תשובה חדשה אל היהדות

לפני ה-7 באוקטובר, שמחת תורה תשפ"ד, אריאל זוהר היה ילד ישראלי די סטנדרטי, הצעיר מבין שלושה ילדים בתא משפחתי חם ומגובש בקיבוץ נחל עוז. לאחר אותו יום נורא נותר אריאל לבד מבין משפחתו הגרעינית, שורד יחיד של טבח החמאס בזכות היותו מחוץ לבית בריצת בוקר מוקדמת. הוריו, יניב ויסמין, ואחיותיו הגדולות, תכלת וקשת, נרצחו יחד עם סבו מצד אמו, חיים ליבנה.

לקראת בר המצווה שלו, קנו לו הוריו זוג תפילין. אולם, כאשר ניתנה לו ההזדמנות לבקש חפצים אישיים מהריסות ביתו בקיבוץ, ביקש אריאל לקבל לידיו זוג תפילין נוסף. התפילין של אביו. אלה ניתנו לסבו של אריאל מצד אביו, כיום בן 90, כשהיה בן 13, שנה לפני שהנאצים רצחו את הוריו. הסבא שרד את מחנות הנאצים, הגיע לישראל ומסר את התפילין לבנו, יניב. כשהוא שוהה עם אחות אביו, אריאל אמר למבקרים בשבעה שמכל החפצים שנותרו בבית, הוא הכי רוצה את התפילין.

לאריאל אכן יהיו נכדים בישראל. אבל כפי שאריאל נולד למציאות יהודית אחרת לגמרי מזו של סבו, כך נכדיו של אריאל ייולדו למציאות שונה מזו של היום

חיים אוטמזגין, מפקד מילואים בפיקוד העורף וראש צוות מבצעים מיוחדים בארגון זק"א, התנדב להיכנס לבית בשליחות קדושה זו. הצבא נתן לו אישור להיכנס לשש דקות יחד עם חיילים שיחפו עליו – מספיק זמן כדי למצוא את שקית התפילין. הוא נסע היישר לבית המשפחה כדי למסור את הפריט היקר, מפגש שהביא את שניהם לפרוץ בבכי בלתי נשלט. לדבריו, זו הפעם הראשונה שבכה, לאחר שטיפל במאות גופות מאז הטבח המזעזע.

סבו בן ה-90 של אריאל, בעודו מתאבל על בנו, כלתו ונכדותיו, קם ואמר לנכדו: "הורי נרצחו כשהייתי בן 14, והיום יש לי נכד במדינת בישראל! עשו לך את אותו הדבר בגיל 12, וגם לך יהיו נכדים בישראל!"

מלחמת עזה תשאיר אותנו עם הרבה סמלים של תקווה. מתוכם, אני משוכנע שאריאל זוהר יהיה בין הבולטים. עם זאת, ההקבלה שערך הסבא צריכה ללכת צעד אחד קדימה. לאריאל אכן יהיו נכדים בישראל. אבל כפי שאריאל נולד למציאות יהודית אחרת לגמרי מזו של סבו, כך נכדיו של אריאל ייולדו למציאות שונה מזו של היום.

כדי להבין כיצד שינוי זה עלול להתרחש, ברצוני לחזור לטקסט שתמיד היה ראוי לתשומת לב רבה יותר ממה שקיבל, ושעשוי לסייע בהגדרת ההזדמנות הגלומה ברגע הנוכחי: 'המנורה' של הרצל.

 

"המנורה" של הרצל

הסיפור 'המנורה' פורסם בעיתון Die Welt הגרמני חודשים ספורים בלבד לאחר הקונגרס הציוני הראשון, ב-31 בדצמבר 1897. בתיאור אוטוביוגרפי מובהק, כותב הרצל על אדם, יהודי מתבולל, שכבר מזמן "לא שם לב למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו". ואולם, הופעת "השנאה הישנה בנוסחתה החדשה" – גילויי אנטישמיות שהוא חשב וקיווה שפסו מן העולם – "הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים". ייסורי נפשו הפכו לפצע מדמם עצום, כלשונו, ולצד הכאב אהבתו ליהדותו רק הלכה וגדלה, עד "שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להימלט מעוני היהודים, והיא: התשובה אל היהדות".

נחוש להעניק לילדיו חינוך יהודי, רכש גיבור הסיפור חנוכייה והחל להדליק את נרות החנוכה, תוך שהוא מספר לילדיו על מקור החג: " המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העליה מגלות בבל, הבית השני, המכבים". הוא אמנם לא ידע הרבה, אך דאג להעביר לילדיו את אשר ידע. ייתכן שבני דורו, שהתחנכו תחת השפעתן של תרבויות זרות, כבר לא יהיו מוכשרים לאותה התשובה, שבה ראה את הפתרון לשאלת היהדות, "אבל הדור שיבא אחריו יהיה מוכשר לכך, אם יתוו לו את הדרך בעוד מועד". כך הפכו ימי החנוכה לזמן של תקווה והשראה, עד שהגיע היום השמיני והאחרון:

שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור.

יהודים רבים, בוודאי בעלי נטייה חרדית, מכירים יותר את מחשבותיו של הרצל משנת 1893 (כפי שמצוין ברשומותיו ביומן) על המרת הדת ההמונית של יהודי אוסטריה לקתוליות כפתרון לבעיית היהודים. אולם, זו הייתה מחשבה חולפת בלבד, והסנטימנט האחרון, זה שמנוסח ב"המנורה", יצא וידו על העליונה. אותם רעיונות, גם אם ללא עוצמת התשוקה, באים לידי ביטוי בחוברת "מדינת היהודים" משנת 1896, שבה הוא מתווכח בפירוש עם אלו הסבורים שהתבוללות היא פתרון טוב לצרות היהודים. בניגוד אליהם, סבר הרצל כי עם ישראל אינו צריך, אינו רוצה ואינו יכול להפסיק להתקיים:

כל החפץ לחדול, כל היכול וכל אשר נטל עליו לחדול מהיות – טוב לו שלא יהיה, אך הקבוץ הפרטי של עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול מהיות, וגם עוד לא בא יומו. אינו יכול! הן כל צורריו מבחוץ מכריחים אותו להעשות אגודה אחת ולהיות לעם אחד. אינו רוצה: כזאת ראינו ונוכח לדעת במשך אלפים השנה, שנות תלאות ונדודים לאין מספר. וכי לא באה עתו להיות כלה ועובר מן העולם, זאת הנני להוכיח גם אני בספרי, אחרי שכבר העידו על זאת לפני רבים מבני עמי אשר לא נואשו מהתקוה לחיות ולהתקים. ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקים לעד.

"אשר על כן", הוא כותב בסוף החוברת, "אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה". כיוון שהרצל היה כה עסוק בחג החנוכה, נדמה שראוי להקדיש כמה מילים לאופיו של החג ומדוע מסרו כה רלוונטי לימים אלו.

 

לחגוג את העדר המושלמות

מהו הנס העיקרי של חנוכה? מסיבות שרבים דנו בהן, דברי חכמים המובאים בתלמוד הבבלי (מסכת שבת, דף כא) מדגישים את נס פך השמן – פך קטן שדלק שמונה ימים. אולם, במקורות קדומים – בעיקר ספר מכבים, וכן בניסוח "על הניסים" שמוסיפים בתפילות החנוכה – ברור שעיקר הנס הוא הניצחון על היוונים והמתייוונים, מה שהביא לידי פינוי ההיכל וטיהור המקדש. המהר"ל, לדוגמה, מדגיש נקודה זו ומסביר, לפי דרכו, את השילוב בין שני הניסים:

שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה, בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן ניצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך (ספר נר מצוה חלק ב – עניני חנוכה).

כלומר, חנוכה מציין את ניצחון בני חשמונאי על האויבים, אלה שמבחוץ ואלה שמבפנים, שהעמידו בסכנה את יסודות היהדות (ואף גזרו גזירות נגד היהדות עצמה). הניצחון על יוון העמיד בחזרה את "הלאומיות היהודית" – כלשון הרמב"ם, "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, עד החורבן השני" (רמב"ם, הלכות חנוכה ג, ב) – לאומיות שאיבדה את כיוונה ועמדה בפני סכנת התפוררות פנימית.

דברים יפים ברוח זו נכתבו דווקא על-ידי הסופרת ג'ורג' אליוט, שהייתה בין גדולי אוהבי היהודים בדורה ובשנת 1879 פרסמה מאמר העוסק בלקחים שיש ללמוד מאותה "לאומיות היהודית". לדבריה, היהדות מעניקה לאנושות כולה "דיוקן מאופיין להפליא של עם שחונַך, מוקדם או מאוחר, לתחושת נפרדוּת ייחודית בעוצמתה, עַם שמקורות-השפעה שונים לימדוהו לזהות את הנאמנות למסורתו הלאומית עם ברכה חברתית ודתית עילאית". היא מציינת כיצד היהודים שמרו תמיד על תחושת נפרדות וחריגות, כלשונה:

כבימי הנביאים וכבימי הרסטורציה של עזרא כן גם עתה: ההיבטים הנעלים בחיי היהודים הוקדשו לשימור האופי הלאומי הייחודי שלהם מפני היתוך הרסני עם תכונותיהם של עמים נוכרים, שדתם ופולחנם היו אליליים ותכופות גם מעוררי סלידה. תמיד עמד אל מול הפלג הלאומי פלג מתבולל שהציגו כצר-מוחין, ואשר ביטא לעתים את רוחב-הדעת שלו בחנפנות משתלמת למעצמה זרה. סכסוכים פנימיים אלה צופפו מטבע הדברים את שורות השמרנים. הם נדרשו להיות חזקים כדי לשמור על היכל ה', על פך השמן הטהור, על רוח החיים של "המעט מכל העמים".

לדברי אליוט, זהו לוז המאבק של המכבים נגד השפעותיהם ההרסניים של היוונים: שימור "חיי אומה" יהודיים שראויים להילחם ולמות עבורם. הניצחון הזה, שעיקרו בא לידי ביטוי בטיהור המקדש – "ואחר כן באו בניך לדברי ביתך, ופינו את היכליך, וטיהרו את מקדשיך" – הוא אשר אנו חוגגים בימי החנוכה.

חידוש גדול יש בחגיגת המלכות ששבה לישראל על ידי בית חשמונאי. בני חשמונאי אמנם הצליחו להעמיד מחדש ריבונות יהודית, אך אותה ריבונות הייתה רחוקה מהאידיאל שאליו אנו שואפים

חידוש גדול יש בחגיגת המלכות ששבה לישראל על ידי בית חשמונאי. בני חשמונאי אמנם הצליחו להעמיד מחדש ריבונות יהודית, אך אותה ריבונות הייתה רחוקה מהאידיאל שאליו אנו שואפים. הניצחון על היוונים היה נס, אך נס "תוצרת אדם" הסובל מליקויים שמעשה אנוש נוטה תמיד לסבול מהם. בניגוד לגאולת מצרים, הניצחון הושג בשדה הקרב והיה כרוך בהפסדים כבדים לצד ניצחונות מרשימים במהלך שנות לחימה ארוכות משני הצדדים של חנוכת המזבח (שאירע ב-165 לפנה"ס; הלחימה הסתיימה בשנת 141). הניצחון הגיע עם תו מחיר כבד.

יתרה מכך, גם לאחר ביסוס האוטונומיה שלה, שושלת החשמונאים הייתה נגועה ללא הרף במלחמות ובעימותים פנימיים. יהודה מכבי נהרג בקרב; שמעון ושני בניו הגדולים נהרגו ביוזמתו של חתנו תלמי, שמונה למושל האזור על ידי היוונים. יוחנן, בנו השלישי של שמעון, כבר אימץ שם יווני, שיקוף של המשך הדומיננטיות של התרבות ההלניסטית. אריסטובולוס, שעלה לשלטון אחריו, כלא את שלושת אחיו וגרם לאמו (שאף היא איימה על שלטונו) לגווע ברעב. אחריו בא אחיו, אלכסנדר ינאי, וכשעלה בנו הורקנוס השני לשלטון נקלעה הממלכה לכאוס של מלחמת אזרחים. הרומאים התערבו, הורדוס הוכרז כמלך, משרת הכהן הגדול הפכה למושחתת, והחורבן הפך לבלתי נמנע.

למרות זאת, סברו חכמים כי ראוי לקבוע חג לדורות – חג גדול של שמונה ימים המקביל (על-פי ספר מכבים) לחג הסוכות – על ניצחון בית חשמונאי. בניגוד לחגי התורה, אלו שנחגגים באביב ובקיץ, חג החנוכה חל בעבותות החורף, תקופת הלילות הארוכים. אפילו אור הירח נעדר – במקום אמצע החודש, חנוכה חל בסביבות התחלפות החודש היהודי. בכוונה תחילה, מדובר במועד של תקופת החושך. חגי התורה מציינים את הפלא של ישועה אלוקית. לעומת זאת, חנוכה מציין את הנס הגלום במעשה אנוש. בחסדי ה'  עלינו ניצחנו, אך כמו הישגים אנושיים אחרים, התוצאה הייתה רחוקה מן השלמות, ואף החזרה ללאומיות יהודית פגומה ולקויה. ועדיין, היא ראויה לחג נפלא.

האופי האנושי של חגיגת החנוכה בא לידי ביטוי בהדלקת הנרות, כפי שעשו בני חשמונאי: "והדליקו נרות בחצרות קודשך". בהתאם למצב של בית המקדש השני, לא ירדה אש מן השמים; עלינו להדליק את הנרות שלנו בעצמנו. עם זאת, "הנרות הללו קודש הם". חנוכה מגלה כי השכינה ממשיכה לשרות במעשה ידינו, גם בתקופת החושך, גם כאשר התוצאות רחוקות מהשלמות – גם "למטה מעשרה טפחים", מקום שאין השכינה יורדת אליו (סוכה ה, ב).

סיפורם של בנימין זאב הרצל ומדינת היהודים הוא סיפור חנוכה. כפי שציין על עצמו בסיפור "המנורה", הרצל כמעט לא היה בקיא במסורת ובמנהגים היהודיים. כאשר נקרא לתורה ערב הקונגרס הציוני הראשון, התקשה לברך את הברכות. כמוהו כך מדינת ישראל, שנאבקה ליישב, כדברי הרצל, את החזרה ליהדות עם "הרבה דברים שלא נתנו להימחות" שנקלטו מתוך תרבויות זרות. בהיסטוריה הממשית של היהודים, "רוח החיים" שעליה כותבת אליוט, פך השמן הטהור שאינו מזוהם על-ידי השפעות הזרות ליהדות, כמעט ולא היה בנמצא – לא בימי החשמונאים ולא בימי מדינת ישראל.

ועדיין, אנחנו חוגגים אותם.

 

לקראת השלב הבא

ראוי לחגוג את ההישגים הפגומים של חנוכה משום שהם מהווים תהליך. מלכות חשמונאי הצילה את העם מתופעת ההתייוונות שהיוותה איום קיומי על העם היהודי. היא דאגה שנישאר מכוונים לתכלית הבסיסית שלנו, למטרת "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), גם אם היא לקתה בהעדר שלמות. גם אחרי חג החנוכה, אנו נשארים בחושך. ואולם, מתגלה בימי החג כי האור טמון בקרבנו וכי תכליתנו הלאומית ממשיכה להתקיים, גם בדרכים עקלקלות.

פורים, יום אחד המקביל ליום הראשון של פסח, הוא חג ההישרדות היהודית. בפסח אנו חוגגים את לידת האומה; בפורים אנו מציינים את נצחיותה. למרות כל מאמץ מצד אויבינו להשמידנו – המן הרשע בפורים, והנאצים הארורים בתור מקבילה מודרנית – אנחנו עדיין כאן.

חנוכה, לעומת זאת, מציין את היעד הסופי, "חנוכת המזבח", שנמצא תמיד בתוכנו. הוא מקביל לחג סוכות – גם במספר הימים, וגם במהות. בסוכות חוגגים את התכלית, "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים עו, ג). בחנוכה אנו חוגגים את העובדה שאותה התכלית עדיין נמצאת אתנו – גם כאשר קשה לנו להיווכח בה.

בעל ה"שפת אמת" מבאר את מהות החנוכה באור זה, ומסביר בכך מדוע אין אנו אומרים הלל בפורים כיון ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן", בעוד שבחנוכה אומרים הלל גם כשאין אנו נהנים מאוטונומיה שלטונית:

עוד בשם חנוכה שהוא על שם החינוך כי הוא הכנה וחינוך לגאולה העתידה. כי בזמן הזה קיבלו בני ישראל המלכות ממלכות יון הרשעה מה שלא הי' בכל הד' מלכיות. רק מדי מבבל. ויון ממדי. ומיון קבלו בני ישראל המלכות רק שהיה לשעה. והוא חינוך על מה שעתיד להחזיר המלכות לבני ישראל בשלימות. ולכן קבעו ההלל כדאיתא הללו עבדי ה' ולא עבדי יון. ולכך בפורים לא קבעו הלל דאכתי עבדי אחשורוש אנן אבל בחנוכה קיבלו בני ישראל המלכות כנ"ל.

בתרגום לזמנים שלנו, אפשר לומר כי פורים הוא חגה של ההישרדות היהודית בימי השואה. היינו קרובים לכליה, אבל בסופו של יום, בדרך לא דרך, העם לא הושמד. חנוכה, מנגד, הוא חג של מדינת היהודים, שגילתה כי גם בימים של העדר מושלמות, נותרנו מכוונים לתכלית. ברור שהיו אלמנטים קשים בציונות, כאלה שהתכחשו ליעד הפנימי של הלאומיות היהודית. למרות זאת, בגרעין של קיבוץ יהודים מחדש בארצנו קיים יסוד של השראת השכינה, מה שאפשר לפריחה חסרת תקדים של קיום התורה במדינת ישראל – תופעה שרק כמה שנים קודם לכן לא הייתה עולה על הדעת. כפי שכתב האדמו"ר מסלונים כבר לפני ארבעים שנה, "בוודאי שאין לכך שום הסבר טבעי, אלא שהקדוש ברוך הוא לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה".

קמה המדינה, ובה יסוד גדול של טוב המעורב בקליפה עבה של ערכים ותרבות, כפי שחזה הרצל, שאינם עולים בקנה אחד עם הייעוד היהודי. נדמה שכעת הזמן למעבר לשלב נוסף בבניינה ושכלולה

אולם, לא בכך סיימנו את מלאכתנו. קמה המדינה, ובה יסוד גדול של טוב המעורב בקליפה עבה של ערכים ותרבות, כפי שחזה הרצל, שאינם עולים בקנה אחד עם הייעוד היהודי. נדמה שכעת הזמן למעבר לשלב נוסף בבניינה ושכלולה. הרצל מתאר את ההתעוררות שהובילה ללידתה הפוליטית של ישראל: התעוררות של שנאה שגרמה לו ולבני גילו לשנות מסלול ולחזור לשורשיהם היהודיים. קשה שלא לשמוע את הדי התנועות הדרמטיות הללו בשעה הנוכחית, הן בארץ והן מחוצה לה.

בתוך גבולות ישראל, עשרות שנים של ושגשוג ושלום יחסי גרמו לרבים להאמין שישראל יכולה להיות חברה סטנדרטית למדי במשפחת העמים, ומתישהו אפילו להצטרף לאיחוד האירופי. "מדינות אירופה", כתב נדב תמיר, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בבוסטון ויועץ מדיני של הנשיא שמעון פרס, "שבעבר שפכו אחת את דם רעותה, הפנימו את סכנות הלאומנות ופנו לאיחוד ולקידום זכויות מיעוטים". "לישראל", לדבריו, "אינטרס עליון בקירבה לאירופה מסיבות ערכיות ופרקטיות. ערכית – בשיתוף ערכים מערביים, ומעשית – ככלכלה מבוססת על יצוא, שאירופה היא שותפת הסחר הגדולה שלה". חלומו של הרצל הפך למציאות עם הקמת ישראל, המדינה היהודית הראשונה מאז תקופת החשמונאים. עם זאת, בניגוד לחזונה של אליוט ללאומיות יהודית, העיצוב הפנימי שלה נשאר אירופאי; הצצה באופן שבו בית המשפט העליון מיישם את חוקי היסוד, לצד צפייה בהופעות ישראליות עכשוויות באירוויזיון, מדגים היטב את הנקודה.

בעקבות השבת השחורה שעברנו, ישראל חווה התעוררות מחדש. התפיסה העצמית שלנו כמדינה אירופית ליברלית בלב המזרח התיכון התרסקה על חומה רוויה בדם יהודי. זה לא יכול לעבוד. "חונכתי שהקיבוץ בטוח ושכל שכנינו רוצים שלום," כתב חן מענית מקיבוץ בארי בעיתון הארץ. "משהו בי נשבר". "מחנכינו והורינו לימדו אותנו שכל שכנינו הערבים רוצים לחיות אתנו בשלום וכי ישראל היא כמעט האשמה הבלעדית בקונפליקט עם הפלסטינים בשל הכיבוש. […] הפלישה של חמאס לקיבוצי העוטף, לאופקים ולשדרות, ניפצה באופן סופי את האשליה הזו בקרב רבים מאנשי השמאל בקיבוצים." "חשבנו שהקונספציה שלנו קרסה אז, ב־1973", כתבה לילך וולך באותו עיתון, "אלא ששום דבר לא הכין אותנו לקונספציות שיקרסו 50 שנה אחרי כן". "זה או אנחנו או הם", כתב יניב כהן אביעד, איש מודיעין ומחקר זה עשרים ושבע שנה, "וזה דורש מעבר מהכלה להכרעה. מוחלטת".

אולם, הלקח העמוק יותר אינו אודות אויבינו אלא על עצמנו. "אף אם יהודי הארץ החלו ללכת שבי אחרי חיי תפנוקים ומותרות", כתב הסופר הערבי-ישראלי מחמוד אבו רג'ב, "בא הפוגרום הזה והעירם משנתם ומדמיונות השווא של שלום עם החמאס. […] רוח הציונות הזאת החלה מפעמת בהם מחדש לאחר שרבים מן היהודים שכחו אותה". הסופר והעיתונאי עומר ברק פרסם כי "במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי". סקר שפרסם שמואל רוזנר בתחילת נובמבר באתר "המדד" גילה כי 19% מהציבור נעו ימינה בדעותיהם, לעומת 2% בלבד שנעו שמאלה. התנועה ימינה אינה מתבטאת בשאלות ביטחוניות ואסטרטגיות בלבד; היא מתייחסת גם, ואולי בעיקר, לשאלות של זהות ומהות – של תפיסות דתיות. חנין מג'דאלה, כותבת קבועה בעיתון הארץ, כתבה על התפכחות השמאל כי סיבות רבות "גרמו להם לשנות עמדה, לראות בבהירות את המציאות, להבין שהם יהודים, קודם כל יהודים, ולכן אין ברירה אלא לזוז ימינה". כנראה שהיא צודקת.

ביקורים רבים בבסיסי צבא, בהלוויות, בבתי אבל ובחמ"לים שונים, לצד הדיבור הפשוט עם שלל ישראלים במרחבי החברה, מעניקים תחושה שאכן מתרחש שינוי

ביקורים רבים בבסיסי צבא, בהלוויות, בבתי אבל ובחמ"לים שונים, לצד הדיבור הפשוט עם שלל ישראלים במרחבי החברה, מעניקים תחושה שאכן מתרחש שינוי. אינני נאיבי (מידי), ואני מכיר בהחלט במגבלות של ביסוס אנקדוטלי של אדם אחד וסביבתו הקרובה, כולל חומרי הקריאה המגיעים אליו. אולם, אני מרשה לעצמי לקוות שיש דברים בגו. אחד מסמלי המלחמה יהיה ללא ספק בגד הציצית שהתבקש על ידי עשרות אלפי חיילים, אולי לאחר שחייו של לוחם בלבוש אזרחי בשם גיא מדר ניצלו על-ידי ציציותיו שסייעו לחיילים צה"ל לזהות אותו כיהודי שניות לפני שירו בו. בעוד תפילות ציבוריות בצבא זכו בעבר לגינוי, סצנות מרגשות של חיילים מתפללים בתוך ומחוץ לרצועת עזה הפכו לדבר שבשגרה.

גם מחוץ לישראל נראה שעשויה להתרחש תופעה דומה – תופעה שאפשר לכנותה הרצליינית. האנטישמיות הסמויה של השמאל הליברלי באמריקה, שבמשך זמן היווה בית פוליטי טבעי עבור מרבית יהודי ארה"ב, חשופה כעת במלוא ארסיותה, ומותירה יהודים רבים חסרי בית פוליטי ומודאגים – לראשונה מזה עשורים רבים – באשר לעתיד היהודים במדינה. "במשך זמן רב אמרתי שהאנטישמיות, במיוחד בשמאל האמריקאי, אינה גרועה כפי שאנשים טענו", פרסם סם אלטמן, מנכ"ל השנה של מגזין TIME. "אני רק רוצה לציין שטעיתי לחלוטין". כולנו טעינו. סקרים שנערכו בקרב בתי חב"ד לאורכה ורוחבה של ארה"ב גילה עלייה משמעותית בנוכחות בתפילות ואירועים, לצד צמיחה דרמטית בקיום מנהגי ישראל – הדלקת נרות שבת, קריאת שמע יומית, הפרשת חלה, וענידת תכשיטים וסמלים בעלי אופי יהודי (מתוך 211 משיבים, 98% העידו על תופעת התחזקות בקיום מנהגי ישראל).[1] המפגן העצום בוושינגטון, ששילב כוחות בין כל הקבוצות היהודיות של ארה"ב – כולל מספר רב של בני היהדות החרדית, שאף הם מתעוררים למשימה הלאומית המשותפת – מעיד אף הוא על גודל השעה.

עלינו להילחם למען אותה לאומיות יהודית שבה אנו מתגאים, אותה "רוח חיה" שעליה הגנו המכבים מפני רדיפות יוון; ועלינו להאמין שישראל של אריאל זוהר יכולה להיות צודקת יותר, יהודית יותר וראויה יותר מזו של היום

לאן התעוררות זו תיקח אותנו? קשה כמובן לקבוע, אך התשובה הפשוטה ביותר היא שאין הדבר תלוי אלא בנו. כמו נס חנוכה, וכמו התעוררותם של הרצל וחבריו לפעול למען העם היהודי, כך מוטלת עלינו המשימה של עשייה בעד עמנו, קריאה לגלם את הפרק הבא בסיפור בהמשכים של הלאומיות היהודית. הפרק של החשמונאים ממשיך להעניק לנו השראה, למרות שהוא לא הסתיים בטוב. במישור האישי, גם סיפורו של הרצל, שהחליט (לפי העדות של "המנורה") לחנך את ילדיו ברוח יהודית, לא הסתיים בטוב. בעת התעוררות זו, עלינו לעשות ככל שבידינו כדי שאורה של אותה התעוררות יהודית-לאומית שאנו חווים תלך ותגבר.

***

ולאדה פטאפוב היא ניצולת הטבח שחמאס ביצע בפסטיבל נובה בשבת השחורה שעברנו. בראיון שהעניקה לדיילי מייל, היא הביעה את תדהמתה לנוכח ההתקפת חסרת התקדים: "גם כעת, אני לא מסוגלת להבין למה, זה היה רק פסטיבל מוזיקה, היה שקט ושליו, אנשים רקדו, והם באו ורצחו אנשים, חלק מהחברים שלי, ועל מה?". ובכן, חובה להבין את אויבנו, שאם לא נבין אותם כיצד נוכל להילחם בהם? כמו כן, עלינו להבין את עצמנו – עלינו לדעת על מה אנחנו נלחמים.

ארגון חמאס נלחם מלחמת דת נגד לאומיות יהודית שחיה ופועמת בעם היושב בציון. חמאס אינו לבדו בכך. מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם מזדהים אתו, גם אם הם לא תומכים בזוועות שהוא ביצע. סמל החמאס, שתי חרבות ואל-אקצא ביניהן, אומר הכל. ומה איתנו?

ברור שאין די בכך שנילחם בעד חיים שלווה ונהנתנות. עלינו להיות לא פחות נלהבים ליהדות שלנו מאשר הם נגדה; עלינו להילחם למען אותה לאומיות יהודית שבה אנו מתגאים, אותה "רוח חיה" שעליה הגנו המכבים מפני רדיפות יוון; ועלינו להאמין שישראל של אריאל זוהר יכולה להיות צודקת יותר, יהודית יותר וראויה יותר מזו של היום.

כך נהיה. ככה ננצח.

 

---

[1] https://www.chabad.org/news/article_cdo/aid/6166742/jewish/Amid-War-Terror-and-Antisemitism-Survey-Reports-Spiritual-Awakening-of-American-Jewry.htm.

תמונה: Government Press Office (Israel), CC BY-SA 3.0 , via Wikimedia Commons