מתשל"ד לתשפ"ד: שיבתה של הלאומיות

חמישים שנה עברו מה־6 באוקטובר 1973 ל־7 באוקטובר 2023, ממלחמת יום כיפור למלחמת שמחת תורה.

כיצד תסתיים מלחמת שמחת תורה? עדיין איננו יודעים. אנו נמצאים כעת בעיצומה של המערכה, הן הצבאית והן המדינית, ומתפללים בכל לב למיגור מוחץ של האויב ולתשועתם המהירה של ישראל. העניין שלי כאן הוא הזירה הפנימית, החברה הישראלית. מבחינה פנימית, עת מלחמה היא עת רצון. זהו זמן לתשובה. הסדר הרגיל מתפרק, השדים משתחררים והציבור כולו נפתח לשינוי. בעת כזאת יש לנו, לציבור, כוח להשפיע על התהליכים ולעצב אותם. אנו מסוגלים להשתנות.

מלחמה מניעה שינוי בשלוש רמות: ברמה המעשית היא משנה סטטוס־קוו ומחייבת פעולה; ברמה האישית היא מזעזעת את הלב ופותחת אותו לשינוי; וברמה הציבורית היא מחלישה עמדות מסוימות ומחזקת אחרות.

מלחמת יום כיפור שינתה את החברה הישראלית. על כך, כמדומה, יש הסכמה רחבה. המכה שקיבלה הלאומיות הציונית במלחמה זו הביאה לישראל את הזמן של הפוסט: פוסט־מודרניזם, פוסט־קולוניאליזם, פוסט־חילוניות, פוסט־לאומיות. הרבה דברים השתנו לאחר המלחמה: השמאל הציוני נעשה ציוני פחות והחלה עליית מה שכונה פוסט־ציונות. החילוניות הישראלית נעשתה פחות אידאולוגית והחלה תנועת התשובה. הציונות הדתית השתחררה מהברית עם השמאל וקמה תנועת גוש־אמונים. הרוויזיוניסטים והמזרחיים כרתו ביניהם ברית וב־77 קיבלנו את המהפך.

 

מעם למגזר

אחד השינויים הדרמטיים בחברה הישראלית, שמלחמת יום כיפור היתה במידה רבה הטריגר שלו, היה עיצוב מחודש של המושגים "חרדי" ו"ישראלי". כפי שכתב ההיסטוריון שלמה טיקוצ'ינסקי, בשנים הראשונות של המדינה, היתה דמותם של החרדים שונה. הם היו עדיין חלק מעם ישראל – אדוקים יותר בדתם אך לא מיעוט לעומתי. בשנות ה־70 קיבלה החרדיות פנים חדשות. המושג "חרדי", שזוהה עד אז עם רמה דתית, זיקה למסורת וגישה חינוכית, היה לזהות חברתית־פוליטית, "זהות לעומתית", במונחיו של הפילוסוף הפוליטי צ'רלס טיילור.

חשוב לציין שתמיד היה גרעין אידאולוגי עיקש בציבור החרדי, שכבה רבנית מצומצמת שהתאפיינה בזהות לעומתית, בתודעת מאבק בציונות החילונית, ובשפה של "אנחנו" ו"הם". אולם קבוצה זו לא היתה "הציבור החרדי" אלא שכבת ההנהגה שלו. הציבור החרדי בכללו היה בפשטות ציבור הנאמן לדרך ישראל סבא, לדרך החיים המסורתית שהכיר מאירופה, ושלא נשבה בחזון החילוני־משיחי של הציונות.

משנות ה־70 ואילך דבר זה משתנה […] החרדיות הפכה לקיום פוליטי־לעומתי, קיום המוגדר בראש ובראשונה דרך תודעת ההיבדלות משאר העם, תודעת "אנחנו" ו"הם".

עד שנות ה־70, מה שאפיין את היהודי החרדי שלא השתייך לשכבה הרבנית המצומצמת היה אדיקות בדרך החיים היהודית המסורתית, שמירת תורה ומצוות ומתן כבוד לרבנים. חרדים אלו למדו בישיבות ושמעו שיחות מאותה שכבה רבנית, אך לאחר מכן עשו שרות חלקי בצבא, עבדו בשלל עבודות המשק וגם התלבשו כמו שאר הציבור. הם סלדו מהמפא"יניקים ומהחילוניות המליטנטית שלהם, ולא אהדו במיוחד את גיבורי הציונות (זאת בשונה מבני הציונות הדתית). אך בכך לא היו שונים מקבוצות נוספות שלא השתייכו לאליטה, כמו המזרחיים והרוויזיוניסטים. בסך הכל, ניתן היה לומר שהחרדים הרגישו חלק מהעם, גם אם לא הזדהו עם המדינה ועם האליטה השלטת בה. כך נראו רוב מי שכונו חרדים ושהצביעו למפלגות החרדיות.

אולם משנות ה־70 ואילך דבר זה משתנה. החרדיות הולכת ומגבשת לכדי זהות של מיעוט, זהות לעומתית. אפשר לתאר זאת כהתרחבות בלתי פרופורציונלית של התודעה שאפיינה את השכבה הרבנית המצומצמת. כל יהודי הנאמן לרבנים ולדרך המסורתית של שמירת תורה ומצוות, שלא נלהב במיוחד מהמשיחיות הציונית, נהיה "בן תורה", כלומר, נטען במטען אידאולוגי לוחמני ולעומתי שאפיין בעבר רק את השכבה הרבנית המצומצמת.

בעידן הרב שך, שניתן לתארך את ראשיתו לאמצע שנות השבעים, כל מצביע של המפלגות החרדיות, כל אשר בשם "חרדי" יכונה, נהיה "בן תורה", והתחיל להתלבש ולנהוג בגינוני השכבה הרבנית המצומצמת. תודעה זו הביאה לצמיחת המפלגות החרדיות כפי שאנו מכירים היום, ובכלל, לפוליטיזציה מוגברת של הקיום החרדי. החרדיות נעשתה לקיום פוליטי־לעומתי, קיום המוגדר בראש ובראשונה דרך תודעת ההיבדלות משאר העם, תודעת "אנחנו" ו"הם".

 

היחלשות הלאומיות לאחר מלחמת יום כיפור

אחד הטריגרים לשינוי האופי של הציבור החרדי היה שינויים בתדמית ה"ישראלי" בחברה הציונית, שינוי שלעניינו מתבטא בתנועת התשובה החילונית. מנקודת מבט סוציולוגית, תנועת התשובה היא תופעה המתרחשת בישראליות החילונית ולא בחרדיות. המודל של תנועה זו היה אורי זוהר, שביטא תמונת עולם קוטבית שבה אין לחרדי ולישראלי אף דבר משותף. מדובר בניגודים מוחלטים של או־או. הישראלי הוא בוהמיין תל־אביבי קל דעת ורודף נשים והחרדי הוא אברך הפורש מהעולם הזה. דימויים אלו מבשילים בתל־אביב לפני שהם מחלחלים לבני־ברק.

מה שקרה באותן שנים הוא שהלאומיות נחלשה מאד בחברה החילונית. האידאלים החזקים של הציונות הישנה הלכו והתפוגגו ואתם הרגש היהודי־לאומי שפיעם בה, ואת מקומם תפסו תנועות שלום פוסט־ציוניות החולמות על "מדינת כל אזרחיה" ללא הנטל היהודי, לצד גישה חברתית־ליברלית של "חיה ותן לחיות".

במידת מה, הקוטביות הזהותית החדשה המנתקת את החרדים מהכלל ועושה אותם למיעוט לעומתי היא תוצאה של היחלשות הלאומיות בחברה הישראלית כולה. הדימוי של האברך כמו גם הדימוי של הישראלי אינם תוצר של תעמולה חרדית אלא של תהליכים פנימיים בישראל החילונית

התוצאה העממית של שינוי זה היתה שהישראליות הפסיקה להיתפס בהמון תנועת תחייה ציונית. האידאל הציוני־חילוני של "היהודי החדש" המגלם את בר־כוכבא ודוד המלך התפוגג מהרה, והישראליות התחילה להיות תרבות מתירנית וריקה. ברובד העממי, הישראלי לא נתפס עוד הצבר הגיבור, היהודי החדש המואס בחיי הגלות המדכאים והניצב זקוף גו, אלא טיפוס קליל ולא מחויב. כמובן, זה לא היה המצב בשכבה האידאולוגית של החילוניות. היא המשיכה לראות את עצמה אידאולוגיה רצינית ולא תרבות פופ שטחית. אולם התוצאה של נסיגת האליטות מהלאומיות היתה רידוד התרבות העממית.

תפיסה זו לא היתה רק המבט החרדי על הישראליות, אלא הדימוי העצמי שלה בציבור הכללי. תרבות הפופ הישראלית שהתחילה לצמוח בשנים אלו מבטאת רוח זו היטב, ותנועת התשובה היא הקוטב השני של אותו תהליך.

כלומר, במידת מה, הקוטביות הזהותית החדשה המנתקת את החרדים מהכלל ועושה אותם למיעוט לעומתי היא תוצאה של היחלשות הלאומיות בחברה הישראלית כולה. הדימוי של האברך כמו גם הדימוי של הישראלי אינם תוצר של תעמולה חרדית אלא של תהליכים פנימיים בישראל החילונית. החרדיות שמעולם לא התאפיינה באקטיביות יתר מגיבה לתנועה המתחוללת בחברה החילונית, ונצבעת מחדש בתור זהות לעומתית. אורי זוהר הוא הטריגר של עידן הרב שך, שבו מקבלת החרדיות תנופה אדירה והופכת לתנועה פוליטית סוחפת. בעלי התשובה הם המשווקים לחרדים את הדימוי החדש שלה.

מה שקורה אפוא משנות ה־70 ועד שנות האלפיים הוא התפרקות הדבק העממי. מצד אחד התרחבה מאד הזהות החרדית הלעומתית, המבדילה את עצמה מכלל ישראל. מצד שני התרחבה מאד המגמה הליברלית בישראליות, השואפת להתרחקות מהזהות היהודית.

לפי תיאור זה, שהוא כמובן סכמטי מאד, מלחמת יום כיפור היתה הטריגר לפיצול הולך ומחריף בין שמאל שנעשה יהודי פחות ופחות, לחרדים שנעשים לעומתיים יותר ויותר. בחלל שנוצר כרתו ביניהם הרוויזיוניסטים והמזרחיים ברית חדשה, והציונות הדתית הצטרפה אליהם בהמשך, והללו יצרו תווך עממי חדש.

 

התמוססות הקיטוב: שנות האלפיים עד ימינו

השנה האחרונה היתה שנה של קיטוב שלא נודע כמותו בחברה שלנו מאז שנות ה־90. אולם חשוב לשים לב שקיטוב זה לא היה המגמה של העשורים האחרונים אלא דוקא להפך. כפי שמראה הרב חיים נבון בספרו החדש "מתקרבים ורבים", שנות האלפיים, וביתר שאת העשור האחרון, מסמנים דוקא את דמדומיו של הקיטוב החברתי ששרר בישראל משנות ה־70 עד שנות ה־90. תנועת התשובה משנה לחלוטין את אופיה. המודל שלה כבר אינו אורי זוהר אלא אביתר בנאי ושולי רנד. הקצוות החדים של החילוניות ושל החרדיות מתחילים להתמוסס, וגם הציונות הדתית משנה את פניה. נוצרים יותר ויותר בריות של בין השמשות – יצורי כלאיים ממינים שונים שאינם בדיוק ציונים ואינם בדיוק חרדים, אינם בדיוק חילונים אך גם אינם בדיוק דתיים־לאומיים.

אולם אירועי השנה החולפת הוכיחו שהתמוססות זו לא עיצבה מחדש את הקווים האידאולוגיים הקשיחים שהתקבעו כאן לאחר מלחמת יום כיפור. היא התחילה מלמטה בלי שתערער את הבסיס החינוכי של הקבוצות השונות. להפך, בעשור האחרון נעשה החינוך החילוני הרבה יותר ליברלי והחינוך החרדי הרבה יותר בדלני. הקנאות החרדית רק התחזקה, וכך גם הקנאות החילונית. אצל החרדים הביטוי לכך הוא עליית "הפלג ירושלמי" ואצל החילונים הביטוי הוא המאבק ב"הדתה" לצד נסיקתו המטאורית של הליברליזם הרב־תרבותי.

שתי המגמות שהתחילו במלחמת יום כיפור – יציאת החרדים מכלל ישראל והפיכתם למגזר בעל תודעה לעומתית ויציאת החילונים מהעם היהודי והפיכתם לליברלים פוסט־לאומיים – הגיעו בשנה האחרונה לקו הסיום, זה שבו עוברים מהכלה להכרעה – המאבק האחרון שממנו רק אחד יֵצא מנצח

הקצנה אידאולוגית זו אינה עומדת בסתירה להתמוססות הסדר הישן. אדרבה, היא התוצאה שלו. התגובה הטבעית ביותר של ההנהגה לסימני ההתפרקות העולים מהשטח היא חיזוק וביצור חומות המחנה. ההקצנה החרדית היא תוצאה של חשש מהתפרקות הסדר הבדלני, כמו שמצהירים מקדמי מגמת ההקצנה עצמם. כיוצא בו, ההקצנה הליברלית היא תוצאה של חשש מ"הדתה", כלומר, מהתמוססות האידאולוגיה הפוסט־ציונית שקנתה לה שביתה משנות השבעים ואילך – האידאולוגיה של תנועות השלום למיניהן.

המאבק הציבורי שניצת סביב הרפורמה המשפטית הוא לדעתי אקורד הסיום, הצורם למדי, של הסדר הישן. הוא אינו התחלה של משהו חדש, אלא המאבק האחרון של מגמות שהגיעו לקצן. מאבק זה הביא לשיא את הפיצול שהחל במלחמת יום כיפור. הקול הליברלי הפוסט־ציוני מעולם לא נשמע חזק יותר בחברה הישראלית. העוצמה שלו הפתיעה אפילו את מוביליו. הם היו משוכנעים כי קול זה הולך ונמוג. לצד זאת, הבדלנות החרדית מעולם לא היתה בוטה יותר משהיתה בכנסת האחרונה. הזהות הלעומתית שלהם שברה בה שיאים חדשים.

בשעה אחת ביקשו החרדים לקבע את הבדלנות שלהם כהסדר קבוע, והחילוניות ניסתה להפוך את הליברליזם הפוסט־ציוני לדת הרשמית של מדינת ישראל. שתי המגמות שהתחילו במלחמת יום כיפור – יציאת החרדים מכלל ישראל והפיכתם למגזר בעל תודעה לעומתית ויציאת החילונים מהעם היהודי והפיכתם לליברלים פוסט־לאומיים – הגיעו בשנה האחרונה לקו הסיום, שבו עוברים מהכלה להכרעה – המאבק האחרון שממנו רק אחד יֵצא מנצח.

 

הטבח של שמחת תורה

והנה, ברגע אחד – שואה ושבר. בוקרו של חג שמחת תורה, כ"ב תשרי תשפ"ד, שהישראלים מכנים "השביעי באוקטובר", טרף את כל הקלפים, ועתה הכל אומרים "מה שהיה לא יהיה". אם כן, מה יהיה? האם בדומה למלחמת יום כיפור גם עתה תתעצם המגמה הפוסט־לאומית המבקשת להפוך את ישראל למדינת כל־אזרחיה? האם גם עתה תתחזק הבדלנות החרדית ותזרח מחדש בתור אלטרנטיבה לציונות החילונית החבולה?

דומה שבאותה שעה של בוקר שמחת תורה תשפ"ד התרסקו שתי האפשרויות הללו כאחת. המגמה הליברלית חטפה מכת מוות, באופן המילולי והטרגי ביותר. הבריחה מהאפיון היהודי שלנו נעשתה בלתי אפשרית. הקיום היהודי שוב מוטל לפנינו כגורל. איננו בוחרים להיות יהודים. אנו נבחרים בעל כורחנו. אפילו אם נרד מהארץ, כמו שאיימו המוחים לעשות במקרה שלא ינצחו במאבק האחרון, לא נשתחרר מהזהות היהודית. הכתם היהודי רובץ עלינו. בו בזמן נעשתה הבדלנות החרדית בלתי נסבלת מאי־פעם. לאחר מלחמת יום כיפור, הרעיון של החרדיות בתור הגדה השניה של הפוסט־ציונות החילונית קרץ מאד לחברה בישראל. החרדיות, בתור מיעוט לעומתי, היתה עיר מקלט, מקום לברוח אליו מההתפרקות של הציונות החילונית. כעת, הלעומתיות החרדית מופללת. היא הופכת לפשע, להתרחקות מעם היהודי.

באותה שעה של בוקר שמחת תורה תשפ"ד התרסקו שתי האפשרויות הללו כאחת. המגמה הליברלית חטפה מכת מוות, באופן המילולי והטרגי ביותר […] בו בזמן נעשתה הבדלנות החרדית בלתי נסבלת מאי־פעם

בשעות אלו ממש אנו ממשיכים לשמוע את השופרות הישנים, הליברליים והחרדיים, מפטירים כדאשתקד, ואפילו מגבירים את הטון. אין בכך כדי להפתיע, וודאי שאין זו סתירה לתחזית המוצעת כאן. מה הרי נותר לקברניטי הספינה לעשות מלבד לנסות להציל אותה מטביעה? אולם עלינו להקשיב לא לקולם של השופרות הישנים אלא לקולו של העם, והעם זועם: גם על החרדים וגם על הליברלים. העם מלא תסכול ואכזבה, הן מהבדלנות החרדית והן מהניכור של הליברלים כלפי הלאומיות היהודית.

מה שאנו רואים כעת הוא שיבה אל הלאומיות היהודית, ואחת ההשלכות המרתקות ביותר של התהליך הוא שהברית בין הרוויזיוניסטים והמזרחיים – "הליכוד", התווך העממי שנוצר בעקבות הקיטוב לאחר מלחמת יום כיפור – הולכת ומתפוגגת. לא שהרוויזיוניסטים והמזרחיים נעשים זרים זה לזה, אלא שכבר אין דבר המבדיל אותם מכל השאר והמלכד אותם בנפרד. בסדר החדש המתחיל להתגבש, נודדת העממיות למכנה המשותף הישן שלה, ושוב כוללת בתוכה את כל אשר בשם ישראל יכונה – את החרדים, את השמאל (הלאומי) ואפילו את יהדות התפוצות ההולכת ומתבוללת.

כמובן, איש אינו יודע מה יהיה, ובמידה רבה תלוי הדבר בנו ובמעשינו. אולם דומני כי ניתן להעריך בזהירות שההיסטוריה אינה עומדת לחזור על עצמה. אנחנו נמצאים בסופו של הסדר הישן ולא בסיבוב נוסף שלו. המגמה המסתמנת כעת היא של התכנסות, התחזקות מחודשת של הדבק העממי הישן, שגם החרדים וגם אלו שאינם מרגישים חלק מסיפור גדול אחד.

התכנסות זו אינה תהליך חילון (שילוב של החרדים בישראליות החילונית הישנה) וגם לא תנועת תשובה חדשה (שילוב של החילונים בחרדיות הלעומתית הישנה). היא התפרקות הזהויות הישנות, ביטול הדיכוטומיה "ישראלי־חרדי". החרדים לא יוכלו "להשתלב בישראליות", כי לא תהיה עוד ישראליות להשתלב בה. והחילונים לא יוכלו "לחזור בתשובה" כי לא תהיה עוד חרדיות לברוח אליה. הללו והללו ימצאו שוב שהם פשוט עם אחד, שחלקו ארוג יותר במסורת היהודית הישנה וחלקו פחות, ושמתקוטט בינו לבין עצמו על דרך החיים הנכונה.

Photo by Cole Keister on Unsplash