"בוודאי מצוה רבה ללמדן": חיבור לתורה בחינוך הבנות

במאמרים האחרונים שפורסמו על במה זו על לימוד תורה לנשים התמקדו הכותבות בפתיחת ארון הספרים היהודי לרווחה בפני מי שחשקה נפשן בכך. בדברי להלן אבקש לעסוק ברובד החינוכי הכללי – לימוד תורה במוסדות החינוך לבנות. האופן שמקצועות קודש נלמדים בבית יעקב מקשה על התלמידות לפתח חיבור אישי לתורה, וכך מאבד הלימוד הממוסד לבנות את התכלית שהועידו לו גדולי הדורות הקודמים.

לימוד התורה בסמינרים, פרי העשורים האחרונים, אימץ את הגישה המודרנית של מערכת החינוך. הבנות נדרשות לשנן טקסטים, מפרשים ואגדות חז״ל, כפי שנמסרו מפי המורה.

השיטה המעודדת שינון וחזרה בלבד בהכרח מגבילה עד מבטלת לחלוטין את מרחב היצירה האישי. הלימוד הישיבתי מעודד חידוש ויצירה; צורת הלימוד בסמינר מכבה אותם

בשיטת הלימוד הישיבתית נסוב הציר המרכזי של הלימוד סביב הלימוד בחברותות. תפקידו של המגיד שיעור הוא משני ונועד להרחיב ולפתח את מה שכבר רכשו התלמידים בעצמם. כפועל יוצא, התלמידים מכוונים ליצור, לחדש, להעמיק, להרהר ואף לערער. בשונה מכך, השיטה בסמינרים מעודדת שינון וחזרה בלבד, והיא מגבילה עד מבטלת לחלוטין את מרחב היצירה האישי. הלימוד הישיבתי מעודד חידוש ויצירה, ואילו צורת הלימוד בסמינר מכבה אותם.

כפי שאראה להלן, לימוד התורה הונהג בסמינרים כדי לחבר את בנות ישראל לתורה וליהדות. שיטת הלימוד בסמינר לא דמתה ללימוד המסורתי, אולי כדי לייצר הבחנה מלימוד התורה השמור לגברים. אולם בפועל שיטה זו מרחיקה את התלמידות מכל חידוש ויצירה וחדוות לימוד, וכך מרבית בוגרות הסמינרים אינן מרגישות חיבור משמעותי לתורה.

 

לעומתיות או בקשה לכנות?

במאמר ״יפה כלבנה״ עמדה חנה שפיגל על הסוגיה הכואבת של מאבקי הכוח המאיימים לחדור למרחב הסטרילי של לימוד התורה. התורה היא אכן אבן שואבת לכל, וחלילה לנו מלהאשים אותה בפטריארכליות או בכל גישה פטרנליסטית אחרת.

אף שאני מסכימה עם נקודת הכאב המרכזית, התקשיתי לקבל את דבריה של הכותבת ש״בלימוד תורה כן אין לעומתיות וגם אין חיקוי – הוא לימוד תורה לשם לימוד תורה״. משפט זה מתעלם מכך שהבנות אינן מחונכות ללמוד תורה לשמה ושצורת הלימוד המקובלת בבית יעקב אינה מאפשרת את החיבור הפשוט והבלתי אמצעי שעליו מדברת הכותבת בהמשך. אם אומר שכדי לקדם צורת לימוד כזו יש ללמוד מהשיטה המקובלת בישיבות, יתכן שאואשם בלעומתיות ובחיקוי. ההשוואה בין לימוד תורה גברי ללימוד תורה נשי אינה חוטאת בהכרח בלעומתיות. מטרת ההשוואה היא לעורר את נחיצותו של החיבור ללימוד, גם עבור בנות בית יעקב.

שיטת הלימוד המודרנית פוגעת בחיבור האישי של התלמיד למקצוע. במקצועות התורה, הבונים את קומתן הרוחנית של בנותינו, היא מחוללת נזקים גדולים

לימוד התורה בבית יעקב נעשה בשיטת ההוראה שאימצה מערכת החינוך המודרנית, שבה תפקידו של המורה לארגן את הידע ולתווך אותו לתלמיד בצורה מובנית. בגישה המונטסורית, לעומת זאת, התלמיד הוא המנחה את הלמידה, ותפקידו של המורה הוא להדריך ולשכלל את הידיעות שהתלמיד רכש בעצמו. בבסיס השיטה נמצאת האמונה שלכל אדם יש רצון טבעי ללמוד ולהתפתח, ושלמידה עצמאית מעודדת סקרנות וחיבור לידע הנרכש. אותה סקרנות לידע מטופחת בלימוד החברותות הנהוג בישיבות. היא חסרה במוסדות בית יעקב, כמו גם בכל מסגרת חינוך מודרנית אחרת.

שיטת הלימוד המודרנית פוגעת בחיבור האישי של התלמיד למקצוע. במקצועות התורה, הבונים את קומתן הרוחנית של בנותינו, היא מחוללת נזקים גדולים.

 

מהי מטרת לימוד התורה בחינוך הבנות?

כאמור, הגב' שפיגל מתנגדת למגמות של לימוד תורה אינטנסיבי לנשים בטענה שהלימוד צריך להיות "לימוד תורה לשם לימוד תורה" ועל כן אין מקום לבקר אף סגנון של לימוד. אולם בלימוד תורה לנשים קביעה זו אינה לגמרי מדויקת. במידה רבה, לימוד התורה בבית יעקב אינו תכלית לעצמו, ומטרתו לחזק באופן כללי את החיבור של התלמידות לתורה ולמצוות.

למרבה הצער, נראה שכיום משקיעים מוסדות החינוך בקשר של הבת אל משוואות דיפרנציאליות. המשקל שניתן לשיעורי נביא בבית יעקב אינו שווה ערך למשקל הניתן ללימודי שבעת הבניינים על הדקויות של גזרת פ״י

כך מתייחס החפץ חיים ללימוד תורה לנשים ברשת בית יעקב המתהווה:

אבל כעת, בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצוה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל… כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח״ו.[1]

מדבריו של החפץ חיים אפשר להסיק שלימוד תורה לנשים במוסדות בית יעקב נועד לבסס את קומתן הרוחנית של התלמידות והוא אינו "לימוד תורה לשם לימוד תורה".

לפיכך, השאלה שאמורה להישאל עוד קודם לדיון האם לימוד התורה מספק נשים פרטיות שחשקה נפשן בתורה (כפי שדנות ביניהן אורית ג'ושוע וחנה שפיגל) היא, האם מתכונת הלימוד המקובלת בבית יעקב אכן מספקת את אותו עוגן רוחני שאליו כיוון החפץ חיים? האם הלימוד בבית יעקב מבטיח חיבור שורשי ועמוק שיימשך גם אחרי שנות הסמינר?

למרבה הצער, נראה שכיום משקיעים מוסדות החינוך בקשר של הבת למשוואות דיפרנציאליות. המשקל שניתן לשיעורי נביא בבית יעקב אינו שווה ערך למשקל הניתן ללימודי שבעת הבניינים על הדקויות של גזרת פ״י. לא דומה מרחב היצירה המזמין בשיעורי ספרות לשיעור על אודות עבודת כהן גדול. בכל תחומי הדעת מגויסות מתודות דידקטיות מבריקות כדי לשמר את העניין והקשב של התלמידות, אך כמעט לא בשיעורי תורה. אם מטרת הלימודים התורניים בבית יעקב היא לשמור על הקשר של הבת לתורה ולאמונה, כפי שכותב החפץ חיים, הרי שמוסדות החינוך שלנו מתרשלים בכך.

מערכת החינוך החרדית מטפחת את העוגן הרוחני של הבנות בשנים שהן זוכות בלאו הכי למעטפת חמה של יידישקייט. אחרי שנות הסמינר אותו עוגן צולל במצולות

לצערנו, הנזק אינו מצטמצם לעניין הפוחת בשיעורי תורה במסגרת בית יעקב. הטון החדגוני המאפיין שיעורי קודש משפיע על המוטיבציה לרכוש ידע תורני מעמיק גם אחרי שנות הסמינר. הבנות שלא חוו התנצחות בסוגיה הלכתית כמו גם עונג בקריאת סוד של המהר״ל, אינן חשופות לעונג ולהתרגשות שבלימוד תורה מעמיק ומחדש. מי שלא חוותה את אותו העונג תתקשה לערוג אליו, כפי שהתבטא הרב קוק: ״כדי להוריד את העולם הרוחני אליו, צריך שירגיש שהוא חסר לו.״[2] כשאין הרגשה של חסר, אין הכלי יכול להתמלא.

מערכת החינוך החרדית מטפחת את העוגן הרוחני של הבנות בשנים שהן זוכות בלאו הכי למעטפת חמה של יידישקייט. אחרי שנות הסמינר אותו עוגן צולל במצולות. באופן הזה נוצר פיצול מכאיב בין אורחות חייה של האשה החרדית לבין המרחב הרוחני־תורני של לימוד תורה, אף שלמעשה הם כרוכים זה בזה. לאשה מן השורה קל בהרבה להתפתח באפיקים חילוניים מאשר באפיקים תורניים, ובכך מופר האיזון הרצוי שבין קודש לחול.

 

חדוות היצירה וחשיבות החיבור האישי

זכורה לי מרצה בחוג לתושב״ע, שקבלה על האופן שמועברים שיעורי תורה בבית יעקב: ״במקום לחבר את הבנות למקורות שהם השראה ודרך חיים כמו סיפורן של הנביאות, אני מוצאת שבתי משננת את סדר הקרבנות בלי להבין דבר מלימודה.״ ראוי לציין שאף שהחוויה הרוחנית והאינטלקטואלית בשיעורי תורה חסרה, אין להקל ראש בידע העיוני הנרחב של בוגרות בית יעקב. הן מסמלות את ההבטחה לשימור המורשת והעברתה מדור לדור בידי נשים צדקניות וידעניות. עם זאת, כדי שמורשת זו תהיה חיה ופועמת, חובה שיהיה בה גם אלמנט של חיבור אישי.

על מקומה של חדוות היצירה ביצירת חיבור אישי אפשר ללמוד מדברי האדמו״ר מסוכטשוב בהקדמה לספרו ״אגלי טל״:

שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות… ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה – להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.

לדבריו, החיבור ללימוד התורה עובר דרך החוויה המענגת שניתן להשיג באמצעות יצירה וחידוש. חוויה זו כורכת בין הלומד לתלמודו ועושה את הלימוד למקור של חידוש והתחדשות לנפש הצמאה לדבר ה׳. בשל חשיבותו של החיבור האישי ללימוד התורה, הדרישה להתענג בלימוד אמורה להיבחן בפריזמה מהותנית ולא דידקטית. על נפלאות החיבור האישי לא חייבים ללמוד דוקא ממריה מונטסורי, אפשר לכנס את המבט פנימה אל שיטת הלימוד הישיבתית ולראות את הקבלות המרשימות שהיא מפיקה דורות על גבי דורות.

אם אכן הלימוד אמור לשמש עוגן רוחני לבנות כדברי החפץ חיים, נקל להבין שאם הוא אינו עושה זאת הוא אינו ממלא את מטרתו. הלמידה המתווכת וצמצום מרחב היצירה מקשים על החיבור הכן והחשוף שאנו מבקשים. הם מקטינים את הסיכוי שדברי התורה יהיו ״נבלעין״ בדמן של הבנות

אם אכן הלימוד אמור לשמש עוגן רוחני לבנות כדברי החפץ חיים, נקל להבין שאם הוא אינו עושה זאת הוא אינו ממלא את מטרתו. הלמידה המתווכת וצמצום מרחב היצירה מקשים על החיבור הכן והחשוף שאנו מבקשים. הם מקטינים את הסיכוי שדברי התורה יהיו ״נבלעין״ בדמן של הבנות, וכך מוחמצת מטרת הלימוד. וגם אם בלימוד תורה לגברים אפשר לקבל את דברי "קצת בני אדם" שעמם מתווכח ה"אגלי טל", בלימוד תורה לנשים העיקר הוא החיבור האישי.

לרוב, שיעורי תורה בסמינרים אינם מעוררים עונג ותשוקה בלומדות הצעירות. הן רואות בלימודי קודש חובה אקדמית יותר מחובה דתית־קיומית. אם הבנות לא טעמו את טעמו הערב של הלימוד, לא ניתן לתבוע אותן על כך שהן מפתחות תאבון גדול יותר לכתבי עמוס עוז מלדברי המהר"ל.

איני קוראת לאימוץ שיטת לימוד ישיבתית במוסדות בית יעקב. אולם חשוב לי לעורר בדבר האיכויות שמביא לימוד תורה ישיבתי. הלומד במסגרת ישיבתית קונה לא רק את החן והחדוה שבלימוד, כי אם גם מתודות וכלים שיאפשרו לו להתפתח בלימודו מחוץ למסגרת הישיבתית. לא כך אצל בוגרות בית יעקב שלא טעמו במסגרות פורמליות את המתיקות של לימוד תורה. הלמידה המתווכת אינה מקנה להן כלים להתפתחות עצמאית בלימוד וממילא הסיכוי שתשאפנה לכך אחרי שנות הסמינר קטן.

לסיום, אצטט את דבר האור החיים על הפסוק ״ושמחת בכל הטוב״:

ואם היו בני האדם יודעים ומרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

אותה מתיקות כאמור מבטיחה את היטמעות דברי התורה בנפשן של הלומדות, וחברה הרואה ערך עליון בבניין קומתן הרוחנית של בנותיה, אל לה להקל ראש בדבר. עלינו לאפשר מרחב למידה מזמין שיעורר בבנות את החיבור שאנו חפצים בו. יתכן שהשינוי הזה יהיה קטן אך מהותי ויתכן שהוא ידרוש שינוי תפיסה ותעדוף שונה של ערכים חברתיים. כך או כך עלינו לזכור כי ״מתיקות וערבות שבתורה״ אינן פריווילגיה אלא הכרח בחברה המאמינה שהתורה היא מקור חיים.

 

---

[1] חפץ חיים, לקוטי הלכות, סוטה פרק ג.

[2] הרב קוק, אורות התורה יא, ד.