גדלות האדם של ר' ברוך מרדכי

מורי ר' ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל לא היה מאותם גדולי תורה שישבו ספונים בבתיהם ותורתם נותרה בקרן זוית. מאז היותו אברך צעיר בישיבת חברון ועד לשנתו האחרונה הרביץ ר' ברוך את תורתו בשיעורים אין ספור. תלמידיו מעטרת, חברון, כפר חסידים, מחנה בני תורה, עולים לאלפים רבים. ובכל זאת, נדמה שפניו הייחודיות ודרכו המחודשת הוחמצו מעט בציבור.

בשורות הבאות אבקש לתאר משהו מאותה ייחודיות שבדרכו של ר' ברוך כפי שראיתיה בעיני הצרות. דומני כי דמותו הגדולה של ר' ברוך יש בה להאיר לנו את דרכנו בזמנים אלו ולהורות אותנו אל ימין.

ר' ברוך היה חניך של אסכולת סלובודקה בתנועת המוסר, הידועה במשנתה על גדלות האדם.

הוא היה נוהג להביא את מאמר חז"ל שלא מש מתחת ידם של החושבים בעלי העבודה: "א"ר שמעון בן לקיש […] כתוב אחד אומר 'והיית רק למעלה', יכול כמוני? ת"ל 'רק' לשון מיעוט. גדולתי למעלה מגדולתכם."[1]

אני אישית, היה מספר ר' ברוך, שמעתי פעמים אין ספור את מרן הגר"ח [שמואלביץ, א"פ] מתפעל וחוזר ומתפעל מן ההוה אמינא הזאת. אלמלא מדרש כתוב, כך אמר, אי אפשר לאמרו. ואמנם, היתכן להעלות על הדעת, "יכול כמוני?", כלום זקוקים לגזרת הכתוב או להגד מיוחד כדי למעט זאת? ממדרש זה, היה חוזר ואומר ר' ברוך, עולה השקפת היסוד, מאושיות מחשבת התורה והיהדות, עד היכן מגיעה קומתו של אדם, מהי יכולתו, מהו כושרו ועד כמה פרושה צמרתו.

ר' ברוך היה שייך לאסכולה מוסרית זו, שהעלתה על נס את האדם. עם זאת, הוא היה לדעתי גם פרשן ייחודי של אסכולה זו, של אותה גדלות שיש באדם. הוא לא ראה בגדלות זו השגבה של האדם מהאנושי שבו, אלא דוקא להפך, רתימה של האנושי אל הגדלות.

 

גדלות כהשגבת האדם

גדלות האדם הסלבודקאית ניתנת לפרשנות במספר דרכים. פרשנות אחת, נפוצה מאד בימינו, רואה בגדלות זו השגבה של האדם, עקירה שלו מהחיים הפשוטים. האדם דומה לקב"ה בכך שהוא רחוק מאד מהארץ. גדלות זו מתבטאת ביכולותיו התבוניות של האדם, באידאלים שלו, ברעיונותיו הגבוהים, בכוחו היוצר אשר יכול להידמות לא־ל.

גדלות זו משמעה למעשה התגברות על היותו של האדם ילוד אשה, אנושי במובנו העשיר. גישה זו אינה משלימה עם היות האדם יצור חם וסוער, דם ועצם ורקמה, בעל מזג תוסס ורגשות עזים, היכול לשמוח ולבכות, לצחוק ולכעוס, החווה רגעים נעלים ומרוממים לצד רגעי חולשה ומשבר. גדלות האדם היא דרישה להתגבר על האנושי שבאדם, לנהוג בקור רוח כיצור תבוני ומרומם, ולהתעלות על היותו מ"שוכני בתי חומר".

כך למשל מתאר בעל ה"שרידי אש" את החינוך שקיבל בסלובודקה. פעם, סיפר הסבא לתלמידיו, התעוררו הרהורי תשובה בתלמיד שיצא לתרבות רעה והוא הגיע לשבת לפני רבו: "הרב דיבר על הכוסף הנפשי ליהנות מזיו השכינה, העולה על כל ההנאות של הגוף העכור. בחינת 'ויחזו… ויאכלו' (שמות כד, יא). התלמיד שמע בסילודין, לבו התמוגג וכל עצמותיו רעדו מהתפעלות פנימית." התלמיד כמעט שגמר בדעתו לשוב בתשובה מדרכו הרעה, ואז חלה תפנית בעלילה:

בינתיים הביאו לרב קערה מלאה מרק. הרב, שישב בתענית כמה ימים רצופים, הפסיק את דרשתו, הניף את הקערה אל חטמו לשאוף אל קרבו את ריח הקערה – ריחא מילתא היא – אמר הרב בצחוק קל. אבל צחוק קל זה אשר עיקם את השפתיים החוורות, ואשר השרה זוהר משונה על קמטי הפנים הבלויים מזוקן של הרב – מחצו את נפש התלמיד, שראה את עצמו מאוכזב ברוממותו של רבו. איש ככל האנשים, בן תמותה פשוט, והוא מדבר בלשון שמלאכי השרת נזקקים לה – יצא ולא חזר עוד.[2]

הסבא מסלבודקא לא ביקש להעמידם על הטעות של התלמיד הנאיבי אלא דוקא על הכשל החינוכי של רבו. לדידו, אכן הרב היה צריך לשמור על מעלת מלאך, יצור על־אנושי שאינו מתפעל מדברים נמוכים כמו אוכל, גם לא אחרי צום של כמה ימים.

רבים מממשיכי תנועת המוסר העצימו הבט זה של רעיון גדלות האדם. אנו מצפים מהאנשים שאנו מעריצים, גדולי הדור, להיות פרושים ונשגבים, להיות 'על אנושיים'. אנו מספרים עליהם שכבר מנערותם ניכרה במעלליהם נשגבות על־אנושית. אפילו בילדותם הם לא התנהגו כמו נערים אלא היו דומים למלאכים שהזהירו בלב אפלת בני התמותה הרגילים. גישה זו מתמצה היטב במשפט ששמעתי פעם מאברך חשוב, בשם אחד מן הגדולים: "כיצד אדם ששם דיאודורנט יכול להיות ב'מועצת'?!"

לתפיסה זו מעלות לא מבוטלות. היא מעודדת את האדם להתעלות מעל הצדדים הנמוכים של הקיום האנושי ולשאוף להיות נקי וטהור. לצד זאת, היא יוצרת בעיות חינוכיות וציבוריות קשות. חינוכית, לצורב המצוי נראית דמות האדם הגדול רחוקה ובלתי אפשרית. גרוע מכך, אהבת החיים והאנושיות שבו נדמים בעיניו לדבר המונע ממנו לקנות מעלה, לנהוג ב"גדלות האדם". אם הוא כן מתפעל מריח של מרק, הרי שהוא מופקע מאותה מעלה נשגבה של גדלות. אין זאת אלא שהוא אדם קטן.

מאותו מקום נובע חוסר אמון ציבורי באנשים גדולים, לעתים גדולים מאד, שהם עדיין – מה לעשות? – אנשים. שהרי כיצד מי שנהנה ממרק טוב וממלבוש נאה יכול ליהנות מרמב"ם? האם הוא אינו יודע מה יותר מתוק?

 

ר' ברוך מרדכי מחייב את האנשים

ר' ברוך דרך אחרת היתה עמו. ללא ספק, היה הוא חניך של בית הגידול הסלובודקאי, אולם הוא יצק פרשנות שונה לרעיון "גדלות האדם". גדלות זו לא היתה השגבה של האדם מהאנושי שבו אלא גדלות הנובעת מתוך האנושיות, גדלות הלוקחת את האנושיות עצמה למקומות של גדלות.

ר' ברוך היה מענטש, או בלעז "ג'נטלמן". הוא היה איש בעל טעם וסגנון. הוא לא היה מלאך מהסוג המתואר למעלה. הוא ידע ליהנות מסטייק עסיסי ומיין טוב. הוא אהב בגדים יפים והיה איש מלא חום, רגש ואנושיות כפשוטה.

היו שלא ידעו לאכול את התופעה. כיצד דמות תורנית כה מרשימה, אדם שכל חייו מוקדשים לתורה, לחינוך, להוראה, אדם שבאמת ובתמים אהב את התורה והאהיב אותה על כל שומעיה – כיצד אינו נוהג כמלאך? כיצד הוא יכול ליהנות ממרק ועדיין לקרב אל התורה אנשים שהיו כנראה נרתעים לאחור מהדמות המתוארת בסיפור למעלה?

לעתים היה נראה שגם ר' ברוך עצמו מתקשה ליישב תמיהה זו. במובן מסוים הבדיחות על ר' ברוך, אולי גם ההומור העצמי המודע והנפלא שלו עצמו, היו התמודדות עם הקושי הגדול ליישב בין התמדתו וגדלותו התורנית העצומה לבין אנושיותו.

באחת מדרשותיו בפרשת קרח נדרש ר' ברוך למשמעות פריחת מטה אהרן מול מטות השבטים. הוא שאל, מדוע ברא הקב"ה את הטבע כך שהפרח מקדים את הפרי? הלא הפרי הוא תכלית הפרח – מדוע אפוא לא לגשת ישר אל התכלית? וענה כי "רצה הבורא כי מלבד תוצאות הצמיחה וההתגדלות, תיראה גם הצמיחה כשלעצמה. וזה מתבטא על ידי הפריחה." כלומר, הפרח הוא נתינת יחס גם לאמצעי. התכונה של פריחה, אמר, אינה קיימת רק בצומח, אלא "בכל צורות החיים, בצומח ובחי ובמדבר, בהתפתחותם הגשמית ובהתפתחותם הרוחנית […] ככל שהחיים מפכים יותר, עזים יותר, חיוניים יותר, כך הפריחה פורחת יותר, עזה יותר וחיונית יותר ויותר."

משם המשיך ר' ברוך אל אחד המדרשים החביבים עליו, דברי הספדן של רבינא, שהמשיל אותו לתמר (מועד קטן כה, ב). מדוע נמשלו הצדיקים לתמר? על שום צורת הפריחה של הצדיק – "צדיק כתמר יפרח": "הביטוי העז ביותר לפריחה, קיים אצל אלו שחייהם וחיוניותם עזים יותר. אצל אלו שהנם מקור וסיבה לבריאה כולה, לחיים כולם. אצל צדיקים שבדור."[3] כלומר, הצדיקים שמעשיהם הם תכלית הבריאה ורבים פירותיהם לעולם הבא, אינם מצטיינים רק בתוצר הסופי אלא גם בפריחה שלהם.

בפעם אחרת פירש את הנאמר בגמרא בסוכה (מט, ב) "דרש רבא מאי דכתיב 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' – מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל." היופי המיוחד של ישראל ניכר דוקא בשעה שהם עדיין באמצע הדרך, נועלים את נעליהם המאובקות, לפני שהם חולצים אותן עם הגעתם למחוז חפצם, המקדש:

שכן בשעה שהמה כבר נמצאים בבית המקדש, אין דבר שיעמוד בפני המראות והתחושות, האופפות אותם מסביב, בשאבם מלא חפנים רוח הקודש. אבל בעודם בדרכם, טרם בואם אל בית המקדש, כשהם עדיין בנעלים, כשעדיין מותר להם הדבר, ובכל זאת, כבר מעתה רואים המה מול עיניהם את המצוה, את המראות והתחושות ואת רוח הקודש שישאבו. זה אמנם עצום ומפעים. על כך נאמר, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.[4]

הגמרא בשבת אומרת "ודמנעלי בריגלוהי בר איניש" [שמנעלים ברגליו הוא בן אדם] (שבת קנב, א). הנעליים מבחינות את האדם גם מהחיה וגם מהמלאך. לבעלי חיים אין נעליים, כי הם חלק מהטבע. למלאכים אין נעליים, כי אינם עומדים על הקרקע. אבל האדם עומד מצד אחד על הקרקע, ומצד שני נבדל ממנה. הנעליים הן הסולם המוצב ארצה של האדם, שראשו מגיע השמימה. הן מבטאות את החשיבות של הדרך, של הפרחים, של הכלי המוביל אל המטרה.

ר' ברוך לא היה מלאך. הוא היה אדם. היו לו נעליים. גדלות האדם שלו היתה היכולת לראות באנושיות שבאדם אמצעי להשגת הגדולה האלוקית. הוא ידע להעריך גם את הפרח ולא רק את הפרי.

 

הפרחים של ר' ברוך מרדכי

ר' ברוך לא היה רק תלמיד חכם מופלג ומחנך דגול, אלא גם אמן הדיבור. היכולות הרטוריות והשנינות המעודנת שלו היו נדירות.

מי שצפה בו נואם במוצאי שבת במחנה בני תורה, מספר שנה אחרי שנה את הסיפור על "יצחק אלחנן – שמאלה" ראה לפניו אמן. לא משנה כמה פעמים שמעת את הסיפור, ר' ברוך היה מצליח לרתק אותך כשהוא מפיח דרמה וחיוניות מחודשים בסיפור.

יפים ומרשימים לא פחות היו סיפוריו על החשד בבעל השדי חמד, על יצחק וועלוולה במחנה הריכוז עם כוס מים אחת, או על מעשה בעלות. מעשיות שגם להן מועד שנתי קבוע, אחרי החבורה בלילות שבת של חודש אלול, שבת פרשת וישלח ודרשת תשעה באב.

יכולות אלו של ר' ברוך היו חלק מאותה תפיסה של גדלות האדם – גדלות שבה כל כוחות האדם, כל כשרונותיו, נרתמים ליצירת אדם שלם, אדם בעל מעלה. הם לא היו עניין טפל, "חיצוניות", אלא הפרחים של "צדיק כתמר יפרח". היה זה גילוי מלא של חיוניות פורצת, שהאמצעי המוליך אל המטרה מקבל ערך לעצמו.

 

כיצד מחנכים לגדלות?

ר' ברוך היה מודע היטב לרוח התקופה ולאתגריה. הוא ידע ש"גדלות האדם" בדורנו צריכה להביא בחשבון גם את החולשות של האדם כפי שהן היום. בפרשת תולדות הוא היה נושא דרשה ארוכה על מכירת הבכורה בנזיד עדשים, ומדבר על המטריאליזם והחומרנות המפריעים להתמסר לעבודת השם. בדורות קודמים, אמר ר' ברוך, לא היו מחליפים מעמד וגדלות רוחנית אפילו באוצרות קורח. ואילו היום גם בני התורה בישיבות חושבים על צריכה וצרכנות.

התשובה של ר' ברוך לבעיה זו היתה חינוך לאהבת תורה וליראת שמים, אבל לא דרך מסר של ביטול החיים אלא על ידי הצגה שלהם כתענוג הגדול בתענוגים. בביטול המוחלט, כביכול במסירות נפש, חשד ר' ברוך בזיוף.[5] תכופות היה מצטט את הרמח"ל במסילת ישרים על יתרון הקדוש על הטהור, שמעשיו הגשמיים נהיים לקדושה ממש.

"הממית עצמו – את כל ה'עצמו' – כדי למצות את החיים תכלית מיצוי," כתב ר' ברוך בהקדמה לאחד מספריו המוקדמים. הוא לא ביקש להילחם חזיתית בנטיה לעולם הזה אלא לייצר אלטרנטיבה גבוהה יותר. באחת מדרשותיו חזר על המשל הידוע של המגיד מדובנא על הסבל שסחב משא כבד והתברר שהוא אינו החבילה שהיה אמור לסחוב:

כל בן ישיבה יודע שכל עבודה שהיא תהיה, קשה ככל שתהיה, הרי לעומתה לתרץ רמב"ם מוקשה או להבין תוספות – קשה הרבה יותר. ובכל זאת, מעמל של תירוץ על רמב"ם ומהבנה של דיבור תוספות אין מתעייפים. אם ראיתם פעם בן תורה עייף ויגע משמע לא זאת היא החבילה שלו. החבילה שלו, ככל שיקרה היא, מלאה היא פנינים ויהלומים. ממנה לא התעייף איש. משהו אחר גרם לעייפות, משהו שאיננו חבילתו, מכאן העייפות.

יש דרך גבוהה וטובה להתגבר עם כל נמיכות דעת ותאוות לב, היה אומר ר' ברוך. לא צריך להשפיל את האנושי שבאדם – צריך לרומם אותו. פעמים רבות היה חוזר על התנגדותו לפרשנות שיפת תואר היא עברה שהתירה התורה כיוון שהאדם אינו יכול להתגבר על יצרו. הוא היה טורח להוכיח כי אדרבה, התורה מורה לנו את האפשרות המוסרית לשלוט בתאוה ולהוציא ממנה את עוקצה.[6]

***

תלמידים רבים היו לר' ברוך, אך עדיין, ההרגשה היא שלא קיבלנו ממנו אלא כמכחול בשפופרת או ככלב הלוקק מן הים. דמותו הגדולה, הקורנת, שהצליחה להאהיב את התורה, לימודה ולומדיה על כל כך הרבה צעירים מזהירה כעת כזוהר הרקיע וככוכבים. ונותרת ההרגשה שלמרות פועלו העצום בימי חייו, הוא הסתלק מעמנו בשיא פריחתו והותיר אותנו יתומים. הלוואי ונדע ללמוד מדרכיו, להיות אנשים ולהיות גדולים.

עת צרה היא ליעקב. תהא זכותו של מורנו מגנה עלינו ונזכה בקרוב לישועת ה'.

 

---

[1] ויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים פרשה כד.

[2] לפרקים עמ' עה.

[3] ברכת מרדכי על התורה, במדבר, עמ' ריב־ריד.

[4] שם, דברים עמ' קצד.

[5] ברכת מרדכי ויקרא עמ' 402.

[6] ראו למשל ברכת מרדכי כי תצא עמ' ר"נ־רנ"ב.

שש, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons