צריך עיון > סדר שני > מנהיגות > "ונהי בעינינו כחגבים": תסביך הנחיתות החרדי

"ונהי בעינינו כחגבים": תסביך הנחיתות החרדי

ההתרגשות התקשורתית מתמונת אהרן ברק עטור תפילין חושפת את חוסר הביטחון העמוק שלנו, המביא אותנו להתחפר בעמדת מגננה קיצונית, או להלקות את עצמנו בתעוב עצמי מעורר תמיהה.

כ"ו טבת תשפ"ג

רגע יהודי מזוקק. אהרן ברק הניח תפילין. לא קראתי את כתבתו של אריה ארליך ב"משפחה", אך נחשפתי לציוצו הנרגש בטוויטר, ורוחי נפלה. חלילה, אין לי כל בעיה שיהודי שמניח תפילין לעת זקנתו. להפך, אני שמחה שאהרן ברק עושה לפעמים לעילוי נשמתו, וגם שמחה שהעולם כולו הוטה לכף זכות. אולם המעמד המרגש הזה עורר בי גם אי נוחות רבה.

ההתרגשות הקולקטיבית סביב תמונתו של ברק עטור התפילין מבטאת נחיתות עמוקה בקרב יהודים שומרי מצוות. חולשה זו מביאה עיתון מכובד כמו "משפחה" ליפול שדוד למניפולציה רגשית תפלה

ההתרגשות הקולקטיבית סביב תמונתו של ברק עטור התפילין מבטאת נחיתות עמוקה בקרב יהודים שומרי מצוות. חולשה זו מביאה עיתון מכובד כמו "משפחה" ליפול שדוד למניפולציה רגשית תפלה. אנו מסיקים שאהרן ברק הוא בסך הכל יהודי ישיש חביב, שלא זכה לגדול על ברכי היהדות אך חפץ בכל לבו לשוב, וכעת מאיימים אנשים רעים על המפעל התמים שהקדיש לו את חייו, וראוי לחמול עליו ולגנות אותם.

 

המניפולציה של האישי

אחד הכלים הנפוצים בימינו להטיית האמת הוא לקחת את הפנים האישיות, הפרטיות, ולהפוך אותן לחזות הכל. אין כלל; יש פרט ועוד פרט ועוד פרט. סיפור אישי, נקודת מבט, נרטיב. תפיסה זו מסרסת את היכולת להגן על כל עמדה עקרונית, שכן הדברים אינם נבחנים על פי הכלל, אלא על פי הפרטים המרכיבים אותו והמשתנים, כטבעם של פרטים. בכל מקום שנבקש לטעון טענה כללית, מיד יצוץ מישהו שבפיו סיפור סוחט דמעות על היוצאים מן הכלל. והמסקנה המתבקשת היא: כמה רעים אנחנו, שאנו מנסים להחיל כללים. סבלם של המרובים, של הכלל, אינו נספר. תמיד מדובר בסיפור אישי אחד כנגד סיפור אישי אחר.

גישה זו הרסנית. כאשר הדיון מתקיים ברובד האישי, הוא נעשה בהכרח רגשי ולא רציונלי. אם נבקש לדון בעובדות, בעקרונות, בכללות הדברים – הרינו קרי מזג, אטומי לב, נעדרי חמלה, בלתי מכילים, קיצוניים וחשוכים. כך הדבר בגינוי חברתי של איסורי עריות שהלב מחמדן, וכך בכל נושא ונושא.

כשמאפיונרים מצטלמים עטויי כיפה ועטורי תפילין, אנו בזים להם. אנו מבינים כי אין כל קשר בין פשעם לבין המצוות הפרטיות שהם מקיימים, אך אהרן ברק – נו, הרי הוא אדם מוערך והעולם הנאור סוגד לו, וכעת הנה הוא מגלה כלפי תרבותנו המוזרה מעט חיבה שזורה בנוסטלגיה. כל כך מרגש

אחת הדוגמאות הממחישות זאת בחריפות היא ביטול הזיקוקים ביום העצמאות בערים רבות ברחבי הארץ. העילה הרשמית לביטול מופע נחמד זה, שגם ילדים חרדים נהנו ממנו הנאה מרובה, היתה פוטנציאל הפגיעה של הזיקוקים באנשים הלומי קרב. תומכי ביטול הזיקוקים לא נדרשו לטענות כדי להצדיק את עמדתם. כל מה שהם היו צריכים לעשות הוא לצלם וידאו מרגש של אדם הלום קרב המספר את סיפור הטראומה שלו. הוא אפילו לא היה צריך לדבר על הזיקוקים. הטראומה האישית ביטלה כל טענות ומענות מסוג שקילת רווח כנגד הפסד או בחינת פתרונות אלטרנטיביים. הדיון הוכרע. כל מי שניסה לעלות טענות לטובת הכלל, הציבור וילדיו, שמנהג הזיקוקים עושה את היום למיוחד עבורו, הושתק בגסות. איך הוא יכול להיות אלים כל כך כלפי אותו הלום קרב בווידאו הוויראלי?

ובאשר לאהרן ברק – יש למסגר את הנחת התפילין שלו בצורה נכונה: קיום מצוה חשובה ובסיסית על ידי חילוני מושבע, שלחם נגד התורה ושומריה כל חייו ומעולם לא הביע חרטה על כך. לצערי, הדברים הוצאו מפרופורציות. נראה שמי שנכנע כאן לרגע של חולשה אינו אהרן ברק אלא אדון ארליך. "הרגע הכי מרגש בקריירה שלי", הכתיר זאת העיתונאי הוותיק.

הפנים הנוגות של אהרן ברק המניח תפילין על רקע תמונת יהודי מזוקן ונשוא פנים עשו את שלהם, ולולא פטירתו של הרב בעדני זצ"ל, הן היו מתנוססת על שער העיתון, שהופץ מבעוד מועד ברשת החברתית. ופתאום שואל הלב היהודי הרחימאי – למה באמת אנחנו כה מתנגדים לו, לאיש הזקן והחביב, לאותו "תינוק שנשבה" שלעת זקנתו זוכה לשוב לשורשיו? הלב חש אהדה, ההתנגדות מתפרקת, וכבר יש התרפקות נוסטלגית. אנשים אחים אנחנו.

כשמאפיונרים מצטלמים עטויי כיפה ועטורי תפילין אנו בזים להם. אנו מבינים כי אין כל קשר בין פשעם לבין המצוות הפרטיות שהם מקיימים, אך אהרן ברק – נו, הרי הוא אדם מוערך והעולם הנאור סוגד לו, וכעת הנה הוא מגלה כלפי תרבותנו המוזרה מעט חיבה שזורה בנוסטלגיה. מרגש כל כך.

 

הנחיתות הפנימית של האפולוגטיקה החרדית

נראה לא פעם כי אנו סובלים מנחיתות. אנו מסתנוורים ומאבדים את חוש הביקורת כאשר אנו מקבלים אישור והכרה מהאנשים ה'נאורים', השייכים ל'צד הנכון' של הזירה הפוליטית או האקדמית. נחיתות זו גורמת לנו לרצות למצוא חן, ולקבל תעודת הכשר מאנשים הרואים בכל היקר לנו – מזולזל, ובכל המאוס עלינו – אידאל.

את אותה חולשה רוחנית אנו עוטפים במנגנון הגנה של אידאליזציה, וקוראים לה במטבע הלשון המחולל ביותר – "קידוש ה'".

תחושת נחיתות זו מביאה לתופעה המשונה של חרדים למהדרין המתאמצים בכל כוחם להתנער מכל נדנוד של 'מוזרות' או 'קיצוניות' […] הם יעבירו בקבוצות מאמרי משטמה של "הארץ" ו"דה־מרקר", וכשידברו עלינו בהכללות בוטות, גסות ואנטישמיות, הם ימהרו לסנגר ולומר: אבל אשמים אנחנו שלא התאהבה תורה על ידינו.

יש שני גילויים, הופכיים לכאורה, של הצורך באישור מהצד החילוני. ביטוי אחד הוא רפלקס בלתי נשלט של הלקאה עצמית והזדהות אוטומטית כמעט עם ביקורת עוינת. חולשה זו מצויה ביותר בקרב היוצאים והבאים בעולם החילוני. הם מרגישים חוסר נוחות עמוק מכך שהם משתייכים לחברה כה נחשלת ומפגרת ומודאגים מהמחשבה שהם עצמם נראים בעיני החילוני כמו החרדי מן התקשורת. תחושת נחיתות זו מביאה לתופעה המשונה של חרדים למהדרין המתאמצים בכל כוחם להתנער מכל נדנוד של 'מוזרות' או 'קיצוניות'. הם יגנו בכל לב את הממשלה החדשה, ויצטטו פסוקים וסיסמאות ריקות המוכיחים כי לא כך היא דרכה של תורה. הם יעבירו בקבוצות מאמרי משטמה של "הארץ" ו"דה־מרקר", וכשידברו עלינו בהכללות בוטות, גסות ואנטישמיות, הם ימהרו לסנגר ולומר: אבל אשמים אנחנו שלא התאהבה תורה על ידינו. לו היינו נוהגים כראוי, היו אוהבים אותנו… וכן על זו הדרך.

הגילוי השני של הצורך באישור מאפיין דוקא את הנוקטים הגנה חרדתית על כל כשל ועוולה מוסרית בציבור החרדי. הללו דואגים לטפח את דימוי הקרבן של האדם החרדי. כל ביקורת על התנהגות חרדית תזכה מיד להגנה אוטומטית בשם הקרבניות. כל החלטת ממשלה, גם שלא לשם שמים בהכרח (כמו הורדת המס על שתיה ממותקת) היא קודש קודשים ואסור חלילה לבקר אותה או אפילו לדון בה. אם מישהו יעז לעשות זאת, מיד נקבל מאמרים נמלצים המתארים את העוני, המסכנות והנרדפות של הציבור החרדי, איך משפחות מורחבות ודלות אמצעים חוסכות מפיהן כדי להציל נפש אחת, ואיך הציבור כולו נזהר ב"ונשמרתם", ודואג לזקנים וילדים, ובכלל אתם, החילונים, נוסעים כל היום לחו"ל ולא אכפת לכם מההורים שלכם, אז מי אתם שתוכיחו אותנו. כללו של דבר, הציבור החרדי הוא קדוש מעונה, קרבן מסכן וחף מכל שמץ רבב.

אלו נראות אולי תגובות הופכיות, אך למעשה, הן שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע הנזקקות להכרה. תכירו בי שאני בסדר; תכירו בכך שאני קרבן. העיקר תכירו בי, תתנו אישור לקיומי. וכך, כיוון שאחד ממאורות הדור, המצפן המוסרי של הציבור הנאור, מוכן לזרוק עצם עלובה לכיוון מחפשי האישור, מיד הם נמסים בהתרגשות.

 

להתנהג כמו מבוגרים

האם יש אנשים החרדים לדבר ה', שאינם בהכרח ספונים בתוך עולמה של תורה, היוצאים ובאים בתוך אחינו בני ישראל, שאינם אומרים לרע טוב ולטוב רע? נראה כי האתגר הזה הולך ונעשה מורכב. אחת הסיבות לכך לדעתי היא ההיסחפות אחרי הנרטיב האישי. בעבר היתה שפתנו שפת האידאות, התיאולוגיה, העיקרון, ואילו כיום שולט בשיח הנרטיב, הסיפור האישי.

גאווה פנימית בדרכנו, חיבור לעצמיות שלנו וביטחון בצדקת הדרך יאפשרו לנו להיות פתוחים יותר לביקורת. כך נוכל לשמוע את קובלנות הצד שני בלי להזדהות אתו בהכרח ובלי רפלקס התגוננות בלתי נשלט. לא נצטרך לחשוש שאם נקבל את הביקורת נאבד את העצמיות שלנו

הגיע הזמן ליישר גו ולקבל אחריות אמיתית על עצמנו. לא להתרפס ולא להתקרבן, וגם לא לנהוג בשחצנות. הגיע הזמן להתבגר. לחזור אל אותה עוצמה פנימית שהניעה אותנו במשך יותר מאלפיים – יכולת להיות מחוברים לעצמי האמיתי שלנו בלי למדוד את עצמנו ביחס לאדוני הארץ, בלי לבקש אישורים. אין בדברי כוונה שנהיה חלילה גסי נפש שאינם רואים את הזולת. להפך, גאווה בדרכנו, חיבור לעצמיות שלנו וביטחון בצדקת הדרך יאפשרו לנו להיות פתוחים יותר לביקורת. כך נוכל לשמוע את קובלנות הצד שני בלי להזדהות אתו בהכרח ובלי להפעיל מגננות. לא נצטרך לחשוש שאם נקבל את הביקורת נאבד את העצמיות שלנו.

רש"י בפסוק הראשון בתורה כותב כי התשובה לשאלה באיזו זכות כבשנו את ארץ שבעה אומות היא סיפור בריאת שמים וארץ. אולי יש ברש"י המופלא הזה הדרכה עבורנו, החיים בעידן ששאלת "באיזו זכות אתם חיים כאן בכלל" שבה ונשאלת בעוצמה. הוא מלמד אותנו לחזור אל הסיפור השורשי שלנו, להאמין בו, להתחבר אליו. לא מתוך המקום הכנוע, הכפוי, המקבל עול, אלא מתוך מקום גאה, בחירי, מלא כוח. מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן. וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק, אומר הכתוב (ישעיהו נא, יב-יג). איננו צריכים להתנצל על קיומנו, לפחד כל היום "מפני חמת המציק". אנו עבדי ה', עושה שמים וארץ.

אולי הגיע הזמן לזנוח את הסיפורים האישיים הסנטימנטליים, את הנרטיבים המפרקים, ולשוב אל הסיפור הקולקטיבי, סיפור השיבה אל הארץ הזאת, שהוא סיפורו של אהרן ברק ושל כל העם הזה. חיבור אל סיפור יצירתנו ואל ייעודנו יאפשר לנו להתאזר בעוז פנימי, להדוף ביקורת שלילית ולקבל בברכה ביקורת בונה.

23 תגובות על “"ונהי בעינינו כחגבים": תסביך הנחיתות החרדי

  • מקסים!
    כתבת את מה שאני חושבת בדרך הייחודית והרהוטה שלך
    תודה על זה

  • מאיפה מגיע תחושת הנחיתות? כל קבוצת מיעוט סובלת בדרך כלל מתחושות נחיתות ביחס לרוב. אבל אצלנו הבעיה כפולה:

    א. יש בנו תחושת אשמה על קיומם של יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. ההנחה היא שלו היינו מתנהגים כפי שצריך והיינו מקדשים את שם ה' כראוי לא היו חילונים בעולם. העובדה שיש כאלה מלמדת שכנראה הבעיה אצלנו.
    עם ישראל ערבים זה לזה ואם יש בו חוליות חלשות, אז זו בעיה גם ובעיקר של החוליות החזקות. זה מעוגן ברבים ממאמרי חז"ל וזה לא המקום להביא את כולם כי הם רבים (למשל שבת נד: ובהמשך בדף נה. שם חז"ל מאשימים את גדולי הדור בחורבן ובפורענות שבאה על כך שלא יצאו מגדרם לקרב את עם ישראל, בנוסף אומרת שם הגמרא שמי שיש בידו יכולת לתקן אחרים ולא עשה זאת העונוות שלהם עליו – "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו"; במעשה פילגש בגבעה חז"ל מאשימים (בתנא דבי אליהו) בפריצת מלחמת האזרחים את חכמי הסנהדרין על שהזניחו את העם שבשדות והתמקדו בענינים הפרטיים שלהם…) וכו'.
    חילוני לא מלקה את עצמו על כך שיש חרדים, אנחנו כן מלקים את עצמנו על כך שיש חילונים, כיוון שבאיזשהו מקום אנחנו מבינים שהתורה באה אלינו בטענות על כך, ולכן אנחנו משוועים להכרה של החילונים בצדקת דרכנו.

    ב. נקודה נוספת, מה לעשות שעל כל צעד ושעל אנחנו נעזרים בחילונים ובמסגרות המאוד מרשימות שהם הקימו – רפואה, בטחון, טכנולוגיה, תחבורה, כלכלה, מדע וכו', וזה מייצר תחושות של תלות ונחיתות.
    נכון שאנחנו מאמינים שבזכותנו העולם קיים, אבל בפועל אנחנו נדרשים ללא הרף לשירותים שלהם ומרגישים באופן ממשי ויום יומי את התלות שלנו בהם. מאידך הם לא ממש מרגישים שהם תלויים בנו וזקוקים לנו. למעשה גם אנחנו לא מרגישים ורואים שהעולם עומד עלינו אבל זה כתוב בספרים ולכן אנחנו מכריחים את עצמנו להאמין בזה.
    בקצרה, אנחנו יודעים ורואים שאנחנו תלויים בהם, אבל רק מאמינים שהם תלויים בנו.

    איך מתמודדים עם זה? לא יודע. אשמח לעצות מועילות…

  • אמת! ובכתיבה יפהפיה ובהירה!
    יפוצו מעיינותייך חוצה

  • אהבתי את מה שכתבת
    רק תיקון אחד העולם ש"תלוי בנו" זקוק לנו גם בעבור 'רפואה' 'בטחון' 'טכנולוגיה' 'תחבורה' הדברים האלה לא מוטלים רק אל החילונים, להפך הם מוטלים עלינו יותר מהם כיון שאנו יודעים איך להעמיד אותם בצורה הנכונה על פי התורה וההלכה.
    העולם עומד על "לומדי התורה" לא על כל הציבור החרדי, והציבור החרדי יודע זאת אך מסרב לפעול בעניין, ונפתר באמירה, "העולם (או הם) תלוי/ים בנו".

  • ,יישר כוח,מעניין ,הגיע זמן להגשת ביטחון ולא ע"י הורדת הזולת.

  • כתבי משפחה תכננו את התפילין מראש, הם הביאו אותם לראיון בתקווה שאכן ברק יסכים להניח אותם, והעיתון יזכה בתמונה טובה.
    יש כאן משהו דוחה נוסף על הנחיתות. התחושה היא שלא יאה לעיתון חרדי סתם לראיין אישיות חילונית כי הוא מעניין, בלי לדחוף עם זה איזה חזרה בתשובה. בלי זה חסר בלגיטימציה לראיין שופט חילוני. חבל שהם לא סיפרו גם איך גב' ברק בטח ישר הפרישה חלה והניחה תפילין בעצמה להשלמת מסע התשובה של משפ' ברק.
    זה מזכיר את הנוהג המגוחך בסיפורת החרדית לסיים כל עלילת מתח-טלנובלה בכך שהגיבור החילוני חזר בתשובה-התחתן (חייבים)-גידל משפחה לתפארת וכו.
    שכל אחד יחליט אם הוא ילדותי כמו שמחברי הסיפורים חושבים שהוא, או שהוא קצת יותר אינטלגנטי

  • אני רואה דווקא שלחילונים יש הרבה רגשי נחיתות מהחרדים
    כל אחד שאני פוגש בעבודה מתחיל להסביר לי שהוא שומר בשר וחלב ועושה קידוש והבדלה בשבת
    ואני חושב לעצמי איך זה היה נראה הפוך, אם הייתי מגיע לכל חילוני ואומר לו שפעם ראיתי כמה סרטים חילונים ואני שומע לפעמים שירים חילונים…

    • אתה לא צריך לחשוב לעצמך איך זה נראה הפוך, פשוט תסתכל ותראה
      הרצון של אי חרדי להוכיח היכרות עם העולם הכללי לחילוני כדי לזכות בהכרה שכיח היום לא פחות אם לא יותר מאשר להיפך

  • ושתי טעויות טעתה הכתבת הנכבדה באותה שעה.

    1. התמונה מעידה על דבר אשר חדי-עין כבר קבעו לפני שנים רבות: מאחורי ביטאון "משפחה" עומדים ריפורמים מוסווים, אנשים מסוג "הקרן לישראל חדשה" בתלבושת חרדית, אנשים אשר האג'נדה שותה הם מקדמים אינו "לשפר אותנו" – החרדים, אלא "לשנות אותם" – את החרדים האלה.

    2. התמונה מעידה על דעתם של עורכי "משפחה" על הרמה השכלית וההבנה של עדת קוראיהם שלהם.

    • הי.
      מסכים לגמרי שמשפחה היא חוברת רדודה חסרת רמה . אבל מניין לך העובדה על הקרן החדשה וכו?? זה מעניין היות וברור שהחוברת הזו מובילה אג'נדה , אמנם זה נעשה בצורה עילגת ובשימוש מוגזם בצבע כיאה לרפי שכל אבל מאיפה לך מה שכתבת?

    • חדי עין או חדי השקופה שבגלל משפחה הפסידו כסף?

  • נכון טוניק!!!!
    זה באמת היה מעורר גועל לראות את ברק עם תפילין.
    אבל ארליך הזה הוא חבדניק וזו דרכם.

    • לא צריך את התפילין של ארליך כדי להוכיח את אותה נחיתות. עצם קיום הראיון עם כזה אדם בעיתון חרדי שזה ניגוד מוחלט למעשיו מעיד על אותה נחיתות.
      הלא אין כאן תמונה של "לפני" ו"אחרי" ברק ש"אחרי" התפילין ובעודם בראשו יאמר ויעשה את אותם דברים.
      והכותרת המוצלחת לכזו תמונה היא:
      "אין זה מברך אלא מנאץ".
      ובאשר לדוגמת הזיקוקים בעיניי היא לא נכונה משום שלפעמים ב"משקל השכל" יש לבדוק נזק מול תועלת והתועלת במעמד רגעי פיצוץ הזיקוקים אינו שווה לנזק של אותם הלומי קרב.
      ולאנשים כמונו אין תועלת גדולה מזו בחינוך ילדינו באותם רגעים להתחשב בהלומי קרב ולהקריב מעט עבורם.
      אך המסר אכן צודק ונכון

  • Owo מדהים אהבתי גיליתי נקודה מאוד עמוקה בעצמי שינוי תפיסה תודה רבה

  • אני לא מבין מה כל העסק סביב 'אדון ארליך'. מדובר בעיתונאי שמחפש תמיד את הסנסנציה, עומק כל ההגיגים שלו כשל דף נייר, וזה שהנחת התפילין של אהרן ברק (שאגב, התגלה כעם הארץ דאורייתא ודרבנן שלא יודע אפילו פרשה ראשונה של שמע, ועוד כמה דברים מביכים) ריגשה אותו לא בגלל גודל החזרה-בתשובה, אלא משום שהבין זה אייטם גדול. זהו כל הענין.

  • שער העיתון לא הופץ מבעוד מועד כפי שהגברת כותבת אלא פרסום שהעיתון הפיץ כמה ימים אחרי שהעיתון יצא ולמרות הלוגו למעלה זה אפילו לא דומה לאיך שנראה שער העיתון, כמו שכל אחד מבין לבד. העיתון כנראה גם לא היה שם את התמונה הזו בשער כי גם בכתבה לא זו הייתה התמונה הגדולה, אבל כן כתבו כך צייצנים ברשתות שבעיניה כנראה זה מספיק. הדברים הללו שהיא לא בדקה בכלל ורק רצה לכתוב את דבריה מראים מה שווה הגברת

    גם בשאר התוכן היא טועה לגמרי כי היא כנראה ליטאית שבעיניה אין משמעות להנחת תפילין למישהו אחר ואם ליטאי היה מתרגש מהנחת תפילין לברק זה אולי מנחיתות אבל אדון ארליך הוא חבדניק עם חינוך קבוע מאוד בנושא התפילין ממשפחה של כאלה שעסוקים בהנחת תפילין ובעיניו זה שהניח לאדמור החילוני תפילין יכול להיות הרגע הכי מרגש לא בגלל נחיתות אלא להיפך

    • נו באמת

  • "כמו עבריינים חובשי כיפה".

  • חנה שפיגל היא בעלת חושים ביקורתיים וקומיים מחודדים. אהרון ברק כמו "עבריינים חובשי כיפה" זו הברקה שלא קראתי כמותה.

  • מכיוון שאין זמני פנוי לקרוא עיתונים איני יודע מה נאמר בכתבה בעיתון משפחה. אבל כן ראיתי את התמונה והציוץ של ארליך.
    ולענ"ד, לו כותבת המאמר הייתה מתאמצת קצת להבין את הרקע להתרגשות של ארליך, אולי מאמר זה לא היה בא לעולם.
    ובכן. זה לא סוד שארליך הינו חסיד חב"ד, ואצל החבדניקים למי שיודע הנחת תפילין ליהודי, אינו חלק מאקט החזרה בתשובה של אי מי, אלא כמי שמאמינים באמת ובתמים בקיום ציווי אלוקי, לעשות לו דירה כאן בתחתונים ע"י קיום רצונו במצוות מעשיות ואמצעים גשמיים. וכמי שמאמינים באמיתת הנשמה של כל יהודי באשר הוא, הרי הם ששים ושמחים להביא עוד גילוי אלוקי בעולם ע"י הנחת תפילין ליהודי, ולהרחיב דירתו של הקב"ה בעולם הגשמי, ולא משנה מיהו ומה דעותיו, ועד כמה שנאתו ליהדות. כי בסוף הוא גם יהודי, וגם דרכו צריך ואפשר לגלות אלוקות בעולם.
    וכאן ההתרגשות של ארליך. כאשר הצליח לשכנע גם את הסמל של האדמו"ר החילוני כביכול, הרי זה מרגש. ולא משום שכעת הוא משלנו, והוא נותן סוג של הסכמה לצדקת דרכו של המגזר החרדי האמון על קיום מצוות ה', אלא משום שקיום מצוות זה לא ענין "שלנו", מצוות הם עניין אל מגזרי השייך לכל יהודי שהוא בן להקב"ה.
    ויפה אמר על זה מי שאמר (ידידיה מאיר) שארליך הוא חבדניק לפני שהוא עיתונאי.

  • בתוך תוכו של כל אדם רציונלי (רוב הציבור הישיבתי הוא כזה, בכל מקרה בודאי בחלק הליטאי) מקנן ספק גדול בהקשר של אמיתות הדת כפי שהיא, זה הסיבה לנחיתות כי אם כל ישותך מוטלת בספק אז מה אתה דורש בכלל מהשני. נחיתות זו עולה פי כמה כאשר אתה נפגש עם העולם הנאור שהוכיח עצמו בכל פרמטר מבחינת גמשית במאות האחרונות

  • לגבי הסיפא אני ממליץ לך לצפות בפודקאסט המצולם של עו"ד יוסטמן עם שאול אמטרדמסקי. גאווה יהודית נינוחה ולא מתלהמת. לא מתנצל בשום צורה.

    • שפת הגוף שלו מראה בבירור שהוא מנסה להראות את חכמתו החרדית לי היה קל לזהות את הנחיתות שלו דוקא
      אם ראית משהו אחר אז סבבה אבל מבחינתי זה דוקא דוגמא לא טובה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל