מחשבות על חורבן ואחדות

הרשת מוצפת בימים אלו בקריאות לאחדות. כולנו חשים אינטואיטיבית כמה קריאות אלו חשובות, מחזקות את הרוח ומסייעות ללוחמינו בשדה הקרב. גדלנו על דברי חז"ל ביומא (ט, ב): מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ומראות היישובים השרופים, ומיטב בנינו ובנותינו מובלים לשבי, מתקשרים בתודעתנו עם סיפורי החורבן.

אודה כי מעולם לא הבנתי לגמרי את הקשר שבין שנאת חינם לחורבן. זה היה נראה בעיני עונש גדול מדי ביחס לחומרת החטא. חז"ל אמנם אומרים לנו שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, אך בתמימותי חשבתי שזו דרכם לדרבן אותנו לחזור בתשובה. הרבנית ימימה מכנה אותם 'בגלליסטים', את מי שיודעים תמיד להצביע על העברה הקונקרטית שבגללה אנו סובלים מקושי זה או מפורענות אחרת. האמנם מצביעים חז"ל על קשר אקראי רק כדי להטיף לנו להיות נחמדים זה לזה?

הארועים הקשים שאנו בעיצומם הביאוני לחשוב על הדברים בשנית. שמא חוסר ההבנה שלי נבע מכך שראיתי את העונש בתור תגמול: גרמת סבל, כעת תסבול בחזרה, כדי להשיב את האיזון לממד השמימי של מעשיך. אנו עושים את הרע בעיני ה', מידת הדין מתוחה, וממילא בא עונש בעקבותיה. אך אפשר שהעונש אינו תגמול אלא הזמנה ללמידה.

מי זוכר היום שעד לפני רגע התקוטטנו, ואפילו הגענו בשל כך לשערי בית המשפט, על הדתה, והיום אנו כולנו, חילונים ודתיים, מאוחדים בתחינה לשלום חטופינו וחיילינו? מי זוכר שעד לפני רגע טענו שאיננו אחים עוד, ופתאום כולנו איש אחד, אח אחד, בלב אחד? מי זוכר שעד לפני רגע מרחנו בעצמנו על קירות האו"ם ביקורת על עצמנו, וכיום כולנו מאוחדים בגאוה כשבירות העולם מאירות את אתריהם הלאומיים בדגל ישראל?

יש משהו בשנאת חינם, שהיא לוקסוס שרק פריבילגים יכולים להרשות לעצמם. וכולנו היינו פריבילגים. שנאת חינם היא הזכות להיות פיינשמיקרים, אניני טעם, ולבטא אנינות אידאולוגית מכל מי שלא מחזיק במדויק בעמדות שלנו.

כבר תכננו אוטונומיות, כבר הודענו שאין לנו אח ורע וכבר עמדנו על ספה של מלחמת אחים, ואז אומר לנו הקב"ה: חכו רגע לפני שאתם הולכים להרוג זה את זה מתוך אותה אנינות, מכל הסיבות הלא נכונות. (הדבר דומה לזוג שמתגרש וכבר אינו זוכר מה היתה הסיבה לפירוק החבילה.)

אלוקים מביא לנו אויב שאינו מבדיל בין בני האור לבני החושך המדומיינים שבמוחנו, מושך מתחתינו את השטיח שעליו ניצבנו רגועים, מערער לנו את אושיות הקיום הבסיסי, את כל מה שחשבנו שהוא מובן מאליו, שומט מאתנו את הביטחון האישי, את קורת הגג המוגנת, מותיר אותנו עם לחם צר ומים לחץ בשעות ארוכות של שהייה בממ"ד – ומציל אותנו מעצמנו.

ורק אז אנחנו מבינים אילו חיים פריבילגים חיינו, עד שכבר שכחנו שהם כלל לא מובנים מאליהם.

אנו מבינים, שאח הוא מתנה, כי רק בו נוכל לבטוח בעת צרה, גם אם הוא לא באידאולוגיה המדויקת שלנו, גם אם הוא מתפלל אצל אדמו"ר אחר וגם אם הוא אינו מתפלל כלל.

ואלוקים להתפלל אליו הוא מתנה, יהא בית הכנסת אשר יהא, אולי תחת כיפת השמים, עם מחיצה אטומה או מתנפנפת.

וארץ ישראל ומדינת ישראל החופה על גבולותיה הן מתנות, שלרגע קט נלקחו בשבי דורסנותם של מספר ערבים בכפכפים, וכמה מרגיע לשמוע חייל עברי מחוץ לדלת הממ"ד, גם אם ראשיה ויועציה של המדינה אינם מהמפלגה שלי.

ויחסי אחוה ומשפחה הם מתנה שיש להשקיע בשימורם ובפיתוחם גם כשקשה ומאתגר, ושום סיבה בעולם לא חשובה דיה להפר אהבת קדומים ולוותר על שמחת אח או אחות, על כיבוד הורים או קשרי דם.

אז בואו נגיד לקב"ה שלמדנו את הלקח, נחליט שמה שהיה לא יהיה עוד, שבכוונתנו לחיות באהבת חינם גם כשטוב לנו, שאנו מצליחים לזכור מושכלות יסוד גם כשאנו מטפסים במעלה הקומות בבניין חיינו.

אלוקים כבר לא צריך לקחת לנו את מתנות החיים הבסיסיות הללו כדי שנדע להעריכן.

נאמר לו, שאנו מתכוונים לנהל את הוויכוחים שלנו מתוך כבוד זה לזה, לגופן של טענות ולא לגופו של טוען. יש בינינו הרבה סוגיות הטעונות ליבון אמתי, אך בדעתנו לדון בהן מתוך תשוקה לבירור האמת, מבלי לוותר לעולם על לכידות המשפחה.

אם רק נראה לקב"ה שקלטנו את מה שביקש ללמדנו, הקורס יקרוס ויסתיים, ושכר הלימוד הגבוה שאנו משלמים יושלם.

נתאחד בעשיית טוב ובתפילה לשובם בריאים ושלמים של כל חיילינו היקרים המוסרים את נפשם על בטחוננו בגבולות הארץ, לשובם במהרה של החטופים אל גבולות ארצנו, לרפואתם המלאה של הפצועים בגוף וברוח, ולעילוי נשמתם של הנופלים הקדושים, שיד הזדים פגעה בהם רק בשל היותם אחינו, אחים יהודים.