השבת של המדינה

לשמירת השבת נודע תפקיד סמלי מיוחד ביחסי דת ומדינה בישראל. עוד מימי קולנוע אדיסון נסובו המאבקים הדתיים המרכזיים של העולם החרדי על שמירת השבת. לא אחת היה חילול שבת פומבי של ממשלת ישראל עילה למשברים קואליציוניים. השבת מצאה את דרכה גם לשם הרשמי של מפלגת ג', מפלגת "יהדות התורה והשבת". סמליות זו קשורה למקום המרכזי של השבת ביהדות, המתבטא בין השאר בהלכה שמומר לשבת נחשב מומר לכל התורה כולה.

מקום המדינה ועד ימינו אנו, המקום של השבת במדינה ושל המדינה בהלכות שבת משמש מראה ליחסים הבלתי פתורים של התורה והמדינה

במובן זה, השבת היא בניין אב ליחסי התורה והמדינה כולם. מקום המדינה ועד ימינו אנו, המקום של השבת במדינה ושל המדינה בהלכות שבת משמש מראה ליחסים הבלתי פתורים של התורה והמדינה. מה שאבקש להדגיש במאמר זה, בעקבות הסאגה האחרונה של עבודות הרכבת בשבת, שהבעיה של השבת במדינה אינה בעיה של המדינה (החילונית) בלבד, אלא גם ואולי בעיקר בעיה של היהדות הדתית.

 

פולמוס ליבוביץ'־נריה

בפולמוס ליבוביץ'־נריה הידוע^[1] נחלקו הרב משה צבי נריה ופרופ' ישעיהו ליבוביץ' בדבר הגישה ההלכתית למדינת התורה. ליבוביץ' טען כי לא ניתן לנהל מדינה על פי התורה ללא רפורמה משמעותית בגישה ההלכתית שלנו. ההנחות העובדתיות שביסוד הדיונים ההלכתיים בענייני מדינה וחברה, טען, שונות לחלוטין משל המדינה ומשל החברה בהווה. כדי להקים את מדינת התורה עלינו לכונן הלכה מחודשת ההולמת את עידן הריבונות היהודית, הלכה שתראה בצרכי המדינה המובהקים ערך דתי והלכתי.

הרב נריה טען בניגוד אליו כי ההלכה וכלי הפסיקה המקובלים יכולים לפתור את בעיות התורה והמדינה. יכולת זו אינה מתבטאת בשטח לא בשל חולשת הפוסקים אלא מחוסר עניין של הציבור ומנהיגיו, שאינם שומרי הלכה. אם יהיה רצון כן ואמיתי לנהל את המדינה על פי ההלכה, לא יהיה צורך ברפורמה יסודית בהלכה ואפשר יהיה להשתמש באמצעים ההלכתיים הקיימים.

ההתנהלות של פוסקי ההלכה בשאלות חמורות ודחופות כמו שיטור ושרות דיפלומטי בשבת, תפקוד של תשתיות היסוד דוגמת מפעלי המים והחשמל, או ההבט הכלכלי של שביתת ענפים מסוימים במשק – כל אלו הוכיחו לו כי הגישה ההלכתית הקיימת אינה מאפשרת לנהל מדינה

עיקר הפולמוס ביניהם נסב סביב בעיית השבת במדינה המודרנית. בעיני ליבוביץ', השבת היא בניין אב המלמד על חוסר יכולתה של היהדות הדתית לנהל את המדינה. ההתנהלות של פוסקי ההלכה בשאלות חמורות ודחופות כמו שיטור ושירות דיפלומטי בשבת, תפקוד של תשתיות היסוד דוגמת מפעלי המים והחשמל, או ההבט הכלכלי של שביתת ענפים מסוימים במשק – כל אלו הוכיחו לו כי הגישה ההלכתית הקיימת אינה מאפשרת לנהל מדינה, ובוודאי לא מדינה מודרנית.

הרב נריה עצמו לא הראה כיצד ניתן לפתור את בעיות השבת במדינה בכלים הלכתיים. מי שנטל על עצמו משימה זו היה הרב ישראל רוזן, מקימו של מכון צומ"ת. הוא הודה שבעיית השבת במדינת ישראל היא הבעיה המרכזית של מדינה יהודית. יתרה מזאת, מרבית העניינים המקוטלגים כשאלות של דת ומדינה אינם קשורים בהכרח לריבונות לאומית והם שאלות של דת וחברה, ואילו שאלות השבת הן אכן שאלות דת ומדינה. למרות זאת צידד הרב רוזן בדעתו של הרב נריה. הוא יישם את טענת הרב נריה שניתן להתגבר על אתגרי שמירת השבת במדינה באמצעיים הלכתיים מקובלים, ועשה זאת בכלים טכנולוגיים, שלמען פיתוחם הקים את "מכון צומת".[2]

למעשה, ליבוביץ' עצמו כבר העלה את האפשרות לפתרון חששות הלכתיים באמצעות אוטומציה: "יתכן מאד שפתרון בעיה זו יימצא דוקא על ידי התקדמות הטכניקה המדעית, העשויה להמציא שיטות עבודה משוכללות יותר, שתאפשרנה לצמצם את זמן העבודה, להכניס אוטומציה לעבודה." ואכן, ככל שהטכנולוגיה מתפתחת והשאלות אינן נוגעות באיסורי השבת החמורים, ההתמודדות ההלכתית קלה יותר.

לכל זאת נוסף משתנה משמעותי: אם בעבר היתה התנגדות לרעיון שעבודות השבת ההכרחיות במשק ייעשו בידי נכרים, בשם האידאל של עבודה עברית,^[3] כיום כשרבות ממלאכות הכפיים נעשות בימי החול בידי עובדים זרים, פתרון זה נראה סביר הרבה יותר.

אם כך, בעזרת הקלות משמעותיות אלו, שבת של מדינה יהודית כחזונו של הרב נריה היא אפשרות. האמנם?

 

רכבת ההרים של השבת

ההתנהלות הפוליטית בפרשת עבודות הרכבת בשבת ממחישה שלמרות שעברו כבר שבעים שנה מפולמוס ליבוביץ'־נריה, שאלת השבת במדינה עדיין רחוקה מיישוב. על אף ההתפתחויות הטכנולוגיות המשמעותיות וההתרחבות של השימוש בעובדים זרים, שמירת השבת במדינה נותרה עדיין בעיה דתית ולאומית, המשקפת את המבוכה השוררת ביחסי הלכה ומדינה.

הבעייתיות שבהעדר משנה סדורה על יחסי התורה והמדינה ניכרת היטב. העדרה של תכנית מעשית יוביל אותנו, כפי שהראה יצחק נחשוני מהעבר הקרוב, לסבבים נוספים של טענות לצביעות ולאינטרסים פוליטיים, שיגרמו לזילות בכבוד שבת ובתביעות שומריה

יחסם של הפוליטיקאים החרדים לשאלת השבת במדינה הוא חוכא ואיטלולא. עם הקמת הממשלה ידעו הפולטיקאים החרדים על עבודות הרכבת בשבת והסכימו לכך בשתיקה.^[4] אולם כאשר פרסמה העיתונאית טלי בן־עובדיה תעוד מתריס של העבודות בשבת,^[5] הם יצאו מיד בהצהרות רמות על בחינה משמעותית של קיום העבודות.^[6] בו זמנית הם המשיכו לתדרך על המשכן,^[7] ואף תקפו את השר גולדקנוף על שחטא בהוצאת הפרשה לאור השמש.^[8]

בצדק האשים עיתון "הפלס" את "יהדות התורה" בעמימות,^[9] ובדין תבע העיתונאי יצחק נחשוני את הפוליטיקה החרדית על טמינת ראשה בחול ובריחה מקביעת פרמטרים לעבודות החיוניות בשבת, שכיום כוללות פעולות שקשה לראות את נחיצותן, כמו הסעת חיילים לבסיס לקראת ראשון ומשחקי כדורגל.^[10]

בשבועות האחרונים נעשה העניין בדיחה של ממש. הסאגה התחילה כשבעיתון "יתד נאמן" תקפו את אורי מקלב, סגן שר התחבורה מטעם "דגל התורה", על עבודות הרכבת בשבת. השר גולדקנוף שש ונחפז לפרסם מכתב למקלב בעקבות הפרסום ב"יתד נאמן". מקלב הגיב אף הוא במכתב עוקצני. והעיר שושן צהלה ושמחה.

הבעייתיות שבהעדר משנה סדורה על יחסי התורה והמדינה ניכרת היטב. העדרה של תכנית מעשית יוביל אותנו, כפי שהוכיח יצחק נחשוני מהעבר הקרוב, לסבבים נוספים של טענות לצביעות ולאינטרסים פוליטיים, שיגרמו לזילות בכבוד שבת ובתביעות שומריה. במובן זה, השבת עדיין משמשת בניין אב לשאר בעיות התורה והמדינה. מתברר שהבעיה היסודית של העולם הדתי הוא העדר החזון.[11] אנו מסתובבים סהרוריים במסדרונות הכנסת ואין בידינו בדל הצעה לסדר דתי אלטרנטיבי או מאשר לסדר החילוני הקיים.

מצב עניינים זה מחזיר אותנו אל פולמוס ליבוביץ'־נריה, והוא מעורר תהייה, שמא הבעיה אינה ההלכה כמו שחשב ליבוביץ', וגם לא הציבור החילוני כמו שחשב הרב נריה. הבעיה היא אנחנו, בני התורה, שאיננו ערים לגודל השעה. הבעיה היא תודעתית ולא טכנית – לא מבחינת יכולת ההלכה ולא מבחינת יכולת היישום של ההצעות ההלכתיות. מבחינה תודעתית, אנו חושבים על השבת במונחים שאינם מאפשרים לנו לגבש עמדה מדינית כלפיה.

 

ליבוביץ'־נריה והרכבת בשבת

סוגיית הרכבת בשבת מראה כי טיעונו העקרוני של ליבוביץ' באשר ליכולת לקיים מדינה על פי התורה עומד בתוקפו. עם זאת, תקפים גם דבריו של הרב נריה, כי אם יבקש שר התחבורה פתרון תורני, לא יתקשו פוסקי ההלכה למצוא אותו. לכאורה, התפתחות הטכנולוגיה לצד השימוש בעובדים זרים במשק יכולים להציע פתרון משביע רצון לרוב המלאכות הנחוצות לתפקוד שוטף של המשק. מדוע אם כן השבת היא עדיין בעיה?

הסיטואציה שמתאר הרב נריה שונה מאד מן המציאות של היום. אם הצד הדתי בממשלה יציע עמדה מנומקת וסבירה בעניין הרכבת בפרט ובסוגיית השבת במדינה בכלל, דבריו בוודאי יהיו נשמעים

ניתן כמובן להמשיך ולטעון שהבעיה היא החילונים, כפי שטען הרב נריה. אולם מימי הרב נריה חלו שינויים משמעותיים בהרכב של הציבור הישראלי ובמקום של הדתיים ושומרי המסורת בתוכו. הרב נריה דיבר על מציאות שאין לדתיים השפעה. הוא דיבר על העדרם מהפקידות הגבוהה, מתפקידים בכירים בשרות המדינה. לדבריו, פקידים שומרי מצוות יבינו את הצרכים האובייקטיביים שעבורם יש לחלל שבת, ויתעניינו בכנות בעמדת ההלכה. יותר מכך, הרב נריה טען שהקושי ההלכתי נובע מהאקלים הציבורי האנטי־דתי. המדינה שרובה חילוני, כתב הרב נריה, מתעקשת שלא לכבד את רגשות הדתיים. השאלות שהרבנים נשאלים מגיעות מיהודים שומרי מצוות שהם 'ברגים קטנים במכונה הגדולה' של שרות המדינה, ואיש אינו מתעניין בעמדתם. הם שואלים על עצמם, איך יוכלו להינצל מחילול שבת באופן פרטי, אך ברור להם שבמקרה הטוב ביותר, ייאותו הממונים אליהם להתחשב ברגשותיהם וברגישויות המוזרות שלהם, אך לא יכבדו את השבת בכנות:

ובמצב זה באים ושואלים 'שאלות' אצל רבנים. שואלים אלו מי הם? לא ראשי המדינה וקובעי דמותה, אלא יהודים שומרי תורה הנמצאים – או יכולים להימצא – בשרותי המדינה, ועל פי רוב בשלבים הנמוכים שבהם, ברגים קטנים במכונה הגדולה אשר אפיה ופעולתה, תחומה וזמנה, נקבעים מלמעלה. וכאמור, ברוב המקרים, ללא כל התחשבות – מדעת או שלא מדעת – עם הגורם הדתי להלכה או עם הפקיד הדתי למעשה.

מה תשובה יכולה להיות בפי הרבנים? וכי סבור מישהו שמעשה אחד הכרחי וחיוני, שיש בו באמת משום פיקוח נפש המדינה, יכול להתיר עשרות פעולות שגרתיות שאין בהן כל חיוניות ולפעמים גם לא כל הכרח? וכי סבור מישהו [שמצב זה…] יש בכוחו באמת להניע איזה תלמיד חכם שהוא להתיר לעובד בשרותי המדינה לעשות את שבתו חול?[12]

הסיטואציה שמתאר הרב נריה שונה מאד מן המציאות של היום. אם הצד הדתי בממשלה יציע עמדה מנומקת וסבירה בעניין הרכבת בפרט ובסוגיית השבת במדינה בכלל, דבריו בוודאי יהיו נשמעים.

במענה לשאלתו של ליבוביץ' אם היתה היהדות הדתית מוכנה להתמודד עם אתגר שמירת השבת במדינה לו היתה ניתנת בידה הממשלה, ענה הרב נריה בביטחון רב:

וכשנשאלת השאלה: האם היהדות הדתית מוכנה להגשים את כל המשימות הללו "על ידי ציבור דתי ועובדים דתיים, כשיעבור השלטון במדינה לידה?" הרי התשובה היא ברורה והחלטית: כן![13]

אולם כשרואים את המבוכה הנזכרת באשר לעבודות הרכבת, קשה לתקף את דבריו של הרב נריה.

היהדות הדתית כולה צריכה לגבש עמדה רצינית, עקבית ואחראית בשאלות השבת והמדינה, ולא לעשות מן השבת כלי לניגוח פוליטי מזדמן

המצב הבעייתי בעת הפולמוס דאז עדיין קיים, למרות השינוי הדרמטי בתנאים. מצב זה עלול לעורר תהייה על מוסריותן של דרישות בשם התורה לשביתת העבודות בשבת על משמעותן הכלכלית והציבורית, אם הן אינן מבוססות על עמדה תורנית קוהרנטית. באותו פולמוס ניסח זאת ליבוביץ' בדרכו הבלתי מתונה:

אין סתירה משוועת יותר, הן מבחינה הגיונית והן מבחינה מוסרית, מאשר צירוף של העדר פרוגרמה ממשית למשטר מדיני חברתי על פי התורה עם הופעה מאורגנת בעולם הפוליטי לשם מאבק על "דרישות דתיות" על "מדינה על פי התורה". התוצאה אינה מאבק דתי אלא פוליטיקה קלריקלית.[14]

כיום נראה כי גיבוש עמדה הלכתית סדורה בשאלות השבת במדינה היא משימה אפשרית וישימה. במצב עניינים זה, תביעתו של ליבוביץ' נוקבת שבעתיים. אי אפשר להיפטר יותר בתירוץ שהוא נתן, בצורך ברפורמות הלכתיות מרחיקות לכת, וודאי שלא בתשובה של הרב נריה, שאיש לא יתייחס לדברינו ברצינות. היהדות הדתית כולה צריכה לגבש עמדה שקולה, עקבית ואחראית בשאלות השבת והמדינה, ולא לעשות מן השבת כלי לניגוח פוליטי מזדמן.

 

האם יש מקום למדינה בשבת?

נחלקו חכמינו בתלמוד ארץ ישראל (שבת טו, ג) אם לא ניתנו שבתות אלא לאכילה ולשתיה, או לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה; האם השבת נועדה "להתענג בתענוגים" או היא בבחינת "חפציך אסורים", בלשונו של הפיוט הנודע. התלמוד הירושלמי מותיר את המחלוקת ללא הכרעה: "מתני' מסייעה בין לדין בין לדין."

יש בשבת דבר מה הקורא תיגר על עצם הרעיון של מדינה. השבת אינה מוכנה להשתעבד לסדרי השלטון ולחובות המשק. היא יוצאת חוצץ נגדם בתביעה ליום שכולו שבת, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואין רכבות ואין דיפלומטיה ואין מלחמות

מדברי הירושלמי אנו למדים כי יש מתח עקרוני, בלתי ניתן ליישוב, בין הצד של השבת הדורש פרישות מוחלטת מעסקי העולם, לבין הצד הנגדי, שהשבת מפנה מקום דוקא לפנאי, להנאה מהעולם.^[15] זהו אותו מתח שבין השבת שניתנה לכם לבין השבת המוקדשת לה'.^[16] ואכן, בחתימת הפיוט הנזכר חוזר המחבר וכוללן יחד: השבת היא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה וכן כָּל הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ יִזְכּוּ לְרוֹב שִׂמְחָה. השבת היא היום השביעי, שהוא הסוף והקצה של השבוע, אבל חלק מן המחזור הטבעי. אולם היא גם מעין עולם הבא, אחד משישים מאותו נצח שכולו שבת ואין בו אלא זיו השכינה.

ניתן לומר שיחסי השבת והמדינה משקפים מתח עקרוני זה. יש בשבת דבר מה הקורא תיגר על עצם הרעיון של מדינה. השבת אינה מוכנה להשתעבד לסדרי השלטון ולחובות המשק. היא יוצאת חוצץ נגדם בתביעה ליום שכולו שבת, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואין רכבות ואין דיפלומטיה ואין מלחמות. מצד שני, השבת קוראת לארגון טוב יותר של סדרי החול, להתענג בתענוגים, ברבורים ושלו ודגים.

במשך שנים ארוכות היתה השבת בבחינת "מעין עולם הבא" של היהודי. בשבת שכח היהודי את כל טרדות החול והותירן מאחורי דלתו. המדינה לעומת זאת אינה מניחה ליהודי לשכוח אותה בשבת. שבת של המדינה אינה שבת של הבית. גם אם צודק הרב נריה ואין צורך בהלכה חדשה כדי לשמור את שבת המדינה, עדיין נדרשת כאן תודעה חדשה, צורה חדשה של שמירת השבת.

המדינה לעומת זאת אינה מניחה ליהודי לשכוח אותה בשבת. שבת של המדינה אינה שבת של הבית. גם אם צודק הרב נריה ואין צורך בהלכה חדשה כדי לשמור את שבת המדינה, עדיין נדרשת כאן תודעה חדשה, צורה חדשה של שמירת השבת

אחת התלונות המרכזיות של ליבוביץ' היא שהיהדות הדתית מוטרדת מאוד כיצד לפטור את היהודי הפרטי, שומר המצוות, מעבודות השבת, כדי שיוכל לשמור את השבת על כל פרטיה ודקדוקיה, בעוד היא מתעלמת מכך שמישהו אחר מוכרח יהיה לחלל שבת ולעשות מלאכות אלו. כך היא דואגת כביכול לבני הקהילה שלה בלבד, ומפקירה גם את השבת וגם את היהודים האחרים.

במובן זה, טענתו של ליבוביץ' בעינה עומדת. אנו דואגים לשבת של "חפציך אסורים", ושבת מסוג זה יכולה לעבוד רק לאנשים פרטיים, המותירים מאחוריהם את המדינה ודאגותיה. אולם, כפי שלימדונו חז"ל, חשבונות הציבור אינם בגדר "חפציך" אלא בגדר "חפצי שמים", לכן מותר "לחשוב חשבונות" בשבת, ואף לערוך אספות בענייני הציבור. אנו נדרשים אפוא לחזור אל ההלכה, ולחשוב את חשבונה של המדינה ולא רק את חשבונו של האיש הפרטי.

 

---

[1] מאמריו של ליבוביץ' נכתבו לאורך מספר שנים וכונסו בספרו תורה ומצוות בזמן הזה, תל אביב תשי"ד. מאמרי הרב נריה כונסו לחיבור בשם קונטרס הויכוח, ירושלים תשי"ב, והועלו לרשת: https://hebrewbooks.org/41265.

[2] הדברים מבוססים על מאמריו: "ההלכה והחיים המודרניים" בתוך ממלכת כהנים וגוי קדוש, הוצאת ראובן מס, תשנ"ז; "הלכ-טכניקה בשבת – כורח הלכ-לאומי: תגובה למאמרו של הרב אילעאי עופרן", מעגלים ח' תשע"ג; "השבת במדינה יהודית עצמאית" בתוך הלכה ציונית: המשמעויות ההלכתיות של הריבונות היהודית, (עורכים ידידיה צ' שטרן ויאיר שלג) המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017; "השבת במדינה כבעיה דתית" http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=3.

[3] אמנם כבר אז היו גישות מתנגדות, כך למשל ש"ז שרגאי במאמרו "עבודה עברית במדינת ישראל" (הצפה, 24.12.48) תומך נלהבות בעבודה על ידי ערבים בשבת, ומאשים את המתנגדים הדתיים ברצון למצוא חן בעיני החילונים. הרב נריה עצמו תקף את הטיעון של ליבוביץ': "וכי הדת עצמה חיה מפי ציבור והרגשות נוער?… דומה שתפקידה של דת הוא לכוון את דעת הציבור ולחנך את הנוער, ואוי לה לדת שהציבור מכוון אותה או שהיא חיה מפי הטף… גוי של שבת אינו דחליל, אלא אזרח מכובד במדינה, שיש לדאוג לפרנסתו ולהעסקתו אפילו בששת ימי המעשה."

[4] הם פורסמו מראש בתקשורת: למרות ההסכם הקוליציוני: עבודות הרכבת ימשיכו להתבצע בשבת, וואלה! חדשות (walla.co.il).

[5] https://twitter.com/talibo8/status/1611628219937034240.

[6] "הרכבת לא עוצרת" קובי נחשוני, בשבע, י"ט בטבת תשפ"ג. ופה החרדים דורשים מנתניהו ורגב לעצור את עבודות הרכבת בשבת | חדשות מעריב (maariv.co.il).

[7] https://www.zman.co.il/363738/popup/.

[8] https://www.inn.co.il/news/589125. גם ראש הממשלה: לעיני כולם | נתניהו נזף בשר החדש: "אתה נותן נשק לאופוזיציה", סרוגים (srugim.co.il).

[9] "הדרישה תעלה ותרד באותה מהירות", ש' ישראלי, הפלס, שישי, כ' בטבת תשפ"ג.

[10] "נעשה להם כהיתר", יצחק נחשוני, משפחה, י"ט בטבת תשפ"ג.

[11] ראה: אליהו לוי, למה ישבתם בין המשפתיים – צריך עיון (iyun.org.il)

[12] הלכות שבת והליכות המדינה בתוך קונטרס הוויכוח (לעיל הערה 1) עמ' 6.

[13] שם עמ' 10.

[14] תורה ומצוות (לעיל הערה 1) עמ' 125.

[15] כבר בירושלמי מוצגת המחלוקת כצדדים למתח קיים, ולא כפי שכתב י"ד גילת שהיישובים מאוחרים. ולפחות מעמדת התלמוד הירושלמי נראה אחת מסברת גילת על שתי תפיסות יסוד מנוגדות במהות השבת. לדברי גילת ראו "פרקים בהשתלשלות ההלכה", אוניברסיטת בר אילן תשנ"ב, עמ' 118-117.

[16] כפי שנחלקו רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי יום טוב (ביצה טו, ב). ונראה לומר שאפילו רבי אליעזר שלכאורה ביקש להפריד ולהבחין בין אשר לה' לאשר לאדם הכיר בכפילות הקיומית, וזאת בנקיטתו לשון דו־משמעית לתלמידיו, "בעלי פטטין". ראו שם בתוספות ובפירוש הריטב"א שבשיטה מקובצת.

תמונה:  Bigstock