עת צרה היא ליעקב, עת צוקה ומצוקה. העין בוכה על חללי בת עמי והלב חרד מפני הבאות. אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה, והמאמין בה' המשגיח על עולמו משוטט לבקש דבר השם ואינו מוצא מנוח. מה עלינו להבין מהמאורעות הללו, מזוועות הפוגרום הנורא שהתרחש על אדמת הקודש ביום שמיני עצרת שחל להיות בשבת קודש?
כמובן שראשית החשבון האנושי הטבעי במישור הבטחוני. ברם, אף שזוהי סוגיה נכבדה שיש בה גופי תורה, לא ניתן להפטיר רק בה. התורה והנביאים מלאים מקצה לקצה באזהרות שהאויב יגבר עלינו אם נחטא ונסטה מדרך התורה. אבינו שבשמים קורא לנו לפשפש גם בעברות שהביאו להידרדרות המצב הבטחוני.
מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ובאמת קל ופשוט יותר לקיים המשכיל בעת ההיא ידום, ומה לי ולצרה הזאת, לומר דברים שקשה רגשית לקבלם, ובוודאי כאשר המתים מוטלים לפנינו. לו היו הכל ממתינים עם החשבונות, היה אכן ראוי לנהוג כך. אולם מכל עבר נשמעים דברים השוללים את המסרים הפשוטים העולים מן התורה ומן הנביאים, שיש בהם גם נזק וסכנה. על כגון דא אמרו: "אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר." אין מנוס מלכתוב את הדברים בזהירות, ולכל הפחות בקרב אנשי תורה, ויהי רצון שלא תצא תקלה אלא תועלת.
ובעוד הבריות נוהגות להפטיר כלפי המשמיע תוכחה בשעת הצרה שדרך אכזריות היא, הרי הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות לימדנו להפך, שאם איננו מחשבים ואיננו מביטים אל מקור הצרה ואיננו מפשפשים במעשים, הרי זה דרך אכזריות.
כמובן אין לנו פה להשיב כלפי הקדושים שנהרגו, וביותר כלפי מי שנפלו על הגנת העם וארץ הקודש. אין מי שיכול לחשב חשבונות שמים מפני מה צדיק ורע לו, והרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם. אולם אין משמעות הדבר להשתיק כליל את דבר השם. התורה דורשת מאתנו לחשב על דרך הכלל, והפרטים נעלמים ונסתרים, כי לא מחשבותיו מחשבותינו.
מדוע דוקא שנאת חינם?
המסר הכובש בימים אלה את הלבבות הדוויים הוא הרצון לאחדות העם, חזרה בתשובה מאווירת הפילוג והשנאה שהתקרבה כמעט למלחמת אחים (ראו לדוגמא בדברי הרב יהושע פפר באתר "כיכר השבת"). התקוטטנו ורבנו על המחיצות ברחובות תל אביב והנה נפלו כליל ההקפות. מאידך גיסא, טוענים רבים, חלילה לנו מלטעון ואף מלהרהר בינינו לבין עצמנו שמא הפורענות באה על חילול המוני של שבת ומועד, על מסיבות וכינוסים הרחוקים ממה שראוי לישראל עם קדושו, על קהילות של בני עם קודש שמיאנו בחיי קודש. אלה מסרים שאמנם מפורשים בתורה באר היטב, והנביאים התריעו עליהם בצורה גלויה וברורה, אולם הם מפלגים, מסוכנים, בלתי מתקבלים.
המחלוקת לא היתה שנאת חינם, שכן לא בחינם היא היתה. היתה זו שנאה כלפי התורה, מאבק בערכי היהדות השמרנית, מלחמה בכל מה שמייצג שם שמים. התיקון לחטא זה אינו אחדות, אלא הפסקת מלחמה רוחנית זו
מדוע מסר החרטה על שנאת חינם קליט יותר? משום שהוא אינו נתפס הכאה על חטא לא לנו. בכך לכאורה כולנו שותפים. זה לא 'הם' האשמים מול 'אנחנו' הטובים, אלא כולנו קלקלנו וכולנו נתקן. זה בהחלט נשמע טוב יותר.
אלא שאם נהיה כנים, לא הועלנו הרבה בכך. עדיין אנו מכים על חזה זולתנו. הרי לא אנו אנשי התורה והעומדים בצד של 'ישראל המאמינה' פילגנו את העם בחודשים האחרונים, לא אנו באנו להרבות שנאה וניכור. מה שהיה כאן בשנה האחרונה היה כמעט לגמרי שנאה של צד אחד, הצד המתנכר לתורה ולשם שמים, ובשם ניכור זה נאבק בניסיון להשיב את שלטון העם אל מקומו, ברצון הרוב הנאנק להינצל מידי קבוצת המיעוט שהשתלטה על מערכות השלטון שלא בדין וחמסה מאת העם את זכותו, את זהותו, את תורתו וכמעט את אלוקיו.
בה בעת, סיעת המאמינים החותרים ליהדותה של הפרהסיה לא באה להתקוטט ואף לא השיבה במלחמת שנאה ובקריאות נאצה, אלא המשיכה נואשות לנסות להחזיר לעצמה חלק מזכויותיה הבסיסיות, בדרכים חוקיות ועל פי כל כללי המשחק שקבע גם הצד השני מאז ומעולם, אף שבעצמו לא נהג להקפיד על כך כשנטל בחוזקה ובעורמה מה שלא היה זכאי לו בדין.
אם כן, אם בכל מקרה הצד שצריך לפשפש במעשיו הוא הצד החילוני, הנושא ברמה את שם 'ישראל האזרחית' על כך הכרוך בכך, האם חטא שנאת אחים שלו חמור יותר משנאת תורה ומצוות כוללת?
המחלוקת שהיתה כאן לא היתה שנאת חינם, שכן לא בחינם היא היתה. היתה זו שנאה לתורה, מאבק בערכי היהדות השמרנית, מלחמה בכל מה שמייצג שם שמים. התיקון לחטא זה אינו אחדות, אלא הפסקת מלחמה רוחנית זו, והסכמה על זהותו היהודית הבסיסית של העם. זהו התיקון שאמור לעלות מעיון בארועים האחרונים, ולולא כן נתנו את הניצחון ביד מי שחטא והגברנו את החטא תחת לתקנו.
קשר רשעים אינו מן המניין
כעת עם פרוץ המלחמה נזעקו ראשי הקהל מתוך מבט קצר על המתרחש, ודרשו ממשלת אחדות, אחדות עם מי שכבר זמן רב עושים הכל להרוס את האחדות בכל מחיר. מי שנלחמו עוד בימי איסור ההתכנסות של מגפת הקורונה לסכן נפשות המונים בהפגנות רבבות צפופות להפלת השלטון, אך בה בעת החזיקו באיסור להתאסף עשרה יהודים בפיזור לתפילה מתוך זהירות.
וכך משתלטת על הציבור אופוריה: הנה נחזור בתשובה ונהיה כולנו אחים טובים, לא נריב עוד, לא בעת המלחמה ולא אחריה.
לכאורה אין יפה וטוב מזה, ובין אם הדברים מדויקים בין אם לאו, מדוע לא להגביר אהבת חינם? אלא שיש בדבר סכנה גדולה, סכנה קיומית ממש להמשך דרכנו הלאומית. אם אמנם רצונם של מובילי מאבק הקיטוב להניח לנשקם ולשוב בתשובה על חטא שנאת חינם, ודאי טוב הדבר. אולם לאור נסיון העבר, מראשית ימי ההתיישבות ועד היום, מרצח ארלוזרוב ועד רצח רבין והלאה, ההכאה הציבורית על חטא הפילוג תהדהד לאחר שוך הקרבות לכיוון אחד בלבד.
אם בשם האחדות נגזור על עצמנו להפסיק להרגיז את אחינו המתקשים לראות תפילה יהודית מסורתית ונקבל על עצמנו את עולו של בג"ץ, כיצד תיקנו את החטא שהביא את הפורענות?
הצד היהודי האמוני בעל המצפון ייכנס למגננת התנצלות כהרגלו, ייחרד ויימנע מלשוב אל המאבק הציבורי הצודק מאין כמותו, המאבק שאסור להניח לו, המאבק להשבת שם שמים אל הפרהסיה של מדינת ישראל. ואילו הצד שלחם ונאבק כל העת נגד יהדותה של הציבוריות במדינה ינצל את המצפון הציבורי ויטיף על האיסור לחזור אל הקיטוב והפילוג. כך, בשם דגל האחדות המתנוסס מחדש לאחר האסון הנורא, תידרש סיעת המאמינים להניף דגל לבן, ולהניח לאותן קבוצות מיעוט להמשיך בתהליך הישראליזציה החילונית באין מפריע.
כלל פשוט הוא שאין אחדות ללא מחיר. זאת אומרים גם עתה כל הדוברים בשבחה. אלא שהפנמנו עתה באיחור עצוב מאד את נזק הפלגנות, ואנו נכונים להניח לה ולשוב אל האחדות, גם אם נידרש למחירים. אולם השאלה הקריטית היא מי ישלם את רוב או כל המחיר. דודי נהג להתלוצץ: "למה שנתווכח ונריב? שיהיה כבר כמוני וזהו." האם השמאל מוכן לשלם את מחיר האחדות, שנוכל מעתה להתנהל בפרהסיה היהודית בלי רדיפה ובלי שטנה, שערכי המדינה היהודית שלנו ישקפו יותר את ערכיו של רוב העם, או שמא המחיר יוטל דוקא על מחנה הימין, והוא ייאלץ לבלוע את לשונו ולחדול מכל יוזמה לשוב אל מקורותינו ואל קריאה בשם השם?
אני נכון לאחדות כאן ועכשו ולתמיד, אך לא בתנאי של השמאל, "לא למדינת הלכה", אלא בתנאי הבסיסי והצודק "לא לעוד התרחקות מהתורה ולו כמלוא נימה, לא להפרעה ציבורית לקיום תורה ומצוות בחופשיות, לא להתנכרות לשם שמים בשם האחדות".
סוגיית אחוה ואחדות עם פורקי עול תורה ומצוות עד היכן, התייגעו בה גדולי הדורות האחרונים. אולם במה דברים אמורים? באחדות עם חילונים. אחדות עם חילוניות אידיאולוגית כפרנית לא עלתה על הדעת
אם נעדיף את דרך האחדות על דרך היהדות, הרי שתחת תיקון בעקבות הפורענות, נביא על עצמנו קלקול נורא. אם רמיסת המתפללים ביום הכיפורים בתל אביב נתפסת באופן סמלי חטא שגרם לעונש של שמחת תורה, הרי שזהו החטא המצריך תיקון. ואם בשם האחדות נגזור על עצמנו להפסיק להרגיז את אחינו המתקשים לראות תפילה יהודית מסורתית ונקבל על עצמנו את עולו של בג"ץ, כיצד תיקנו את החטא שהביא את הפורענות?
האם מישהו חושב שהכיוון שאליו הולכים מעתה בעקבות השאיפה לאחדות העם מוביל ליותר יהדות בפרהסיה או חלילה להפך? אם ערך אחדות ישראל יגבר במאבק זה על ערך השיבה אל התורה כפשוטה ייאמר עלינו משפט הנביא: "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך."
חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך. גם ישראל שחטא ישראל הוא ואחינו הוא, עד לנקודה שיבקש לכפות בשם האחדות פגיעה בשם שמים. סוגיית אחווה ואחדות עם פורקי עול תורה ומצוות עד היכן, התייגעו בה גדולי הדורות האחרונים. אולם במה דברים אמורים? באחדות עם חילונים. אחדות עם חילוניות אידיאולוגית כפרנית לא עלתה על הדעת. זאת אסור לשאת, ושכר מצות האחדות יצא בהפסדה הגדול של התפשרות על ברית כנסת ישראל עם קונה חלילה וחס.
***
יהיה מי שיאמר כי גם אם כנים הדברים, הרי שבנו להכות על חזה זולתנו, ומה הועלנו בכך. אנו משכנעים את המשוכנעים. מי שמאמין בתורה יקבל את דברינו ומי שלא, רק יקשה את עורפו עוד יותר.
אלא שטענה זו משונה היא עד מאד. הקב"ה אמר בפירוש שאם נחטא הוא יעניש. אכן יש מי שחטאו והוא בא והעניש ונתן רשות למשחית, וכיוון שניתנה רשות למשחית לא הבחין בין צדיק לרשע. האם עלינו לחפש בכוח חטא מדומה אחר כדי שהמהלך יהיה מתוחכם יותר, ולא לראות את הדברים כהוויתם? בכך אנו כופים כביכול על דרכיו של הבורא להיות מוזרות ולא הגיוניות. אם אבא מעניש את הילד שסרח, האם על אחיו לפלפל פלפולים באויר ולמצוא את החטא דוקא אצל עצמו, כדי שהמהלך לא יהיה פשוט מדי ומובן מאליו?
גם מ"תינוק שנשבה" ניתן לצפות ולדרוש שלפחות לא יילחם נגד מסורת ישראל, שלא יעשה את מקיימי התורה לאויביו. גם הוא יכול להבין שיש מעשים ויש דרך המרחיקים אותו משורשיו הלאומיים והמוסריים. פורקי עול תורה לפני דור או שניים נרתעו ממעשי התבוללות וממעשי תועבה, וכיום למרבה הכאב רבים צועדים ברחובות ישראל כדי למסדם ולתמוך בהם. זהותם הבסיסית של רבים מה'חופשיים' היתה יהודית, גם אם מעשיהם היו רחוקים מלהיות על פי השלחן ערוך. גם היום יש רבים רבים כמותם, ואף יש תנועות ותופעות ברוכות של חזרה למסורתיות במידות שונות. אולם יש במקביל תופעות מחרידות שלא היו בעבר הקרוב בעם ישראל, והן אף הולכות וצוברות תאוצה, בין היתר מכוחן של אותן קבוצות רדיקליות שהובילו וליבו את האווירה העכורה ששררה כאן לאחרונה.
אין בכוחן של מילים יפות להעלים את האמת האלוקית המהדהדת כעת בדם בניו הטבוחים. אללי לנו. בל נחטא להרוגים הללו שלשווא נשפך דמם. אם לא נשיב אל לבנו שכל אחדות בישראל טובה אך ורק למען יתקדש שמו יתברך ולא למען התנכר אליו חלילה, הרי הפכנו את הקרבן לפיגול לאחר שעלתה העולה השמימה.
תמונה: Oren Rozen, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons
שנאה, לשון הרע, שיסוי בפומבי, ציניות, אכזריות, כמתלהלה היורה זיקים ואמר משחק אני. כל אלו היו כאן בכמויות נדיבות משתי הצדדים. האם זה אינו חטא בעיניך? האם אין זו תוכחת הנביאים על כי "בשפתם כיבדוני וליבם רחק ממני"? אם היינו נקיים למול הברית עם ה' היה לנו פתחון פה, אך עתה, ראשית לכל נחשב דרכינו, כי ואהבת לרעך כמוך הוא כל התורה על רגל אחת. רק בדרך זו יצליח העם למצוא את עצמו עומד מוכן לחדש את הברית. אם אנו ציניים כמותם אזי איזה אלוהים אנו מייצגים? ולמה שילמדו הם מאיתנו, מייצגיו כביכול. אני חושב בעיקר שהמאבק היה מאבק על הכבוד של קבוצות ייחוס בתוך העם, וממש רחוק ממאבק על קודשי ישראל.
יש באמת צורך להבהיר שאי אפשר להכשיר את המעשים שהיו כאן נגד הדת בשם הרצון לאחדות, אבל זה בכלל לא אומר שאין לנו על מה לשוב, אנו שומרי המצוות קרובים במידת מה יותר, אך עדיין רחוקים מאוד מאוד מרוח היהדות האמיתית כפי רצון בעל בריתנו – אלוהי ישראל.
איזה שנאה ? איזה שיסוי בפומבי ? איזה לשון הרע . איזה ציניות ? איזה אכזריות ?
כל אלו היו רק מצד אחד .
תקרא בבקשה את כלי התקשורת מצד אחד חצי מהכתבות הם מה שהזכרת .
תקרא מהצד השני . אפילו לא אחד .
מזויפים. איפה חלוקת נחלות, איסור ריבית ושמיטת חובות (כן כן תירוצים לרוב, הספורנו הזהיר כי לעשות מצוות לכבוד הקדמונים שתיקנו אלא לזמנם זה איסור פסל ומסיכה). אין נכנסים לארץ ישראל לפני חלוקת נחלות. הליכה יחד עם הציונים הסוציאליסטים לבניית חברת מופת ברוח התורה היא האחדות האמיתית. כפי שרואים היטב בכנסת הדתיים הולכים אחרי אלוהי הזהב והכסף.
זמן לחזור בתשובה.
אריה.אתה אריה יהודי.
א. הגמ' מדברת על האחדות שהייתה בימי אחאב – שיא הע"ז של ימי בית ראשון, ובזכות אותה אחדות היו נוצחים במלחמות, כך שלומר על אחדות כעת קשר רשעים זו טעות חמורה.
לעומת זאת בימי דוד – דואג ואחיתופל – היו נופלים כי היה בניהם דלטוריא.
ב. האם אנחנו מושלמים שלא צריכים לעשות חשבון נפש? לשון הרע, דיבור בתפילה ועוד דברים שאדם דש בעקיביו? כמובן כל אחד צריך לעשות חשבון נפש לעצמו, אבל גם בזירה הציבורית בהחלט יש מקום לבדוק האם לא היינו צריכים לפעול בצורה קצת אחרת, אולי קצת יותר מתונה, אולי יותר לאט, אולי לא להתעקש על הכל? לא יודע, כי אני לא מהרבנים המחליטים, ולא מהפוליטקאים המיישמים, אבל בהחלט אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש פרטי, והמנהיגים צריכים לעשות חשבון נפש כללי, האם הם פועלים נכון או שיש מה לשפר. וזה לא בושה ללמוד מטעויות ולתקן.
ג. מה שבטוח, שבעת מלחמה צריך יותר לעסוק באהבת ישראל ובלימוד סנגוריה, גם אם אחרי המלחמה נחזור לדעותינו ומעשינו בדיוק כפי שהיה קודם (אם ראשי ומנהיגי הציבור אחר חשבון נפש אמיתי ונוקב כך יסיקו).
תראו כמה יהודים התפללו או קראו שמע, אולי פעם ראשונה בחייהם! זו לא סיבה שהקב"ה יצילנו בזכותה?.
אם כתבת דברים כאלו כעת ולא יכולת להמתין עוד חודש, אני מרשה לעצמי לנחש שאין לך אף קרוב משפחה מדרגה ראשונה שנהרג כחייל בשדה הקרב, או חברי נפש קרובים שאיבדו את בניהם בהגנה בחזית. לכן ממרום שבתך המנותק אתה יכול להצליף במילים.
אני מזכיר לך שכאשר כבר נחרב בית המקדש הראשון, ירמיהו הנביא לא הצליף ואמר "אמרתי לכם" , אלא עזר לעם מיד לקומם את עצמו מחדש, בין בארץ ובין במצרים.
כנראה שנביא כבר לא תהיה. אולי תהיה אליהו הנביא שאמר "את מזבחותיך הרסו" , אבל מיד הקדוש ברוך הוא יפטר אותך וימנה את אלישע.
למרות היותך בישיבת הסדר חרדית, עדיין אתה מדבר מתוך עמדה חרדית נבדלת, שיכולה להתבדל במילותיה, היות ואין לה הרוגים בשדה הקרב.
דוד המלך שבע מרורים והרוגים ולכן היה רגיש גם לשדה הקרב וגם לאמונת ספר תהלים.
עמדתי החרדית היא כעמדתו של האדמור מפיאסצנה, שהבין בשלב מסוים שצריך להפסיק לדבר, ורשם זאת כהערת שוליים בספרו.
סליחה אם נפגעת
כולנו רואים שהעם ברובו מתחזק בעקבות המצב. עי' ערך ציציות לכל חייל… לפני כמה ימים נכנסו לבית הכנסת בו התפללתי שני אנשים שלא ידעו מאיזה צד מחזיקים את הסידור . כן היה ברור לאיזה צד הם שייכים. כנראה שיש מערכת איזונים בין קנאות לקירוב ועכשיו הגיע עת קירוב לבבות רחוקים
הלוואי שכולם יחזרו בתשובה. אבל עם כל הכבוד, פספסת את הנקודה.
האסון הזה לא הביא אותנו להסכמה בכל נושא אלא הוא הביא אותנו להבנה יותר מוחשית שאנחנו עם אחד. חילוקי דעות יש, אבל הבנו שלא כדאי להתייחס לצד השני כאל עם אחר או כאל ישות אחרת ועוינת
מאמר אמיץ חזק ונכון כל מילה בסלע
אני אוסיף שאמנם המאמר התמקד בצד הרוחני והתורני, אבל גם בפן הגשמי יש הרבה אשמה לגישה הליברלית לאסון הזה, כמו הגבלות פתיחה באש וכולי, ולכן גם מהצד הזה צריך לזכור להמשיך להילחם ולא להתפשר על האמת ועל רצון הרוב כדי לנצח את האוייב וכדי שזה לא יקרה שוב.
אתה כותב "לא אנו אנשי התורה יחד עם העומדים בצד של 'ישראל המאמינה' פילגנו את העם בחודשים האחרונים". אז לגבי הרפורמה אני מסכימה איתך (אם כי בהסתייגות לגבי האופן התוקפני שאנשים קיצוניים בממשלה פעלו, וכן הדיבור המתלהם והלא ראוי שנשמע מדי פעם, וגרם להסתה של הקיצונים בשמאל לשכנע את הציבור החילוני.)
אבל יש עניין אחר שבו יתכן שיש לנו מה לשפר למען אווירת הפילוג בעם. תפישת הבדלנות בציבור החרדי היתה מתבקשת כאשר היינו קבוצה קטנה יחסית, בסיכון להשפעה מהעולם החילוני, לסחף והיחלשות רוחנית. גם כיום המצב לא פשוט ואולי במובנים מסוימים קשה יותר (בגלל המדיה הדיגיטלית והפוסט מודרניזם). עד כה המפלגות החרדיות התמקדו רק בצרכים של הציבור שלנו – ראשית, להילחם על אי גיוס לבני הישיבות, ובנוסף, להשיג תקציבים כמו לשאר הציבורים עבור מוסדותינו ועד עניינים לשמירת הדת (שבת, חמץ בבתי חולים וכ'). אומנם חשוב מאוד לדאוג לצורכי הציבור החרדי, ובעיקר לבני התורה, כי אנו 'נושאי הדגל' של העם, אלה ששומרים על הגחלת, מעבירי התורה לדור הבא. אם נמשיל את עמנו לגוף, ניתן לדמות את הציבור החרדי למוח וללב של העם. וכשגוף נמצא בסכנה, למשל סכנת קיפאון או פציעה, הגוף מזרים את הדם לאיברים החשובים – המוח והלב, איברים שבלעדיהם הגוף יפסיק להתקיים, ולכן במצב זה הגוף מפקיר בלית ברירה את האיברים האחרים, הגפיים, שיתכן שיקפאו ויכרתו. אבל ברור שקיום כזה הוא ירוד ביותר. זאת נכות גבוהה שמאפשרת תפקוד מינימלי. לעומת זאת, במצב רגיל, המוח תופס פיקוד על כל הגוף, והלב מזרים דם לכל הגוף.
גם בעמנו, כיום, נראה לי שמתבקש שהחרדים יקחו אחריות על העם בכללו, בנוסף למגזר שלנו. ראשית, לנסות להבין את הצד השני, להרגיש את כאבו ופחדיו. אני שומעת ממכרים חילונים את החשש הנורא שלהם שמדינה תהפך למדינת הלכה, דבר שנתפס אצלם כמדינת טליבן/חומני – כפיה דתית טוטלית כמו במדינות הערביות הפנדומנדליסטיות, בהם נעשתה הפיכה דתית. הייתי רוצה להרגיע אותם שבהיהדות זה לדומה לאיסלם, אך ההתנהלות התוקפנית של אנשים בממשלה, מהימין הקיצוני, ממחישה שלהם שזה בהחלט יכול לקרות. בנוסף, ישנן קבוצות קיצונית קנאיות גם בקרב החרדים, שאפשר לשער איך הם רואים את העניין.
התחושה של הציבור החילוני (גם בהשפעת ההסתה של הקיצונים) שהולכים לקחת להם את המדינה, בה השקיעו הם ואבותיהם החלוצים, בדם ויזע, ופיתחו אותה למדינה פורחת ומוצלחת מבחינה חקלאית, כלכלית, צבאית וכ', ובעצם לא נותר להם אלא לברוח לארץ אחרת, מערבית דמוקרטית, בהשאירם מאחוריהם את כל הטוב שיצרו כאן. זאת התחושה שלהם, גם אם לא מסכימים איתם. האם במצב כזה ניתן להם לחוש שלא אכפת לנו מכך? שאנו דואגים רק לאינטרסים שלנו? הרי בכך אנו מעוררים את שנאתם אלינו. אם בתקשורת מדגישים להם את חוסר האיזון שבין החובות האזרחיות שנציגי הציבור החרדי משתדלים שהציבור החרדי לא יקח בהן חלק (גיוס) לבין הזכויות האזרחיות שהנציגים דורשים לקבל עבור הציבור החרדי (תקציבים), בעוד הם לא מודעים להגנה שלימוד התורה נותן, הם נסחפים אחרי אותו מיעוט קיצוני מסית ומושפעים מדעותיהם.
יוצא שבכך שאנו נלחמים על צרכינו הדתיים אנו פוגמים במצוות 'ואהבת את ה' אלוקיך' – שחלק ממצוה זו הוא גם לאאהיב את ה', כמו שכתוב בספרי: 'ואהבת את ה' אלוהיך' – אהבהו על הבריות כאברהם אביך…" וכן בגמ' "שיהא שם שמים מתאהב על ידך".
עוד לפני המלחמה נגרמה בעקבות זאת שנאה בעַם כלפי בני תורה. ועכשיו, כשחיילים רבים מסרו נפשם, כפשוטו, למען ההגנה על העם בכללו, שהיה בסכנת השמדה, בולט במיוחד חוסר האיזון הזה, ובמיוחד להורי החיילים – ההרוגים, הפצועים, הנכים (גופנית ונפשית). אז נכון שהציבור החרדי נרתם לפעילויות חסד רבות, ובני הישיבות חזרו ללימוד לפני סיום 'בין הזמנים', ונערכות תפילות רבות – וודאי שכל זה פועל בשמים, אבל מבחינת לאאהיב שם שמים – ההתעקשות על התקציבים, מתוך התעלמות מהתמונה הכללית כיום, פוגמת בעניין.
כאן לא מדובר להשניא את הדת על אדם אחד או קבוצה מסוימת, אלא על ציבור גדול מתוך העם היהודי, שחלקם מסורתיים, או אנשים מאמנים.
לעניות דעתי, אם נציגי המפלגות החרדיות היו מכריזים מעצמם (לא בגלל שדרשו מהם) שהם מוותרים על חלק מהתקציבים לטובת הוצאות ביטחון, זה היה נותן לציבור החרדי "נקודות" בציבור החילוני (מלבד אצל הקיצונים), ובנוסף מרכך מעט את ההתנגדות לאי גיוס בחורי הישיבות.
יש פתגם עממי שאומר: "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם" – כי אם אתה בטוח שזכותך לחצות במעבר חציה ובאור ירוק, אך אינך בודק אם רכב של אדם חסר אחריות דוהר לעברך, אתה תהיה המפסיד.
גם כאן, נכון ש"הצד החילוני צריך לפשפש במעשיו", אבל אם נחכה שזה יקרה הפילוג והשנאה ימשכו, והסכנה מכך היא לשני הצדדים כאחד.
אם לאב יש שני בנים שרבים, והאחד טוען שהשני 'התחיל', והשני אשם, ושהשני צריך לבקש סליחה – יתכן שהוא צודק, אבל שלום לא יהיה כאן. והאבא – כואב לו שבניו רבים. האם נכון מצד הבן הצודק להתעקש על הדין היבש, ולא ללכת לפנים משורת הדין? כך גם אצלנו, הקב"ה בצער שבניו רבים (גם מחלוקות בתוך קבוצות חרדיות, וגם בין חילונים לחרדים), ואנחנו מצטדקים שזאת לא אשמתנו.
יש סוברים ש"הפורענות באה על חילול המוני של שבת ומועד, על מסיבות וכינוסים הרחוקים ומנוגדים למה שראוי לישראל עם קודשו", שהריסת הגדר היתה על הסרת המחיצה בתפילת יום כיפור הקדוש ברחוב העיר.
ברור שהאחדות המתבקשת היא לא להסכים לחילולי שבת, חג, כיפור, או לפריצות. אבל צריך לשים לב מה בדיוק קרה. הכותב מייחס חילולים אלה ל'חילונים'. זוהי הכללה. גם כשכותבים בתקשורת 'החרדים גנבו… החרדים לא עובדים… וכו' וכו' – אנו מתקוממים. יש מבין החרדים אנשים מסוימים, קבוצות או תתי קבוצות או קיצונים עם מאפיינים מסוימים או מעשים בעייתיים, אך למה להכליל?
גם כאן, ישנם קיצונים בין אנשי השמאל/התקשורת/המערכת המשפטית, מיעוט יחסי בתוך העולם החילוני – שהם מלבים שנאה ומסיתים את הציבור הכללי להתנגחות בחרדים, בדתיים ולפילוג. הבעיה היא שבכל שקר שמתקבל על דעת אנשים בד"כ יש גם מעט אמת. אבל במעט הזה ניתן לנופף, לנפח ולהגזים ולהשפיע על דעת הקהל הכללי. את המעט הזה אנו צריכים לנטרל, בכך שנשים לב לזה, וננסה להיזהר שלא ליפול לבורות ומכשולים אלה.
למשל, אם יש אוטובוס שנוסע לים ורוב נוסעיו גברים חרדים אך הוא עובר באזורים בהם נמצאים חילונים והם מעוניינים לעלות על האוטובוס, ובלבוש לא צנוע, יש כמה דרכים להגיב.
אפשר היה לקחת את הבעיה בחשבון עוד מראש ולא לנסוע באוטובוס ציבורי, אלא בהסעה פרטית (כמו למשל ההסעות לים מירושלים).
ואם כבר עלו לאוטובוס כזה, אפשר להתיישב ליד גבר, כדי שלא יאלץ לשבת ליד אישה שתעלה בהמשך. ובנוסף, אפשר לשקוע בספר ולא להביט באשה. נכון, זה לא נוח, אבל מלכתחילה לא היה הכרח לנסוע ברכב ציבורי. (כן, זו הוצאה כספית, אבל כשרוצים מצוה מהודרת כמו אתרוג, משלמים על זה הרבה).
אבל אם במקום זאת מנהלים ויכוחים רווי שנאה – זה רק יחריף את הקיטוב. ואם קודם היו חילונים שחשבו להתחזק, אז דברים שמעוררים סלידה גורמים להם להתחרט. כמו שקרה במאה שערים בזמן הקורונה, כששוטרים, שהחלו בתהליך התחזקות, קיבלו קריאות 'נאצים' ! על כך שהם מנסים למנוע מהמחלה להתפשט לכל הארץ ולהפיל חללים רבים. היו מבין השוטרים האלה שהתלבטו אם להמשיך בתהליך (שמעתי מהרב זמיר כהן מהדברות).
רבי ישראל מסלנט חולל מהפכה בעם כשייסד את 'תנועת המוסר' באמצע המאה ה-19 בליטא ותורתו הופצה בישיבות הליטאיות. הוא החזיר באמצעותה את החלקים בתורה שהוזנחו, בעיקר ביחסים שבין אדם לחברו ובתיקון המידות. אחד המושגים העיקריים בה היה העניין של 'לראות שני'. לשים לבל לרגשות הזולת, להיזהר מלצער ("לא תונו איש את עמיתו"). ישנן דוגמאות רבות של גדולי האומה, כמו משה רבינו ש'נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם. רבי ישראל מתאר אנשים שמתוך מלומדה ורצון להקפיד במצוות ממהרים לסליחות ועל הדרך מרעישים, מפריעים ומצערים. אלה דוגמאות על קצה המזלג, והרעיון הוא חינוך למוסריות – שתוך כדי קיום טכני של הלכות לא לפגוע ולצער. וכמובן לא לגרום להשניא את המצוות על הציבור כדי לגרום בהתנהגות לא מתחשבת באחר הרחקה משמירת מצוות.
החזון איש היה בגישה של לחקור אחר טעם הדין ואם הטעם לא שייך לימינו אז הדין הזה לא ינהג (בניגוד לגישת בריסק שצמודים לדין בלי לחקור אחר טעם הדין, ולכן גם אם התנאים משתנים הדין לא משתנה). בעקבות גישה זו החזו"א סבר לגבי 'מורידין ולא מעלין' ולגבי כפיה של קיום מצוות במרחב הציבורי – שכיום זה יגרום לקלקול ואלימות במקום ליגדור או להועיל.
חשוב לשים לב להשפעות של מעשינו בגלל האופן שבו הם נעשים. הכותב מוכן לאחדות רק בתנאי הבסיסי "לא לעוד התרחקות מהתורה ולו כמלוא נימה" – האם תנאי כל כך חד משמעי יוכל להתקיים, כשקיצונים תמיד יהיו? לא. אם כן, סגרת בפני אותם אנשים שפוסחים על שני הסעיפּים את האפשרות להתקרב לשמירת תורה ומצוות.
סוף סוף מישהו מדבר לעניין .
תודה כותב יקר .
ולכל הציבור האמוני ובפרט התלמידי חכמים אני אומר , הבה נזקוף את קומתינו .
שכל כך הסיתו ומסיתים נגדה .
לא נאמין לדברי המסיתים . נתחזק באלוקינו ובישועתו.
נזכור שכל קיום עם ישראל בארץ ישראל הוא בזכותינו.
ונצפה לקיום דברי הנביא.
" שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' ונראה בשמחתכם והם יבושו "
על מה אתה מדבר כשאתה מציין שרוב העם מעוניין ביהדות שלך? 70% בעד תחבורה ציבורית בשבת, כנ"ל נישואים אזרחיים, 90% נגד התקציבים המופרזים לחרדים ורוב מוחלט בעד גיוס חרדים לצה"ל. טול קורה מבין עיניך כי מרוב ביקורת על האחר אתה לא מסוגל לראות את נגעיך.
מי שבשבעת מלחמה על עצם קיומנו מתנה אחדות בתנאי כלשהו איבד את הזכות להיקרא יהודי, ויצא מכלל ישראל מעצמו!
אני חשה שקבלנו מהקב"ה סטירת לחי מצלצלת בשמחת תורה. כנראה שהאחדות חשובה יותר מכל דבר אחר. את הוויכוחים נשאיר בצד וננסה למצוא דרך טובה. עובדה שיש עכשיו הרבה התעוררות של הציבור החילוני כלפי הדת. רבים מבקשים 'סימנים' של יהודי' ותפילות, ושירים ואחדות. העם מוכיח מה צריך עכשיו בעת הזו.
יש כאן התעלמות אלגנטית מהמתקפות הרבות שבאו מימין ומתוכנו ממש, אבל נניח לזה. הבעיה האמיתית של המאמר היא שהוא הופך עיקר לטפל.
זה ניכר יפה בפסקה הבאה:
"כלל פשוט הוא שאין אחדות ללא מחיר. זאת אומרים גם עתה כל הדוברים בשבחה. אלא שהפנמנו עתה באיחור עצוב מאד את נזק הפלגנות, ואנו נכונים להניח לה ולשוב אל האחדות, גם אם נידרש למחירים. אולם השאלה הקריטית היא מי ישלם את רוב או כל המחיר."
לא, הרב יעבץ. השאלה היא לא מי ישלם יותר מחיר, אנחנו או הם. השאלה היא מה המחיר הגבוה יותר – מחיר הפלגנות או מחיר האחדות. דומני שאת התשובה העצובה קיבלנו בחודש האחרון.
תודה לכותב המאמר האמיץ שאומר דברים שלא הכי נעים לומר עכשיו אבל צריכים לומר.
שמח שעוד נותרו כמה יחידים שלא התבוללו בלאומיות החרדית הארורה.
שאלוקים יגאל אותנו כבר מהגלות הזאת
כמדומני שהבנתי את המאמר, וזו תמציתו: עלינו להיזהר מאחדות, שמא היא תגרום להתפשרות על עקרונותינו. קיימת סכנה בצמיחתה של גישה חרדית-לאומית. לכן חובה להמשיך להתבדל.
הדברים תואמים את "יתד נאמן" דהיום, המזהיר בניסוחים מעודנים מפני הצטרפותם של חרדים למאמץ המלחמתי.
עם-כל-זאת, לאחר שתסתיים המלחמה, בעזרת ה' ומתוך מסירות-נפש של חיילי צה"ל (מס"נ כפשוטה, לא רק "משמרות" של לומדים סביב השעון), מיד נזנח את ההתבדלות, ונזדרז לתבוע תקציבים לאברכינו הממיתים עצמם באוהלה של תורה, ולמוסדותינו המקופחים. אז גם ייערכו כינוסים "לעמוד על נפשנו, איש בל ייעדר" למען ניצחון בבחירות לעיריות. כמובן גם האברכים יתייצבו ויתגייסו למלחמת הבחירות, שהרי לימדונו רבותינו שלפעמים צריך לסגור את הגמרא ולהיחלץ חושים למען הניצחון!
מה יעשו לאחר המלחמה ח"כי ג' ועוזריהם, מנהלי-מוסדות ומקורבים/מיוחסים המועסקים במוסדותיהם, משב"קים וגבאים, עסקנים ומשניהם, מגלגלי כספים ומטמיני כספים, כאשר יבינו שהמדינה נאלצת להפנות תקציבי-ענק לנפגעים במלחמה, לפיצוי נזקים, להוצאות-ביטחון אדירות ולשיקום ישובים הרוסים, ולפיכך אין כבר כספים קואליציוניים כמו בימים הטובים? אפשר להניח שאז לא ירצו להתבדל מהתקציבים, אלא ישתדלו להתאחד עימם…
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש". ההשתבללות וההתכנסות פנימה עדיין מנת חלקו של הציבור החרדי גם אם זה מגיע ממישהו שכביכול חושב אחרת עד כדי להיות ר"מ בישיבת הסדר חרדית.
ההתכנסות החרדית לא מוציאה את הראש רק להציץ מהחלון כי התשובה כבר ידועה: מדובר בשנאת יהדות בכלל וחרדים בפרט, החילונים של היום זה "המשכילים" וכל גורם ממשלה הוא הפריץ של העיירה.
אם רק היו מסתכלים החוצה היו רואים את העובדה הבלתי מעורערת – מצבו של עולם התורה הוא הטוב ביותר מאז חורבן בית שני. תחת כל עץ רענן יש בית כנסת, ישיבה, כולל ומקווה טהרה, ויש ערים שלמות (לא עיירות כמו באירופה, ערים!) שמאוכלסות בשומרי תורה ומצוות.
אבל במקום להסתכל על זה, כל מה שמסתכלים עליו זה לזעוק מרה על כך שבשכונה מסויימת התושבים מתנגדים להקמת בית כנסת – מצד אחד זה באמת מכעיס וכל מה שעושים זה למחות על הפגיעה בקודשי ישראל על אדמת ישראל, אבל מצד שני אפשר גם להשתמש בפתרון של רבי יוסי בן קסמא לגבי איפה לגור.
ההתקרבנות הזו של "שנאת החרדים והדת" (שיש לה אילן עתיק להיתלות בה עוד מדברי רבי עקיבא שרצה לנשוך תלמידי חכמים) יוצרת מסך עשן לגבי חלקם של החרדים והדתיים במה שנוצר.
שאף אחד לא ייתמם ויחשוב שפינדרוס ניסה במסגרת הראיון לאילנה דיין להעביר "חבורה" בעניין גילוי עריות או סתם וורט לפרשת שבוע מלפני חודשיים – הוא פשוט עשה חילול ה' אדיר שאין כדוגמתו כשאמר מה שאמר ויצר אנטי גדול לדת ולחרדים. אולי הוא ומשלחיו רואים בו הרבי שנעמד מול הפריץ ומעוצמת הקדושה שקרנה ממנו הפריץ נזכר שהוא למעשה יהודי מומר וחזר בתשובה עד שנעשה חסיד גדול שפיזר ממונו לצדקה – אבל כולם יודעים שמדובר במאכער שמשנה כתובת מגורים כל 5 שנים בתמורה לג'וב מוניציפלי ודיבר מתוך תחושת גאווה של "אנחנו בשלטון". שלמה קרעי שמעל בימת הכנסת משתמש בגימטריות ופסוקים כדי להשתלח באנשים, לא יכול לחשוב שהוא "בעל הטורים" ובו במקביל לשלוח טייסים לעזאזל.
קל מאד להגיד "שונאים אותנו" בלי לחשוב לרגע מה גרם לשנאה כשיוצאים מתוך תחושת עליונות פנימית של "עגלה מלאה", אבל כדאי שהיהדות החרדית תשים לב שהיא הופכת לגמל טעון משא, והגמל כידוע לא כשר בגלל שסימני הכשרות שלו הם פנימיים ולא חיצוניים.
מורי המפקד, רבות חשבתי עליך בתקופה זו של שירות מילואים שלי,
אך איני חושב שזכית לכווין כאן לאמיתה של תורה.
ראשית – עמו אנוכי בצרה. צרת הרבים כבר קרתה, ואינה שייכת אלא לכולם.
שנית – ראה נא את המציאות הסובבת, העולם החרדי והחרדלי בהחלט מן המפלגים הגדולים כאן.
הייתה פה דינמיקה של פירוד, כמין רכבת הרים שסירבה להיעצר למרות שכולם ידעו שמובילה לאבדון לא יכלו לעצור.
אי הגיוס החרדי הוא קלון עמוק, שום פלפול חסר יושר לא יתרץ נוער בכמויות כאלו שאינו חלק ממחיר הדם שעמנו נותן.
מפלגת נועם, והמלחמה בפרוגרס קיבלו תצורה מפלגת מאוד. ההסתגרות של היראים בבתי המדרש הינה חלק אמיתי מהפירוד, ולא ניתן לתרץ זאת כבא מצד אחד, אע"פ שכרגע אני יכול להאשים אותם בהרבה יותר אירועים מפלגים.
אז הרגשת שקשה לקבל הכאה על חזה האחר, אבל לא ראית מה מקולקל בלב הציבור בו אנחנו כולם חיים.
נראה שהושפעת עמוקות מההסתה הבלתי פוסקת כנגד הציבור הדתי והחרדי .
הכל לא טוב בשבילך .
הציבור החרדי צריך להפסיק להסתגר . מי שלא מסתגר , מפלגת נועם שעשתה הכל בדרכי נועם זה מפלג .
תחליט להסתגר או לא להסתגר .
מי שאומר את מקצת האמת ומנסה קצת להתגונן הוא מפלג גדול ..
אז כן מי שנמצא בחוץ ומתחבר לאנשים האלו סופג את הפרי המורעל .
ויש כאלו שמעדיפים להסתגר ולשמור על נפשם .
זכור היטב . בעם ישראל תמיד הרוח הייתה לפני הגשם . עם ישראל מסר את נפשו כדי להנצל מסכנות רוחניות .
חלק מאהבת ישראל היא האיכפתיות כלפי אחינו הרחוקים, וכאן המפתח. אהבת ישראל יחד עם מציאת הדרכים לקרב ליהדות, מתוך כך שכולנו אחים.
בשעה נוראה זו יש מי שמלמד חובה על ישראל
כשבעצם כולם יודעים שאין לחרדים מסויימים שום רצון לתת טיפת דם להגנתם
כל העולם חייב להם -והם נקיים
יגער ה' בך השטן
כל מה שרע בתפיסה מסויימת של חרדיות במאמר אחד (לא) קצר.
רציתי להוסיף משהו .
הייתי רוצה . לעצום עיניים מהכל . לאהוב כל יהודי .
אבל יש משהו שאינני יכול .
מדינת ישראל . מחזיקה בשבי במרתפי העינויים . יהודי בשם עמירם בן אוליאל .
הוא עונה עינויי תופת שלא כדין . עד שהודה במה שלא עשה .
בחקירתו במשטרה ובשחזור היה המענה שלו מהשב”כ שהזכיר לו . זה מוקלט . מה יקרה לו אם לא ישחזר ….
בית המשפט פסק שידע פרטים מוכמנים. מאיפה בית המשפט יודע שהחוקרים לא ידעו ולא אמרו לו ???
ברור שהחוקרים ידעו . עמירם נעצר ארבעה חודשים אחר כך אחרי שהושלמו כל פרטי החקירה . אז רגע . ללוות אותו בשחזור נגד החוק את זה עשו ואולי גם הם סיפרו לו את הפרטים המוכמנים??
יש מלא עדויות שסותרות את ההודאה שלו .
כל מי שעיניו בראשו רואה של שלשב”כ היה אינטרס ברור להפליל אותו .
אני רוצה לאהוב ולא יכול . אי אפשר לאהוב מערכת ואנשים שמחזיקים כזו מערכת . שמסוגלת כך להתעלל ביהודי.
אני רוצה להתפלל על השבויים שיחזרו מעזה ואינני מסוגל . כשאני נזכר בשבוי היהודי שמדינת ישראל מחזיקה ומתעללת בו גם כעת בתנאי המאסר. הרבה יותר מהחמאס בשבויים בעזה.
הייתי רוצה לאהוב ואינני יכול .
הייתי רוצה להתפלל ואינני יכול .
הייתי רוצה לשתוק ורק לסנגר ואינני יכול .
כשאני נזכר במה שקראנו בפרשה האחרונה שאלוקים הפך את סדום בגלל צעקתה של ריבה אחת .
מקווה שתפרסמו ואולי מישהו יקרא ויעשה משהו.
אתה כותב:כל מי שעיניו בראשו רואה של שלשב”כ היה אינטרס ברור להפליל אותו
אנא האר עינינו
כבודו טועה לחלוטין בהבנת מושג האחדות. "אחדות ישראל" אין הכוונה שאתה צריך להימנע מלהביע את דעתך כדי שלא להרגיז את הזולת. אלא הכוונה, שאתה מכבד את דעת הזולת גם אם לדעתך הוא טועה לחלוטין. כמו רבני בית הלל "השונים דברי בית שמאי ודבריהם, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".
אם נראה לך שהזולת טועה או חוטא, מצוה להוכיח אותו – אבל להוכיח בצורה מכובדת, בלי הלבנת פנים, בלי ציניות, בלי כינויי גנאי. "הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תישא עליו חטא". ולפני שאתה מוכיח, תקשיב גם לצד שלו – בטוח שתגלה בדבריו נקודה כלשהי שלא חשבת עליה. בכל אדם מישראל יש נקודה טובה – חפש ותמצא.
ועוד: "אחדות" פירושה פשוט שלא להכניס אנשים לקבוצות. אתה יכול וצריך למתוח ביקורת על אדם מסויים שלדעתך טועה או חוטא. אבל לדבר על כל "השמאל", כאילו שכולם גוש אחד, זה פשוט לא נכון עובדתית. אין דבר כזה "השמאל" או "הימין". יש אנשים, שלכל אחד מהם יש דעות שונות, וצריך לשפוט כל אדם לגופו. המושגים האלה מטעים, ואין להם בסיס ביהדות. אותו הדבר עם "הקואליציה" ו"האופוזיציה": אין שום בסיס ביהדות לחלוקת השלטון בין קואליציה ואופוזיציה. ביהדות יש רק שלטון אחד מאוחד לכל העם.
דווקא מתוך הדבקות שלך ביהדות ובאמת, אתה צריך להתנגד לחלוטין למושגים הזרים האלה שחדרו לכרם ישראל. לא להזכיר יותר את המושגים "שמאל" ו"ימין" או "קואליציה" ו"אופוזיציה", אלא פשוט להתייחס לכל אדם לגופו, לטוב ולמוטב.