צריך עיון > סדר שני > מעגל השנה > "זמן מתן תורתנו" – יום הנישואין היהודי

"זמן מתן תורתנו" – יום הנישואין היהודי

רבים תמהו על כך שהתורה אינה מזכירה את עניין מתן תורה בהקשר של חג השבועות. תפיסת המשנה של יום מתן תורה בתור "יום נישואין" עשויה ליצור פתח למענה על הקושיה.

ב' סיון תשפ"ב

מה עניין שבועות אצל הר סיני? כיצד ייתכן שהתורה מזכירה את חג השבועות, "חג הקציר", בלי להזכיר את עניין מתן תורה אפילו ברמז, ואילו חז"ל יקבעו שמדובר ב"זמן מתן תורתנו"? שאלה זו, שיש להניח שרובנו שאלנו את עצמנו בזמן מן הזמנים, עומדת במוקד המאמר הנוכחי.

ראוי לציין כי חג השבועות אינו המועד היחיד שבו מוסיפים חז"ל תוכן שאינו מפורש בתורה. כך הדבר גם בראש השנה, שהתורה מכנה "יום תרועה" ואילו המשנה רואה בו "ראש השנה", וכך אנו מוצאים גם בשביעי של פסח, שאותו התורה מציינת בתור מועד ללא הגדרה או אירוע היסטורי ואילו חז"ל קובעים שהוא יום של קריעת ים סוף (סוטה יב, ב; סדר עולם רבה, פרק ה). ואולם, בחג השבועות הפער בין השניים הוא ללא ספק גדול ביותר, וממילא גם הפליאה על השמטת העניין בתורה שבכתב.

הקושי מתחזק לאור זאת שבדוגמאות האחרות החיבור בין החג המקראי לבין התוכן הנוסף שקבעו חז"ל יחסית מובן. כפי שביאר הרב לייב מינצברג ז"ל, חודש תשרי הוא אכן תחילת השנה במובן של מעגל השנה החקלאית, ועל כן התקופה מכונה "בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כג, טז) או "תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד, כב). באשר לשביעי של פסח, התורה קובעת את סוף ימי הפסח בתור חג, ובהתאם לכך חז"ל מוסיפים שמדובר בסוף גאולת מצרים – יום קריעת ים סוף. מתאימים הדברים שסופו של חג המצות, שכל עניינו לציין את גאולת מצרים, יחול ביום שבו הגיעה גאולתנו לקו הגמר – "יום טביעת פרעה", כלשון האבן עזרא (שמות יב, טז). בניגוד לכך, איזה קשר יש בין צו התורה "וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות לד, כב) לבין "זמן מתן תורתנו"? כיצד הדברים מתיישבים זה עם זה, ומדוע התורה השמיטה את ציון היום כיום שניתנה בו תורה?

למעשה, אפשר לפרק את התמיהה לשתי שאלות שונות: ראשית, מדוע התורה אינה קובעת זכר ליום מתן תורה, כפי שהיא קובעת זכר ליום יציאת מצרים? נוסף על כך, עלינו לשאול את השאלה המקבילה: כיון שהתורה לא קבעה זכר ליום מתן תורה, כיצד באו חז"ל וקבעו את חג השבועות בתור "זמן מתן תורתנו"?

למעשה, אפשר לפרק את התמיהה לשתי שאלות שונות: ראשית, מדוע התורה אינה קובעת זכר ליום מתן תורה, כפי שהיא קובעת זכר ליום יציאת מצרים? נוסף על כך, עלינו לשאול את השאלה המקבילה: כיון שהתורה לא קבעה זכר ליום מתן תורה, כיצד באו חז"ל וקבעו את חג השבועות בתור "זמן מתן תורתנו"? מפרשי התורה כבר עמדו על השאלות, ובעיקר על הראשונה, והציעו בהן דרכים שונות.[1] ואולם, לעניות דעתי יש עדיין מקום להוסיף ביאור על דברי רבותינו כדי ליישב את הקושי.

 

לא חוגגים חוקה

המצווה לזכור את יום יציאת מצרים מוזכרת בתורה פעמים רבות: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, ג); "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג); "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים ה, יד) – ועוד אזכורים רבים. בזוהר החדש (יתרו ג) נאמר כי התורה מזכירה את יציאת מצרים חמישים פעם, והמפרשים כבר עמדו על כך שהמספר האמיתי גדול הרבה מכך (עי' פרדס רימונים, שער יג). אין ספק שיציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן ביותר בתולדות עם ישראל, שאזכורו בתורה עולה הרבה על כל אירוע היסטורי אחר.

בניגוד חריף ליציאת מצרים, התורה כמעט ולא מזכירה את האירוע של מתן תורה. במקום אחד בלבד מצא הרמב"ן, כאשר הוא מונה את המצוות שהרמב"ם "שכח" למנות (לאווין ב), מצווה לזכור את מעמד הר סיני, והוא בדברי משה רבנו לעם ישראל: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט). הפסוק אינו מבהיר לגמרי את הנשוא שעליו נסוב איסור השכחה, אך מעמד הר סיני מוזכר בפירוש בפסוק הבא: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי" (שם, י). שלא כדעת הרמב"ן, לשיטת הרמב"ם אין אפילו מצווה לזכור את מעמד הר סיני, וייתכן שהוא מבין את הפסוקים באופן אחר.[2] כך או כך, הפער בין יחס התורה לאירועים הוא כמובן עצום. מהו פשר דבר?

נדמה כי ההבדל נובע מתוך המהות השונה של שני האירועים – יציאת מצרים מול מעמד הר סיני.

היציאה ממצרים היא רגע ההיווצרות הלאומית של העם היהודי. מילות הפסוק "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) מתייחסות ליציאת מצרים, שאז נוצרנו לעם יחד עם גילויו הניסי של הקב"ה – גילוי שמגדיר את מהות תפקידנו בתור עם ("תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ"). מדובר באירוע מכונן: לפני הרגע של יציאת מצרים לא היה לנו קיום לאומי, ועם היציאה ממצרים הפכנו לעם, כיציאת "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לג). כפי שהרמב"ן ושאר המפרשים מאריכים לבאר, אירוע זה גולם בחובו את כל יסודות האמונה של העם היהודי: אנחנו עם המקיים קשר בל-ינותק עם הא-ל האחד, והוא משגיח עלינו מתוך אהבה ודואג לנו תמיד.

ההקפדה על גבולות גזרה של החיים – מה שאנחנו מכנים לעתים "מידת הדין" – חיונית לתפקוד האנושי בכל תחום: בקשרים בינאישיים, בעבודה, בבית הכנסת, ביחס בין קהילות ובין מדינות, ובסדר היום הפשוט של כל אדם. אך הם אינם סיבה למסיבה.

בניגוד לכך, מתן תורה עניינו תפקיד. "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" (תהילים עו, ט). התפקיד הלאומי שלנו גלום בתורה, שם מבוארים החוקים והמשפטים שהם חלק מהותי של הברית בינינו לבין הקב"ה. התפקיד ואופן מילואו, החובות המוטלות עלינו והגמול הטמון בחובן, הם כמובן דבר גדול מופלא – אך הם לא דבר שחוגגים. אדם צריך לחיות בתוך תפיסה של דין, בתוך גבולות של עשה ולא תעשה, מותר ואסור, טוב ורע, טהור וטמא. ההקפדה על גבולות גזרה של החיים – מה שאנחנו מכנים לעתים "מידת הדין" – חיונית לתפקוד האנושי בכל תחום: בקשרים בינאישיים, בעבודה, בבית הכנסת, ביחס בין קהילות ובין מדינות, ובסדר היום הפשוט של כל אדם. אך הם אינם סיבה למסיבה.

ראויים לאזכור בהקשר הזה דברי הרב משה שמואל גלזנר ז"ל, שהגדיר את התורה בתור החוקה של עם ישראל: "התורה היא חוקת-מדינה וביסודה ההנחה של קיום עם במדינתו. תכלית המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו, מצוות המילה, היתה לטבוע אות-היכר בין זרעו של אברהם ובין שאר בני אדם. השבת, שהיא 'אות ביני ובין בני ישראל', היא קניין לאומי של העם היהודי". כלומר, ביציאת מצרים נהיינו לעם והתחלנו את המסע לקראת הארץ המובטחת – קיומן של שתי ההבטחות שניתנו לאברהם אבינו, הבטחת האומה[3] והבטחת הארץ.[4] קיומנו בתור עם ה' מחייב שתהיה לנו חוקת שנקבעת על-ידי הקב"ה, אך במישור הפשוט שאליו התורה מתייחסת, אין בכך כדי לקבוע יום חג – באותה מידה שמתן תורה לא נכלל בהבטחות שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו.

להבדיל, גם למדינות אחרות יש חוקה לאומית – אך החוקה אינה נתפסת בתור דבר חגיגי, כי אם בתור דבר תפקודי. היום הנחגג ביותר במדינה נתונה הוא "יום העצמאות", יום ייסודה של המדינה – הארבעה ביולי של ארה"ב, ה' באייר במדינת ישראל, וחג הפסח (להבדיל) עבור העם היהודי. זיכרון החוקה אכן משמח – אנחנו מברכים על תפקוד יעיל ותקין, ויודעים שאלמלא מסגרת וגבולות לא היינו יכולים לקיימו – אך אין בכך חגיגיות יתרה.

 

שמחת יום הנישואין

ואולם, חז"ל ראו לקבוע את תוכנו של חג השבועות דווקא בתורה, כפי שמופיע בנוסח התפילה "אֶת יוֹם חַג הַשָׁבוּעות הַזֶּה – זְמַן מַתַּן תּורָתֵינוּ". אם התורה לא ראתה לנכון לציין את חג השבועות כחג של מתן תורה, כיצד באו חכמים וקבעו שזה עיקר מהותו של יום?

כדי להבין זאת, עלינו להבין מהי מטרת מעמד הר סיני ושמיעת עשרת הדברים שנאמרו בו – שני הדברים שאנו מכנים "מתן תורה". דעת ר' יוחנן היא שהתורה ניתנה לנו "מגילה מגילה", וברור אפוא שמטרת "מתן תורה" לא הייתה נתינת התורה כולה. גם לפי שיטת ריש לקיש, הסבור כי "חתומה ניתנה", פירשו הראשונים שאין הכוונה שהתורה ירדה שלמה מן השמיים (גיטין ס, א, ותוספות, שם), שהרי "ספר הברית" שהוקרא באוזני העם כלל רק חלק קטן מתוך התורה.[5] מהי אפוא מטרת מעמד הר סיני, ומדוע אנו מציינים דווקא אותו?

במעמד הר סיני היה צד של תפקיד שעלינו לעמוד בו, צד של יראה, של "לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם". אך היה בו גם צד של קשר אינטימי, של קרבה ואהבה, כלשון הפסוק "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ה, ד)

מטרה אחת של מתן תורה, המצוינת בספר שמות, היא להחדיר לעם יראת שמים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, טז). מטרה זו, כשלעצמה, אין בה כדי לקבוע יום חג; כאמור לעיל, אנו זקוקים לגבולות ומסגרות, אך אין אנו חוגגים אותם. אך פסוק אחר, המצוי בדברי משה רבנו שבספר דברים, קובע מטרה אחרת לגמרי: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה, כ).[6] כאן אין הדגש על היראה, אלא על האהבה – על הקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל. במעמד הר סיני היה צד של תפקיד שעלינו לעמוד בו, צד של יראה, של "לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם". אך היה בו גם צד של קשר אינטימי, של קרבה ואהבה, כלשון הפסוק "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ה, ד). מצד אחד, חז"ל אומרים שבמעמד הר סיני "פרחה נשמתם" של בני ישראל, אך מהצד השני "התמלא כל העולם בשמים" (שבת פח, ב).

במובן הזה, ראוי בהחלט לייחד חג ל"יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). הרמב"ן מבאר כי אותו הדיבור שנפתח בהר סיני ממשיך להתקיים בקול הנשמע המדבר מעל הכפורת, מבין שני הכרובים – המקום המסמל את האינטימיות הגדולה שביותר שבין הקב"ה לבין עם ישראל.[7] כלומר, מדובר בדיבור של אהבה, דיבור של קרבה. חז"ל נתנו לכך ביטוי כאשר דרשו את המילה "אנכי" בדרך של נוטריקון: "אנא נפשי כתבית יהבית" (שבת קה, א). בדיבורו, מסר הקב"ה לעם ישראל את עצמו.

אם בפסח אנחנו חוגגים את יום הלידה שלנו, אזי בחג השבועות אנו חוגגים את יום הנישואין שלנו, שבו אנחנו זוכים לשלמות של קשר עם הקב"ה. כך אמנם דרשו חכמים על-פי מילות הפסוק "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) – "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו" (משנה, תענית כו, ב). בקשר עם הקב"ה יש גם צד של דין ויראה, כמו שבחתונה יש גם כתובה, מסמך משפטי שבה חובות וזכויות. ואולם, כפי שבחתונה איננו חוגגים את הכתובה, כך השמחה של יום מתן תורה אינה על החובות. אנו שמחים על הקשר עצמו.

 

לקיים קשר דו-סתרי

מדוע התורה מתעלמת מהרובד של "יום חתונתו" של מתן תורה, וקובעת את חג השבועות כחג ארצי, "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות לד, כב)? מדוע רובד זה של מתן תורה וחג השבועות מתגלה רק בדברי חז"ל?

ייתכן שהתשובה לכך היא שכל זמן שעם ישראל חי על אדמתו ולא פסקה ממנו נבואה, לא היה צורך לציין את ה"דיבור" של הקב"ה בהר סיני – שהרי הוא מעולם לא פסק. יתרה מזאת, בזמן שבית המקדש היה קיים, הדיבור האלוקי – הדיבור שנמשך להישמע מבין שני הכרובים – היה נוכח בארציות עצמה. זוהי הרי מטרת התורה – שהעיסוק בחומר של העולם יהיה רווי בדבר ה' ומלווה בהשגחת ה'. בזמן שמעלה זו התקיימה בנו במלואה, יכולנו לחגוג את הקשר המתמשך עם הקב"ה בתוך שמחת הקציר – התופעה שמדגישה יותר מכל את השפע הארצי. באשר להר סיני עצמו, הדגש היה דווקא על הממד של יראה, כפי שמבואר בספר שמות.

ואולם, בתקופה של גלות, כאשר הארציות שלנו היא ארציות זרה ומנוכרת שאין בה גילוי אלוקי, ושוב אין דבר ה' גלוי בעולם – "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב, ט) – היה צורך להדגיש את קיום הדיבור האלוקי בתוכנו גם כאשר הוא אינו נשמע, לא מבין הכרובים שנחרבו ולא בקציר חיטים של אדמת נכר. בתקופה זו אנו פונים אל דברי משה רבנו בספר דברים, המדגישים את הממד של אהבה, של דיבור פנים בפנים הגלום בתורה גם כשהוא נסתר מהעולם.

ושמא שיש להוסיף על כך רובד נוסף. כל קשר אנושי, כולל גם הקשר שבינינו לבין הקב"ה, חייב להיות דו-סתרי; אין אפשרות של קשר עמוק כאשר הוא חד-כיווני. זו הסיבה שהיינו צריכים לעבור את תקופת ספירת העומר לפני ההגעה לסיני וקבלת התורה. מיד עם יציאת מצרים היינו עדיין במצב של תינוק בן יומו, שאינו מאפשר את הקשר המלא: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ […] בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ" (יחזקאל טז, ד-ה). רק לאחר תקופת הספירה, שלפי האריז"ל מהווה תקופה של צמיחה וגדילה עד לבשלות ובגרות, יכולנו להביא את עצמו ולכונן את הקשר של דיבור הדדי בסיני.

בזמן הגלות, זמן שהקשר כבר אינו גלוי לעין, עלינו קודם כל להביא את עצמנו. כן עשו חכמים כאשר חידשו – מסורת שקיימת לפי הרב דוד צבי הופמן ז"ל כבר מימי גלות בבל – שחג השבועות הוא חג של מתן תורה, "זמן מתן תורתנו".

אולי הדבר נכון גם בנוגע לחגיגת "זמן מתן תורתנו". בזמן הגלות, זמן שהקשר כבר אינו גלוי לעין, עלינו קודם כל להביא את עצמנו. כן עשו חכמים כאשר חידשו – מסורת שקיימת לפי הרב דוד צבי הופמן ז"ל כבר מימי גלות בבל – שחג השבועות הוא חג של מתן תורה, "זמן מתן תורתנו". כך עשתה גם רות המואביה בסיפור המגילה שקוראים בשבועות: היא הביאה את עצמה, וכך זכתה לאהבת עולם. במילים אחרות: אין אפשרות לחגוג יום נישואין מתוך כפייה חד-צדדית. יום הנישואין של העם היהודי היה חייב להתחדש על-ידי חכמים – מתוך עצמנו.

 


[1] לדעת האברבנאל, אין צורך לקדש יום מיוחד לזכרו של מתן תורה: "לא נתנה התורה טעם לחג הזה שיהיה זכר למתן תורה, לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלקית שבידינו […] עדה לעצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה. בניסוח מפורסם יותר, כתב בעל ה"עקידת יצחק" כי "זכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה". הרב דוד צבי הופמן ז"ל מוסיף סיבה נוספת, ש"לא הותקן לחג השבועות שום טכס סמלי, להזכיר את חזיונות סיני. ויש טעם לדבר: חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי" (פירוש לספר ויקרא, ח"ב, פרק כג, עמ' קסה). כלומר, החשש מפני "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דברים ד, טו) מצטרף לסיבות שבגינן התורה אינה מייחדת יום זיכרון למתן תורה בסיני.

[2] כאמור, הרמב"ם לא מנה את המצווה לזכור את מעמד הר סיני, וייתכן שהוא סבור כי עיקר כוונת התורה היא לשלול את פגם אמונת הגשמות: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם, טו). הרמב"ם מייחס גנאי מופלג למאמין בגשמות הא-ל, ומכנה אותו גרוע יותר ומזיק יותר מעובד עבודה זרה, "שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה" (מורה נבוכים, חלק א, פרק לו; מהדורת קאפח). יתכן, אפוא, שלדעת הרמב"ם עיקר כוונת הפסוק הוא להזהיר מפני הגשמות – "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" – ולא להזהיר על זכר מעמד הר סיני. כך או כך, הפער שבין יציאת מצרים למתן תורה הוא עצום, ועמד על כך הרב יששכר יעקבוסון ז"ל במאמר שפרסם בנושא. לדבריו, הסיבה לכך היא אותו החשש מפני אמונת הגשמות שעלול לנבוע דווקא מתוך זיכרון מעמד הר סיני: "וממנה אולי אפשר להסיק מסקנה, שהמקרא עצמו, הדורש לא לשכוח את המעמד הנשגב, הוא המזהיר על הסכנה העלולה לבוא מחמתו. דווקא אחרי הצו שלא לשכוח את המעמד הגדול והנורא – מתן תורה (דברים ד, ט-י), באה האזהרה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' [….] על זה מעיר הרמב"ן: 'יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות'. כלומר, דווקא זיכרון גילוי השכינה במעמד הר סיני עלול להביא לידי טעות, כאילו היה שם משהו גשמי – שהרי שמעו קול! ואולי – זאת השערתנו – משום כך נמנע מלחזור על הזכרת המעמד הזה פעמים רבות." לדעתי, אין בזה די. כאמור בהערה דלעיל, גם הרב דוד צבי הופמן מזכיר את החשש מפני הגשמות בתור טעם להיעדר "יום מתן תורה", אבל קשה להניח שזה הטעם היחיד או העיקרי. התורה נותנת לנו רושם ברור שיש פער בין יציאת מצרים, האירוע המכונן בתורה, לבין מעמד הר סיני שכמעט לא זוכר לאזכורים, למעט בתוך שירה ומליצה – לא בחמישה חומשי תורה, ואף לא בתנ"ך כולו, כולל מזמורי תהילים שמתארים באריכות את תהליך יציאת מצרים. לא סביר שההסבר לכך הוא "טכני" בלבד, מפאת חשש לאי-הבנה ואמונת הגשמות.

[3] "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" – בראשית יג, טז.

[4] "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" – בראשית יג, טו.

[5] לפי דעת רש"י הספר כלל את דברי התורה עד למתן תורה, ולפי שיטת הרמב"ן הוא כלל את עשרת ‏הדברים ואת המשפטים. על דרך שיטת הרמב"ן מבואר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב; שמות, פרשת משפטים, פרק כד, סימן ד): "ויכתוב משה את כל דברי ה' – אלו החוקים והמשפטים; את – לרבות ספר בראשית ואלה שמות, עד ויקחו לי תרומה. […] ויקח את ספר הברית – זהו שכתוב מתחילת בראשית עד כאן".

[6] כך גם מציין משה רבנו בפרק ד: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (דברים ד, לב).

[7] פירוש הרמב"ן על התורה, הקדמה לספר שמות.

תגובה אחת על “"זמן מתן תורתנו" – יום הנישואין היהודי

  • תודה
    דומה שדברי החת"ס עה"ת עה"פ "גם בני מכיר בן מנשה" הולכים באותו כיוון.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל