מי היא רות? בתיאוריה הספרותית נהוג להבחין בין גיבור לאנטי-גיבור. ישנם סיפורים שבהם הדמות הראשית, "גיבור הסיפור", היא דמות הרואית האמורה לעורר בנו הערצה. לעומת זאת, ישנם סיפורים שבהם הדמות הראשית היא "אנטי-גיבור" – דמות שאינה מעוררת התפעלות, אולי להפך. היא רוכשת את הזדהותנו לא באמצעות היותה סמל להתנהגות "הרואית" אלא דווקא דרך אנושיות. כאשר מסתכלים את הדמות המקראית של רות, נדמה שעומדת בפנינו דמות מהסוג השני.
אמנם, רות נקראת בלשון חז"ל "אמהּ של מלכות",[1] שבמרוצת הדורות הפך לתואר הערצה: רות בתור מייחסת שושלת המלוכה. אך מצד שני, רות נחבאת אל הכלים; היא אינה מובילה את המגילה, אלא נטמעת בין דפיה. המילה 'אֵלַי' מופיעה במגילה פעמיים ב"קרי", אך לא ב"כתיב". רות נמצאת בכל המגילה, אך היא נעלמת מן הכתב. אך סמלי הוא שבסיומו של סיפור גבורתה של רות מתקהלות השכנות ומכריזות: "יֻלַּד־בֵּן לְנָעֳמִי".[2] רות נמצאת מחוץ לסיפור; לא היא היולדת, כי אם נעמי. התכונה המאפיינת את רות יותר מכל היא לכאורה ביטול עצמי.
האם התבטלות היא תכונה חיובית ומועילה, או שמא שלילית ומגבילה? נראה שתלוי את מי שואלים.
התבטלות עצמית אינה זוכה ליחסי ציבור אוהדים מדי בימינו. נשים מופגזות במסרים הדוחקים בהן לוודא שצורכיהן נענים, לדעת מתי לומר לא, ולהיות "קשובות לעצמן". העובדה שרות מניחה לנעמי לעלות לקִדמת הבמה, העובדה שהיא נישאת לבֹעז – כי זהו הדבר הראוי לעשות בשל הצורך להקים זרע לבית אלימלך – הופכת את רות לחביבת הדור הקודם, בעוד היא גורמת לדור הצעיר להתפתל על כסאו בתחושת אי-נוחות.
אנו, המבוגרים האחראים, נוטים לזלזל בדור הנוכחי, דור ה'אני' המרוכז בעצמו. בעינינו, רות המבטלת את עצמה בשביל להצטרף לעם ישראל היא הגיבורה האולטימטיבית. אבל בטרם נתמסר לתגובת רפלקס השוללת את האינדיבידואליזם המודרני באופן גורף, ייתכן שיש משהו לומר בזכות הצורך להיות קשוב ל"עצמי". המודעות לכך שה' מנהל את העולם מחייבת אותנו להתייחס ברצינות למגמות חברתיות, ולבור מן המוץ את גרעין האמת שיש בהן. במילים אחרות, ייתכן מאד שיש לדור ה'אני' משהו חשוב לומר לנו.
האם התבטלות היא תכונה חיובית ומועילה, או שמא שלילית ומגבילה? תלוי את מי שואלים.
במאמר זה אבקש לבחון את התבטלותה העצמית של רות דווקא לאור ערכי המימוש העצמי. טענתי היא שהתבטלות עצמית אינה שוות-ערך להעדר מימוש עצמי. העוצמה של רות היא שתכונת ההתבטלות שלה מגיעה דווקא מתוך תחושת "עצמי" מפותחת. רות אינה האישה הכנועה הקלאסית. היא אישה נחושה ומלאת מודעות. אבל מכוח תכונות אלה היא מצליחה לפתוח את עצמה אל קשר – קשר אל עם אחר וקשר זוגי – ולדעת שמערכות יחסים דורשים פינוי מקום גם לשני. תכונה זו היא שאפשרה לה להגיע להישגים המדהימים וההרואיים המתוארים במגילה, ולהפוך ל"אמה של מלכות".
מאברהם לסדום, ובחזרה
אילן היוחסין המפוקפק של רות ועלייתה המטאורית לגדוּלה להיות ראש שושלת הייחוס של דוד המלך מסמלים רעיון רב-עוצמה במחשבת ישראל. אחד מאבות אבותיה של רות היה לוט, שנפרד מאברהם אבינו, ומכל המקומות בחר ללכת דווקא לסדום. העובדה שמלך המשיח יכול להיות מצאצאיו של אדם שבא ממקום כה שפל, מקפלת בתוכה מסר מדהים של תקוה, ומלמדת על כוחו של הפרט לפרוץ מבעד כל תקרה.
המדרש אינו מנסה "לכסות" על ההיסטוריה הלא ממש מרשימה של דוד המלך, אלא להפך – הוא מבטא את ההלם שלנו לנוכח העובדה שגדולה כזאת יכולה לצאת משֵפל כזה: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי", אומר הפסוק בתהילים,[3] ובעקבותיו שואל המדרש: "והיכן מצאתי אותו?". התשובה: "בסדום!".[4]
רות היא צאצא ישיר לדמותו המפוקפקת של לוט, שהתחיל כה גבוה וסיים כה נמוך – התחיל גבוה בהיותו היחיד מבני משפחת אברהם שהצליח להיחלץ מחרן וללכת בעקבות דודו לארץ כנען, וסיים נמוך בבחירתו להתיישב דווקא בסדום, העיר הנגועה בשנאת זרים והמתעללת בגומלי חסדים. קשה להבין זאת. לוט, שספג מגדולתו של אברהם עד כדי שהיה "עִם אברהם",[5] בחר להשתכן במקום שהיה אנטיתזה מוחלטת לאברהם?!
לפני כשנה נתקלתי בחיבור יפה להפליא, "Rising Moon" (הלבנה בעלייתה) שמו,[6] ספר עב-כרס של הרב משה מילר על מגילת רות. המחבר מראה כיצד החידתיות הקשה הזאת – פשר עזיבת לוט את אברהם והליכתו דווקא לסדום, הניגוד המוחלט שלו, עומדת בשורש הסיפור המשיחי כולו.
ואכן, המגילה רומזת על כך בתארה את רות ה"שָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב". כיצד יכולה רות לשוב אל בית לחם, מקום שלא היתה בו מעולם? ההסבר לכך הוא כי לוט עזב, ורות, יוצאת חלציו, שבה וחזרה. רות הפכה על פניו את מסעו של לוט: היא חזרה ממואב (מסדום) והביאה עמה את המפתח לגאולת האנושות כולה.
התפיסה המוסרית של סדום
"שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסת העולם הנהוגה בסדום, נשמעת דווקא פילוסופיית חיים סבירה לחלוטין. השואב אבק הזה שלי. אשמח להשאיל לך אותו, אבל נא להחזיר אותו במצב טוב. אגב, כשארצה לשאול ממך מקדחה, אל תשכח להתייחס אלי בהתאם. נראה שהתנהגות כזאת נתפסת נורמלית גם בעיני ה"פרקי אבות", שכן המִשנה מכנה זאת "מידה בינונית" – התנהגות ממוצעת ורגילה. עם זאת, המשנה מוסיפה ואומרת: "ויש אומרים: זו מידת סדום".[7]
"שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסת העולם הנהוגה בסדום, נשמעת דווקא פילוסופיית חיים סבירה לחלוטין
אך אם עניינו של אברהם היה נתינה של חסד – אוהלו היה פתוח מארבע רוחותיו כדי לאפשר גישה קלה לכל נזקק,[8] הוא קיבל אורחים גם בשעת כאב וסבל (לאחר ברית מילה) ואף התפלל על הצלת רשעים בסדום – הרי שהמנטליות של סדום היתה ההפך הגמור. בתפיסת העולם של סדום, חסד הוא הדבר האכזרי ביותר שאפשר לגמול עם אדם. לפי תפיסה זו, קבלת דבר בחסד הופכת את האדם לנזקק ולתלוי בזולתו. בסדום סברו כי רווחה חברתית מחלישה את האדם וגורמת לו להיות נצרך ונלעג. לשיטתם, האיסור על מתן צדקה וגמילות חסד נועד בעצם להֵיטיב עם האדם: אם תדע שלעולם לא תוכל לקבל בהשאלה את שואב האבק שלי, הרי שאין לך לסמוך אלא על עצמך. עליך לשנס מותניים וללכת לעבוד, ולקנות לעצמך שואב אבק משלך. וכי יש לך שמחה גדולה מזו שבעקבות תחושת העצמאות והעדר התלות בטובות של אחרים?
תודה, אבל לא!
ואולי לוט הלך לסדום לא למרות היותה ההפך הגמור מאברהם ומידת החסד שלו, אלא דווקא בגלל זאת? אולי לוט סבל מאותה מחלה שפגעה באדם בגן עדן, מתסמונת ה"תודה, אבל לא"?
כי יש בעיה עם חסד. אם קיבלת את עושרך בגלל אברהם, כמו לוט, או אם קיבלת את חייך ואת אשתך ישירות מאלוקים, כמו אדם הראשון, התגובה הרפלקסיבית היא להתרחק מהיד המיטיבה ולשמור על עצמאותך. התגובה האוטומטית היא לומר: "תודה שחשבת עלי, אבל זה בסדר, יש לי כל שאני צריך. באמת תודה, אבל אסתדר בעצמי".
לא משנה עד כמה טובה כוונת הנותן, ובאיזו מידה מעייניו נתונים לצורכי המקבל – האדם המקבל תמיד ירגיש שהוא קצת נמחק מעצם הצורך שלו לקבל
לא משנה עד כמה טובה כוונת הנותן, ובאיזו מידה מעייניו נתונים לצורכי המקבל – אומר הרב מילר בספרו – האדם המקבל תמיד ירגיש שהוא קצת נמחק מעצם הצורך שלו לקבל. אפילו אחרי כל ההפצרות ש"זה בסדר, אני שמח לעזור", "זה כלום בשבילי", "תרגישו בנוח", אנשים מתכווצים באי-נוחות כשמישהו עושה להם טובה. כך הוא טבעו של עולם: אנו נוטים לחוש אי-נוחות כאשר אנו נאלצים לקבל טובות מאחרים. ואכן, רש"י קובע כי חסד בארמית פֵּרושו "חרפה", בושה.[9] תמיד מביך ומקטין להיות בצד המקבל בעסקה. "ושונא מתנות – יחיה".[10]
בעייתה של האנושות: איך לקבל
בגן עדן כונה אדם הראשון "כפוי טובה", שכן ייחס את אשמתו באופן עקיף לאלוקים "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".[11] במקום להיות אסיר תודה על כל שעשה למענו האלוקים, רצונו הקדמוני של האדם באי-תלות הביא לכך שחש מאוים בשל המתנות שקיבל.
"כפוי טובה" הוא גם מלשון "כפיה". מערכות יחסים יכולות לפתוח את הדלת לשׂמחה ולשלֵמות של אהבה, או לתת לנו תחושה שמישהו דוחף אותנו לפינה ואוכף עלינו להכיר בנוכחותו. זו היתה הבעיה של לוט. כשעמד בצִלו של אברהם, חש לוט שהוא נמחק, שהוא מצומצם, שהוא שולי, ולכן הלך אל המקום המרוחק ביותר מאברהם: לסדום, שהמוֹטוֹ שלה היה שלא לתת דבר ולשמור על אוטונומיה ועצמאות בתור ערך עליון. נכון שברגע המכריע, כאשר קרבו הסדומים אל דלת ביתו לשָברה, לא היה לוט מסוגל להביא עצמו לבגידה מוחלטת במה שסימל אברהם – אך הוא בכל זאת נפרד מאברהם ועזב לסדום, ולא יכול היה להביא עצמו לחזור בו.
רות, השבה משדה מואב, מחזירה את הסיכוי למערכות היחסים. היא מלמדת אותנו כיצד לקבל
הסאגה של לוט, בריחתו מן החסד אל העבר השני וחזרתו אל עולם החסד באמצעות יוצאת חלציו הנשית – מציגה את הפתרון לדילמה האנושית עתיקת היומין: כשאני נכנס אל תוך מערכת יחסים, האם אני מרוויח או מפסיד? לוט, ששמו עולה בגימטריה "אדם", פחד ממערכות יחסים. הוא ברח מאברהם אל סדום, מקום שבו אי-תלות היא העיקרון המנחה של היחסים האנושיים. ורות, מהצד השני, שבה משדה מואב. רות מחזירה את הסיכוי למערכות היחסים. היא מלמדת אותנו כיצד לקבל.
דברים שרק אישה יכולה ללמד
ההלכה קובעת כי רק אישה מואביה (ולא גבר מואבי) יכולה לבוא בקהל ה': "מואבי ולא מואבית".[12] רק האישה, המייצגת את תכונת הקבלה, הן מבחינה ביולוגית והן מטפורית, יכלה להביא לעם היהודי את העצמאות הסדומית בבחינתה הראויה. בשובה מסדום, רות אינה מייצגת את האנושיות של ה"עצמי", אלא דווקא את יכולת ה"עצמי" להיפתח, מתוך עצמאות ואוטונומיה אישית, למערכת יחסים. היא אינה עושה זאת בתור אדם מחוק, אלא דווקא בגלל חוזקה של אישיותה. האישה, שנבראה בהקשר של מערכת יחסים בתור "עזר כנגדו", ולא כאיש שנוצר יחידי, היא זו היכולה ללמד שבעולם של "חסד" אין רלוונטיות לשאלה למי יש יותר משאבים ולמי פחות.
הנסיבות הציבו את רות, נסיכה לשעבר (בתו של עגלון מלך מואב), בסיטואציה משפילה באופן יוצא מן הכלל. היא היתה גיורת בארץ נָכריה, שאנשיה הביטו בחשדנות במואבים בכלל ובה בפרט. זרותה של רות בסביבה הישראלית מודגשת במגילה. לכל אורכה היא מכונה "רות המואביה", וכאשר בועז שואל את נערו "למי הנערה הזו", הדבר הראשון שהנער מציין הוא: "נערה מואביה היא".[13] קרובת משפחתה היחידה היתה אלמנה חסרת־כל שירדה מגדולתה, ושתיהן נאלצו להתפרנס יחדיו מליקוט שיבולים בשדה זר. ובכל זאת, רות איננה מזהה זאת, ולא נראה שהיא מבינה את הפתטיות שבמצבה.
בבקשה את רשות נעמי לצאת וללקוט שיבולים, היא מבהירה שאיננה מחפשת מזון. היא מחפשת קשר. היא יוצאת למסע של "מציאת חן": "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו".[14] היא יוצאת לחפש יחס, קשר, וזהו דבר שחושף אותה לפגיעוּת הרבה יותר גדולה מזו הכרוכה בבקשת לחם לאכול. כשאדם יוצא לחפש אוכל, הוא יכול לסמוך על כישוריו, על תושייתו, ועל כך שאנשים אחרים נזקקים לשירותיו ויש לו משהו להציע להם. אולם, אדם היוצא למסע של נשיאת חן נמצא בעמדה חסרת אונים. הוא אינו יכול לסמוך על "עצמו", הוא אינו יכול "להסתדר לבד", הוא אינו יכול לומר "תודה, אבל אני בסדר", וכל עוצמתו לא תועיל לו אם הוא פשוט לא "ימצא חן". הוא מבקש אהבה; אין הזדקקות חמורה מכך. אבל רות היתה מספיק חזקה כדי להיות פגיעה.
האישה, שנבראה בהקשר של מערכת יחסים בתור "עזר כנגדו", היא זו היכולה ללמד שבעולם של "חסד" אין רלוונטיות לשאלה למי יש יותר משאבים ולמי פחות
רות ידעה מה היא רוצה. המדרש מספר כי רות חיפשה בשדות והלכה אנה ואנה עד שמצאה בדיוק את סוג אדם שחיפשה. "'ותלך ותבא ותלקט בשדה' – אמר רבי אלעזר: שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם".[15] היכולת של רות להתלוות, ללכת אחרי, אינה נובעת מתוך חולשת רצון אלא בדיוק להפך. גדולתה של נעמי היא שמשכה אותה ליהדות מלכתחילה,[16] ואפשרה לה לוותר על מנעמי השלטון בארץ מואב ולדבוק בחמותה. גם במסע זה, המסע ל"מציאת החן", היא לא התכוונה להסתפק בפחות.
כאן מוצאת רות את בֹעז, המתייחס אליה באדיבות ובטוב לב בלתי רגילים. ואולם, גם בתום השיחה, רות נותרת קבצנית המתחננת לשאריות. אך רות הגיעה ממואב ומעולם לא שכחה זאת. היא לא איבדה את ה"עצמי" האוטונומי והעצמאי שלה, גם כאשר נמשכה אל מערכת יחסים של אהבה שהציעה לה היהדות. שלא כלוט, ושלא כאדם הראשון, רות ידעה כי הזרם של נתינה וקבלה איננו הייררכי, מלמעלה למטה. הוא הדדי. כל נותן צריך מקבל, ממש כשם שכל מקבל נצרך לנותן. מערכת יחסים – פתיחת ה"עצמי" וחשיפתו לפגיעוּת – היא בסופו של דבר חוויה מרחיבה ולא מצמצמת. "אנכי רות", אומרת רות לבועז – ודווקא לכן היא יכולה לבקש "ופרשת כנפך על אמתך".
ברגישותם המופלאה לניואנסים, חז"ל מציינים זאת במילים שבוחרת רות לומר כדי לספר לנעמי על מעשיה בשׂדות בֹעז ביום ההוא. על הפסוק "וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם",[17] אומר המדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן אָמְרָה רוּת לְנָעֳמִי שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, וְלֹא אָמְרָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ; הַרְבֵּה פְּעוּלוֹת וְהַרְבֵּה טוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁהֶאֱכִילַנִי פְּרוּסָה אַחַת".[18] אדם ולוט חשו שהמתנות שנכפו עליהם מחקו אותם. היה צורך באישה גדולה מאד, אישה בעלת רגש "עצמי" מפותח ונוכח, כדי ללמד את העולם שחסד הוא ערוץ דו־כיווני.
שכבות המשמעות המצויות בכל מילה בדיאלוג בין בֹעז ורות מתגלות בפירוט מרתק בספרו של הרב מילר, שאין אפשרות להביאו בתמצית. די בכך שאומר כי על אף העובדה שרות נאלצת, מתוקף הנסיבות, להינשא לבֹעז, היא אינה מאבדת ולו לרגע את תחושת ה"עצמי" שלה, או מרגישה כפויה להיכנס לסיטואציה בלתי נוחה לה. בכל עת היא מאפשרת לעצמה להיות פתוחה לקשר – וכמובן גם לפגיעה. ואכן, בֹעז מכיר בכך ומוקיר לה תודה על כך: "בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי; הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם-דַּל וְאִם עָשִׁיר".[19]
מרעב לשובע
המסר איננו לוותר, להיכנע, להיעלם או למחוק את עצמך. בה במידה שלמדרכה אין מערכת יחסים עם הצועד עליה, כך קשה לראות מערכת יחסים בהיות האדם "קדוש מעונה" המבטל את עצמו כלפי הזולת. אם אדם הופך את עצמו לעפר הארץ ומוחק את אישיותו, לא נשאר עם מי לקיים קשר. המסר העולה ממגילת רות, ומדמותה של רות בפרט, הוא הצורך במיזוג בין עצמיות גאה לבין יכולת להיפתח לקשר. אם נמזג את היכולת של אישה בת-זמננו לשמור על עצמיותה ולהתנהל מתוך מודעות העצמית, יחד עם ההבנה הוודאית של בני הדור הקודם כי יש לוותר לזולת ולדאוג לצרכיו, אולי נוכל ליצור עולם של חסד אמתי, שבו ניתן להפוך מִבצרים לגשרים.
אדם הראשון התחבא בתוך עץ הגן מתוך פחד. לוט נמלט סדומה כי פחד לאבד את עצמו במתנת חינם של הנותן. ואילו רות המואביה, שידעה כי תרופת-הנגד ל"נהמא דכיסופא" (לחם ביזיון) – תחושת הביוש הכרוכה בקבלה חינם – היא שמחה וסיפוק ממערכת היחסים עצמה בין הנותן למקבל, היא שבה לבית לחם, פגיעה אך חסרת פחד.
הקב"ה מכנה את נכונותנו לקבל את התורה, ללכת אחריו במדבר שומם, בכינוי "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ".[20] מגילת רות תחילתה בפחד מפני הרעב. פחד מותיר אותנו ריקים ורעבים. שבועות, מלשון שׂבַע, מציג מצב הָפכי. אהבה, ומערכת יחסים – בפרט עִם ה' ותורתו – אכן מותירות אותנו שׁבעים ומלאים.[21]
מאנגלית: שאול לילוב
[1] בבא בתרא צא ב.
[2] רות ד, יז.
[3] תהלים פט, כא.
[4] בראשית רבה פרשה נ.
[5] עי' בראשית יג, ה.
[6] http://rabbimoshemiller.com/
[7] אבות ה, י.
[8] בראשית רבה מח, ט.
[9] על הפסוק בפרשת עריות "כי חסד הוא", אומר רש"י: לשון ארמי חרפה חסודא. ויקרא כ, יז.
[10] משי טו, כז.
[11] בראשית ג, יב.
[13] רות ב, ה-ו.
[14] שם, שם ב.
[15] שבת קיג, ב.
[16] חז"ל משווים את הרושם שנעמי השאירה לרושם של יעקב אבינו. ראה רש"י על יציאת נעמי משדה מואב: "פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר" (רות א, ז).
[17] שם ב, יט.
[18] רות רבה פרשה ה, סימן ט. מעניין לשים לב להדים של ההצהרה של רות במילים של נעמי שאומרת: "קרוב לנו האיש, מגאלנו הוא והמדרש אומר: "א"ר שמואל בר נחמן, בעז גדול הדור היה והאשה עשתה אותו קרוב, שנאמר קרוב לנו איש".
[19] רות ג, י.
[20] "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב, ב).
[21] מעניין לשים לב שחז"ל רואים גם בשם רות את העניין של שובע: "מאי רות? אמר ר' יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות" (ברכות ז, ב).
תמונה: Bigstock
מאוד אהבתי, מאמר נפלא מאוד. תודה.
רציתי להוסיף כמה מילים.
ה"אני" של כל אדם בא מעצם שהוא צלם אלוהים, כמו האלוהים לא צריך עזרה ככה האדם לא צריך עזרה, מכאן המרד הנעורים שלנו וזה לגמרי טבעי ונכון. בדרך כלל אלה שדורשים הכנעת האדם, הם השרלטנים. כלומר אם האלוהים נטע באדם את שכלו\בינתו האחדותית ככה בעצם האלוהים ויתר על שליטה לטובת עצמאיות של האדם (הרי זאת בריאה מושלמת. איזה מין אלוהים זה האלוהים שיוצר יצירה תלותיים בו הרי אין לך שפילות יותר מיזה. אגב: יש כאלה הורים שדואגים שצאצאיהם יישארו תמיד תלויים בהם).
הווה אומר "ביטול העצמי" אפי' מול האלוהים, זה הפיכת האלוהים לאל שפל רח"ל. במקורות נאמר האלוהים שונא חנפנים ולעומק זה מאותו סיבה כי למעשה אתה הופך את האל כאל שפל רח"ל.
ק"ו להיכנע ולהשפיל את ה"אני" לזולת, שזאת הפיכת הצלם האלוהים לרובוט.
אם כך נשאל מה עם חסד וצדקה ? מה עם נתינה ? מה עם קבלה ? כלומר אם שללנו את הכניעה לזולת אז לא נוכל להשלים לעולם לקבלה ולנתינה (הרי גם הנותן מאושר מיזה שיש שצריכים אותו וזה שפילות לעומק, אייך לא מצטער שמישהו צריך אותו בכלל ? למה הוא מאושר עם הנתינה שלו ?).
ולכן ברצוני להסביר לעומק את החז"ל שבעלת המאמר לעיל הביאה: "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת" ואז תובן לנו למה קבלה ונתינה לעומק הם לא הכנעה או שרלטנות.
ובכן, מיהו המונע מהעני ? יותר נכון לשאול אייך אפשר בכלל עניות ביקום שכל אדם חייב לומר שכל העולם נבראה בשבילי ?
התשובה היא "המצאת הקניין" ואי אפשר להמציא את הקניין בלי להמציא את הצוו של לא תגנוב ולא תרצח, כלומר בכדי להמציא את הקניין אתה חייב שזולתך יקבל על עצמו את הצווים האלה.
הווה אומר העני הוא עני אך ורק בגלל שהוא קיבל על עצמו את הצווים של לא תגנוב ולא תרצח. ולמה שיקבל את זה על עצמו אם הוא הולך למות מרעב ? הרי חייך קודמים הוא כלל גדול בתורה = השכל האלוהי.
מכאן נבין שבעצם הבעל הבית זוכה בקניין שלו אך ורק בגלל שהעני קיבל על עצמו את הצווים הנ"ל. ולכן העני בעצם עושה לבעל הבית יותר מה שבעל הבית עושה לעוני. כי העוני מכיר בקנייניו של בעל הבית אפי' שהוא לא צריך לעומק לקבל אותם. מכאן שבעל הבית ניצל ממוות בטוח בעקבות העוני וצדקותו. מכאן נבין למה אומרים חז"ל: "צדקה תציל ממות"
ולכן "צדקה" לעומק זה שוחד, זה בקשת הכרת העוני בקנייני.
מכאן כל בעל הבית שמרגיש כאילו הוא עושה חסד או מרגיש מאושר כי הוא עוסק בנתינה ?! הוא פשוט בעל בית פנאט ושטחי.
אותו דבר אישה מול בעלה וההפך. אישה שמרגישה נכנעת לבעלה ובעלה מרגיש מאושר מהנתינה ?! הם שניהם שטחיים ופנאטיים. לא צריך לבטל את העצמאות שלנו בזה שאנו מוכנים לקבל, הקבלה היא בעצם הגבורה כמו שבעלת המאמר לעיל טוענת. כי המוכנות לקבל מראה על אדם תבוני ועמקן, וגם על אדם צדיק שמוכן לסבול לטובת הנותנים.
שהאדם מוכן לקבל, זה אומר שהוא רוצה לשמור על המוסר האנושית וזה גדלותו מול הבעל בית שחושב ומרגיש מאושר עם נתינתו שמראה על פנאטיות ושטחיות.
מכאן נבין למה נאמר "עולם חסד יבנה". עולם = המוסר. ומה מקיים את המוסר ? החסד !! והבינו.
לסיום:
אני כתבתי פעם מאמר בשם: "פילגש בגבעה – רות המואביה" שמסביר את שני הסיפורים הגדולים לעומק.
הנה הלינק למאמר
https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/26/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A9-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%91%D7%99%D7%94/
מאמר נפלא ועמוק!
רצוני להוסיף את דברי הגמרא במסכת קידושין דף ז' ע"א המבארת שכאשר אדם חשוב מקבל מתנה מאישה ע"מ שתתקדש לו, הרי היא מקודשת. וטעם הדבר הוא "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פ"ה מהלכות אישות הל' כ"ב) ובטושו"ע (אהע"ז סי' כ"ז ס"ט) ועוד פוסקים.
נראה מזה ששייך מקרה בו מקבל האדם מתנה, ובכך בעצם הוא נותן תמורה לנותן.
כמובן שהפשט הפשוט הוא שעצם העובדה שאדם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות (עי' רש"י) החליט לקבל מתנה, יש בזה הנאה לנותן. אולם ע"פ המאמר נראה כי יש לזה הסבר עמוק יותר.
אדם שאינו רגיל לקבל מתנות, הינו אדם היודע לשים גבולות לעצמו, ואינו נכנע לאחרים ע"פ דעתם, אלא ע"פ דעתו האישית בלבד.
לאדם מן השורה קשה לסרב למתנה שנותנים לו (במידה והמתנה מוצאת חן בעיניו…), ואף אם היה מעוניין לסרב – הדבר קשה לו, ועינינו הרואות שבדר"כ אדם מן השורה אינו מסרב למרות שאם היינו שואלים אותו לעומק רצונו היה מודה שמרגיש כעת "אסיר" תודה לנותן – משועבד לו (המונח "אסיר תודה" בא מכך שהאדם המקבל הוא בעצם מעין "אסיר" של הנותן, הוא משועבד לו במידה מסוימת, וק"ל), והלוואי ולא היה נצרך ו"משועבד" לקבל את המתנה.
אדם שאינו רגיל לקבל מתנות משוחרר לחלוטין מהשתעבדות זו. וכשמחליט לקבל את המתנה, החלטה זו נובעת אך ורק מחמת רצונו האישי, ולא משום שנכנע לרצונו של אחר.
בדברי הגמרא האמורים לגבי אדם חשוב נראה לבאר את רצונו לקבל את המתנה בכך שהוא בעצם מקבל ב"תמורה" את האישה להיות לו לרעיה (כך שהקבלה מצידו היא בעצם נתינה).
קבלה מסוג זה, הינה קבלה מהצד העוצמתי של האדם, ולא מהצד החלש שלו.
תגובה ל-maxmen.
אני מקווה שלא הבנתי אותך נכון, אבל אם נכון הוא מה שהבנתי ממך, אז להלן תגובתי:
א'. זוהי כפירה גמורה לומר שהאלוקים ויתר על שליטה לטובת האדם. האלוקים שולט על האדם ועל הבריאה לגמרי. זהו הראשון שבי"ג עיקרי האמונה (ראה רמב"ם בפיה"מ למס' סנהדרין פ"י מ"א, וראה הנוסח הנדפס בסידורים). אמנם האלוקים הסתיר את שליטתו על האדם במצבים שונים, ופעל לכך שייראה כאילו הטבע אחראי *לרוב* הדברים בעולם (אחרי הכל יש דברים ניסיים ועל טבעיים), וכאילו האדם אחראי לפעולותיו. כמובן שיש בחינה מסוימת בה האדם אכן אחראי לפעולותיו, וזהו עניין הבחירה, ואין כאן המקום להרחיב בזה.
עכ"פ ברור שאנו תלותיים לגמרי באלוקים, וכמאמר דוד המלך ע"ה "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי", וק"ל.
האדם בהחלט צריך עזרה מהאלוקים. "מאין יבוא עזרי. עזרי מעם ה'". אמנם מאידך אנו מתפללים שלא נצטרך עזרה מבשר ודם "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם וגו'", "ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו" (מדרש פ' אח"מ), ועוד.
ב'. במסכת חולין (דף פ"ט ע"א) כתוב: "אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה". וכתב בספר הכתב והקבלה (שמות פרק ל"ג פסוק כ"ב) "כי עפר ואפר עכ"פ מתראה עדיין מציאות עפר, אבל מרע"ה אמר ונחנו מה כאלו אין שום מציאות בעולם כלל לגמרי". (וראה מש"כ בגמ' על "תולה ארץ על בלימה" ויעוי' רש"י באיוב כ"ו-ז', ואכמ"ל). הרי לך התבטלות עצמית מוחלטת.
על מנת להבין את המושג צלם אלוקים יש להרחיב הרבה (וראה בנפש החיים שער א'), ואין כאן המקום. אבל הדבר אינו מדבר כלל בעניין של השתוות – אפילו כלשהי – לאלוקים, חס ושלום.
אמנם אני מסכים איתך שאדם המבטל עצמו לזולתו זוהי הפיכת עצמו לרובוט, אולם זה בנוגע להתבטלות עצמית כלפי אדם אחר, ולא כלפי אלוקים. (ומה שעלינו להתבטל כלפי תלמידי חכמים, זהו משום תורתם, ולא מצד האדם שבהם).
ג'. כאשר אתה נותן לאדם צדקה, האם אינך מאושר מכך? יש להבדיל בין אושר מהנתינה – שהוא אושר חיובי ורצוי, לבין אושר מהעובדה שהאחר קיבל – שלפעמים הוא אושר שלילי. כשאדם מאושר מכך שהוא נתן, האושר הוא מכך שקיים את מצוות אלוקיו, ופעל ע"פ אמות המידה המוסריות. אמנם כשאדם מאושר מכך שהשני קיבל, הרי שלפעמים אושרו נובע מכך שהוא העליון על השני, והשני נאלץ לקבל ממנו – זהו אושר סדיסטי. אמנם מוכרחים לציין שלא בכל פעם שאדם מאושר מכך שהשני קיבל האושר נובע מסדיזם, יתכן מאוד שהאושר נובע מכך שהאדם יודע שהשני נזקק למשהו, וכעת שקיבל, הרי שמילא לו את החסר, והוא שמח בשמחת חבירו שהתמלא לו החסר.
ברור איפוא שיש מקום רב להרגשת אושר וסיפוק מנתינת צדקה, ואין בזה מן הפנאטיות והשטחיות כלל ועיקר!
לפי זה בוודאי שיש מקום לאושר של הבעל בכך שנתן לאישה, ולאושר של האישה בכך שנתנה לבעל. האושר הזה הינו אושר מכך שהאדם נתן, ולא מכך שהשני קיבל, או אושר מכך שמילא לשני את החסר, והוא שמח בשמחת השני. (יתכן גם שניהם).
המאמר מציג טענה נכונה, לפיה מערכת יחסים של נישואין היא הדדית ולא היררכית, ולדעתי היא סימביוטית.
אם מתבוננים בחיים עצמם, זה ברור מאליו. הרי כפי שלבעל יש מחוייבויות כלפי אשתו, כך גם לאשה יש מחוייבויות כלפי בעלה. המחוייבויות אולי שטחיות ומעשיות, אך מאחוריהן עומדת מהות הבעל מול מהות האשה, כפי שנבראו ע"י השי"ת.
המחוייבויות הללו אינן זהות ואינן אמורות להיות זהות (וכאן הטעות הגדולה של רוב הזרמים בפמיניזם).
אכן אשה בעלת הערכה עצמית ובטחון עצמי, אינה מתביישת בכך שהיא מהווה כלי קיבול, כי זה הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה להעניק לבעלה, ואף אחד אחר מלבדה לא יוכל לעשות זאת.
ל maxman,
אני חושבת שאתה טועה. זכות הקניין לא הומצאה אלא נמסרה לנו בהר סיני, וגדולי התנאים כבר עסקו בה. גם לעני יש אינטרס להכיר בה, כי אם לא, מה ימנע מהיותר-עני לגנוב ממנו. ואם עדיין יש כאלו שלא מכירים בזכות הזו, יש ציווי למנות שופטים ושוטרים ולעשות דין צדק.
לריקי:
נהניתי מהמשפט הזה:
"אכן אשה בעלת הערכה עצמית ובטחון עצמי, אינה מתביישת בכך שהיא מהווה כלי קיבול, כי זה הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה להעניק לבעלה, ואף אחד אחר מלבדה לא יוכל לעשות זאת."
הגדרה קצרה וממצה להבנת הנתינה העוצמתית שבקבלתה של האישה.