וחי בהם? אידיאל "מסירות נפש" וצלה של השואה

בשנתי החמישית או השישית בישיבה, כאשר בני הישיבה נקטפו במהירות בידי השדכנים כאשכולות בשלים, היינו מתלוצצים ביננו ומתרגלים את דרשת האירוסין שנישא כאשר אחד מחברנו הקרובים יתארס. היינו חוזרים בפאתוס על משפטים כמו: "השקיעות של החתן בלימוד, המסירות-נפש שלו – הם לשם דבר בישיבה כולה…".

המשגיחים היו מלמדים כי "תורה שלמדתי באף עמדה לי": לימוד תורה מתוך הדחק, מתוך קושי וצמצום, מתוך ויתור על מנעמי החיים ומתוך "מסירות נפש" – הוא העומד במעלה העליונה ביותר של לימוד התורה

באותם הימים, לא עצרתי להרהר במשמעותו הדרמטית, אולי אפילו טרגית, של הביטוי "מסירות נפש". הוא היה פשוט עוד ביטוי – משהו שאומרים כדי לומר שמדובר בבחור בעל מעלה, בחור רציני שמשקיע בלימודים. אחרי הכל, הייתי רגיל לשמוע דרשות על "וזאת התורה אדם כי ימות באהל: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה". המשגיחים היו מלמדים כי "תורה שלמדתי באף עמדה לי": לימוד תורה מתוך הדחק, מתוך קושי וצמצום, מתוך ויתור על מנעמי החיים ומתוך "מסירות נפש" – הוא העומד במעלה העליונה ביותר של לימוד התורה. האדם צריך "להמית את עצמו" – באופן מטפורי כמובן – באהלה של תורה.

המשכו הטבעי של אידיאל "מסירות נפש" בימי הישיבה היה, כך אני מבין למפרע, הקדשת החיים ללימוד תורה לאחר החתונה. המוטיב של "מסירות נפש", שנמסך באופן בלתי נפרד בפס הקול של מסיבות האירוסין, הכשיר את הקרקע לעתידו של החתן הצעיר, שנועד לוותר על עול דרך ארץ שנופל על אדם כאשר הוא מקים את ביתו ונדרש לכלכל את עצמו ואת משפחתו, ולפלס לעצמו נתיב בסערות החיים. החתן דנן משליך כל זאת מאחורי גוו ובוחר בחיים של "מסירות נפש": הוא נכנס אל כולל האברכים ונוטש את מרוץ החיים.

עתה, כאשר אני מהרהר בכל זה, אני חושב לעצמי: מסירות נפש?! האם אין זה דרמטי מעט עבור חתן צעיר? כיצד הופך נער צעיר ועליז לרבי חנינא בן תרדיון, מעשרה הרוגי מלכות, שכרכו את עורו ביריעות של ספר תורה ובצמר ספוג בשמן והציתו בו את האש כך, כאבוקה, כדי שתצא נשמתו באיטיות ובייסורי תופת? מה לאירוע משמח כמו הקמת בית בישראל, השקול לבניין חורבה מחורבות ירושלים, ולמוות הנוראי של רבי עקיבא, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל על כך שלמד תורה כאשר אסרה על כך רומא הרשעה?

***

כיצד השפיעה השואה על עיצוב עולם התורה בארץ ישראל?

על השואה לא דיברו מעולם בישיבה. איני זוכר כמעט את המילה שואה נשמעת בחלל הישיבה, פרט למספר דקות באיזה אירוע פרטי, חוג קטן שכינס לו אחד מראשי הישיבה אחת בשנה, לאחר אמירת הקינות בתשעה באב. וגם אם היא יכלה להישמע באופן ספורדי פה ושם, היא ודאי לא הייתה נושא של אף אחד מהשיעורים, דברי המוסר וההתעוררות, ההספדים והנאומים שנישאו באירועים כאלו ואחרים בישיבה עצמה ומחוצה לה.

מבחינה רוחנית (או תיאולוגית) העוצמה של האירוע לא נעלמה אלא היא מעצבת את הנוף של החיים היהודיים בימינו. אי אפשר לחשוב את המושגים הפנימיים של היהדות, מושגי עבודת ה' ולימוד תורה, מושגי האמונה וההשגחה, בלי שצל השואה ירחף על חוג המחשבה

השואה הייתה ללא ספק בדעתם של כמה ממוריה של הישיבה. המשגיח בישיבה, כך נודע לי לימים, שיכל את כל משפחתו בשואה. הוא נולד באירופה ועלה לארץ לבדו בילדותו, ומעולמו הישן לא נותר שריד. אף דבר מכל זה לא השתקף בגלוי בשיחותיו. פרטים אלו נודעו לי רק עם פטירתו, וזאת למרות שהיה לי קשר אישי עמו ואף שמעתי ממנו סיפורים על שנות בחרותו. אשתו של אחד מראשי הישיבה (זה שהיה מדבר בחדרו מספר דקות על השואה בתשעה באב) היא אחת מחלוצות חקר השואה בעולם החרדי. ראש ישיבה נוסף הגיע מליבה של חסידות ראדזין, שכמו כל חסידויות פולין, נכחדה לחלוטין כמעט בשואה. דבר מכל זה לא נכח ביומיום של הישיבה.

אולם, גם אם מבחינה מוסדית לא היה זיכרון פורמלי של השואה,[2] דומני כי מבחינה רוחנית (או תיאולוגית) העוצמה של האירוע לא נעלמה אלא היא מעצבת את הנוף של החיים היהודיים בימינו. אי אפשר לחשוב את המושגים הפנימיים של היהדות, מושגי עבודת ה' ולימוד תורה, מושגי האמונה וההשגחה, בלי שצל השואה ירחף על חוג המחשבה.

***

האופן שבו השואה נזכרת בעולמם של יהודים שומרי תורה ומצוות הוא באמצעות המונח "קידוש ה'". הנספים בשואה  "מתו על קידוש ה'" והיהודים במחנות ובגטאות מוצגים בתור יהודים מקדשי ה'. אחד הסיפורים מהפכי הקרבים ביותר בהקשר זה הוא השאלה ההלכתית שהופנתה לאחד הרבנים במחנות ההשמדה: מהו נוסח הברכה שיש לברך לפני הכניסה אל מכונות ההרגה? יהודי עומד לפני החדר שבו הוא יומת בחנק – אך לא מדובר בסתם מיתה, מדובר במצווה עילאית: מוות על קידוש ה', והנה הוא שואל את הרב, מהו נוסח הברכה שעלי לברך לפני קיום מצווה נדירה זו?[3]

המשמעות המלאה והגבוהה ביותר של המצוה מתקבלת דווקא במצב הקיצון שבו האדם עומד בפני הריק המוחלט, המוות, הייאוש שאין אחריו תקווה, ואין לו עוד לא עולם הזה ולא עולם הבא, והוא עדיין בוחר להתאמץ ולעשות את המצווה

המונח "קידוש ה'" נטען במשמעות ייחודית במסגרת השיח על השואה. בדרך כלל, השימוש במונח "קידוש ה'" בהקשר של מסירת נפש מתייחס למצב שבו מישהו מבקש מהיהודי להתכחש לברית שלו עם הקב"ה ומאיים עליו שאם לא יעשה כן אחת דינו להמית. כאשר היהודי מתעקש להחזיק בברית ולהישאר נאמן לקב"ה, והוא נהרג בשל כך – הוא נחשב ל"מקדש ה'". ההתעקשות שלו לשמור בכל מחיר, אפילו במחיר חייו, על הנאמנות שלו לתורה וליהדות, היא פעולה של קידוש ה'. אולם, בהקשר של השואה, הריגת היהודים לא הייתה קשורה דווקא לאמונתם. הגרמנים הרגו יהודים גם אם הם כפרו בעיקר וגם אם קיבלו על עצמם את אמונת הנוצרים או את עיקרי המפלגה הנאצית. לא הייתה איזו המרת אמונה או דת שהייתה יכול להציל את זרע ישראל מרדיפת הנאצים ימ"ש. למרות שרבים מדגישים את האיסור הנאצי על שמירת תורה ומצוות, אין אישוש עובדתי לכך שהרדיפה של היהודים הייתה דווקא בשל הנאמנות שלהם לתורה ולמצוות.

הגרמנים ימ"ש רדפו את הקיום הפיזי של היהודי. אותו הם ביקשו להשמיד. הם ביקשו להשמיד את הבשר הרבה יותר מאשר את הרוח. מבחינתם, בריחה של יהודי מתוך מחנה ההשמדה הייתה עבירה הרבה הרבה יותר חמורה מאשר תפילה במניין או הנחת תפילין. אולם, התנאים הקיצונים של השואה הפכו את שמירת המצוות למותרות שבלתי ניתן להעלות על הדעת. כאשר כל מעייניו של האדם נתונים לקיום הפיזי הבסיסי ביותר, כאשר הוא איבד את הכל, את הכבוד האנושי הבסיסי, את אשתו, את ילדיו, את הוריו, את אחיו, את הקהילה שלו, את הכבוד הלאומי, את התחושה שהוא בן אנוש – כיצד הוא יכול לחשוב בכלל על קיום מצוות? המובן שקיבל מושג קידוש ה' בשואה היה פעולה של דבקות ביהדות מתוך שפלות זו בתנאי הקיום האנושי, בבחינת: "ובכל זאת שמך לא שכחנו". הפעולה ההרואית של התאמצות לשמירת מצוות בתוך תנאי קיום מחרידים אלו כונתה "קידוש ה'".[4]

***

בשנת תש"ד, באותה שעה שבה פלטו ארובות אוושויץ את העשן שנותר מקהילות פרשבורג וטרנסליבניה, התכנסה בארץ ישראל, במושבה פתח-תקוה, הועידה הארצית של אגודת-ישראל בארץ ישראל.

בין הדוברים באותו כנס היה הרב יוסף שלמה כהנמן, מקימם של מוסדות החינוך הענפים בעיר הליטאית פּוֹנֵיבֵז', שכללו ישיבה גבוהה, ישיבה לצעירים, סמינר ואולפנה לבנות וכן בתי ספר יסודיים לבנים ולבנות. לימים, נודע הרב כהנמן בתור ראש הישיבה המייסד של "ישיבת פונביז" בבני ברק ומקימם של מסודות החינוך והחסד שנלוו אליה.

לא ברור לי מה ידע הרב כהנמן באותה שעה ומה הוא לא ידע. על השמדתם של חלקים גדולים מיהדות אירופה הוא בוודאי ידע, גם אם לא היה ברור לו היקף החורבן. הוא בוודאי ידע כבר שבסיון תש"א אשתו ושלשת בניו נרצחו בידי הנאצים יחד עם אלף תלמידיו ותלמידותיו במוסדות החינוך שהקים. אבל האם היה יכול לדעת שיהדות העיר פונביז, אחת הערים הגדולות בליטא ומרכז של חיים יהודים תוססים, אינה קיימת יותר: שלא נותרו שם עוד יהודים, והווי יהודי של מאות שנים נמחה מעל פני האדמה, ללא כל זכר? האם ידע שכך קרה גם לוילנא ולטלז, לראדין ולמינסק, לשאוולי ולבריסק? אולי הגיעו אליו שמועות רצוצות – אבל מי היה יכול לעכל אותן?

באותה שעה נוראה, הרב כהנמן אינו מתעטף בייאוש אלא דווקא מחפש את התקווה, את האופטימיות. עת צרה היא ליעקב, הוא קורא בפסוק, וממשיך: וממנה ייוושע. הוא בוחר לראות את האור בקצה המנהרה, את הישועה שתצמח מתוך הצרה. השאננות שלנו בקיומנו בארץ, הוא אומר, מגיעה מתוך ביטחון גמור באותה ישועה.

אבל מה תהיה אותה ישועה? איך היא תראה? לרב כהנמן יש תשובה על כך: "הגילוי העילאי בדורנו – הוא גילוי קידוש ה'". ומהו אותו קידוש ה'? ממשיך הרב כהנמן ושוזר את קידוש ה' של רבי עקיבא עם קידוש ה' של רבי מנדלי, אחיו של האדמו"ר מגור:

לפני 1900 שנה אסרו את רבן של ישראל, רבי עקיבא, והוציאו להורג. בהיותו חבוש בבית האסורים ביקש מים לנטילת ידים ואמר: "מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חכמים". ועכשיו, בטרבליאנקה, אחיו של האדמו"ר מגור, הגאון הקדוש ר' מנדלי הי"ד, צועד למחנה המות וקורא: "יהודים, עוד מעט ואנו נקדש שם שמים, מן הדין להכין את עצמנו למצווה גדולה זו, הביאו לי מים לנטילת ידים". קפץ אחד ואמר: רבי! אסכן את נפשי בתנאי שתבטיח לי חלק לעולם הבא. הגאון הקדוש מוותר על חלקו לעולם הבא ומקבל תמורת זה – ספל מים לנטילה.

קידוש ה' הופך להיות המובן העיקרי של הקיום היהודי. קידוש ה' אינו מסירת הנפש למען הנאמנות למצוות, אלא הוא האופן של קיום המצוות. המשמעות המלאה והגבוהה ביותר של המצוה מתקבלת דווקא במצב הקיצון שבו האדם עומד בפני הריק המוחלט, המוות, הייאוש שאין אחריו תקווה, ואין לו עוד לא עולם הזה ולא עולם הבא, והוא עדיין בוחר להתאמץ ולעשות את המצווה. רק אז מקבלת המצווה את מלוא הדרה וזוכה למדרגת "קידוש ה'".

לימוד תורה וקיום מצוות שואפים להיות פעולה טוטלית, מוחלטת, שאינה קשורה בשום דרך לאדם עצמו, לחייו, לשאיפת הצמיחה שלו, לגדולה האישית שלו. קיום המצווה הוא מסירות נפש, ומסירות נפש זו אינה רק מסירת העולם הזה אלא גם מסירת העולם הבא

לימוד תורה וקיום מצוות שואפים להיות פעולה טוטלית, מוחלטת, שאינה קשורה בשום דרך לאדם עצמו, לחייו, לשאיפת הצמיחה שלו, לגדולה האישית שלו. קיום המצווה הוא מסירות נפש, ומסירות נפש זו אינה רק מסירת העולם הזה אלא גם מסירת העולם הבא. האדם צריך להתמסר כל כך לקיום המצוות, עד שעליו להיות מוכן לוותר לשם כך לא רק על החיים שלו, אלא גם על העולם הבא שלו. רק מתוך הריקון הגמור של כל שאיפה אישית אפשר להגיע למדרגה העילאית של דורנו: מדרגת קיום מצוות מתוך "קידוש ה'".

תפיסה מחרידת לב זו קיבלה ביטוי מזעזע בדבריו של אחד משרידי גטו לודז' המתגעגע (!) לחיי הגטו, בשל המעלה הרוחנית העליונה לה זכה שם:

אני לא פעם מתבייש בפני עצמי. היאך נפלתי מאיגרא רמא של אז לבירא עמיקתא של חיי הנוחות והקטנות דהיום? אוי ואבוי! הרי כל כך התרחקתי אפילו מן ההשגות הנעלות והנשגבות דאז… מה המושגים שלנו כהיום הזה על הגטו? גיהנום! בית הקברות! תהום שחורה ואפלה! והרי עבור אנשי החבריא היווה הגטו ממש כבשן אש של מסירות נפש צרופה ודבקות טהורה שאין למעלה מהן![5]

הרב כהנמן מסמן את מסירות נפש זו בתור אידיאל דתי. "כולנו יהודי חלוקה" הוא אומר. כשם שיהודי ארץ ישראל קיבלו בעבר את המימון לקיומם מיהדות הגולה, כך אנו מקבלים את משמעות עבודת ה' שלנו מאותה מדרגת "קידוש ה'" של יהודי הגולה. במותם של "הקדושים" ציוו לנו הם את המיתה – את ההמתה העצמית באהלה של תורה. על הבניין של "אהל קדושים" בבני ברק חרט הרב כהנמן את המילים: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". הקדושים אינם רק הנספים: הם אלו שנשארו. אותם הלומדים באהל קדושים – הם הקדושים. הם "יהודי החלוקה" שממשיכים את צוואת קידוש ה'.

וכך, בכנס היסוד של 'החינוך העצמאי', אמר הרב איצ'ה מאיר לוין, ראש תנועת אגודת–ישראל בארץ ישראל לאחר השואה:

קוראים הפעם את כולנו למסירות נפש. אם ששת מיליונים אחים ובהם מיליון וחצי ילדים ובני נוער קידשו את שם שמיים בהעדרם מהעולם הזה, עלינו הנשארים לקדש את השם בחינוך […] ואולי זה הניסיון האחרון, המבחן הגדול לפני ביאת המשיח, והעמידה במבחן תלויה רק בנו, וקודם כל שנמסור כולנו את בנינו לחינוך של תורה."[6]

ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה, במי שמתקיימת בו המעלה העצומה של "מסירות נפש".

***

מה כל זה אומר לנו, הניצולים: אלו שניצלו מאיימי חורבנה של יהדות אירופה, וגדלו בארץ ישראל מתוך תחושת עוצמה ובטחון, בתקופה שבה החינוך היהודי פרח והתעצם?

מיום עמדי על דעתי, אני מתמודד רוחנית, רעיונית ונפשית עם מאבק פנימי ברעיון שהמסירות לתורה משמעה ריחוק מן החיים. מדוע האידיאל התורני שאליו מחנכים בישיבות כל מרוחק מן החיים, שאלתי את עצמי? לא יכולתי לשלול את העוצמה הרוחנית של אידיאל זה, אך גם לא יכולתי להשלים אתו. ניסיתי להבין את טיבו, את השורשים הרעיוניים שלו. כיווני התשובה שהלכתי בהם נטו מראשיתם אל הנתיבים של שאלות התורה והחיים שעוררה ההשכלה באירופה. ניתחתי את הריחוק של התורה מן החיים באותם כלים של המתח שבין העולם הזה והעולם הבא, ההתכנסות של התורה אל ד' אמות של הלכה וכיוצא באלו.

אינני שולל הסברים אלו: המתח בין התורה לחיים לא נולד בשואה ויש לו יסודות עמוקים שחוזרים הרבה הרבה אחורה. אולם דומני שהשואה העצימה את המתח הזה עשרת מונים. היא הפכה את מסירות הנפש לחובה דתית.

בספרו, "עמו אנוכי בצרה", המתמקד בחוויה הדתית בגטאות ובמחנות, מספר הרב ברקוביץ את הנרטיב של השואה בתור "מלחמת הבשר ברוח": האידיאולוגיה הנאצית, הוא טוען, הייתה אידיאולוגיה של עולם הזה נעדר רוח, ומחמת זה, הם לא יכלו לשאת את היהודים, המייצגים את עמידותה של הרוח. אירוע השיא של מלחמה זו, העימות של "האמת הסופית", מצויר אצלו דרך דמותו של מתי גלמן, נער יהודי צעיר ממשפחה מתבוללת בוינה, שהצטרף אל חסידות גור וארגן בגטאות חבורות של חסידים, "מתי'סוביציס", שלמדו בגבורה עילאית על אפם וחמתם של הצוררים הנאצים. הסלוגן של מתי, מספר הרב ברקוביץ, היה: "כל מה שאצל העולם יופי הוא, יהיה כל זה אצלך מאוס ונמאס".[7]

מצוות התורה הם מצוות של חיים, וכבודה של היהדות שחרבה באירופה יחזור לה כאשר נגלה כי התורה יכולה להיות תורת חיים, ולא כאשר נבקש לחיות את התורה שהתקיימה אצלם בשעתם העלובה ביותר, בשעת יציאת נשמתם

נרטיב זה חלחל עמוקות אל החינוך הישיבתי שאנחנו ספגנו. ביסודו של דבר, החוויה העמוקה ביותר של הישיבה היא מסירות הנפש. הרגע שבו זוכה תלמיד הישיבה להארה רוחנית הוא דווקא זה שבו הוא מרגיש כי נותר לבדו בבית המדרש כשאת כולם סחף הרוח ונשא האור. הרגע שבו החיים כולם מתרחשים בעוצמה בחוץ, שכולם חוגגים את מסיבת פורים או יצאו לשחק מטקות על חוף הים בסוף הזמן, ורק הוא יושב לבדו בבית המדרש, מוסר את נפשו על התורה – הרגע הזה הוא נקודת השיא הרוחנית. הוא הרגע שבו הוא מתמזג עם האידיאל החינוכי הגבוה ביותר המדריך את הישיבות: אידיאל מסירות הנפש. ומכאן שבחם הגדול של אנשים שמסיימים במהירות מבהילה את סעודת ליל שבת ורצים חזרה לבית המדרש. זאת, דווקא בשעה שליבו של אדם נוטה אחר מעט תענוג, ואפילו תענוג של מצווה: עונג שבת. אך לא היא: אין דברי התורה מתקיימים במי שמחייה עצמו עליהם, מאריך בסעודת השבת, בשיחת חברים, ואפילו היא שיחתם של תלמידי חכמים. הם מתקיימים דווקא במי שממית את עצמו, שמקריב את כוחות החיים שלו, שמייסר את עצמו, ומשליך את חייו מנגד למען לימוד התורה.

כולנו יהודי חלוקה, כמו שאמר הרב כהנמן. כולנו הקורבנות של השואה, הקורבנות של מסירת הנפש לתורה. החורבן האיום של יהדות אירופה עדיין חופף על התודעה שלנו, ויחד אתו המובן הקיצוני שניתן לעבודת ה' בימי הזעם. אנו מתקשים להשתחרר מן המחשבה שהביטוי הנעלה ביותר של רוחניות, של עבודת ה', הוא הפיכה שלהם למשהו שעומד בהתנגשות עם כל קיום אנושי, קיום קהילתי, קיום משפחתי, קיום לאומי. רק במצב הקצה הזה, שבו הכל הכל מאוים, מקבלת אצלנו עבודת ה' את המובן הנעלה שלה. ולכן לעיתים קרובות כל כך נראה כאילו אנו שואפים להיות מנותקים וזרוקים, עלובים ודלים, למסור את הנפש, את הכבוד, את התפארת, את הטיפוח הקהילתי והאישי, עבור טעם של דבקות: טעם של "מסירות נפש", טעם של "קידוש ה'".

דומני שהגיע הזמן שבמקום להעלות על נס את "אדם כי ימות באהל" נדגיש דווקא את מצוות התורה: "וחי בהם – ולא שימות בהם!". מצוות התורה הם מצוות של חיים, וכבודה של היהדות שחרבה באירופה יחזור לה כאשר נגלה כי התורה יכולה להיות תורת חיים, ולא כאשר נבקש לחיות את התורה שהתקיימה אצלם בשעתם העלובה ביותר, בשעת יציאת נשמתם. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה' אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה […] ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט).

 

---

[1] שלמה טיקוצינסקי, "בהר ציון תהיה פליטה: הרב שלמה יוסף כהנמן, הרב מפונביז", בתוך: הגדולים: אישים שעיצבו את היהדות החרדית בישראל, עמ' 575.

[2] אחד ההסברים לכך שהשואה אינה נזכרת ברמה המוסדית הוא שלא נותרו קהילות שיזכרו את מה שנעשה להם, אלא רק יחידים שיספרו לצאצאיהם המיידים, בתורת צוואה אישית, או אישים כמו הרב כהנמן שהקימו מפעלי הנצחה באופן פרטי. השואה הייתה השמדה מוחלטת של יהדות אירופה שלא הותירה אחריה דבר. עולם התורה הישראלי לא יכול לזכור את השואה בתור קהילה, כיוון שהוא לא חווה אותה, בדיוק כמו שיהדות המזרח לא יכולה לזכור את השואה בתור קהילה. מבחינה זו, גם זיכרון השואה של הישוב הישראלי החילוני אינו זיכרון של משהו שנעשה לו עצמו. הממסד הישראלי מספר את הסיפור של השואה בתור משהו שנעשה למישהו אחר,ליהדות אירופה. צא ולמה מה בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה. הסיבות שהיהדות הישראלית לא קבעה יום לציון חורבנה של יהדות אירופה אינם מענייני כאן, אך דומני שדבר זה נזקף לזכותה ולא לגנותה.

[3] שאלות ותשובות ממעמקים, כרך ב סימן 2. מופיע בספרו של הרב אליעזר ברקוביץ, עמו אנכי בצרה, עמ' 48.

[4] ראה דיון על כך בספרו הנ"ל של הרב ברקוביץ, בפרק "לחיות או לשרוד". הוא מנסה למצוא את החוט המקשר בין שני מובני קידוש ה' הללו אך לא הבנתי את המהלך שלו. וראה להלן הערה 7.

[5]  מופיע אצל ברקוביץ, עמ' 73. מתוך הספר של משה פראגר אלה שלא נכנעו.

[6] מופיע בתוך: מיכל שאול, "שיקום החברה החרדית בצל השואה", עיונים בתקומת ישראל 20, עמ' 376.

[7] עמ' 82. ראוי לציין שבפרק "לחיות או לשרוד" מנסה הרב ברקוביץ לרכך את שלילת החיים שבאמירות מסוג זה, אולם איני משוכנע שהוא מצליח בכך. בסופו של דבר דומני שהוא פשוט משנה את המובן של המונח "חיים" ונותן לו משמעות של משהו שהוא מעבר לקיום הממשי בעולם הזה (כשאת מה שמכנים בדרך כלל "חיים" הוא מכנה "שרידה").

yiftah-s, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons