אגוצנטריות ברשות התורה

התמונות והסרטונים המחרידים מרעידת האדמה בטורקיה ובסוריה זעזעו אותנו עמוקות. את רובנו.

קול אחר נשמע, באופן אירוני, דוקא מהעיר שצריכה להיות רגישה קצת יותר לרעש, העיר צפת. רבה של העיר, הרב שמואל אליהו, פרסם מאמר ובו קרא להודות להשם על נקמתו באויבינו, ללמוד מאבותינו ששרו על הים ולא להיות יותר רחמנים מהבורא.

כמתבקש,עוררו הדברים התנגדות רבה, התנערות האכסניה והבהרה מסוימת מאת הרב אליהו על כוונתו.[1] בדברים להלן איני מבקש לדון בדברי הרב אליהו גופם, אלא לנצל את ההזדמנות לעסוק בתופעה כללית, שאכנה אגוצנטריות ברשות התורה.

אני מזהה תפיסה ציבורית, שהיהודי האותנטי הוא מי שאינו חושש לומר אמירות בריוניות, שלאדם מן השורה נשמעות אלימות מופרעת. כביכול, החרדה שלנו מפני כהניזם לגווניו היא תוצר של אבדן הגאוה היהודית שלנו, ואנו רק חוששים מפני המלעיזים.[2] כך למשל, הפופוליזם מבית עוצמה יהודית זוכה לאוהדים רבים מקרב הישיבות, כפי שאנו נוכחים שוב ושוב כבר תקופה ארוכה.[3]

חשוב לי להראות, שהיומרה לטעון שהוא אותנטי, טהור, נאמן למקורות ללא כחל ושרק, ואילו מתנגדיו מגמתיים וטעונים בערכים זרים, אינה טהורה כלל וכלל

פופולריות זו אינה מעידה בהכרח על תהליך עומק. חלקה נובע מתסיסת נעורים וחלקה מההידרדרות במצב הבטחוני. עם זאת, דומני שיש צורך בהתייחסות רצינית לטענה העקרונית שבבסיס עמדה נפשית זו: הטענה כי המקורות היהודיים תומכים בשנאת העמים ובהשמדתם ללא כל ייסורי מצפון, ואם דעתם של יהודים יראי שמים אינה נוחה מכך, אין זאת אלא משום שהם התקלקלו מהמוסר המערבי או הנוצרי שחדר ליהדות האותנטית והטהורה. בשורות שלהלן אבקש להתייחס בקצרה לטענה זו.

 

מלחמה לשם ומלחמה לכם

הניסוח הבהיר ביותר של הטענה שהזכרתי נמצא בחיבור "אור הרעיון" של הרב מאיר כהנא, הנחשב לשיא של הגותו. בספר זה נידונה בהרחבה סוגיית השמחה במפלת הרשעים.[4] טענתו העיקרית היא הנזכרת למעלה: אם נסתכל על המקורות התורניים ללא משוא פנים, נראה שהם מעודדים שמחה לאיד שונאינו, וכל המצטטים מדרשי חז"ל ופסוקים כמו "בנפול אויבך אל תשמח" או "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", עושים סלקציה קפדנית הבוררת רק מה שנוח להם, כיוון שהם נטמאו כבר במוסר המערבי־נוצרי הקלוקל.

כתיבתו שם מתיימרת להיות הגותית ומבקשת לשוות לעצמה חזות מנומקת ומבוססת. אולם רגשותיו ניכרים היטב מתוך כתיבתו. סנטימנט מובהק עולה שוב ושוב: החתירה לאותנטיות. מתנגדיו מכונים שוב ושוב "מסלפים ומזייפים", והוא מבקש "תיפח נפשם של מזייפי מידות הקב"ה", ומסביר שהוא המאיר את נר ההבדלה והמקיים את מצות הפרשת הטבל והתבל מהקודש.

מה אפשר לעשות שבמקורות משמעותיים ביותר ביהדות עולות אמירות שנראות רחמנא ליצלן הומניות ואפילו פרוגרסיביות. הרב כהנא אינו מוכן לקבל זאת. לדידו אין "שני כתובים". אין מקום לחילוקים וניואנסים והבחנות. לא יתכן ולא ייאמר כי חכם ירא שמים העלה על דעתו שקיימת בעיה בשמחה במפלת רשעים, וכל מחשבה כזו אינה אלא זיוף וסילוף.

אחד מהמקורות הלעומתיים הידועים שצוטטו שוב ושוב בשבוע האחרון הוא המדרש על שירת הים: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה [כשטבעו המצרים בים סוף]. אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" (מגילה י, ב). על כך כותב הרב כהנא, "הבורים והמזייפים גם יחד – מעלימים או מתעלמים מהסיפא של מאמר זה, שדוקא משם, ורק משם, יש להוציא את ההלכה לגבי שמחה לאיד האויב!"

יש כאן משהו לא פחות ממדהים. עומד אדם וטוען כי עיני הבדולח שלו נקיות מכל נגיעות והוא ורק הוא רואה את דברי חז"ל לאשורם. ומה הוא רואה בשירת הים? תביעה מהאדם לשיר לשמוח ולהלל על כך שאנשים שעשו מעשים רעים טובעים בים

סיום דברי הגמרא שם הוא, "אמר רבי אלעזר, הוא אינו שש, אבל אחרים ששים. ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש', ולא כתיב 'ישוש', שמע מינה." מכך הוא לומד כי ישראל מחויבים לשמוח ולשוש במפלת רשעים. קוצר המצע מונע ממני מלהרחיב בבעייתיות הפרשנית בדבריו. רבים וטובים דנו כבר לפני בסוגיות אלו.[5] כמו כן, הוא עצמו סותר את דבריו בהמשך.[6] איני רוצה להיכנס עמו לוויכוח פרשני נקודתי, אלא להתייחס להנחות היסוד שבבסיס הגישה הפרשנית שלו.

המסקנה שלו מהדיון בסוגיית הגמרא היא ש"הקב"ה שתק – אך טיבע ותבע. טיבע את המצרים על אף שהם מעשי ידיו, ותבע מישראל לשיר ולשמוח, להודות ולהלל כי הרע בוֹער מן הארץ".

יש כאן משהו לא פחות ממדהים. עומד אדם וטוען כי עיני הבדולח שלו נקיות מכל נגיעות והוא ורק הוא רואה את דברי חז"ל לאשורם. ומה הוא רואה בשירת הים? תביעה מהאדם לשיר לשמוח ולהלל על כך שאנשים שעשו מעשים רעים טובעים בים. הוא אינו רואה את ההצלה הנסית של עם ישראל, שלפני רגע חרד לעצם קיומו. הוא אינו רואה את תחושת ההתפעלות העצומה מגדולת ה' וגילוי כוחו. האלמנטים המרכזיים ביותר של שירת הים, האמורים להיות ברורים לכל מי שהקדיש מעט תשומת לב למילים שהוא אומר כל יום, נעלמים ממנו. לא גבורת ה' עומדת כאן על הפרק וגם לא תשועת ישראל, אלא שמחה במפלת הרשעים. שמחה בכך שאנשים מתים בצורה משונה וקשה. עבודת ה' הרחבה, העמוקה, הכוללת, המרובה והגדולה, לפאר ולרומם את הקדוש ברוך הוא, מצטמצמת למבט אחד – שמחה בביעור הרע מהארץ. גם אם נאמר שאין בעיה בטביעת מעשי ידיו של הקב"ה או אפילו שזהו דבר חיובי, כיצד ניתן למצוא בסוגיה שביעור אנשים שעשו מעשים רעים, דבר שלכל היותר הוא מרכיב אחד בהודאה ובשבח, הוא הנושא המרכזי של השירה?

אם הנחת היסוד היא ששירת הים היא בראש ובראשונה הודאה ושבח לה' והתפעלות מגדולתו, המועצמת שבעתיים בשל נס ההצלה, הרי שמסקנת הסוגיה תהיה ששבח לה' מצדיק שירה אף שבשעה זו "מעשי ידי טובעים בים". אולי הנחת יסוד זו אינה משכנעת יותר משל הרב כהנא, אבל היא בוודאי מבוססת לא פחות משלו.

 

מה אותנטי ב"אותנטיות"?

כאמור, לכל אורך הספר תוקף הרב כהנא במילים חריפות את מתנגדיו ומציג אותם כזייפנים. מה שביקשתי להראות בדיון בפרשנותו למדרש על שירת הים הוא שגם הוא מניח הנחות מוקדמות. יתכן אולי שהטקסט סובל את הפרשנות שהוא מעניק לו, ואם לא הטקסט הזה, אז בוודאי טקסטים אחרים. אולם הטיעון שהוא אותנטי, טהור, נאמן למקורות ללא כחל ושרק, ואילו מתנגדיו מגמתיים וטעונים בערכים זרים, אינו טהור כלל וכלל. הרב כהנא בוחר למצוא משמעות בכוחני ובאלים. זו בחירה שלו לפרש את המקורות לאור הנחת יסוד זו.

הדיון בין הצדדים יהיה פורה ויעיל הרבה יותר אם הוא יוצג כפי שהוא באמת: דיון על ערכים. הפיכת הוויכוח לדיון על "אותנטיות" מעקרת את הדיון ומכניסה לתוכו ערך שהוא עצמו זר לו, שהרי אותנטיות מן התורה מנין. האם האדם איננו "יש מפרש" מעצם הוויתו?

הבעיה היא בטענה שדוקא המתהדר במידת "לא תגורו מפני איש" אינו משתחווה לרוחות הזמן. כאילו הרעיון של "אותנטיות" אינו אופנה מודרנית, שמוצאה בגרמניה. כאילו פשיזם הוא המצאה יהודית טהורה שאיש לא הגה לפני כן

הוויכוח בין הצדדים כאן (וכמעט בכל סוגיה אחרת) אינו דיון לגופם של מקורות. אם הרב אליהו יוכיח משירת הים, אוכל להוכיח לו מאי אמירת הלל בפסח.[7] את המקורות שהוא יעמיס כנגדי אבחן ואתרץ בדרך אחת, ואת המקורות שאני אעמיס כנגדו הוא יתרץ בדרך אחרת. ואין לדבר סוף.

איני טוען שהטקסט הוא חומר בידי היוצר, שהלא אם כן, הלומד השומע את דברי המטהרין ודברי המטמאין, דברי האוסרין ודברי המתירין, יאמר מיד: מדוע אני לומד תורה מעתה (חגיגה ב, ב). ודאי שיש טעם לעמול כדי להבין את דברי התורה, לעשות אזננו כאפרכסת ולקנות לב מבין לשמוע את דברי המטמאין והמטהרין, האוסרין והמתירין, הפוסלין והמכשירין. חשוב עם זאת לדעת שאין "פרשנות אותנטית". רחוק מכך. פוסק הלכה ראוי מודע היטב לקושי לכוון לדבר השם ולהבחין בין הראייה העצמית להלכה האובייקטיבית.

הבעיה היא בטענה שדוקא המתהדר במידת "לא תגורו מפני איש" אינו משתחווה לרוחות הזמן. כאילו הרעיון של "אותנטיות" אינו אופנה מודרנית, שמוצאה בגרמניה. כאילו פשיזם הוא המצאה יהודית טהורה שאיש לא הגה לפני כן, והוא אינו נגוע בהשפעה מערבית־נוצרית חלילה. רק מי שמשמאלו של אותו קנאי טהור סוטים מרצון ה'. לא יתכן שגם הם מתאמצים באמת ובתמים לדעת מהי האמת, שהם אנשים יראי שמים הנאמנים לדבר ה'.

 

בלתי מפני ה' לבדו

מקור נוסף וידוע לשאלת השמחה במפלת רשעים הוא הכתוב, בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יז-יח).

פסוקים אלו הובאו במסכת אבות (ד, יט) בתור מימרה של שמואל הקטן. שואל על כך רבנו יונה: "ומה בא להשמיענו שמואל הקטן בזה, והלא פסוק שלם הוא ושלמה אמרו?" ועונה: "מפני שהוא דבר הצריך ובני אדם נכשלים בו. כי גם בהיות האויב רשע אין לשמוח ברעתו בלתי מפני ה' לבדו." רבנו יונה לא ידע כנראה שהשמחה במפלת רשעים היא התכונה של היהודי האותנטי, שאינו ירא מפני מה שחושבים עליו השמאלנים. הוא רואה בה חולשה אנושית פשוטה, ולפיכך, הוא מסביר, היה צריך שמואל הקטן לעורר אותנו להינצל מחולשה זו, לדעת לצמצם את הרגש הטבעי של שמחה לאיד לכדי ההכרה שדיין האמת מנהיג את עולמו בצדק ומוביל אותו לקראת מטרה ראויה.

משום כך, דורש הראי"ה קוק, דוקא הוא, שמואל הקטן, יכול היה לתקן את ברכת המינים (ברכות כח, ב):

התפילה שבתוכה אצור שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללי שחסר לצאת על ידי תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להרוג אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל שהוא של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת השכל.[8]

 

---

[1] מקורות: https://www.inn.co.il/news/592025/ https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%96%D7%A8/1151421-0/.  אחרי הסערה | הרב שמואל אליהו מסביר את המאמר – סרוגים (srugim.co.il)

[2] ראו: כהנא צדק? מגזין בקהילה, כג מרחשון תשפ"ג. הרב מאזוז לאחר הפיגוע הרצחני בירושלים: הדרך של הרב כהנא חוסכת צרות | ערוץ 7 (inn.co.il) https://www.inn.co.il/news/588732.

[3] למשל: הברית הבלתי קדושה בין החרדים לימין הקיצוני (ynet.co.il)

[4] אור הרעיון (המכון להוצאת כתבי הרב מאיר כהנא, ירושלים תשנ"ג), עמ' נח-סה.

[5] לדיון מפורט על יחס חז"ל לשמחה במפלת רשעים ראו: שלום רוזנברג, ‫שירת המלאכים; ההומניזם התיאולוגי על פי חז"ל, אקדמות ה (תשנח), עמ' 34-25, ובהתפלמסות עם דוד הנשקה בשני הגליונות שלאחריו. ראו גם בספרו של הנשקה, מה נשתנה: ליל הפסח בתלמודם של חכמים, מאגנס תשע"ו, עמ' 550-533.

[6] בהמשך מביא כהנא מדרש אחר שהבורא דוקא שמח באבוד רשעים, הוא אינו רואה בכך סתירה במידות הבורא, אלא מביא זו כראיה נוספת לשיטתו הכללית להנאה ממפלת השונאים. הוא גם לא רואה בזה סתירה לדברי הגמרא במגילה שהשם אינו שמח כי הוא אינו יכול לשמוח כדמות אב.

[7] בית יוסף אורח חיים סימן ת"צ: "ושבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו… שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא, לפי שנטבעו המצריים, וכתיב בנפול אויבך אל תשמח."

[8] עין איה ברכות ד, מ. וראו גם: מי מרום ד צב-צד, הוא כותב בין השאר על כך שעל הים הגיעו ישראל לדרגה רוחנית שיכלו לראות בטביעת המצרים. לעומת זאת, במכת בכורות נדרשו להסתגר בבתיהם.

Photo by Luis Quintero on Unsplash