הקיים, אלא גם קריאת כיוון לתיקון. אמנם רוח הקודש ונבואה אינן דברים שבידינו להשיבם, אך הן תלויות בהשראת השכינה בישראל. והשראת השכינה בישראל תלויה בראש ובראשונה בנאמנות ליהדות כפי שאנו מכירים אותה היום: שמירת שבת, לימוד תורה, דקדוק בהלכה. נכון שאלו הן פנים מצומקות של התורה, ולא להן אנו מייחלים. התורה שיש לנו מבוססת על הסתר הפנים ולא על גילוי פנים, על מוחין דקטנות ולא על הרחבת הדעת. אולם היא עדיין הדבר הטוב ביותר שיש לנו. רק מתוך טיפוח של הקיים נוכל להתקדם לדבר מה גדול יותר.
השראת שכינה במובנה המלא תלויה בפיתוח של תרבות יהודית עצמאית במובנה הרחב. ובשונה מרוח הקודש ונבואה, יש לנו אפשרות לפעול לקידומה. אולם עבודה זו היא עבודה פנימית, רוחנית, עבודה בתוככי בית המדרש ולא התפרצות אל השדה הריאלי בבשורה פוליטית חדשה.
"הנבא אל הרוח"
לאור זאת, הפתרון נמצא במקום אחר. אני מסכים שניתן לעשות משהו, שגאולה אינה רק דבר שמחכים לו בפסיביות אלא מוטל עלינו לקדמו. השאלה היא באיזה מישור מקדמים גאולה, במישור המעשי או בתודעתי.
המחסור העיקרי של יהדות ימינו הוא בדמיון, ברוח, בשאיפה, ולא בהלכות מדינה. הדור שלנו הפסיק להשתוקק אל הגאולה. איננו מביטים אל העתיד אלא עסוקים כל הזמן בשמירה נואשת על הקיים. הרבה לפני שמתחילים לברר את עקרונות הצדק של העתיד, הרחוק כל כך מחיינו, יש לעורר את הרצון ואת הדמיון לעתיד. היהדות זקוקה לחזון, לתקוה, לאופק לשאוף אליו.
המחסור העיקרי של יהדות ימינו הוא בדמיון, ברוח, בשאיפה, ולא בהלכות מדינה. הדור שלנו הפסיק להשתוקק אל הגאולה. איננו מביטים אל העתיד אלא עסוקים כל הזמן בשמירה נואשת על הקיים
הדמיון של העתיד היהודי דל מאוד. מושגים כמו "מדינת הלכה" מכניסים את ההלכה לסד המדינה בלי מודעות לפער שביניהם, ומציגים אופק קודר של משטר דתי החונק את החיים. לפני שמתחילים אפוא לנסח את ההלכות של אותה "מדינת הלכה", יש צורך לעבד קצת את הדמיון שלה, את הממד המיתי של אותו חזון. אנו נדרשים לפתוח אופק רוחני ותרבותי רחב יותר ליהדות, שרק מתוך הפתיחה שלו יהיה אפשר לגשת למלאכה של ניסוח העקרונות המדיניים והחברתיים.
אותו אופק הוא למעשה החזון של ימות המשיח שנשכח מאתנו דוקא היום. אין מי שנטל על עצמו לתאר תיאור משכנע, ספרותי, רוחני, של יהדות העתיד. המשיחיות נתפסת היום במושגים גסים מאד, משל חזון המדינה היהודית אינו שונה הרבה משל "המדינה האסלאמית" (דאע"ש), או במושגים על־טבעיים המפקיעים אותה מהריאליה.
חז"ל אומרים שאת ימות המשיח, להבדיל מעולם הבא, ניתן לדמות ולצייר (גם אם אין אפשרות לעשות לקראתן פעולות מעשיות). לעומת זאת על העולם הבא נאמר, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. בספרות חז"ל ובספרות הקבלה והמחשבה, ובהרחבה גדולה בתורת הראי"ה, יש עיסוק לא מבוטל בטיפוח הדמיון של הגאולה, בדימוי המצב של שיבת השכינה, שיבת הנבואה.
אין מי שנטל על עצמו לתאר תיאור משכנע, ספרותי, רוחני, של יהדות העתיד. המשיחיות היום נתפסת או במושגים גסים מאד, או במושגים על־טבעיים
עם זאת, עיסוק זה בדמות העתיד נותר אצלנו לרוב כמשל ללא נמשל. לדוגמא, במסורת המחשבה היהודית מקבל "חטא המרגלים" ממד מיתי. הוא אינו אירוע חד־פעמי, אלא סיפור מכונן, שהלקח ממנו הוא שהקיום של ארץ ישראל שונה משל המדבר ושהקב"ה חפץ לדור בארץ, בחיים הממשיים על כל סיבוכיהם. יש לרעיון זה ביטויים מדרשיים, קבליים וחסידיים. אולם אף שכולנו מכירים את המדרשים ואת הדרשות על המרגלים, הם נותרים אצלנו כמשל ללא נמשל.
האתגר של הדור שלנו, דוקא בשל המקום שלנו מבחינה היסטורית, דוקא בשל השינוי העמוק כל כך בקיום היהודי, הוא לתאר ולדמיין את סוג הקיום המסוגל להחזיק בארצי ולהנכיח בו את האל ללא קונפליקט. האתגר הוא בדמיון שלפני המעשה.
להתרשמותי, למרות הדיבור המפותח בציבור הדתי על חשיבות תורה עם דרך ארץ, תורה המשולבת בחיים (ולאחרונה גם קצת בעולם התורה החרדי) עדיין לא השתנתה המשוואה שככל שאדם או ציבור דתיים יותר, כך הם מעורבים פחות בחיי החולין.
אדמך, אכנך ולא ידעתיך
הדרך לשנות את המשוואה הקיימת אינה פנייה אל הפוליטי אלא אל שדה הדמיון והספרות. עלינו לעסוק יותר בדמיון חייה של היהדות העתידית. אפשר לכנות זאת פעולה בשדה המיתי. זו אינה פעולה במגרש הריאל־פוליטי אלא במגרש הדימויים. טיפוח הדמיון במישור התרבותי פועל בראש ובראשונה על חיי הנפש הפנימיים. לפני שהקודש פולש למרחב הציבורי, הוא צריך להתפתח בעולם הפנימי של האדם ובדמיון הקולקטיבי של החברה.
אנו זקוקים לסיפורים גדולים הרבה יותר מלרעיונות צדק מופשטים. דמות ספרותית עוצמתית תשפיע על חיינו פי כמה מניסוח יבשושי של עקרונות, צודקים וטובים ככל שיהיו
אחד האתגרים הגדולים של תרבות הוא פיתוח של דמויות מופת. כדי לחשוב על דמויות המופת של העתיד, איננו יכולים להישען על העבר. עלינו לפתח את כושר דמיוננו ואת כושר הביטוי שלנו. הדמיון הוא כלי עוצמתי לא משום שהוא יודע את העתיד באופן מדויק, אלא משום שאי־הדיוק שלו יוצר את העתיד. כשהרצל כתב את אלטנוילנד וסחף אחריו את אירופה היהודית, הוא לא דייק בפרטים. גאונותו לא התבטאה בכך, אלא בהעמדת מציאות חלופית. אנו זקוקים לאלטנוילנד של התנועה היהודית.
עלינו לזכור כי הדמיון הוא כלי קודש. הכלי להכרת הקב"ה הוא גם כן הדמיון: "וביד הנביאים אדמה". והוא בוודאי אינו מדייק: "אדמך… ולא ידעתיך". אך הדמיון הוא בכל זאת הכלי להנכיח את מה שאין לתארו. כך גם את הבלתי נודע שבעתיד.
האופי ההישרדותי של החיים בגולה נטע בנו מידה של ציניות כלפי עולם האגדה, הרוח, הדמיון. אפילו עגנון, המביט בעין טובה בחיים היהודיים, עוטף את הדמויות שלו בשכבה עבה של אירוניה וסרקזם, כמצביע על הוויה יקרה ללב אך חסרת יכולת לבנות עתיד. אנו זקוקים לסיפורים גדולים הרבה יותר מלרעיונות צדק מופשטים. דמות ספרותית עוצמתית תשפיע על חיינו פי כמה מניסוח יבשושי של עקרונות, צודקים וטובים ככל שיהיו. גם התורה מספרת את סיפור חייהם של האבות עוד קודם שמשה מביא לישראל את התורה על ערכיה וחוקיה. אנו זקוקים לדמויות חדשות, דמויות העולות מתוך נופיה של ארץ ישראל והמשקפות את רוח היהדות הצומחת בה, בבחינת "אמת מארץ תצמח", שכן דמויות ההוד של הגולה הולכות ונעלמות מחיינו.
ליהדות דרוש חזון. השינויים בעולם המודרני גם הם התחילו מחזון. מהי הכתיבה של רוסו אם לא חזון עוצמתי של האדם, של האינדיבידואל? והוא עצמו הושפע מדניאל דפו ומספרו "רובינזון קרוזו". כך כל התנועות הגדולות: הסוציאליזם, הליברליזם, הלאומיות וכך גם הפוסטמודרניזם – כולם היו חזונות הרבה לפני שהפכו לכוח פועל ממשי. עם ישראל זקוק היום יותר מכל לחזון.
עם כל חשיבותו וחיוניותו של הלימוד המעשי, אין בכוחו לחדש את החיים, וכך גם בירורים עיוניים מופשטים ונוקשים. כדי להכין את היהדות לגודל האמיתי שלה דרוש לנו בראש ובראשונה דמיון
אינני מזלזל חלילה בבירורי הלכה משפטיים. ודאי שתכלית חידוש התורה היא עשות משפט ואהבת חסד, לדון דין יתום ולריב ריב אלמנה. אולם עם כל חשיבותו וחיוניותו של הלימוד המעשי, אין בכוחו לחדש את החיים, וכך גם בירורים עיוניים מופשטים ונוקשים. כדי להכין את היהדות לגודל האמיתי שלה דרוש לנו בראש ובראשונה דמיון, בהשראת התורה והנביאים, חז"ל וספרות הקבלה.
חזון זה ייבנה על שאלות כמו, מהו הקשר הנכון שבין האדם לטכנולוגיה ובינו לטבע ולאדמה? כיצד נתייחס אל הרפואה, אל הגוף והנפש, ומהו היחס ביניהם? כיצד ייראו היחסים בין איש לאשה ובין ההנהגה הציבורית ליחיד? כיצד יכול להתממש הסדר הכלכלי והחברתי האוטופי של ספר דברים, ואיזה מין אורח חיים הוא יעצב? אין צורך לתת תשובות מעשיות ומדויקות לשאלות ממין זה אלא דוקא לדמיין – לתת לדמיון לעוף. אפילו כדי לשאול את השאלות הנכונות אנו זקוקים לרוח, מעוף וחזון.
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה' (יחזקאל לז, יא-יד).
[1] משנה תורה, הלכות מלכים פרק י"ב.
Photo by Simon Berger on Unsplash
מאמר מלא חזון! תודה
הרב מאיר
חזון הוא דבר יפה, אבל הבה וננסה לפרוט אותו לפרוטות.
איך למשל ייראה בית יהודי עם דיני טומאה וטהרה?
יפה מאוד. מה הבעיה
התרגשתי עד דמעות למקרא המאמר.
דברי אמת.
אני חש את הצימאון העצום מתוכי, מהסביבה, מהעם… "באין חזון יפרע עם" "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".
אך מנגד – הצימאון עצמו הוא בשורה. הוא חלק מהתקיימות החזון.
אפשר לראות את על פני ים היהדות גלים שעולים לכיוונים שונים, ניסיונות. ממבט על אפשר לראות הרבה תנועות על פגמיהן וחסרונן כבקשות ושאיפות שמחפשות ביטוי ורוויה לצימאון.
אפילו את הצמא לחופש והתאבדות הפוסטמודרניזם הפרוגרסיבי עליו ניתן לומר שאת עיקר כוחו הוא שואב מריקנות פנימית וקצף עצמי. יש כאן צמא למשמעות ולייעוד. לחזון.
מאמר נפלא ביותר.
כתבי הרא"יה קוק מלאים בחזון כלפי החיים העתידיים בארץ ישראל. הוא מדבר על איך תראה הספרות, היצירה, האמנות, הציור, השירה. הוא מדבר על איך ניתן תורה לגויים ואיזה תורה ניתן להם. מומלץ לעיין בכתביו.
יפה מאוד נראה שהכותב אומר בשפה פשוטה וברורה, מה שאמר הרב דוד כהן זצ"ל, הנזיר. התחיה המדינית צריכה להיות מלווה בתחיה רוחנית, בתשובה אל הנבואה.
ועד אז לפחות לנסות שהסוד של התורה, התורה הפנימית, שהוא ברוחו קרוב לרוח הנבואה יהיה נמצא בדור.
שיערה ה' עלינו רוח טהרה למשימה כבירה זאת