צריך עיון > סדר שני > לא מפרקים בית: כיצד מתמודדים עם פער דתי בין ההורים?

לא מפרקים בית: כיצד מתמודדים עם פער דתי בין ההורים?

-
עמי ברעם מייסד עמותת "התקשרות - מחברים קצוות בבית"

לא קל לשמור על שלמות המשפחה במקרים בהם אחד ההורים שומר מצוות והשני מנהל אורח חיים חילוני, קל וחומר כאשר מדובר במשפחה חרדית במקורה. הגישה החרדית המקובלת מחייבת ניתוק בין ההורה המתפקר לבן הזוג הנותר וילדיו. אולם הניסיון מוכיח כי ניתן לשמור על שלמות המשפחה מבלי להתפשר על חינוך הילדים, לטובת השלמות הנפשית והרוחנית של המשפחה כולה.

ה' אב תשע"ח
 

בשנה הראשונה לנישואי חזרתי בתשובה. בתוך זמן קצר, שיניתי את אורחות חיי מקצה לקצה, ומאדם חילוני לגמרי הפכתי לשומר תורה ומצוות.

חֲזָרָתִי בתשובה הוצבה בתור עובדה מוגמרת בפני רעייתי, ונפלה עליה כרעם ביום בהיר. שיניתי באחת את מנהגיי. המשבר הזוגי לא איחר לבוא. הפער באורחות החיים יצר טלטלה כואבת בחיינו ואיים לפרק את המשפחה הצעירה שלנו. ב"ה זכינו לעבור את המשבר הזה, והיום שנינו שומרי תורה ומצוות. אולם, ניסיון אותן שנים כואבות לימד אותנו כמה חשוב לשמור על הזוגיות והמשפחתיות, גם כשיש פערים בין בני הזוג. למדנו כי הדבר אפשרי, חרף פערים הנדמים לעתים בלתי ניתנים לגישור.

ניסיון אותן שנים כואבות לימד אותנו כמה חשוב לשמור על הזוגיות והמשפחתיות, גם כשיש פערים בין בני הזוג

כברת הדרך שעברנו והלקחים שהפקנו ממנה הובילו אותנו להקמת הארגון "התקשרות – מחברים קצוות בבית". מטרת הארגון היא ללוות זוגות המתמודדים עם מצבים דומים, שבהם אחד מבני הזוג בוחר לחזור בתשובה, או להיפך – עוזב (חלילה) את הדת. אנו מסייעים להם בקשיים שאיתם הם מתמודדים, וברוך ה', זכינו כבר להציל לא מעט משפחות מפירוק.

בשנים הראשונות עבדנו בעיקר עם משפחות חילוניות, שבהן אחד מבני הזוג חזר בתשובה, או עם משפחות דתיות-לאומיות וחב"דיות שבהן אחד מבני הזוג אינו שומר מצוות. אולם, בשנים האחרונות מגיעים אלינו יותר ויותר זוגות מהציבור החרדי הקלאסי. המפגש עם משפחות אלו חשף בפנינו את אחת הבעיות הלא פשוטות שעמן מתמודדת החברה החרדית. במקרים שבהם אחד ההורים בוחר לעזוב את הדת, מקובל בקהילות חרדיות רבות לנתק את הילדים ממנו, מתוך רצון לשמור על טובתם הרוחנית. מובן שגישה זו גם פוגעת, לעתים אנושות, במרקם המשפחה בכלל, ובאפשרות של זוגיות בפרט.

במאמר זה אסביר מדוע גישה זו בעייתית. כנגדה, אציב את הדרך המומלצת על ידינו להתמודדות עם מצב מורכב זה.

 

לחיות בשקר או להתנתק מהילדים

בשנה שעברה עלה לכותרות סיפור התאבדותה הטראגי של אסתי ויינשטיין. ויינשטיין, שגדלה בחסידות גור ונישאה בגיל 19, עזבה את הדת, ובהמשך עזבה גם את ביתה בעקבות התעללות (לפי הנטען) מצד בעלה. לאחר עזיבתה, לא הורשתה ויינשטיין להתראות עם בנותיה. לבנות נאמר כי היא נטשה אותן בלי סיבה, ובעקבות זאת הן התכחשו לה. לאחרונה צף סיפור נוסף, הדומה לזה של ויינשטיין. אביבה דוד, אם לשישה, הורחקה מבניה ללא אפשרות לראותם, מפאת החלטתה לעזוב את הדת. על אותה הדרך ישנם מקרים רבים נוספים של גברים ונשים כאחד, שמחיר עזיבת הדת עבורם הוא פרידה לצמיתות מילדיהם.

ישנם מקרים רבים נוספים של גברים ונשים כאחד, שמחיר עזיבת הדת עבורם הוא פרידה לצמיתות מילדיהם

כיום, נראה שהאפשרויות העומדות בפני אדם חרדי המאבד את אמונתו ומחליט לעזוב (חלילה) את הדת הן מצומצמות: או ימשיך לחיות עם משפחתו בחברה החרדית, מתוך העמדת פנים ומרמה, או יתגרש מבן זוגו ויתנתק מילדיו. גורל זה גוזר קושי רב על בן הזוג הנותר ועל הילדים: הם גדלים ללא אב או ללא אם. קושי זה גם עשוי להיתרגם לתחושות עוינות כלפי הדת, שכביכול "נטלה" מהם את בן המשפחה האהוב.

בנוסף, הקשיים החברתיים והכלכליים של העוזבים את הקהילה החרדית מובילים אותם לנתק עמוק עוד יותר מהדת, שרק מעצים את הקרע המשפחתי. רובם מגיעים אל העולם החילוני בלי יכולת להבין את מנהגיו, את אורחות חייו ואת "השפה" שלו. לרוב, העוזבים אף מגלים שהם נעדרים כישורים מתאימים כדי להשתלב בו ולפרנס את עצמם. הם נאלצים להתחיל לבנות את חייהם מאפס. מתוך תחושה שאין להם מוצא אחר, חלקם מגיעים לארגון הל"ל ("האגודה ליוצאים לשאלה"), שאמור לכאורה לעזור לאנשים במצבים אלו. אך נראה שזה האחרון רק מחריף את המצב, שכן הוא מעודד את העוזבים להתרחק עוד יותר מעולמם הדתי, עד לניתוק מוחלט, ולסגל אורח חיים חילוני לגמרי. גישה זו רק מגדילה את החיכוך של עוזבי הדת עם משפחתם, ושוב מגדילה את הקרע ביניהם.

קיימת דרך נוספת, דרך ביניים, שמאפשרת לעבור תהליכים מורכבים בלי לפרק את התא המשפחתי

שתי הדרכים הללו – לחיות בשקר בתוך הקהילה החרדית, או לצאת לגמרי תוך ניתוק וקרע ביניהם – מובילות את האדם העוזב את הקהילה, כמו גם את המשפחה המתמודדת עם המשבר, לחיים של סבל וכאב. אנחנו מבקשים לפגוש את המשפחות הללו בדיוק ברגע הזה, ולעזור להן להבין שקיימת דרך נוספת, דרך ביניים, שמאפשרת לעבור תהליכים מורכבים בלי לפרק את התא המשפחתי. הבעיה העיקרית שלנו היא התנגדות החברה החרדית לגישה זו. אני חולם על מציאות שבה החברה החרדית תהיה חסינה ובטוחה בעצמה די הצורך, כדי שתוכל להכיל משפחות מעורבות – מה שחוסך המון סבל וכאב, ואף משאיר אפשרות סבירה שהעוזב יחזור אל חיק הדת.

 

הגישה החרדית המקובלת

לפני שאציג את תפישתי באשר לגישה הראויה ביחס לאנשים העוזבים את הדת, עלי לנסות להסביר את התפישה שנגדה אני יוצא, זו העומדת מאחורי הגישה החרדית השוללת את הקשר בין עוזבי הדת לילדיהם.

העולם הדתי בכללותו מושתת על מחויבות לתורה, למצוות ולהלכה כפי שנמסרו לנו מהדורות הקודמים. החינוך למצוות מתחיל מהגיל הרך ביותר. הוא אינו מורכב מתכנים וממעשים בלבד, אלא מהווה מארג שלם המקיף לגמרי את חיי הגוף והנפש – ערכים, סיפורים, ניגונים, הרגלים, תפיסות, רגישויות ועוד. אלה יוצרים את מה שמכונה "חיים של קדושה".

הרציונל מאחורי גישה זו פשוט: קשר עם ההורה הלא-דתי יפגום בתמימות הדתית של הילד ויפרום את מרקם חייו

הזרמים השונים בעולם הדתי נחלקים באשר לטיב היחסים בין הקהילה הדתית המטפחת חיי קדושה אלו, לבין החברה הסובבת שאינה עושה זאת. החלוקה הבסיסית ביותר היא בין העולם החרדי לבין העולם הדתי המודרני, שבארץ מיוצג בידי חלק הארי של הציבור הדתי-לאומי. לפי הגישה החרדית, הקהילה הדתית צריכה להתקיים בתוך חממה מוגנת שתמנע מהשפעותיה של התרבות המודרנית לזלוג פנימה. היא שמה דגש גדול מאד בבנייתה של גדר מטפורית בינה ובין החברה הכללית, ושומרת כמעט בכל מחיר על שלמות גדר ההפרדה. בתוך התנאים ה"הרמטיים" לכאורה של הקהילה החרדית יכול אורח החיים הדתי להתנהל מתוך הרגשה חזקה שהוא הנורמלי והטבעי ביותר, וכי כל מה שמתקיים מחוצה לו הוא שגוי ופסול באופן עמוק.

אין ספק שלאורח חיים זה יתרונות גדולים שאין להתכחש אליהם: הוא מאפשר את קיומו של הווי יהודי דתי מרוכז ואינטנסיבי שאינו עסוק בהתנצלות או הצטדקות מול הסביבה החילונית, ומאפשר לשמור בביטחון ובזקיפות קומה את דרך התורה. העולם החרדי מסתכל על שכנו הדתי-מודרני (Modern Orthodox), החשוף במידה רבה לאורחות החיים והחשיבה החילוניים, רואה את המחירים שהוא משלם בשלמותם ובטהרתם של חיי הקודש, ומתחזק בנחישותו שלא להגיע למחוזות אלו.

אלא שבנוגע לסוגיה שבה אנו עוסקים, צורת חיים זאת עלולה להוביל לגישת התבדלות קיצונית היוצרת נתק חמור בתוך משפחות מעורבות. להשקפתי, ולאור המקרים הרבים שאני פוגש בארגון, הגישה נוטה לייצר מציאות קשה וכואבת בכל הקשור להתמודדות עם עזיבת אחד ההורים את הדת. העמדה החרדית השלטת כמעט שאינה מאפשרת לילדיהם של חוזרים בתשובה להיות בקשר עם משפחתם המורחבת, עם סביהם, דודיהם ודודניהם הלא-דתיים. מהכיוון השני, כאשר אחד ההורים עוזב את הדת, הקריאה היא לנתק את הילדים מההורה לאלתר.

האם ניתוק הילדים מהורה העוזב הדת הוא אכן הדבר שישמור על יציבותם ובריאותם הנפשית של הילדים?

הרציונל מאחורי גישה זו פשוט: קשר עם ההורה הלא-דתי יפגום בתמימות הדתית של הילד ויפרום את מרקם חייו (ובעקיפין גם את זה של חבריו ומכריו). כפי שהסביר רבה של מודיעין עילית, הרב דן שרביט: "מה שעומד לנגד עיני הוא טובת הילד בלבד. אם ילד גדל כחרדי כל חייו, לא הגיוני לטלטל אותו רק בגלל שאמא שלו החליטה להיות חילונית. ילדים צריכים יציבות". עמדה דומה הביעה גם עיריית ביתר עילית:

"מדיניות מחלקת הרווחה של העיר לגבי משמורנות מושתתת על דאגה לטובת הילדים, מתוך שאיפה להעניק מוגנות ויציבות לילדים […] שינוי אורח חיים באשר הוא מהווה טלטלה רגשית עבור מבוגרים, קל וחומר עבור ילדים המצויים ממילא במצב רגשי מעורער".

אולם, לדעתי לא טובת הילד עומדת כאן בראש מעייניהם של המנתקים ילדים מהוריהם, אלא פחד של הקהילה. המגזר החרדי שם את שלמותה של הקהילה הדתית, הבנויה על קידוש אורח החיים ההלכתי, בראש סדר העדיפויות, ומכאן הדה-לגיטימציה המוחלטת לכל אורח חיים אחר. החשש הוא כי מפגש עם אנשים המנהלים אורחות חיים אחרים, כגון קשר עם הורה שעזב את הדת, יעניק מידה של לגיטימציה לדרך חייהם – דבר מסוכן כשלעצמו. אך האם ניתוק הילדים מהורה העוזב את הדת הוא אכן הדבר שישמור על יציבותם ובריאותם הנפשית של הילדים? האם זוהי טובת הילד? מקרים רבים מצביעים על כך שהנתק הזה עושה בדיוק את ההיפך: לא רק שאינו מיטיב עמם, אלא הוא אף מטיל בהם פגיעה נפשית קשה וכואבת. פגיעה זו לא מזיקה רק לבריאותם הנפשית, אלא גם, לבסוף, למצבם הרוחני.

אני משוכנע כי ילד המחונך בקהילה ובמסגרות חינוך חרדיות לא ייפגע מכך שאחד מהוריו אינו שותף לדרך חיים זאת, קל וחומר אם ההורים גרושים והוא גדל במשמורת עיקרית אצל ההורה החרדי. מידת חוסר-התמימות שקשר עם ההורה הלא-חרדי עלול להסב לו בטלה בששים ביחס לתועלת הנפשית העמוקה שתהיה לו משמירה על קשר עם הורהו הביולוגי, שהוא בשר מבשרו ושותף להיווצרותו.

להלן אבקש להציע גישה חלופית, שאינה מחייבת ויתורים ברמת הדבקות בחיי תורה ומצוות, ומנגד אינה מעניקה לגיטימציה לחילוניות, המאפשרת קשר אנושי טוב עם ההורה. גישה זו מבוססת על הפרדה בין קשר רוחני לקשר אנושי, ומחנכת להבחנה בין הצדדים החיוביים שבכל אדם, לבין הצדדים שאיננו רוצים להיות מושפעים מהם.

 

תוכו אכל, קליפתו זרק

הגמרא מספרת על התנא אלישע בן אבויה, שהתפקר והפך ל"אחר", מי שהפנה את אחוריו לה' ולקדושה. והנה, מסופר כי תלמידו רבי מאיר המשיך לשמור עמו על קשר למרות זאת:

"תנו רבנן: מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו [אחר]: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' – חוץ מאחר".

רבי מאיר אינו נותן שום לגיטימציה לרבו, וכמובן נזהר בעצמו שלא לחלל שבת. אך יחד עם זאת, הוא אינו בוחל בשמירה על קשר עמו

אלישע בן אבויה מחלל את השבת בפרהסיה ברכבו על סוס. תלמידו רבי מאיר, שאוהבו וחב לו רבות, אינו מתכחש אליו ואינו מתעלם ממנו, קל וחומר שאינו סוקלו, אלא מתהלך אחריו. לא זו בלבד, אלא שהוא עושה זאת "ללמוד תורה מפיו": הוא יודע ומאמין שעדיין קיימת תורה ברבו לשעבר, גם אם הלה כופר במצוות בפועל לעיני כל. ואכן, רואים בדברי הגמרא שההליכה המשותפת מעוררת את בן אבויה להיזכר בתורתו, שכן הוא שם לב שהשניים הגיעו ל"תחום שבת", לנקודה שמעבר לה אסור עוד ללכת בשבת. רבי מאיר מרגיש שבאמירתו של בן אבויה "חזור לאחריך" מסתתרת המשאלה הסמויה לחזור בתשובה; הוא אף מביע זאת בפה, מהדהד חזרה ל'אחר' את יהדותו הנשכחת. הדבר לא עולה בידו, שכן בן אבויה עדיין נחוש להחזיק בכפירתו; אך הסיפור מדגים לנו כיצד הוא מנסה ואינו מתייאש, אלא ממשיך לשמור על זיקה לרבו לשעבר.

כמובן, לא כל אדם הוא רבי מאיר; בוודאי אין להשוות אותו לילד קטן וחסר חוש ביקורת, שאביו הוא לגביו דמות סמכותית ובעלת השפעה. אבל גם לא כל אדם שעוזב את הדת הוא 'אחר'. המסר שאני לוקח מסיפור זה הוא כללי יותר. סיפור זה מגלם בצורה נפלאה את הקשר שצריך לשרור בין "שומרי אמוני ישראל", השומרים בנאמנות על הדת, לבין האנשים שמסיבות שונות בוחרים לעזוב אותה לעת עתה. רבי מאיר אינו נותן שום לגיטימציה לרבו, וכמובן נזהר בעצמו שלא לחלל שבת. אך יחד עם זאת, הוא אינו בוחל בשמירה על קשר עמו, ויתרה מכך, מרגיש שיש בכך מצוה גדולה – אם הוא לא ישמור על גחלת נשמתו היהודית של רבו, מי ישמור עליה? הסיפור אף מדגים שהחברות אינה נעשית רק "על תנאי" שבן אבויה יחזור בתשובה. הוא מסתיים כשהוא עודנו אוחז בכפירתו, אך רבי מאיר עדיין חברו.

קיום מרקם יחסים תקין עם הדורות הקודמים ועם אחינו בני ישראל, יהא אשר יהא מקומם ביחס לתורה ולמצוות, מכין את הקרקע הנפשית התקינה שעל גביה ניתן לבנות באופן בריא את קומת התורה והקדושה

שמירה על קשר עם האחים וההורים הרחוקים אינה חשובה רק עבור האנשים שעוזבים את הדת, ולו על מנת שייוותר להם מגע עם עולמם היהודי שעזבו, אלא אף חיונית עבור קרוביהם שומרי המצוות עצמם ועבור הקהילה הדתית בכללותה. חכמינו לימדו אותנו ש"דרך ארץ קדמה לתורה": קיום מרקם יחסים תקין עם הדורות הקודמים ועם אחינו בני ישראל, יהא אשר יהא מקומם ביחס לתורה ולמצוות, מכין את הקרקע הנפשית התקינה שעל גביה ניתן לבנות באופן בריא את קומת התורה והקדושה.

 

חיי משפחה שלמים לצד הפערים

הדרך שאנו מציעים היא דרך האמצע, המאפשרת לראות במשבר שהתרחש חלק מההשגחה הפרטית המלווה את חיינו. אין מדובר ב"טעות" של הקב"ה, אלא באתגר שהוא הציב לפתחנו בתור אנשים מאמינים, אתגר המחייב אותנו לגדול ולהתפתח בעבודת ה' שלנו. הגישה של הקהילה צריכה להיות ששמירה על קשר עם קרובי המשפחה שעוזבים את הדת חשובה לא למרות היותה מסכנת את עבודת ה', אלא משום שהיא חלק ממנה.

הגישה של הקהילה צריכה להיות ששמירה על קשר עם קרובי המשפחה שעוזבים את הדת חשובה לא למרות היותה מסכנת את עבודת ה', אלא משום שהיא חלק ממנה

הדרך הזאת מודגמת בסיפורו של אחד מהזוגות שהגיעו אלינו. מדובר במשפחה חרדית, שבה שני ההורים היו חרדים מלידה, ואב המשפחה החליט לדאבון הלב לעזוב את הדת. תהליך עזיבתו היה אטי. הוא התבשל לא מעט עם התלבטויותיו, שהראשונה שבהן היתה חשש מפגיעה ברעייתו ובילדיו. הוא ידע היטב כמה משמעותית תהיה ההחלטה הזאת לחייהם. לזוג, שחי בשכונה חרדית מאד בירושלים, היו ששה ילדים קטנים באותה העת. מצד אחד הוא לא ביקש לגרור עמו את הילדים, אך מהצד השני הוא לא ידע כיצד לתווך לילדים הקטנים את החלטתו, וכמובן פחד לאבד אותם. יחד עם זאת, התחושה שהוא חי במרמה, בתוך חברה המחייבת אותו בקוד התנהגות ונראות שהוא אינו חפץ בו, איימה למוטט אותו. עד אותו זמן הוא היה תלמיד כולל, כך שהרגיש שהמציאות סוגרת עליו מרגע לרגע. אשתו הבחינה בהתרופפות של בעלה והרגישה בחושיה כי הוא משנה את מנהגיו – אך למרות זאת, הרגע שבו הבין שהוא לא מסוגל יותר להתחבא, והחליט לשתף אותה בעובר עליו, יצר שבר שהפך את חייהם על פיהם.

בני הזוג סיפרו על חוסר ודאות גדול לגבי עצמם ולגבי המשפחה, וכי לא ידעו כיצד להמשיך. גם לאחר שהתרחק מאמונת אבותיו, הלחץ החברתי דחף את הבעל להמשיך בחיים שהפכו מבחינתו לבית כלא. האופציה האחרת שעמדה בפניו הייתה להכיר להכיר במשבר העובר עליו, ובעקבותיו להתנתק כליל מילדיו ומאשתו, על-מנת שלא לפגוע באורח החיים הדתי שלהם, על כל ההשלכות המשתמעות מכך.

מבחינת שניהם המשפחה היתה ערך עליון שהם לא היו מוכנים לוותר עליו

לשני בני הזוג היה ברור שאף אחת מהאופציות הללו אינן מתאימות עבורם. מבחינת שניהם המשפחה היתה ערך עליון שהם לא היו מוכנים לוותר עליו, והאופציה של הונאה חברתית מתמשכת גם היא לא עמדה על הפרק. בצר לו, הגיע האב לעמותת הל"ל, אך זו הציעה לו "פתרונות" שהיו נכונים אך ורק עבורו, והתעלמו כליל מצרכיה של אשתו ומצרכי המשפחה. לאחר שהם הבינו שגם הפתרון הזה אינו מתאים עבורם, הם הגיעו אלינו והחלו, בחסדי ה', בתהליך העבודה שאנחנו מציעים לזוגות.

בני הזוג למדו מחדש זה את זה, למדו להתבונן בצרכים המשתנים של כל אחד מהם. הם הבינו שהם אינם יכולים לחיות עוד בהסתרה, והחליטו לשתף את הילדים בהחלטה שהאב שינה את מנהגיו. בנושא החינוך הם החליטו שלא לשנות מאומה, שכן הילדים נולדו למציאות חרדית ונשארו במסגרות הדתיות, וגם הבית המשיך להיות בית שומר שבת. עם זאת, הם עברו דירה לאזור ניטרלי יותר, שיאפשר להם קצת יותר מרחב התנהלות מחוץ לקהילה חרדית מלחיצה.

 

כיצד מתמודדים

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של הזוגות המגיעים אלינו הוא גידול הילדים. הגישה החרדית נוקטת כאמור בצעדים המבקשים "להציל" את הילדים על ידי הניתוק שלהם מההורה המתפקר. גם בארגון שלנו, המעודד אנשים לשמור על שלמות המשפחה למרות כל הקשיים, איננו מתעלמים מכך שאכן מדובר באתגר לא פשוט. הגישה שלנו גורסת כי על ההורים לדעת שהילד הוא פיקדון בידיהם, והם מחויבים להעניק לו חוסן, יציבות ובריאות נפשית, כמו גם קרקע פוריה לחיים ערכיים ודתיים.

על ההורים לדעת שהילד הוא פיקדון בידיהם, והם מחויבים להעניק לו חוסן, יציבות ובריאות נפשית, כמו גם קרקע פוריה לחיים ערכיים ודתיים

האלטרנטיבה שאנו מציעים היא לשמור על המסגרת. בסופו של יום, לכל אדם בוגר שמורה זכות הבחירה: עליו לבחור את אורחות חייו, את הקהילה שאליה הוא רוצה להשתייך ואת אמונתו הפנימית. ככל שהמסגרת הדתית שבה הוא גדל מכבדת ומכילה, באופן שהילדים חווים אותה כמציאות טבעית ובטוחה, הניסיון מורה שהם יבחרו בה גם כי יגדלו – למרות העדר ההסכמה בין ההורים באשר לתפישות עולם ולאמונה דתית. מנגד, אם הילדים חווים את היהדות בתור גורם שפירק את המשפחה והביא לניתוק מאחד מהוריהם, הסיכויים שיבחרו להמשיך בתוך המסגרת נמוכים יותר. השבר הדתי שעלול להיווצר אצל ילדים כאלה הוא חמור, זאת מלבד המשקעים הנפשיים של ילדות במשפחה לא מתפקדת.

חשוב להבהיר כי ההחלטה על דרכם הרוחנית של הילדים הקטנים במשפחה היא החלטה משותפת של שני ההורים. מתוך המשבר, ההורים לומדים לעבוד ביחד, בקואליציה אחת מול הילדים, וההורים צריכים לקבל החלטה: המשפחה תהיה דתית או לא דתית. אם הוחלט שהמשפחה דתית – מה שקורה מטבע הדברים כאשר מדובר בתא משפחתי שהיה חרדי בעת ייסודו – אזי ההורה שעזב את הדת לא פחות מחויב לדרך הזאת ואחראי לשמירתה. כשם שגם כשאחד ההורים מעשן ברור לו שילדיו הקטנים אינם יכולים לעשן, כך הדבר מבחינת החינוך בבית: ההורה נוהג לפי תחושת לבו בשבת, אך באשר לילדים ברור שהם נוהגים לפי ההחלטה שהתקבלה על ידי הוריהם. אם האב מדליק אור בשבת, לצורך העניין, ברור לכל בני הבית שאין זה מתיר לילדיו לעשות כן; אם חלילה יעשו כך, עליו להעיר להם, על אף שהוא נוהג אחרת. הניסיון מלמד שמצב כזה אינו מבלבל את הילדים, אלא להיפך – הוא מגדיר להם היטב את גבולות העולם שבו הם חיים.

אם הילדים חווים את היהדות בתור גורם שפירק את המשפחה והביא לניתוק מאחד מהוריהם, הסיכויים שיבחרו להמשיך בתוך המסגרת נמוכים יותר

דוגמה נוספת המבטאת את כוחה של הדרך הזאת מתבטאת בסיפור הפוך, שבו אב המשפחה חזר בתשובה והיה לחרדי. שני בני הזוג, שהיו חילוניים מלידה, גרו בצפון תל אביב, מעוז חילוני לכל הדעות. כשהאב חזר בתשובה, האם סירבה בכל תוקף לנתק את הילדים מהמסגרות החילוניות שבהן למדו. אך יחד עם זאת, שני בני הזוג הבינו שברגע שהם שומרים את הילדים במצב של ניתוק מהדת, הם בעצם מנתקים אותם גם מאביהם. הפתרון שהם הגיעו אליו היה חיזוק של לימודי העשרה דתית אחר הצהריים. הילדים חוו מציאות של "גם וגם", ולא מציאות של "או או": הם חוו קידוש בבית, הצטרפו לאביהם בבית הכנסת, אך בד בבד הותר להם לצאת למסיבות ולא לשמור שבת. מבחינתם, הם חיו בבית מאד "ברור", שבו האמא לא דתית והאבא כן, ושני ההורים שומרים על ה"אינטרסים" של הצד השני. כך, בני הזוג אפשרו מרחב בריא עבור הילדים.

כשאחד מבניהם הגיע לגיל גיוס, הוא בעצם הגיע לרגע שבו התאפשרה לו בחירה מחודשת. עד אותה נקודה, הכירה אותו הסביבה בתור אדם מסוים; כעת, הכניסה למסגרת חדשה אפשרה לו להציג את עצמו בכל דרך שיבחר. אותו בן החליט שהוא מתגייס לצבא בתור אדם דתי, שם כיפה על ראשו, ויצא לדרכו החדשה מתוך בחירה. הן אביו והן אמו תמכו בו באהבה גדולה ובקבלה מלאה. הבחירה המחודשת הזאת היתה מרגשת מאד עבורנו בארגון, שכן היא היתה סמן שהדרך שלנו אכן מובילה לבחירה מודעת ומדויקת. מתוך החוויות היהודיות שחווה הבן, שגדל בבית מכיל, אוהב ומקבל, הוא היה יכול לבחור בדרך הדת על אף שהתחנך במסגרות חילוניות.

***

החשש של הציבור החרדי מהעולם החילוני הוא ברור ולגיטימי. עם זאת, ניהול חיים מתוך חשש ופחד גובה מחירים גבוהים, בפרט במצבים שבהם אחד מבני הזוג משנה את אורחות חייו. שלום בית הוא מעלה שלא ניתן להפריז בחשיבותה ובעוצמתה, ומחיר הפירוק, קל וחומר מחיר ניתוק ילדים מאחד ההורים, עצום וכואב. במקרה הקיצון הוא אף עלול להביא לתוצאות טראגיות  כבסיפורה של אסתי ויינשטיין.

אין ספק שהחברה החרדית עומדת כיום בפני לא מעט סוגיות מורכבות, המחייבות אותה לחשבון נפש ולחשיבה מחודשת על המשך הדרך. ההתפתחויות הטכנולוגיות, לצד השינויים החברתיים המתרחשים בעולם, מתדפקים על שעריה בעוצמה. לא ניתן לעמוד מולם בשוויון נפש.

לצד כל השינויים הללו, ולצד הרצון הברור לשמור על צביון דתי והלכתי, אל לנו לשכוח שבריאותם הנפשית של ילדינו היא הבסיס לכל. קיבלנו אותם כפיקדון. הם אינם רכושנו הפרטי, ואין לנו זכות להזיק להם בשום דרך או צורה. תפקידנו בתור הורים הוא להעניק להם חוסן, יציבות ובריאות נפשית, והדרך לשם מתחילה קודם כל בעבודה על הזוגיות שלנו, שהיא הבסיס והמצע לכך. בל נשכח שאין לנו ערבות לכלום: גם ילד שגדל כל חייו לשני הורים חרדיים אדוקים עלול לעזוב את הדת, וגם ילדים שגדלו בבתים חילוניים "למהדרין" מוצאים את דרכם חזרה אל הדת.

אם אחד ההורים החליט לשנות את דרכו, אין הדבר אומר בהכרח שהילד ישנה גם הוא את דרכו. כאשר המשבר מכוון לכיוון של גדילה וצמיחה, הילד יעשה את הבחירה הנכונה עבורו. בתור יהודים המאמינים שהבחירה הטובה לכל יהודי היא שמירת תורה ומצוות, אין לנו סיבה להניח שהילד יבחר במשהו אחר. עזיבת הדת של אחד ההורים היא ניסיון, ניסיון קשה; אבל עלינו לראות אפילו בה חלק בלתי נפרד מההשגחה הפרטית המלווה אותנו. לעתים הקב"ה נותן לנו שיעור בחיים. ולא פעם השיעור אינו קל. למרות זאת, עלינו לקבל את השיעורים הניתנים לנו ולא לברוח מהכיתה אל מחוזות של פירוד ונתק שאינם עולים בקנה אחד עם דעת המקום.

29 תגובות על “לא מפרקים בית: כיצד מתמודדים עם פער דתי בין ההורים?

  • תודה לך עמי על המאמר המחכים והמרתק. הלוואי שתצליחו לשנות דברים.

    כמה נקודות, ללא קשר אחת לשנייה:
    א. הצגת את העמדה החרדית הרווחת. הבאת דוגמה מחסידות גור. האם אכן העמדה הרווחה חוצה את כל המגזרים הפנים-חרדיים? זו עמדתם של הרבנים שמורים כיצד להתנהל במקרים כאלו?

    ב. הנושא של חיים משותפים באופן של "איש באמונתו יחיה" הוא נושא רחב מאוד. דומני שהסבירות לקיום חיים כאלו היא אפסית. בציבור 'לייט', כאשר היהדות היא משהו מהצד ולא מכוונת ומנהלת כל צעד וכל דיבור, אפשר לזרום עם זה, ואנחנו גם רואים את זה. ברוב הציבור החרדי ובחלק גדול מהציבור הדתי, האמונה – גם אם מזויפת מעט – נוכחת בכל צעד, בכל דיבור ובכל מחשבה. השולחן ערוך אמור לכוון כל פעולה קלה. אז לפני שמדברים על הילדים, האם יש סיכוי לנהל בכלל חיים משותפים תקינים מבחינה זוגית? עד כה לא שמעתי סיפורים כאלו, שמעתי רק על חיכוכים בלתי פוסקים שהובילו לפיצוץ בלתי הפיך. אישית אני חושב כי לבריאות נפשם של הילדים מוטב שלא לנהל זוגיות כושלת שכזו.

    ג. כתבת "אני משוכנע כי ילד המחונך בקהילה ובמסגרות חינוך חרדיות לא ייפגע מכך שאחד מהוריו אינו שותף לדרך חיים זאת…". מעיסוק בתחום ברמה בסיסית, אני יכול להצהיר ברורות שזהו משפט מופרך, בטח לא שייך להיות משוכנע בו בוודאות. כל פסיכולוג מתחיל מכיר בעצמה שיש להשפעת האב על ילדיו. המקום של האב בעמקי הנפש הוא עצמתי וחזק אולי אפילו יותר מהדת, והוא משליך על כל צעד ופעולה שהבן עושה בחיים, על תחושותיו, על ביטחונו ועל רגשותיו. לא רק אצל ילד, גם אצל מבוגר בן ארבעים [יש לי מאמר בהכנה בנושא, אך לא שייך להרחיב במסגרת זו]. הדוגמה מאלישע בן אבויה אם כן אינה רלוונטית, ככל שהשפעתו על תלמידיו הייתה עצמתית, היא אינה מתקרבת לקשר הנפשי שיש בין אב לבנו. אני מניח שאתם מלווים באנשי מקצוע, ולכן אשמח לשמוע דעות אחרות.

    אשמח מאוד לתגובתך,
    משה

  • למשה,

    א. אין עמדה חרדית אחת. גם לא בגור. כל משפחה וההתמודדות שלה, רבנים שונים מביעים עמדות שונות, לפעמים בהתאם לשואל ולספור.

    ב. יש זוגות כאלו.

    ג. לפעמים יש גיבויים מהמעגל הנוסף, כמו סבים, דודים או חברים בקהילה שמחפה על כך.

  • חיים שלום
    שמח שקראת בעיון את המאמר ושאלותיך עיניניות ונוגעות בעצם הבעיה
    א.ההכרות שלי היא בעיקר דרך זוגות שחוו את היציאה בשאלה והגיעו אלינו במשבר , ממגון רחב של הציבור החרדי נראה שאכן התופעה חוצה את כל המיגזרים , אפשר לראות שינוי בגישה ממקום למקום אך הנושא בכללותו קשה להכלה ולמנהיגי הקהילה אין יכולת להכיל מורכבות שכזו !

    ב. למעשה ההתמודדות עם הפער הדתי מהווה בעיה ללא קשר לרמה הדתית, הפער הדתי יושב על הפער הזוגי כך שאנו שמים לב לתופעה מעניינת כאשר זוגות עם זוגיות טובה ובפער דתי גדול הם צולחים את המשבר באופן יחסית קל ולעומתם זוגות שהפער לא גדול והזוגיות שלהם לא מבוססת, המורכבות הזוגית תכביד מאוד על הפער ותעצים אותו
    לאורף השנים זכינו לסייע למשפחות רבות, זוגות אמיצים שנכנסו לתהליך של עבודה, בחרו מחדש בבן זוגם ובנו משפחות מקסימות ומעוררות השראה , נכון שכאשר בני הזוג לא עוברים תהליך של בניה ובחירה מחודשת ונשארים בשלב המאבק ,הנזק לילדים גדול ובמקרים אלו כדאי לשקול עם גורם מקצועי ורק לאחר שעברו תהליך משמעותי, פרידה.

    ג. על מנת לענות על סעיף זה ברצוני להפריד בין עבודת השם לבריאות הנפש, הילד לא ינזק נפשית להורים שאחד מבני הזוג שינה את דרכו כל עוד ההורים מגיעים להסכמה על דרכם של הילדים. ומהצד של עבודת השם יש סיכוי סביר עם אחוזים גבוהיים שעלולה להיות לילדים או לפחות לחלקם ירידה רוחנית .
    איננו ממליצים להנכנס לזוגיות זו מראש אך במשפחות שזה קורה, נעשה כל שביכולתנו לסייע ולעזור להם לשקם את היחסים ולכן הנחת ההעבודה שהמציאות הזו שאחד מבני הזוג ירד מבחינה רוחנית קיימת בין אם ישארו ביחד ובין אם יפרדו ולכן השפעת האב היוצא בשאלה קיימת בכל מיקרה ולכן יש עדיפות ברורה לשמור על התא המשפחתי ולאפשר לילד בחירה בוגרת לכשיגדל. באופציה השניה של פירוד הזוגות נשארים במאבק לגבי הילדים ולצערנו הפגיעה הנפשית היא על גבם של הילדים וכך גם הסכנה לירידה רוחנית גבוההים יותר

  • אמנם הדברים נשמעים מאוד משכנעים, והייתי רוצה שהם יהיו נכונים…

    אבל- משתף שאלה שמציקה לי בנושא;

    לכאורה מי שבאמת חי ברמה כזאת שהיהדות אצלו הנה דבר מחייב ומוחשי או כמעט מוחשי

    [וכן-אני מסכים שזה נדיר…] אז זה לאו דווקא מגיע מפחד- אלא פשוט המרחק גדול מדי…

    אשאל זאת כך- מה קורה כשבן זוג אחד כהניסט ואחד תומך בכל מאודו בחמאס- האם גם אז

    תאמר שיש סיכוי להסתדר?

    בהנחה שאני צודק-שאז גם אתם תסכימו שאין סיכוי- כי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחיות באינטימיות ואהבה עם אדם כזה.

    אז אני שואל- האם היהדות אמורה להיות פחות חשובה מאשר השקפה פוליטית?

    אני חש שבאיזה שהוא מקום-רעיונות מסוג זה קצת יונקות במידה זו או אחרת מאווירת הפוסט-מודרניזם-

    שגורס-שכל אחד יכול לבחור את הדרך שלו ואת ה"נרטיב" שלו- וההלכה הכי חשובה היא-שלא נחשוב שהדרך שלנו

    אמתית וששל השני מופרכת… [ממש כמעט-ביהרג ואל יעבור].

    אשמח לתשובה.

    [ואחדד- זה לא שבאמת אני חושב שאינך צודק- וגם לבי נוטה מאוד לגישתך.

    אבל מציקה לי השאלה- האם זה שלבי נוטה למה שהצגת-לא מראה שאיני נאמן באמת ליהדות כדבר מחייב-

    אלא יותר כדבר נחמד ו/או אורח חיים שנראה טוב ומספק או כל רעיון אחר בכיוון?]

  • דברי הבל וכפירה..
    ואני אסביר.
    ילד חרדי שגדל במשפחה ובסביבה חרדית לפעמים העולם החילוני המתירני יכול לקרוץ לו בעיקר בגילאי הטיפש עשרה אך אם הוא גדל במשפחה נורמטיבית עם אורח חיים ברור ויציב הוא לא יעשה את אותם מעשים שהוא רוצה לעשות בגלל שהוא מפחד או מתבייש מהמשפחה והסביבה שלו
    הוא לא רוצה לאבד אותם ולכן הוא לא יעשה את אותו מעשה….
    אחרי כמה שנים אותו נער יתבגר ויגדל ויקים משפחה לתפארת.
    ויבין שטוב שהוא לא עשה את אותם מעשים… כי אז הוא היה מפסיד את כל מה שיש לו היום
    אך לפי כל מה שאותו כותב מציע אותו נער או ילד כשיהיה לו תאווה או חשק או סתם בלבול הוא לא יפחד לעשות או לשנות מדרכיו כי הרי גם אבא שלו (שמקבלים אותו במשפחה )עושה את אותם דברים…..
    כותב יקר!
    יכול להיות שהכוונה שלך טובה
    אך בן אדם שרוצה לגדל משפחה עם ילדים שהולכים בדרך התורה והמצוות
    ילדים שהנפש שלהם רגועה ומסודרת
    לא יכול לחיות עם בן זוג שאינו דתי
    ובמיוחד אם הוא חרדי לשעבר!!!!!
    בתקווה שדברי יובנו כראוי.

  • דוד נכבד
    ראשית, במחילה מכבודך, קשה לקרוא תגובה המתחילה במילים "דברי הבל וכפירה".

    כעת באופן עינייני לדבריך,
    כיום תופעת הנשירה בציבור החרדי עצומה כואבת וחוצה את כל הסוגים והמינים והרמות של החרדיות.
    גם בבתיהם של רבנים גדולים ונכבדים כיום תמצא (אם לא החביאו וטיאטאו אל מתחת לשטיח) בנים ובנות שיצאו בשאלה.
    אני אישית מכיר אישיות מוכרת ובכירה מאד במישור הפוליטי הארצי שהבן או הבת (אני בכוונה משתדל לטשטש כל אפשרות זיהוי למי שלא יודע במה מדובר) שלו יצא/ה בשאלה
    (ובאופן מיוחד ממשיכים הם בקשר ומשתדלים לכבד זה את זה וב"ה יש שם הרבה אהבת ישראל).

    כך שההגדרה הקלאסית והמיושנת ("שני הורים חרדים שווה ילדים חרדים") כבר עובדתית לא הרמטית, ואינה "תריס בפני הפורענות". בכלל לא.

    כמובן שנישואים בין שני אנשים בכלי השקפות שונות הנם מורכבים ומאתגרים מאד,
    ולעולם לא הייתי ממליץ לחרדי מסאטמר להתחתן עם "חילויינית" מתל אביב,
    אבל בפועל קורה ל"ע שמכל מיני סיבות ("ואל תדון אדם עד שתגיע ח"ו למקומו " אמרו רז"ל) קורה לאחרונה שבעל או אישה זורקים מעליהם את עול המצוות, חלקית או לגמרי.

    כעת מה תעשה?!?
    תעשה עליהם "קריעה"?
    תשחיר אותם בעיני הילדים?
    תקרע אמא מהתינוקות שלה?
    ואתה באמת חושב שילד שגדל בעל לב שסוע ומסוכסך בינו לבין עצמו יגדל עם אהבה לדת?!?
    אני אומר לך שהוא בוודאי יגדל פצוע וכאוב וחסר אמון, ושמאד עלול להיות שאת הכאב והשנאה הוא יפנה כלפי מישהו (ההורה החרדי? ההורה שהתחלן? הרב שאסר? התורה ח"ו שאמורה להשכין שלום בעולם אבל החריבה את עולמו הקטן? כלפי…… שבמרומים ח"ו?).

    קיום התורה והמצוות של יהודי צריך להיות מושתת על אהבה. זה לא עובד עם שנאה וסבל וכאב.

    לך להתקשרות.
    תתייעץ.

  • אני חושבת שהדברים נכתבו לאחר מחשבה מעמיקה, אך יש לי הסתייגות, החינוך הכי טוב שעבד גם בדורות עברו וגם היום הוא הדוגמא האישית, בנים מאביהם ובנות מאמותיהן, ילד שרואה את אביו עובר על איסורי תורה בשאט נפש גם אם הוא יקבל חינוך טוב בחיי דר, הנפש שלו תושפע מאד ממעשי הרב, וצריך לתת את הדעת שכמו שגירושין משפיע מאד על הילדים, מעשים מצד אב שסותרים את כל החינוך וההנהגות שהילד לומד בתלמוד תורה שוסעים את נפשו לא פחות ומחבלים לו בכל מערך בנית אישיותו ולכן אני חושבת שבמקרה כזה צריך שאלת חכם מה עדיף ולא לשלול את עניין הפירוד

  • לאורך כל המאמר יש נסיון להשוות את החזרה בשאלה לחזרה בתשובה
    ופה לדעתי נטוע הטעות אצל חילוני אין איסור להיות חרדי אבל אצל חרדים אסור להיות חילוני שמירת המצוות אינה המלצה ו\או קוד חברתי אלא חובה
    ולכן אין לחרדי\ה אפשרות לחיות עם חילוני\ה מבחינה דתית הן מבעיות כשרות וטהרה והן מבחינת שימוש במעשי עבירה ואכמ"ל אלא אם כן הוא מחליט לרדת ברמתו הדתית וכן לילדים יש את אותה הבעיה ובפרט כפי שהעלו דוד ומשה שטכנית הילדים לא יוכלו להיות שמורים ולא הדת לא מרשה בחירה חופשית בחינוך כי זה אסור ואדם חרד לא יתן לבנו להרקב בגיהנום בשביל מעט פלורליזם מדומה

  • תודה על הדברים מאירי העיניים!

    הסיפור שלנו:
    התחלנו את החיים שלנו כזוג חרדי מאושר, אשתי מחנכת בי"ע ואני אברך כולל, 4 ילדים מתוקים והכל זרם על מי מנוחות.

    לפני כשנתיים, עברתי תהליך ארוך של חקירה , שאלה וחיפוש – והגעתי למסקנות אודות מקור התורה (רמז: לא ניתנה בסיני), והפסקתי לשמור מצוות כליל.

    שוחחתי עם אשתי שנדהמה לחלוטין ולא ידעה אנה היא באה, לבקשתה שוחחתי עם קשת נרחבת של רבנים ומחבתי"ם בנסיון להשיב את האמונה האבודה, לשווא.

    הזוגיות שלנו עלתה על שרטון, הבית עמד להתפרק לרסיסים. כשהיינו כמעט ברגע האחרון התחלנו לחשוב: מה באמת הכי טוב לילדים? איפה יש סיכוי אמיתי שהם יישמרו על שפיות נפשית, ואפילו -כדבריך- היכן יש יותר סיכוי שהם יישארו דתיים?

    המסקנה היתה ברורה: אנחנו נישאר ביחד, זוג 'דתילוני' – מעורב, ויהיה בסדר.

    כעת אנחנו עומדים לעבור מהקהילה האולטרה-חרדית שלנו, וללכת לגור ביישוב מרוחק. שם נוכל להתחיל חיים נורמלים ושפויים, ובעזרת ה' אלוהי אשתי, ובהשתדלות שלי – נקווה שנגדל משפחה אוהבת באמת.

  • מדבריך נשמע שאינך מבין את המושג יהדות אמת שבריאות הנפשית של הילדים עומדת לנגד עינינו (אגב יש לי חבר שאביו מין המפורסמים שבחוזרים בשאלה והוא בריא לגמרי ופוגש את אביו ביחד עם עוד אדם, והוא יר"ש בתכלית) אומנם מאידך יש את הבריאות הנשמתית שהיא נצחית!!! פגם בנפש הוא רק בעולם הזה עם כל הכאב והוא גם לא ודאי יקרה אם פשוט היה נתק ואם תינשא בשנית וכדו' סבא וסבתא אוהבים, אגב לא חייב לומר לילדים שאבא רשע וניתק איתם קשר אפשר לומר להם שהוא אוהב אותם ובחר בדרך אחרת שהוא לא חושב שהיא טובה עבורם(ואני שמעתי על אדם כזה שבחר מרצון בטובת ילדיו) מה גם שהרבה מהם רוצים להשאיר את העבר קצת מאחור(לא לגמרי סוף כל סוף הילדים שלו, אבל מה הוא יעשה איתם בדיזנגוף עם פעייס וכיפה גדולה) אחזור לשורש הענין אם אתה מאמין ןחי נצח אתה מוסר הכל בשבילו גם כשזה קשה ואפילו מאוד אברהם אבינו הקריב את בנו זה נראה לי קצת יותר מבעיה נפשית לילד אלא שהוא ראה את טובתו הרוחנית הנצחית, אגב ראיתי שכתבת שגם ככה יש תופעה של נשירה, אמת! אבל שהורה יקח אחריות לגרום לבנו להידרדר אין לא את הרשות לזה, אם כך אירע חלילה זה רצון השם, אבל לגרום בידים?! זה פיקדון בידנו ועלינו לשמור עליו מכל משמר(לא במובן של סגירה הרמטמתית אבל עד כמה שניתן ובריא אז ודאי) אגב אני לא אדם קיצוני דוקא די מודרני אבל דבר אחד חדר לי לעצמות פה זה רגעי העיקר זה הנצח וזה המדד לאורך כל החיים!!! (זה לא קל אבל זו האמת. תודה

  • קראתי את המאמר הנפלא אך אני מוכרח להסתייג ולומר שהדימוי בין חילוני שחוזר בתשובה לחקדי שיוצא בשאלה אינה דומה כלל וכלל וממילא ההתייחסות צריכה להיות שונה אחת מן השניה. בזמן שבבית חילוני יש אבא (או אמא) שחוזרים בתשובה בוודאי שאין זה מערער את עולמם של הילדים כי אבא דתי לא סותר להם את מה שהם חונכו עליה אלא כתוספת של מנהגים ממנהגים שונים שרוצה גם לקיימם יוכל ואם לא רוצה גם טוס ואם כן בוודאי שהטוב ביותר שהזוג ימשיך לחיות בייחד ולילדים שלום, לא כן כשילדים נולדים לבית חרדי שמגיל אפס הם מתחנכים שצריך לברך לפני שאוכלים יש להניח כיפה על הראש יש לה הר מחילול שבת ועוד אם כן אצלם כל דבר שנעשה באיסור מורגש כדבר בעייתי (בשונה מהחוזר בתשובה כאמור) זאת ועוד ההורים מסבירים לילדים כשרואים חילוני שצריך להתפלל שיחזור בתשובה וכו (כמובן מתוך כבוד..) וכשאבא חוזר בשאלה ומוריד כיפה ולא מברך ועוד ועוד ילד שרואה את העוגן החזק שלו "מזלזל" בדברים קדושים עולמו מתהפך בקירבו (שוב בשונה מהחוזר בתשובה ששום דבר קדוש לא נפגע אצל הילדים כשהאב שומר מצוות) ומלחמה גועשת בתוכו. אני כמובן לא יודע על דרך אחרת כי גם כשמנתקים את האבא לגמרי זה בוודאי לא פיתרון טוב כפי שתיארת היטב. אז באמת צריך לעשות חושבים וכמובן כל מקרה לגופו ועד כמה החזרה בשאלה היא חזקה וכדו'. שוב אני לא מציע פתרון אחר אבל בטח זה לא פשוט כפי שאתה מתאר זאת… נקודה למחשבה.

  • האם תובנה זו הוצעה לגדולי ישראל
    אם כן מה הם אמרו
    אם לא מדוע לא להכנס להציע דבר זה ולראות מה הם אומרים
    מענין אותי לדעת אם אפשר ליצור קשר ולהחזיר תשובה
    תודה

  • מאמר אמיץ ומאתגר. כמובן, גם בחו"ל אנו מתמודדים עם תופעה זו. אני בקשר אם כמה זוגות "מעורבים" כאלו ולכולם אני מייעץ לא לפרק את התא המשפחתי. כאשר לי/לך ברור שעדיף להישאר נשואים, לא כל כך קל לשכנע בני הזוג ומשפחתם שזה אכן כך.

    מאוד חשוב לתרגם את המאמר לאנגלית.

  • החברה החריידית אינה "שומרת מצוות" אלא שומרת "אורח חיים"… בקלות אפשר לוותר על החריידיות ולהמשיך לשמור תורה ומצוות… חבל שהחריידים (אלה שמאסו בחריידיות ולא בתורה) אינם מודעים לפתרון זה…

  • ברמת התאוריה,הרעיון מקסים!
    אבל,ברמת המציאות זה יכול אולי להחזיק מעמד מקסימום דור אחד.
    אנחנו ראינו את זה עם יהודי גרמניה שהיו חרדים,ברגע שנהיו ״גם וגם״ הדור הבא כבר התבולל.
    גם שיטת המזרחי לא החזיקה מעמד יותר מדור אחד וכיום,מצד אחד יש את החרדליקים-שהתחזקו מאד ולעומתם אלפי משפחות ובני נוער שעזבו את הדת כל אחד ברמה שונה לפעמים נשארים בנתיים עם הכיפה ולרוב גם אותה הם זורקים.
    אם יש לך רכוש רב בבית,האם לא תמגן אותו? לא תבנה גדר עם שער ומנעול?האם תמסור את המפתח של השער לפורץ?
    למה תגן רק על רכוש גשמי,למה לא תגן על רכוש רוחני?בנפשנו הדבר!

  • גם השיטה החרדית לא החזיקה מעמד שהרי אנחנו רואים הרבה חרדים חוזרים בשאלה ומתפוררים והרבה שאינם שומרים תורה ומצוות ורק לבושים כחרדים אבל מסתובבים ברחוב כל היום וחיים על חשבון הציבור.

  • זוג שאחד מתוכם חזר בתשובה וממשיך לחיות ביחד, יוצא מתוך נקודת הנחה, שהילדים יבחרו בעצמם איך לחיות וכל בחירה שלהם תתקבל.
    זוג חרדי שאחד מהם ירד מן הדרך וממשיך לחיות ביחד, ישדר גם הוא את המסר הזה לילדים. השאלה היא אם הצד החרדי מוכן לקבל בחירה של הילדים בדרך החילונית?
    יתרה מזאת, האם מותר לו להעדיף את המשך הזוגיות במחיר של העמדת החיים החילונים כאופציה אפשרית עבור הילדים?
    לדעתי, זו שאלה שמצריכה דעת תורה.

  • אני גרושה עם ילדים ואחרי הגירושין האבא חזר בשאלה , הילדים לא מנותקים מהאבא, מגיעים לאבא ,האב מגיע עם כיפה מכבד את הדת, יש לו בבית כלים כשרים בשבילם וכך אוכלים אצלו מה שניתן, הולכים אליו רק בימי חול ולא בשבת.
    האמת שהסיבה לגירושין לא היתה פערי דת אבל אני חושבת שלא ניתן באמת לחיות יחד עם פערי דת כה גדולים של חרדי וחילוני אבל כן ניתן להתגרש בצורה מכובדת , להסכים לשמור על קשר עם האבא בתנאי שהאבא שומר באופן חיצוני על המצוות ליד ילדיו כשבאים לבקר אותו.

  • הר עמי שלום
    שמחתי לקרא את המאמר
    להלן ציטוט מתגובה שכתבת לאחד הטוקבקיסטים:
    "על מנת לענות על סעיף זה ברצוני להפריד בין עבודת השם לבריאות הנפש, הילד לא ינזק נפשית להורים שאחד מבני הזוג שינה את דרכו כל עוד ההורים מגיעים להסכמה על דרכם של הילדים. ומהצד של עבודת השם יש סיכוי סביר עם אחוזים גבוהיים שעלולה להיות לילדים או לפחות לחלקם ירידה רוחנית ."
    עד כאן ציטוט מתשובתך
    ולהלן שאלתי אשר אודה להתייחסות עליה
    בתשובתך הנך מחלק את הבריאות הנפשית ויראת השמיים לשני אגפים נפרדים
    מפירוק הבית עלולה להיווצר אצל הילדים חוסר ביציבות ובבריאות הנפש
    מאי פירוק הבית עלולה להיווצר אצל הילדים " באחוזים גבוהים" עפ"ל, ירידה ברוחניות.
    זו סיבת ההתנגדות החרדית הקלאסית להישארות במסגרת נישואין שכזו
    אם מחנכים ילד לכך ששמירת שבת היא ערך עליון, לדוגמה- וגם האב שיצא בשאלה, שותף לחינוך הזה
    איך ישמור הילד שבת כשהוא רואה כי אביו מחלל את הדבר שהוא מחנך אותו לקדשה?
    איך יתירו רבנים להישארות בקשר זוגי שכזה כי ברור שלילדים ישנו סיכוי גבוה להיחשפות לאורח חיים המזלזל בכל מה שהם מחונכים עליו- גם אם צורת החינוך שלהם עצמם מסוכמת על ידי ההורים, ולירידה רוחנית
    אודה למענה

  • שלום רב,

    קראתי את המאמר, ומעט מהתגובות, אני מתרשם שבסוגיה סבוכה זו שבה "בריאות-נפשית" ו"טהרת החינוך" מתנגשים זה בזה הפתרון יכלול בתוכו איזושהיא הכרעה ביניהם,
    באופן אישי קשה לי להאמין שפגיעה "בבריאות-הנפשית" של הילד לא תגרור השלכות לכל אורך חייו,
    מצוקה נפשית מטבעה היא סמויה ונסתרת לעיתים, היא אף מודחקת עמוק כל כך עד שקשה לזהות אותה, אך אין זה מוריד מעוצמתה ועוצמת הכאב והבלבול שהיא יוצרת,
    בבסיס המבנה הנפשי הפשוט ביותר עומדים "אבא" ו"אמא" כעוגנים ראשונים בנפש, פגיעה בדמויות אלה דומה לכריתת "אבר" מאיברי הנפש,
    יחד עם זאת חשוב לציין שמבינים אלו יכולים להתקיים ללא פגע גם במקרה שבני הזוג מחליטים לקיים הורות משותפת בנפרד,
    הוי אומר גם במקרה "גירושין" ובהמצא פער דתי בין בני הזוג עדיין ניתן להמשיך לטפח את ההורה השני, את סמכותו, אהבתו לילדים, גם מתוך הצבת התנגדות לתפיסת עולמו

  • בתור אחת שעוברת בדיוק את המתואר במאמר (חזרתי בתשובה עם בן
    זוגי ויש לו 4 ילדים ומשתייכים לחרדים ספרדים) אני יכולה להגיד שמאמרים כאלו הם פשוט מים חיים לנפש שוקקה בשבילי!בעלי חזר אחורה אבל לא עד כדי חילול שבת….ואפילו….זה ממש הפריע לי!עד כדי בכיות ועד היום אני בוכיה 5 שנים אחרי!!אני יכולה להגיד שאף אחד מכאן שמגיב ולא עובר את זה בפועל לא יכול להביע דעה מתקבלת כי פשוט אתם לא מבינים ויודעים במה זה כרוך הפער הרוחני בין בני זוג!זה פשוט כול יום קריעת ים סוף על השלום בית ועל הילדים ועל מה יגידו והאם להאשים אותו בזה שהרס את חיי או לא!אבל שורה תחתונה אני יכולה להגיד שלמרות הכול (ויש הרבההההה הכול)אני מנסה להילחם על הבית כי בית בריא הוא בית עם אמא ואבא.וחוץ מזה אם השם העמיד את שנינו תחת החופה זה אומר שאנחנו אחד ואין מה לעשות…
    נ.ב -מי שלא עובר את זה עדיף שלא יביע דעה!קל להיות צודק וצדיק כשהניסיון לא בביצ שלך

  • הגב' אסתי
    שלום וברכה
    שמחתי על תגובתך השאלה בהחלט במקום

    ברצוני להדגיש כאשר יש מאבק על עיצוב זהותם הדתית של הילדים סביר להניח שהילדים יחוו את הדת כדבר מזיק המפריד בין הדמויות החשובות להם ביותר אבא ואמא
    כאשר זוג נפרד הילדים נמצאים במשמורת משותפת
    ולכן במצב זה החיסרון הוא בשניים גם פגיעה נפשית וגם סיכוי למאבק דתי על גבם של הילדים

    לכן נעדיף לשמור על הבית למרות הפער שנוצר
    במצב זה נבטיח עבודה משותפת לשמירת בריאות נפשם של הילדים והסכמה משותפת על הזהות הדתית שלהם
    הפחד מירידה רוחנית במצב זה עדיין קיים אך מציאות זו עדיפה על האחרות

  • יפהפה ומרגש לקרוא

  • שמירה על הזוגיות היא מצווה בפני עצמה, ולא סתם פריבילגיה או נוחות וצריכה להיעשות גם אם אין ילדים בתמונה. אנחנו מאמינים כי ה' יתברך אוהב את השלום גם במצבי קיצון. אין ספק שמדובר בניסיון קשה מאוד, אבל עבודת ה' לא נגמרת כשהקושי גדל. להיפך. מי שהלב שלו תמים וישר עם ה' יתברך יחפש כל דרך שהיא אמיתית כדי שמזבח לא יוריד עליו דמעות. מצווה עלינו להאמין שהכל לטובה ושעוד ייצא אור גדול מהמשבר ואם יש נכונות ורצון מהצד המתפקר אז לא להפנות עורף, אלא לראות זאת כנקודת אור, נקודה טובה שממנה אפשר לצמוח חזרה למקום גבוה יותר ומתוקן יותר ולחיות חיים משמעותיים ואמיתיים יותר בסוף התהליך. כי כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. זה הדבר הנכון מצד האמת ורצון ה' יתברך, ואם כך אז בוודאי שלכל הצדדים. ה' ייתן כוח ושכל לכל מי שמוצא את עצמו בניסיון כזה.

  • מאמר חשוב, ויישר כוח על עצם ההתגייסות לכתוב אותו. כמה הערות שצצו לי:
    1. הגב' ויינשטיין לא הורחקה מילדיה היא כתבה בעצמה שהתרחקה שלוש שנים בגלל מצבה הנפשי ורק אחר כך ניסתה ליצור קשר. אולי כדאי להשמיט את הדוגמא שלה.
    2. הדוגמא של רבי מאיר רק מראה כמה העניין הוא חרב פיפיות. דברי רבי מאיר כידוע מובאים בכל הש"ס, מה שמלמד אותנו כמה חשוב הוא היה – ובכל זאת, אין הלכה כמותו בשום מקום(!!!) בדיוק בגלל העניין הזה – כי המשיך ללמוד ממי שהתפקר. זה רק מלמד כמה צריך להיזהר מההשפעה, במיוחד כשבוחרים להישאר בתוך נישואין כאלה.
    3. מאידך, מי שעוסק בתחום יודע שגדולי ישראל מורים למי שחזר בתשובה ושואל על כך – לא לפרק את המשפחה ולהשאר ככל האפשר. לכן צריך לחשוב על שני הצדדים גם יחד.
    שוב יישר כוח.

  • בעבר הייתי מגיבה כמו רוב התגובות כאן, אבל רוצה להציג מה גיליתי לאחר חקירה ומחשבה:
    השאלה הראשונה, בעיני, היא: האם זה אכן רצון ה' ודרך התורה לנסות לגשר על פער שכזה. הן מטעמי הלכה (נידה, שבת) והן מטעמי השפעות רוחניות שליליות. אישית, אני פניתי לרב חרדי, ליטאי, מגדולי הפוסקים בדור (נמנעת מלציין שם) ושאלתי אותו- הוא אמר לי להשאר יחד. הוא שאל אם הוא מכריח אותי לעבור עבירות, תשובתי היתה שלילית. אם התשובה היתה חיובית, אני משערת שההנחיה היתה שונה.
    אבל אדם שמכריח משהו אחר לעשות משהו שהוא לא רוצה – לא מכבד אותו ברמה המינימאלית, אז בלי קשר לדת – קשה להאמין שטוב בזוגיות כזו..
    הוא גם שאל אם יש ילדים וכמה. אולי אם לא היו ילדים הוא גם היה מורה אחרת.
    יצא לי לדבר עם משהי שעובדת עם זוגות חרדיים והיא אמרה לי שהיא שלחה שאלות על זוגות שאחד מבני הזוג יצא בשאלה לאחד מגדולי הדור והוא אמר לה שישארו יחד.
    אז יש גב הלכתי ורוחני להחלטה הזו.
    נושא נוסף שעלה כאן: חוסר הבנה על ההשוואה של הרב עמי בין חוזרים בשאלה ליוצאים. גם אותי זה הפתיע אבל כשפגשתי נשים שהבעל שלהן חזר בתשובה גיליתי שאנחנו עוברות תהליך ממש דומה! אותם כאבי לב, אותה התחושה שבעלי בעצם בוגד בהסכם בלתי כתוב בינינו. כעס, אבדן, חלומות שהתנפצו. כדי להתגבר על האבל הזה הלכנו, בעלי ואני, לסדנא שמעביר הרב עמי ולמדנו איך להעצים את הזוגיות למרות הפער.
    ודבר אחרון להיום: גם כשמתגרשים – לילד שלי עדיין יהיה הורה לא דתי. זו עובדה. עדיף שלפחות הילד יקבל בית בריא עם זוג הורים ביולוגים אוהבים, שמשתפים פעולה ומכבדים זה את זה – לכן אין "הגנבה" של דעות שונות כשאני לא באיזור (מה שבדרך כלל קורה עם הורים גרושים)
    זה הכי קרוב למושלם שאני יכולה להעניק לו בנסיבות הקיימות.
    בתפילה לביאת גואל צדק במהרה בימנו, אמן

  • לכבוד "אחת שעוברת את זה"
    אני מבינה מאד את השבר! ליבי איתך! בעלי ממש לא מקיים כלום.
    אבל אם החלטתם להשאר יחד, ממליצה לך מאד על הסדנה "התקשרות זוגית", אני השתתפתי ואין תחליף לאנשי המקצוע בסדנא שמכירים מקרים רבים כמו שלך ונותנים כלים להתמודדות
    בהצלחה!

  • תודה רבה על המאמר!
    מחזקת את ידיכם בעשייה חשובה זו! כמה קל לגדוע בריאות נפשית בגלל שיפוטיות של חברה תחת מעטה של 'רצון הקב"ה'.
    הרי כולנו יודעים שהא"ב מתחיל בכבוד אחד לשניה ואחת לשני, ושבע הברכות מתחת לחופה מושתתים על אהבה ואחווה ושלום ורעות, לא על מנהגים ואורח חיים.
    חשוב מאד להבין שאנשים משתנים, ומשברים לעיתים גורמים שינויים באורח החיים- זאת האנושות. ללא ספק היציבות הגדולה ביותר זה כאשר מצליחים להמשיך באותו אורח חיים למרות שינויים ומשברים ונסיונות, אבל במידה ולא זאת התוצאה- כל כך חשוב העשייה שלכם על שמירת הבריאות הנפשית גם במצבים שכאלו.
    אנחנו כחברה, חייבים ממש לגדל את הילדים בבריאות נפשית- שיראו התמודדות ושילמדו שניתן לתקשר למרות השוני.

    בהצלחה ובהצלחה,
    הילדים של היום הם המנהיגים של מחר. כל כך חשוב!

  • מי שעבר את זה יכול להעריך את המאמר הזה.

    גם אנחנו חיים חיים מעורבים, אני לא מאמין ואשתי מאמינה אמונה תמימה.

    אחד הדברים שתמיד לא הבנתי, איך אשתי מוכנה לוותר עלי ועל הזוגיות שלנו רק בגלל שוויתרתי על הדת.

    עברנו תקופה לא פשוטה, אבל עם הרבה שתיקה מצידי והרבה הבנה מצד אשתי בסוף מצאנו לנו את המתכון שיאפשר לנו להמשיך לחיות ביחד(כמובן שאנחנו משלמים מחיר מצד המשפחות שלנו שלא ממש מקבלות)

    עברנו לגור בעיר שהיא מקבלת מאוד אנשים כמונו-בעצם מקבלת את כולם, אני מצידי הסכמתי ללכת עם כיפה ולא ליסוע בשבת, ואשתי מיצידה ״השתחררה קצת״ אך העקרונות נשארו מבחינתה ברורים.

    חשוב לי להציג את עמדתי-אין לי בעיה עם חרדים, אני פשוט לא מאמין ולא מתחבר לדרך שלהם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל