צריך עיון > סדר שני > לשמור על אי-השתלבות

לשמור על אי-השתלבות

לאחרונה קוראים קולות רבים להשתלבות של החברה החרדית בחיי המדינה ורואים בהימנעות מכך אי נטילת אחריות. קריאות אלו מציגות את ההשקפה החרדית באור שגוי ומעוות, והן מחמיצות את חשיבותה הקריטית של החריגות החרדית לאקלים החברתי. החברה החרדית תוכל לתרום לקיום האזרחי רק אם עקרון ההתבדלות שלה ימשיך להישמר.

ו' אדר תשפ"א

בתקופה האחרונה עולה תביעה מהציבור החרדי לגלות אחריות כלפי כלל החברה, ולצאת מהעיסוק הבלבדי באינטרס הפנים-חרדי המאפיין את המגזר. בבמה זו התפרסמו בחודשים האחרונים מספר מאמרים בעלי מסר אחד: החרדים אינם לוקחים אחריות על כלל החברה ומצב זה ראוי לו לעבור מן העולם.

הציבור החרדי, טוענים המבקרים, פטר את עצמו מאחריות על הכלל, צורכי הקולקטיב אינם מעניינים אותו, והוא אינו עוסק בהם. תחום אחריותו מוגבל באופן בלעדי לשימור הקהילה. טיעון זה נע בין השקפה קנטרנית הרואה בהתנהגות זו אנוכיות צרה: "אכפת להם רק מעצמם", לבין תפיסה המכירה בכך שהתעלמות זו נגזרת מתוך שיקולים ערכיים, דוגמת החשש מחדירת התרבות המערבית ורעיונות ליברליים אל תוך הקהילה. אלו כמו אלו מסכימים כי הציבור החרדי אינו רואה את עצמו אחראי לצורכי הכלל.

הדיכוטומיה שמתארים המבקרים בין שימור הקהילה לבין האחריות הלאומית, היא שגיאה חמורה בתפיסת עולמה של החרדיות. עבור העולם החרדי, שימור הקהילה אינו עניין פנים-חרדי, אלא שמירת הגרעין שבקיומו תלוי קיום העם כולו

מסרים אלו חוטאים לדעתי בתפיסת האידאולוגיה החרדית. המבקרים מתארים מצג שגוי שבנקודת זמן היסטורית של שעת חירום שלאחר חורבן יהדות אירופה עמדה החברה החרדית לפני בחירה בין אינטרס שימור הקהילה לבין אחריות כלל-לאומית, והיא בחרה בראשונה. טענתי היא שהצגה זו של הגישה החרדית שגויה לחלוטין.

 

החרדיות – דאגה לכלל ישראל

מדברי המבקרים מצטייר שהאתוס החרדי דוגל בהתעלמות מצורכי כלל ישראל בשל דאגה לשימור הקהילה. בשיעור שמסר הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות ישראל", לאחר החלטת האדמו"ר מוויז'ניץ לפתוח את מוסדות הלימוד בעיצומו של הגל השלישי, הוא הציג את גישת החרדיות "לקיחת האחריות הגדולה ביותר על התחום הקטן ביותר". הרבנים החרדים, כך אמר, שומרים מכל משמר על השלמות הרוחנית של קהילתם, ואין להציגם כמנהיגים חסרי אחריות, כפי שנעשה בכלי התקשורת החילוניים. אולם, אמר, השגיאה שלהם היא שהם לוקחים אחריות אך ורק על הקהילה שלהם, ומזניחים את כלל ישראל.

בדומה לכך, במאמר בשם "ממגזר לעם" שהתפרסם בכתב העת "השילוח", כתב הרב יהושע פפר, מייסדה ועורכה הראשי של במה זו, כי "אחד המאפיינים החשובים ביותר של החברה החרדית" הוא ש"אחריותו של ציבור זה היא בראש ובראשונה פנים קהילתית ולא כלל לאומית". שם המאמר משמש פרפרזה לשם ספרו של דוד בן גוריון משנת 1933 "ממעמד לעם", והוא מתכתב עם קריאתו של האחרון לנטישת הסקטוריאליות לטובת הכלל כולו, ליציאה מאתוס מגזרי לאתוס לאומי.

במאמר אחר שעסק בפרידה מהרב יונתן זקס והתפרסם ב"צריך עיון" נוגע הרב פפר שוב בנקודה זו:

שנים רבות התנזרה החברה החרדית מנטילת אחריות במובן היהודי הרחב. החשש המוצדק מחדירת התרבות החילונית ורעיונות הליברליזם לתוך כרם ישראל, לצד המתח עם התנועה הציונית שהגדירה מחדש את מהות היהדות, צמצמה את גבולות האחריות – למעט תופעות יוצאות מן הכלל – לדאגה לקהילה פנימה.

אלא שהדיכוטומיה שמתארים המבקרים בין שימור הקהילה לבין האחריות הלאומית, היא שגיאה חמורה בתפיסת עולמה של החרדיות. עבור העולם החרדי, שימור הקהילה אינו עניין פנים-חרדי, אלא שמירת הגרעין שבקיומו תלוי קיום העם כולו. תיאור ההתנגשות בין טובת הקהילה לטובת העם כקונפליקט ערכי הכופה תעדוף אחת על פני זולתה, אינו משקף נכונה את העמדה החרדית. לדידה של החרדיות, האחריות הלאומית היא הגוזרת עליה התכנסות זו. באותו צומת היסטורי לא פטרה עצמה החברה החרדית מאחריות, אלא בחרה באחריות.

הנכונות של היהדות החרדית לשלם מחירים אלו נובעת מהכרה שהמשימה העומדת בפניה אינה קיומו של בית מדרש זה או רשת מוסדות אחרת, אלא קיום היהדות כולה – שימורה של מסורת בת אלפי שנים, שהיא נושאת על כתפיה

התכנסותה של החברה החרדית לשם שימור הקהילה וחינוך הדור הבא, הרי היא מתוך תודעת האחריות והערבות להמשכיותו של העם היהודי ולקיומו הרוחני. הנסיבות ההיסטוריות הובילו לכך שהאופן היחיד להבטיח זאת הוא יצירת גרעין מתבדל שאורח חייו כרוך בהתנזרות מנשיאה בעול שאר צורכי הכלל, שאלו אפשר שייעשו על ידי אחרים. אולם בהיפוך גמור מטענות הביקורת, תפיסת האחריות היא הכוח המניע של ההתנזרות החרדית.

כשנטלה על עצמה החברה החרדית תפקיד זה, תוך כדי עיצוב אורח חיים כוללני, הקריבה את עצמה במידה לא מועטה, יש לומר, לטובת הכלל כולו. בחירה מדעת בחיי רווחה מינימליים – נגזרת של הטלת עול הפרנסה על האישה בלבד, בלוויית השלכות נוספות ממציאות לא טבעית זו – היא רק אחד מהמחירים כבדי המשקל שמשלמת החברה החרדית על בחירתה. הנכונות של היהדות החרדית לשלם מחירים אלו נובעת מהכרה שהמשימה העומדת בפניה אינה קיומו של בית מדרש זה או רשת מוסדות אחרת, אלא קיום היהדות כולה – שימורה של מסורת בת אלפי שנים, שהיא נושאת על כתפיה. לשם כך היא מוכנה לספוג את העלבונות שמטיחים בה ואת הקשיים העצומים הכרוכים בהחזקת קהילות סגורות.

ההבחנה בין שימור הקהילה לבין האחריות לכלל ישראל, לפיכך, טועה ומטעה, שכן היא מעמידה את נקודת המחלוקת על שאלת הדאגה לכלל תמורת ויתור על חוסן הקהילה, מה שהביא את המבקרים לשאלה אם מחיריה של התנזרות זו כיום עולים על הצדקותיה. נקודת מוצא זאת, כאמור, שגויה.

הנה אנקדוטה: לשאלת השירות הצבאי ענה פעם מישהו כי אכן אין מתגייסים חרדים רבים, אבל יש יותר חרדים בצבא מאשר לא חרדים בישיבות. תשובה זו, הנראית למראית עין דחייה בקש, מכילה בעיני מידת עומק: החרדים נושאים בתחום אחריות אחד לבדם, לא עבור עצמם בלבד, אלא עבור העם היהודי כולו, תוך השתתפות חלקית בתחומי אחריות אחרים.

אין אני בא להסיר כל מקום לחשבון נפש. המבקרים מעלים נקודות חשובות שראוי לתת עליהן את הדעת. גישה זו הביאה עמה תופעות לוואי שחובה עלינו להיות ערניים להן. אסור שנסתתר מאחורי האחריות הרוחנית שאנו נוטלים על עצמנו על מנת להפטר מאחריות גם בחלקים אחרים. עלינו לשאול את עצמנו ביושר האם קיימת בתודעה שלנו תפיסה של אחריות אזרחית, שאנו נמנעים ממנה באונס, או שמא שכחנו אותה לחלוטין. אמנם, ביקורת זו אסור לה שתביא לתמונה מוטעית של השקפת העולם החרדית.

 

מה המחיר של מעורבות במדינה?

בעקבות הביקורת על ההתכנסות החרדית עולה קריאה בניסוחים שונים ל"מעורבות הולכת וגוברת של החרדים במוסדות המדינה". אליהו לוי, עורך בכתב העת "צריך עיון", פרסם לפני מספר חודשים מאמר בשם "הדרך על המדינה", הפותח במילים:

אחת המסקנות שיש לגזור ממשבר היחסים בין החברה החרדית ובין המדינה, שעלה במלוא חומרתו בתקופת הקורונה, היא שהחרדים חייבים להשתלב במדינה. הקורונה חשפה הן את הקטסטרופה בכך שקבוצת אוכלוסיה כה גדולה מתנהלת באופן עצמאי, והן את הצורך הפנימי של החברה החרדית במשילות אזרחית.

דברים דומים כותב גם ישראל וינגולד במאמרו "חייבים לגלות אחריות": "צו השעה הוא מעורבות הולכת וגוברת של החרדים במוסדות המדינה." בסוף דבריו הוא מעלה תקווה שהציבור החרדי כולו יאמץ את דרכם של החרדים העובדים:

החרדים העובדים הם הנענים לצו השעה, לשאת יחד בעול עם כלל החברה הישראלית וליצור תקווה לעתיד טוב יותר, מתוך אחריות הן כלפי החברה הישראלית כולה והן כלפי הישיבות ועולם התורה כולו. קיומה של מדינת ישראל, על תושביה החרדים והלא-חרדים כאחד, תלוי בכך שהציבור החרדי כולו ישא בנטל עם אחיו, ויוכיח כי החברה החרדית יכולה לתרום תרומה משמעותית גם לשגשוגה האזרחי של המדינה.

כנגד אלו השואפים לראות מעורבות גוברת והולכת של כלל החברה החרדית בחיי המדינה, ארצה להעלות נקודה חשובה בפני עצמה.

שאיפה להחלת מעורבות בחיי המדינה על כלל הציבור החרדי, פירושה מחיקת הזהות החרדית המתבדלת והעלמת החרדיות מן החברה. אפשר שזהו החזון ששואפים אליו המבקרים, אלא שעליהם להבין כי חברה חרדית מעורבת תיתכן רק לצדה של חברה חרדית מתבדלת

מעורבות החרדים במוסדות המדינה כרוכה במעורבות תרבותית בעלת השלכות נרחבות, כפי שמתאר ד"ר חיים זיכרמן, חרדי משתלב בעצמו, במאמר אחר שהתפרסם ב"צריך עיון":

בשונה מבעלי הבתים של הדור הראשון לחרדיות הישראלית, הרי שכיום, ההשתלבות במעגל ה"קריירה" כוללת לא רק היבטים תעסוקתיים, אלא אף היבטים תרבותיים נרחבים. העובדים בחברות היי-טק או במשרדי רואי חשבון נחשפים לעמיתיהם לעבודה, מבלים ביחד ימי גיבוש וחופשות, ונדרשים לדבר בשפה התרבותית-חילונית, אשר היא חלק מההווי הארגוני.

במילים אחרות, שאיפה להחלת מעורבות בחיי המדינה על כלל הציבור החרדי, פירושה מחיקת הזהות החרדית המתבדלת והעלמת החרדיות מן החברה. אפשר שבעיני המבקרים זהו החזון שהם רוצים לממש, אלא שעליהם להבין כי חברה חרדית מעורבת תיתכן רק לצדה של חברה חרדית מתבדלת.

חריגותה של החרדיות, תגובת הנגד שלה לליברליזם הפרוגרסיבי וסלידתה המופגנת מהתרבות המערבית, משמשות 'מצפן' בעל חשיבות מכרעת לזהותה של החברה הישראלית בכלל, ותנאי הכרחי לקיומן של חברות מתונות יותר, כחברת החרדים המשתלבים. הדיבורים על השתלבות נתמכים במודל העומד לנגד עיני המבקרים, מודל שהתפתח מתוך החברה החרדית של בוגרי ישיבות שבשלב מאוחר פנו למעורבות. אולם, ללא החרדיות הישנה, הסגורה והמתבדלת, לא היה קיום גם לרעיון של "חרדיות משתלבת". לעת עתה אין לפנינו מודל אחר של חרדיות. הקריאה אפוא למעורבותה של החברה החרדית כולה, אין לה קיום.

חרדיות מעורבת תיתכן רק לצד חרדיות אדוקה ושמרנית וכהסתעפות שלה. שילוב דו-תרבותי זה לא יתקיים מעצמו. עליו לצמוח מתוך בסיס אידאולוגי חרדי מובהק, ולהתפתח לצדה של חברה חרדית מובהקת.

 

עתידה של החרדיות החדשה

יש בדברים אלו הערה רבת חשיבות בנוגע לשאלת עתידה של ה"חרדיות החדשה", כפי שרגילים לכנותה. שתי אפשרויות עומדות לפני החרדיות החדשה: א. יצירה של תת-קבוצה חרדית מובהקת משלבת לצד קבוצת "פך השמן הטהור"; ב. 'גשר' לעולם הלא-חרדי, יציאה בשלבים במהלך בין-דורי מהחרדיות ואולי אפילו מהדת בכלל. העיתונאי ד"ר אבישי בן-חיים ניסח יפה דילמה זו: "האם יתכן דבר כזה 'נכד חרדי חדש', או שאם הסבא חרדי חדש, הנכד ברוב מכריע של המקרים כבר ילמד בחינוך דתי-לאומי, ואף מעבר לכך?"[1] בן חיים מתעניין במגמה; אני סבור שיש לתת את הדעת מה עלינו לעשות כדי שהתוצאה תהיה אפשרות א'.

בשורות הקודמות עמדנו על כך שהדרך לחרדיות חדשה עוברת רק דרך הישנה ולצדה. על מנת לשמר את מרקם השילוב הנכון, הבסיס חייב להיות חרדי מובהק. כיון שכך, אל לה לחרדיות החדשה לבודד את עצמה מהחרדיות הישנה, לא פוליטית ולא חברתית. הישרדותה הדתית והזהותית תלויה במידת קרבתה לחברה הישנה, וביכולתה לראות את עצמה חלק בלתי נפרד ממנה. השניות הזהותית לא תשרוד. השעטנז ההווייתי הזה ייפרם אחר דור או שניים – אם לטובת התחרדות אם לחילון.

אתגר הזהות שאתו מתמודדת החרדיות החדשה מביא קולות מסוימים לאידאליזציה של השילוב, להעמדת 'משנה ערכית' מול האידאל החרדי הקלאסי. במסגרת חודש שהקדיש כתב העת "צריך עיון" לדיון בשאלת עתידה של החרדיות החדשה, כתב עו"ד יחזקאל רוזנבלום, מראשי תנועת "טוב" ופעיל חברתי ותיק מחוגי החרדים החדשים: "חשוב להכיר בכך שהאתוס המכונן של החברה החרדית אינו מתאים לחיים של השתלבות חיובית במדינה. האתוס של החרדיות בארץ הוא התבדלות עוינת מהמדינה, וחיים על פי סדר יום עצמאי ושונה לחלוטין מכל מה שקורה בסביבה." הוא מסיק מכך שעל החרדים החדשים לבנות לעצמם אתוס חדש, שיבדיל אותם מהחרדיות הישנה, ויראה בעין יפה את ההשתלבות במדינה: "חובתנו, למען עתידנו ועתיד העם היהודי, לחנך את צאצאינו לכך שעבודה והשתלבות אינן סותרות חיי תורה ויראת שמים."

אל לה לחרדיות החדשה לבודד את עצמה מהחרדיות הישנה, לא פוליטית ולא חברתית. הישרדותה הדתית והזהותית תלויה במידת קרבתה לחברה הישנה, וביכולתה לראות את עצמה חלק בלתי נפרד ממנה

בעיני זוהי טעות – טעות העלולה לעלות לחרדיות החדשה בעצם קיומה. אין לה להניף דגל חדש, להציב 'שיטה' אחרת. טובתה ועתידה של החרדיות החדשה תלויים באיחודה עם החברה החרדית הקלאסית. יש לשמור על "השתלבות מתבדלת", ולשמש שגרירים המקדשים שם שמים בתוך החברה הישראלית-מערבית. קיימים כבר היום לא מעטים כאלה, ויש לראות בהם מודל.

הניסיון לצעוד אל שילוב 'תרבותי' הוא לעתים תוצר של נחיתות או של השלכת חוויה שלילית אישית מהעולם חרדי. יש להימנע מלתת לתחושות אלו להוביל את השיח ולעמוד בראש מהלך חברתי כה משמעותי זה. יש לאמץ זקיפות קומה דתית, השתלבות תעסוקתית והתבדלות תרבותית עד כמה שזו תיתכן, בתור חלק אינטגרלי מהחברה החרדית.

את הפתרון המעשי לכך אני רואה בהקמת "כוללים" לחרדים עובדים. יצירת "בתי מדרש" שבו ילמד אחוז קטן של אברכים לצד קבוצה גדולה של חרדים עובדים. יש להקדיש מחשבה כיצד תיראה הפלטפורמה המדויקת, שתתאפיין ביצירת תכניות לימוד מגוונות, ביצירתיות ומקוריות, ובמצוינות מקסימלית. דרך זו תצמיח קבוצה חרדית עובדת אשר תהיה חלק אורגני מהחברה החרדית, ותשמש חלופה ראויה עבור אלו שנכון להם לצאת לעולם המעשה, דבר נצרך בהחלט בשל הגידול והגיוון בחברה החרדית. מציאות זו תביא לקשר בריא ואיכותי על בסיס לימודי בין חרדים עובדים לבין אברכי כולל, ולהסרת הניכור והדחייה המתקיימים לעתים בין שתי הקבוצות. מודל זה, אם ייושם נכון, יביא טובה ותועלת לשתי הקבוצות.

חיים זיכרמן, במאמרו שהוזכר לעיל, התייחס למערכת היחסים בין שתי קבוצות אלו. בדבריו הוא מתאר היבט אחד של התועלת העשויה לצמוח לשתי הקבוצות מאחווה זו:

תסריט זה, האופטימי ביותר, צופה שחברת הלומדים תטפח את הקשר עם חברת העובדים, בהבנה שהזנה הדדית עשויה לתרום לשתי הקבוצות. הזנה זו עשויה להיות מושתתת על בסיס כלכלי: ככל שתתעבה חברת העובדים, יהיה קל יותר להחזיק את חברת הלומדים ולתמוך בה כלכלית. התרומות לאברכי הכוללים יוכלו להתבסס על חרדים בני הארץ, ולאו דווקא על נדיבים מחו"ל. מודל "יששכר וזבולון" בין חברת הלומדים לחברת העובדים יביא תועלת לשני הצדדים. הוא יקל את המצוקה של חברת הלומדים מחד גיסא, ויקל על מצפונם של החרדים העובדים מאידך גיסא. על פי מודל זה, תראה חברת הלומדים בחברת העובדים חלק מן החרדיות, בדומה למודל שבקהילות ארצות הברית ומערב אירופה, שאוכלוסיית חרדים מודרניים מתגוררת בהן לצד אברכים ובני תורה, וקשרים חברתיים הדוקים נטווים בין שתי הקבוצות. שיתוף הפעולה עשוי להיות אף פוליטי: ההנהגה הפוליטית החרדית תקבל לשורותיה את ציבור העובדים ותכיל אותו בתוכה, ואף תקצה משאבים ראויים לצרכיו הייחודיים.

ניתן לפרט תועלות נוספות העשויות לבוא ממציאות כזאת לשני הצדדים. בשורות הקודמות בחרתי להתמקד בחשיבות הקריטית שבמערכת יחסים זו עבור החרדיות החדשה, כמו על הדרך המעשית שיש לעשות זאת.

***

לסיום, ארצה להעיר הערה נוספת. תהליך השתלבות של חלקים גדלים והולכים מן החברה החרדית בתעסוקה ובהשכלה הגבוהה הוא עובדה מוגמרת. קצב הגידול של הסטודנטים החרדיים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה עלה בשנים תש"ע–תש"ף ב־180%.[2] זהו תהליך בלתי נמנע, בשל הגידול בחברה החרדית. נכון לסוף שנת 2020 מונה האוכלוסיה החרדית בישראל כ-1,175,000 נפש, וצפויה להגיע לכ-2 מיליון נפש בשנת 2033. לפי שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2020, אוכלוסיה זו מכפילה את עצמה מדי 16 שנים. אין מדובר כאן בקהילה, אלא בציבור ענק היוצר בהכרח גיוון.

לעת עתה, מתנהל תהליך זה של השתלבות 'מלמטה למעלה', ללא הכרה מצד הממסד החרדי, ולא פעם נתקל בהתנגדות מצדו, דבר המתפרש אצל המבקרים חוסר בשלות של ההנהגה להכיר בשינוי המתחולל. אולם, דומני כי במידה רבה תורמת תגובת הממסד לשמירה על גבולות ההשתלבות, ובכך יוצרת מודל השתלבות אופטימלי. פעילות אקטיבית מצד ההנהגה, אפשר שתוביל לתוצאה שונה לחלוטין ממודל ההשתלבות המוכר לנו. תגובות נגד יוצרות איזון בריא, ובמקרה הזה קריטי.

עקרון ה"לסה פר" (laissez faire, הָנַח לעשות), בהשאלה מעולם הכלכלה, נכון אף ביחס לסדרים חברתיים, והוא נכון עוד יותר ביחס לתהליך ספציפי זה. תהליך חברתי זה, טוב לו שהתפתח בצורה טבעית, בקצב המתאים עצמו, ובשמרנות מרבית. הנדסה מכוונת או האצה מסיבית שלו עלולות  להוביל לתוצאה לא רצויה.

התפתחותה של תת-חברה חרדית עובדת ההולכת ומתעבה היא תהליך חברתי משמעותי ביותר, בעל השלכות רחבות. אם החרדיות החדשה לא תצליח להישאר חרדית, היא לא רק תפסיד את עצמה מבחינה דתית, אלא גם תביא להקצנה ולהסתגרות נוספת של החרדיות הקלאסית. עבור כולנו, יפה לנקוט מידה רבה של זהירות, ולא להחיש תהליכים ולדחוק את הקץ.

 


[1] פוסט מתוך פייסבוק, 29 בנובמבר.

[2] שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2020.

10 תגובות על “לשמור על אי-השתלבות

  • מאמר מקיף ומעמיק. עם נקודה ראויה למחשבה , לשימור הגרעין החרדי ושילובו בחברה בין החרדים העובדים ובני ישיבות.

  • עד מתי בדיוק אמורה להימשך ההסתגרות הזו כדי לשמור על הגחלת? עד שהחרדים ימנו 2 מיליון? שלושה מיליון? מפליא איך החובה להסתגר תוך מניעה פושעת של אפשרויות השכלה ותעסוקה, בעצם כל אורח החיים החרדי דהיום, החל מהמהפך של 77 שהחרדים החלו להתערבב במנגנון הממשלתי לא שניה לפני.
    החובה של אדם לתת לילדיו אפשרות להתפרנס היא רגש אנושי בסיסי של אחריות ממש לא צריךאת המילים הגבוהות של השתלבות
    המגיפה הזו הוכיחה שלחלקים בציבור החרדי אין שום סולידריות לא כלפי חילונים בתל אביב או בהרצליה אלא כלפי השכנים החברים ובני המשפחה שלהם עצמם.

    • תודה איתי שהערת.
      המאמר נוגע בנקודה הזאת שהשיטה החרדית לא יכולה לחול על ציבור ענק כזה שהולך וגדל, ובצורך בתת חברה חרדית עובדת. אלא שדווקא מתוך הכרה במהלך החברתי החשוב הזה, ובצורך שיש בו, אני כותב את הדברים.
      ההצלחה של החרדים העובדים להישאר חרדים היא קריטית, בעיקר כדי למנוע שהמהלך החשוב הזה יקבר, והחרדיות הישנה תתכנס להקצנה והתכנסות נוספת. על החרדים העובדים משימה חשובה מאין כמותה בעלת השלכה חברתית היסטורית: להוכיח שבעידן שאנו חיים בו, באקלים כה מערבי וליברלי, השילוב אפשרי במבחן בין דורי. הנושא הוא אינו תורה ועבודה, אלא יציאה למרחב ציבורי אחר, עם כל הסט שמגיע איתו. דעתי במאמר שהדרך היחידה לזה, היא התפתחותה של חברה זו לצד החברה החרדית המתבדלת כפי שאני מתאר, ומכאן אני עומד על הצורך בשמירת הגרעין המתבדל וחשיבותו החברתית.
      ביחס לשורה האחרונה שלך, הדגשתי במאמר, והקדשתי לכך פסקה שלמה, החרדיות הביאה עמה תופעות לוואי, וחובה עלינו להיות עירניים להם. אלא שלמרות הכל, אנו זקוקים לחריגות החרדית, לתגובת הנגד שלה, לזהות החדה והבלתי מתפשרת, באקלים החברתי שלנו.

  • הכותב מציע להבין את ההנהגה החרדית שמתנגדת להשתלבות, כחלק משמירת החרדיות.

    השאלה היא מה לעשות עם חינוך הילדים?

    האם להסביר להם למה ההנהגה מתנגדת להשתלבות, וממילא הם יבינו לבד שעליהם לרכוש השכלה ולהתקדם, ובשביל שמירת החרדיות יש את ההנהגה שמתנגדת ואולי גם כאלו שלוקחים את דבריה ברצינות, או לשקר לילדים שדברי ההנהגה הם נכונים, ואז לפגוע ביכולת שלהם להתפרנס בכבוד (כאשר אותם צועקים בדרך כלל מסודרים – אם בגלל שיודעים שאין צורך לקחת ברצינות את ההתנגדות וחיים אחרת, או בגלל שהם חיים על חשבון הציבור)?

    • אני סבור שהתגובה החרדית יותר משהיא שומרת על החרדיות, היא שומרת על ההשתלבות. כפי שכתבתי, תגובת הנגד וההסתייגות מצד ההנהגה יוצרת איזון שבמקרה הזה הוא קריטי. בניסיוני האישי, הייתי צריך לפעמים להתנגד למהלכים מסוימים, כאלו שהייתי רוצה שיצאו לפועל "מלמטה למעלה", מתוך ידיעה שהכרה רשמית והובלה של המהלך "מלמעלה למטה", תביא לתוצאה אחרת.
      בנוגע להערתך, אומר משהו כללי. הנהגה בהגדרה עוסקת בהוראה לציבור, שהשיקולים הם שיקולים של טובת החברה. כמו כן המאמר עוסק באספקט החברתי של הדברים שהוא דן בהם, ומכאן לצורך שלנו כחברה, בקיומה של חרדיות מתבדלת.

    • קיומה של חרדיות מתבדלת יכולה להיות, כאשר אחרים משלמים את מחיר ההתבדלות.

      אם לא יהיו אחרים שישלמו את מחיר ההתבדלות, לא תהא חרדיות מתבדלת בגודל הזה (רבים יעזבו כי לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר, לאלה שיישארו לא יוכלו לתת בנחיות גורפות להתבדל בכדי שלא יעזבו).

  • הערה קצרצרה: יש בעיה, אשר משבשת את האוטופיה של אהבה-אחוה-שלום-ורעות בין החרדי הישן לבין החרדי החדש: ההנהגה החרדית מעודדת (גם רשמית ובגלוי) את החרדים הישנים להתנהג בעויינות ובבוז ובריחוק ובהתנשאות כלפי החרדים החדשים. הביטוי חרד"ק, ת"ת נפרד לילדי אברכים, שנאה למדי צבא, בילוש אחרי טלפונים/מחשבים הם דוגמאות מייצגות…

    • יהודי ישראלי- הבעיה הזו היא קיימת וכואבת, אם כי החרדים החדשים די נפלו בפח שלה, ונגררו לחוש מקופחים, פגועים ונעלבים.
      לדעתי, החרדים החדשים צריכים להוביל את האג'נדה שלהם, באופן פוזיטיבי ואקטיבי ובמנותק מהתחושות הקשות הללו.
      המעורבות הרגשית הזו הופכת גם את החרדים החדשים לכאלה שמזלזלים או שונאים דברים מסויימים רק בגלל שהם מאפיינים את החרדים המקוריים, גם אם כשלעצמם הם דברים נכונים שראוי לאמצם.

  • הרב אצרף הנכבד
    מי שמונע מחרדים עובדים לבסס את עצמם אלו החרדים הלא עובדים. וזה לא החל היום בגלל האייפונים והטכנלוגיה ושאר תירוצים אלא לפני קרוב ל40 שנה כאשר סטיב ג׳ובס עוד בנה את המחשב הראשון בגראז׳ של בית הוריו. קהילת הבני תורה שעשתה אז את צעדיה הראשונים היתה צריכה שטן כדי להתלכד והשטן הזה היה מה שנקרא בעליבתים. מי שמכיר את קורות הימים ההם יודע איך בתי ספר שהיו פתוחים לכלל הציבור הפכו בהליך איטי למוסדות לילדי אברכים ואיך שעות לימודי החול נעלמו אט אט. הופעתו של יתד נאמן ומסריו האלימים נגד כל מי שעובד לפרנסתו רק חיזקה את גאוות היחידה בקבוצה הזו. כך שמי שנרדף כאן הוא לא החרדים הישנים אלא העובדים מפליא בעיני שאב חרדי אמור להשלים לילדיו לימודי חול בסיסיים לא דוקטורט בפיסיקה על חשבונו והכל בגלל שההנהגה הפושעת של החברה שהוא נולד לתוכה החליטה שלא מתאים לה.

    • אני באמת לא מבינה למה אנשים מבוגרים נוהגים כפי שאתה אומר.

      אפשר לגור בעיר מעורבת ולשלוח את הילדים לבית ספר חרדי עם לימודי חול ואח"כ לישיבה תיכונית תורנית.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל