ממה כולם מפחדים כל כך?

בשבועות האחרונים הדהד מחנה השמאל מסר אחד: "אנחנו באמת מפחדים." הדגש ניתן במילה "באמת". שוב ושוב חזרו דוברים מכובדים מהשמאל, אנשי אקדמיה, אנשי רוח, אנשי צבא ואמרו: תבינו אותנו. תאמינו לנו. הפחד שלנו כן. הפחד שלנו אותנטי. איננו תאבי כוח ושררה. אנחנו פשוט מפחדים.

כך הם טענו. אבל אני לא האמנתי. אני ושאר מחנה הימין חזרנו ואמרנו: ודאי שהם מפחדים. הם מפחדים שייקחו מהם את הכוח העצום שהם סבורים שהוא שלהם בזכות. אלו הן זעקות הקוזק הנגזל. "מדובר בקבוצת פריבילגים החוששים שמישהו יזיז את הגבינה שלהם," הסבירו דוברי הימין שוב ושוב.

שוב ושוב חזרו דוברים מכובדים מהשמאל, אנשי אקדמיה, אנשי רוח, אנשי צבא ואמרו: תבינו אותנו. תאמינו לנו. הפחד שלנו כן. הפחד שלנו אותנטי. איננו תאבי כוח ושררה. אנחנו פשוט מפחדים

כשהם אמרו שהם מפחדים שמשקיעים יברחו מכאן, צעקנו כנגדם: אתם המבריחים מכאן את המשקיעים. כינינו אותם "מרגלים" המוציאים את דיבת הארץ רעה בעולם. כשהם אמרו שהם מפחדים מחורבן הבית השלישי, אמרנו להם: אתם המחריבים אותו, וקראנו להם שורפי אסמים וסיקריקים, כאותם קנאים בתקופת חורבן בית שני ששרפו את אסמי התבואה של עשירי ירושלים כדי להאיץ את הקטסטרופה הממשמשת ובאה. כשהם אמרו שהם מפחדים ממלחמת אחים, אמרנו להם: אתם הזורעים שנאה ופירוד וקוראים למלחמה נגד אחיכם.

לפני שבועות אחדים דיברתי עם מספר בני ישיבה צעירים. הם שמעו את קול ענות השמאל ושאלו אם איני מאמין להם. אחד מהם סיפר על מרצה לפילוסופיה, פרופסור מכובד מאד באחת האוניברסיטאות בארץ, שדיבר על תחושת הדאגה שלו. הוא אינו פוליטיקאי, אמר, והוא ממש מודאג. האם אינך מאמין לו? האם אינך חושב שיש מקום לחוש לדבריו? "גם אני הייתי מודאג בכנות," אמרתי, "אם הייתי יושב על הקתדרה לפילוסופיה והאויב האידאולוגי שלי היה צובר כוח."

לא רק שלא האמנתי לשיח הפחד אלא שהוא הכעיס אותי. סברתי ששיח הפחד אינו אלא פרובוקציה העושה דמוניזציה לימין והמבטלת את הלגיטימציה שלו. בשם הפחד הכל מותר: סרבנות, הוצאת שם רע על ישראל בעולם, איומים בתמיכה בחרם על ישראל, הפרת חוק, שימוש פוליטי במוסדות מדינתיים כמו האוניברסיטה. כל הפעולות הקיצוניות הללו מוצדקות מכוח שיח הפחד. אם אתה מפחד מאסון קיומי וסבור שהאויב שלך הוא היטלר, אף צעד אינו קיצוני מדי.

אבל אמש הבנתי, בדרך עקיפין כלשהי, שהפחד שלהם אכן אותנטי. הבנתי זאת דוקא דרך תגובת החרדים לאירוע.

 

היהודי הנרדף הנצחי

באופן אירוני מעט, המשותף לכל הקבוצות בפוליטיקה הישראלית הוא הפחד. מיהו הכהן הגדול של תחושת הפחד היהודית בפוליטיקה הישראלית? מי פועל ומדבר כאילו שואה שניה מתרגשת על העם היושב בציון? ביבי כמובן. אם השמאל רוצה להבין מדוע הימין אינו מאמין לתחושות הפחד שלו, הוא צריך להיזכר בתגובות שלו לשיח הפחד של נתניהו.

אך אם יש קבוצה פוליטית בארץ שהחרדה היא המאפיין המרכזי שלה (בלי שהיא תזכה אותה בהבנה רבה ממתנגדיה), הריהי החרדים.

לאנשים שאינם חרדים, ההתנהלות הפוליטית החרדית היא חידה. בשבועות האחרונים נתקלתי פעם אחר פעם באמירה המתוסכלת, "זה כאילו הם רוצים שישנאו אותם!" "מדוע הם צריכים להעביר את החוקים הכי מתריסים דוקא עכשו?!" צעקו חברים לא חרדים מימין.

התשובה לחידה אינה שאנחנו רוצים שישנאו אותנו. הפוליטיקאים החרדים משוכנעים דוקא שהם זהירים מאד, זהירים שלא להרגיז מדי את הפריץ. הם פשוט בטוחים שכולם שונאים אותנו כך או אחרת, ואם כן, הם אומרים לעצמם, הבה נציל לעצמנו את מה שאנו יכולים. מה זה כבר משנה? הלא כאשר השמאל יעלה הוא ירדוף אותנו ככל יכולתו, וגם הימין לא באמת חבר שלנו, כפי שאנו זוכרים היטב מסבבי בחירות קודמים.

הפוליטיקאים החרדים משוכנעים דוקא שהם זהירים מאד, זהירים שלא להרגיז מדי את הפריץ. הם פשוט בטוחים שכולם שונאים אותנו כך או אחרת, ואם כן, הם אומרים לעצמם, הבה נציל לעצמנו את מה שאנו יכולים. מה זה כבר משנה?

ביטוי מדויק לעמדה זו ניתן בטור שכתב העיתונאי החרדי חנני ברייטקופף בערב מועד עצירת (או השהיית) הרפורמה, שבו קרא לציבור החרדי להימנע מהשתתפות בהפגנת התמיכה בקואליציה.^[1] "מה לנו ולהפגנות הימין," הכריז ברייטקופף. הוא הרחיב על כך שבתקופה האחרונה נוצר בקרבנו סנטימנט לאומי חזק. "משנת 2015, נתניהו שתקע סכין בגב למפלגות החרדיות – בפעם השניה, החליט לקשור את גורלו עם המפלגות החרדיות, ואנו נהפכנו לחלק מגוש הימין, 'הגוש האמוני'." בעקבות זאת, אנשים מרגישים לדאבון לב חלק מהמדינה, ואכפת להם מה קורה בה.

אולם, הוא מתריע, אסור לנו לשכוח מי אנחנו ומה אנחנו. אנחנו מיעוט עלוב ונרדף ונישאר כך עד קץ הימים, ש"הרי כידוע לכל בר בי רב דחד יומא, שמקדמת דנא, בכל פעם שיש בעיה בכל מקום – תמיד מאשימים את היהודים – ולצערנו בארץ, החרדים הם היהודים שהיו ב'שטייטעל' – הם שק החבטות התמידי." אנחנו הקרבן, היהודי הנרדף, שק החבטות התמידי. זהו גורלנו.

חשבנו לרגע שזה ישתנה, אומר ברייטקופף, התחלנו לקחת חלק נרחב יותר בשלטון ונעשינו לחלק משמעותי ב"גוש האמוני". אבל זו אשליה. מי ששולט כאן וישלוט כאן לנצח הוא האליטות החילוניות. אסור לנו לשכוח את זה. אסור לנו לשכוח שאנו יהודי השטעטל. אסור לנו לשכוח כמה מסוכן להרגיז את הפריץ. הם הלא כולם שונאים אותנו, גם הימין וגם השמאל, ולראיה – "פורום קהלת":

רק אתמול פורסם על אחד מראשי 'קהלת', שבחר להאשים את החרדים בתקיעת הרפורמה – ללמדך שגם מצד ימין לא ממש אוהבים את החרדים, ולא יאהבו אותם, גם אם הם יעשו צבא וילכו כולם לעבוד. זו מציאות היסטורית כואבת שאני חושב שאין עליה ויכוח.

הלכה היא בידוע שכולם שונאים את החרדים. לא משנה מה הם יעשו וכמה. הר' משה קופל, ערליכר ייד שכתב ספר שלם שכולו שיר הלל ליהודי החרדי – גם הוא שונא חרדים. זה מין חוק טבע כזה, משהו בדם שלנו, שככה שונאים אותנו.

 

פוליטיקה של נרדפות

החרדים מונעים אפוא מתחושת פחד. השמאל מונע מתחושת פחד. וגם הימין מונע מתחושת פחד. כולנו מפחדים. המכנה המשותף הרחב ביותר בפוליטיקה הישראלית הוא הפחד.

אבל מה טיבו של פחד זה? לכאורה, מדובר בסוגים שונים של פחד או למצער בפחד ממאורעות שונים. האדם החרדי מפחד מאבדן היהדות, הימין מפחד מאבדן היהודים, ואילו השמאל מפחד מאבדן הלגיטימיות הבינלאומית של מדינת היהודים. אלו הם לכאורה פחדים שונים מאד.

ההבדל בין השמאל לימין לחרדים הוא מה שעושים בנוגע לפחד הזה. השמאל מאמין שאם הוא יהיה נאור דיו הוא יצליח למצוא חברים; הימין מתאמץ לתפוס בכוח מקום בעולם; והחרדים מפטירים בציניות, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" – אתם יכולים לשגות בדמיונות, אבל אנחנו כבר יודעים את הסוף…

דומני עם זאת כי מקור הפחד משותף. כולנו פועלים מתוך תודעת נרדפות יהודית עמוקה, אלא שכל אחת מהקבוצות האידאולוגיות בארץ מגיבה אליה בצורה שונה. בסיס הפחד מתואר בצורה ויזואלית יוצאת מן הכלל בציור מפורסם של הצייר היהודי שמואל הירשנברג, "היהודי הנודד". בציור נראה יהודי מזוקן מהדס בבעתה מעל גופות ולעורו אזור חלציים בלבד, ומאחוריו יער אפל של צלבי ענק.

ממה בורח אותו יהודי, היהודי הנודד הנצחי? מה מבעית אותו? מדוע יד אחת מגוננת על פניו באימה ויד אחרת נשלחת למעלה בעווית בלתי רצונית? הצלבים בתמונה דוממים מאד, נטועים עמוק באדמה, אך נראה שדוקא מפניהם בורח אותו יהודי, שרק רגל אחת שלו נוגעת בארץ.

תחושת הנרדפות היהודית המשותפת לשמאל החילוני, לימין ולחרדים היא אותו הפחד הנסוך על פני היהודי שבציור – חרדה בשל הידיעה שאין לנו מקום בעולם, שאין לנו חברים, שאיש אינו אוהב אותנו. ההבדל בין השמאל לימין לחרדים הוא מה עושים בנוגע לפחד הזה, ולאן הוא מוביל אותנו. השמאל הציוני מאמין שאם רק יהיה נאור דיו הוא יצליח למצוא חברים; הימין הציוני מאמין שהוא יצליח לתפוס בכוח מקום בעולם, להיות עם במשפחת העמים; ואילו החרדים מפטירים בציניות, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" – אתם יכולים לשגות בדמיונות, אבל אנחנו כבר יודעים את הסוף.

 

הפחד של השמאל הציוני

אף שמחאות השמאל אצלנו נראות מיובאות מאמזון, גרסה מקומית של הפגנות השמאל נגד הנשיא לשעבר טראמפ, שיח הפחד של המחאות הוא מוצר ישראלי מקורי. הרטוריקה של השמאל האמריקאי אלימה מאד, אך היא אינה רטוריקה של פחד. יתרה מזו, השמאל של ארה"ב בוודאי אינו פונה לימין בבקשה להכיר באותנטיות התחושות שלו.

שיח הפחד הוא המרכיב הציוני באירוע של המחאות, המרכיב המסביר מדוע דחוף לשמאל הישראלי לחקות באדיקות את השמאל האמריקאי. אין זאת בשל הפנמה עמוקה של ערכים ליברליים רדיקליים אלא בגלל הציונות. גנרלים ב"צבא הכיבוש" הישראלי אינם הדבר הליברלי ביותר שניתן לעלות על הדעת, אך הם ליברלים כי נכון היום להיות ליברלי. הם טרם התעדכנו שלהיות ליברלי בימינו משמעו להיות אנטי־ציוני.

פניה עוז־זלצברג, אשת אקדמיה בכירה, בתו של עמוס עוז ומייצגת מובהקת של השמאל הציוני הישן, הפנתה בחשבון הטוויטר שלה תחינות חוזרות ונשנות ל"חבריה בימין" לעצור את תמיכתם ברפורמה המשפטית, בשל הנזק התדמיתי שהם גורמים לישראל בעולם. אני לוחמת ותיקה בתומכי BDS, כתבה, אך כעת לשוני נאלמת דום. איני יודעת עוד איך להגן על המשטר בישראל. דבריה מייצגים כמדומני את התמצית המזוקקת של הציונות של השמאל, שביקש תמיד להיות "ככל עם ועם" (ככותרת ספרה של ההיסטוריונית הכמעט־רשמית שלו, אניטה שפירא).

עבור השמאל הציוני, המדינה היהודית לא רק סיפקה ליהודים מקלט בטוח, אלא גם עשתה אותם עם ככל העמים. השמאל הציוני ביקש להתמודד עם תודעת הנרדפות של היהודי באמצעות נטיעת צלב ענק משלו ביער הצלבים של מדינות אירופה. בתפיסה זו, תמצית ההגשמה הציונית היא דגל ישראל המתנוסס בחזית בניין האו"ם בניו־יורק לצד דגלי שבעים אומה ולשון. בכך, חשב השמאל הציוני, תסור חרפתנו מעל האדמה. אנו נהיה סוף סוף חברים מכובדים במשפחת העמים.

החרדה הציונית של השמאל פונה אפוא תמיד החוצה. השמאל הציוני חרד לוודא שהמדינה עודנה מתאימה לנורמות הרווחות במשפחת העמים הנאורים. הוא דואג שלא יגישו נגדו תביעות על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, שלא יחרימו אותו באיחוד האירופי, שלא יחשבו חלילה שהוא בחבורה של הרעים, של אורבן, של טראמפ, של בולסונארו. הוא חרד להישאר איכשהו חלק מהברנז'ה. עבורו, האישור הבינלאומי הוא לב ההגשמה הציונית.

השמאל הציוני חרד לוודא שהמדינה עודנה מתאימה לנורמות הרווחות במשפחת העמים הנאורים. הוא דואג שלא יגישו נגדו תביעות על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, שלא יחרימו אותו באיחוד האירופי […] עבורו, האישור הבינלאומי הוא לב ההגשמה הציונית

גיבורי מערכות ישראל, יהודים אשכנזים בני שישים ומעלה, שבצעירותם להיות ציוני היה להיות לאומן מאצ'ואיסטי, קוראים היום לאמץ את שיח הזהויות הפוסט־לאומי העדכני ביותר, אחרת יהיה הפרויקט הציוני בסכנה קיומית. הציונות שלהם כנה. הם אינם אשמים בכך שהמערב הנאור זנח בעשורים האחרונים את הלאומיות, את המאצ'ואיזם ואת הסוציאליזם לטובת זכויות טרנסג'נדרים. אנחנו מעולם לא החלטנו מה נאור ומה לא, אומרים לעצמם זקני הקיבוצים, רק רצינו להיות "ככל עם ועם".

על הכריכה האחורית של הספר "המהפכה הציונית והקמים עליה מבית" של פרופסור מנחם פיש מאוניברסיטת תל־אביב, עוד נציג של השמאל הישן, נכתבו הדברים הבאים:

התנועה הציונית שהולידה את מדינת ישראל ביקשה ליצור בארץ ישראל קולקטיב אומתי אחוד שישמש מופת מוסרי לעולם [… אולם] ישראל הרשמית הפנתה עורף לדמוקרטיות המערביות, שבהן ראו האבות המייסדים של הציונות מופת לחיקוי, וחברה בגאוה למדינות לאומניות ואף אנטישמיות, דוגמת הונגריה של אורבן, פולין של מורבייצקי, הודו של מודי, ברזיל של בולסונארו, ארה“ב של טראמפ ורוסיה של פוטין.

הדברים מייצגים נאמנה את שיח המחאה שאנו שומעים כיום. פתאום בן־גוריון, שהיה נשמע בערך כמו בן־גביר, הופך ליונת שלום. בכך צודק מנחם פיש: התנועה הציונית שהולידה את מדינת ישראל רצתה אותו דבר שרוצה השמאל הציוני היום: להתקבל בתור חברה מכובדת במשפחת העמים. העמים הנאורים השתנו, לא אנחנו.

 

להכניע את הפחד

בניגוד לשמאל, שהפחד מוביל אותו לנסות להתקבל למשפחת האומות, הימין והחרדים מאמינים כי לא משנה מה נעשה, לא נהיה לחברים מן השורה במשפחת העמים. ימשיכו לשנוא אותנו. השנאה הפתולוגית ליהודים היא עיקרון מקודש עבור הימין והחרדים כאחד. אולם יש הבדל גדול בין השניים. הימין הציוני, בדומה לשמאל הציוני, מנסה להביס את הפחד, ואילו החרדים פשוט מקבלים אותו.

בשמאל הציוני, ככל ששונאים אותנו יותר, כך מתחזקת תחושת החובה (הציונית!) לסגת מעמדתנו. בימין הציוני לעומת זאת, ככל ששונאים אותנו יותר, כך מתחזקת עוד יותר העמדה הנצית. לפיכך, הפחד האיום והנורא של השמאל, המדיר באמת ובתמים שינה מעיניו, נדמה לימין בגידה אנטי־ציונית, וכן להפך

הימין הציוני מאמין שאנו יכולים לזכות למקום בעולם, מקום בין שבעים אומה ולשון, אלא שעלינו לחטוף את המקום הזה בכוח, בעזות, להתריס כנגד כל האנטישמים ולהראות להם שאנו יכולים. התגובה הציונית ההולמת לתודעת הנרדפות היהודית היא כוח. אנחנו חייבים להיות חזקים מספיק שנצליח לעמוד מול יער הצלבים האילם ולומר לו: היזהר ממנו! יש לנו פצצות אטום ומטוסי F-16. לא כדאי לך להתעסק אתנו.

תגובות הופכיות אלו מעלות את הימין ואת השמאל הציוני על מסלול התנגשות בלתי נמנע. כל צד נראה לאחר בוגד במשימה העליונה של הציונות – לקבל מקום בעולם. בשמאל הציוני, ככל ששונאים אותנו יותר, כך מתחזקת תחושת החובה (הציונית!) לסגת מעמדתנו. בימין הציוני לעומת זאת, ככל ששונאים אותנו יותר, כך מתחזקת עוד יותר העמדה הנצית. לפיכך, הפחד האיום והנורא של השמאל, המדיר באמת ובתמים שינה מעיניו, נדמה לימין בגידה אנטי־ציונית, וכן להפך. שתי המסקנות רציונליות בהחלט אם מבינים את תודעת הנרדפות המניעה את הלוגיקה שלהם.

 

הלכה היא בידוע

אצל החרדים לעומת זאת התגובה לנרדפות היא קבלת הדין, בריחה מן העולם. החרדי משלים עם מצב הנרדפות. הוא יודע שאנו "כבשה בין שבעים זאבים" ואינו מנסה לשנות זאת. הוא אינו מנסה ללבוש עור של זאב כמו השמאל, וגם לא להפוך לאריה שיפחיד את כל הזאבים כמו הימין. הוא ממשיך להיות כבשה.

לפני מספר שבועות פרסם אוריאל פלד קריקטורה בעיתון "בקהילה", ובה הוצגה בבהירות התשובה החרדית הקלאסית ליהודי הנודד של הירשנברג. בתמונה נראים מפגיני הימין והשמאל צווחים זה על זה ברחובה של עיר, ומעליהם מרחף יהודי לבוש בכובע וחליפה על גבי מטאטא, מקפץ משולחן הפורים לשולחן הפסח.

תשובה זו אומרת את מה שאמר ברייטקופף: איננו שייכים לעולם. איננו חלק מהסיפור של הימין והשמאל. כולם שונאים אותנו גם כך. לא נותר לנו אלא לרחף מעל ראשי כולם ולעבור ישירות מעד־דלא־ידע של פורים לד' כוסות של פסח.

 

דור של אנרכיסטים

מחשבות אלו מביאות אותי למסקנה שהסכנה האמיתית והמוחשית ביותר שלנו אינה התרסקות כלכלית או מלחמת אחים, אלא שיח הנרדפות עצמו, הן בשמאל, הן בימין והן אצל החרדים.

הבעיה מתחילה מנתק בין־דורי. להתרשמותי, תודעת הנרדפות, הנוכחת בעוצמה כה חזקה אצל דור האבות שלנו, אינה מפעמת עוד בדור הצעיר. הוא באמת ובתמים "נורמלי". הדור הצעיר בארץ אינו מונע מתחושת נרדפות. צלה של אושוויץ אינו רודף אותו עוד וגם לא צלה של איראן. הוא פשוט רוצה לחיות את חייו.

הצרה היא שהדור הצעיר שומע את המסרים של דור האבות ומפרש אותם בדרך אחרת לחלוטין. התוצאה היא דור של אנרכיסטים חסרי שורשים.

נתחיל מהחרדים. כשצעירים חרדים שומעים השכם והערב שאנחנו קבוצה שאינה קשורה לכלום ולאף אחד ורק לנו ניתנה הארץ למורשה, כי רק אנחנו יהודים ורק אנחנו זכאים ורק אנחנו קיימים בכלל ביקום – הוא מפרש את המסרים הללו באופן מילולי. הוא אינו חי את תודעת הנרדפות העומדת בבסיס גישה מפוחדת זו אלא מבין את הדברים כפשוטם.

התוצאה היא דור אבוד. דור שמצד אחד מרגיש כי מגיע לו הכל, ומצד שני חש לא שייך לכלום. התגובות לכך הופכיות. רבים רבים מואסים בניתוק ובתלישות החרדיים, ומתחילים לחפש שייכות לישראליות. לעומת זאת, רבים מפתחים תודעת "תקפצו לנו", כביכול החרדים הם אדוני הארץ החדשים והחילונים האומללים נועדו לשרת אותם.

רבים רבים מואסים בניתוק ובתלישות החרדית, ומתחילים לחפש שייכות אל הישראליות. לעומת זאת, רבים מפתחים תודעת "תקפצו לנו", כביכול החרדים הם אדוני הארץ החדשים והחילונים האומללים נועדו לשרת אותם

בימין יש נתק דומה בין הדור המבוגר לדור הצעיר. גם שם, הדור המבוגר חדור בתודעת נרדפות והדיבורים הכוחניים שלו הם תגובת נגד לאותה נרדפות. אולם הדור הצעיר שומע רק את המסר הכוחני. הוא אינו חי בתודעת נרדפות, וכל מה שנותר לו הוא תודעת "אני ואפסי עוד".

אנו מקבלים דור שלם של צעירים ימניים החדור בתודעה לוחמנית מרירה, המאמין כי כוח הוא הדרך היחידה לשרוד בעולם האכזר. ואת הכוח הזה צריך להפנות כנגד כולם, נגד כל ה"בוגדים": נגד ערבים, נגד שמאלנים, נגד עשירים, נגד אשכנזים, ולעתים גם נגד חרדים או מתנחלים, אם הם עושים דברים שאנחנו לא אוהבים.

ובשמאל, הדור הצעיר של השמאל אינו ציוני עוד. הוא הקשיב להורים שלו וקיבל את דבריו כפשוטם. ההזדהות עם האומות הנאורות אינה נובעת אצלו עוד מתודעת נרדפות ציונית. הוא פשוט שם. הוא מרגיש קרבה רבה יותר לצעירים גרמנים מלצעירים חרדים או מתנחלים. כלפיהם הוא אינו מרגיש שנאה אלא זרות, משל היו שייכים לעם אחר. הדור המבוגר של השמאל מתחנן לימין שיקשיב לפחדים הכנים שלו, אך אינו שם לב מה קורה אצלו בבית.

הצעירים של השמאל אינם מדברים על הגירה כי הם חוששים שסופה של ישראל קרב, אלא כי לא נותרו בהם עוד רגשות יהודיים. הם באמת אינם יודעים מדוע הם חיים כאן. הם אינם מבינים את ההורים שלהם: הם היו יכולים להגר לארצות המערב אך בחרו תמורת זאת לגור במזרח התיכון הנחשל

הצעירים של השמאל אינם מדברים על הגירה כי הם חוששים שסופה של ישראל קרב, אלא כי לא נותרו בהם עוד רגשות יהודיים. הם באמת אינם יודעים מדוע הם חיים כאן. הם אינם מבינים את ההורים שלהם: הם היו יכולים להגר לארצות המערב אך בחרו תמורת זאת לגור במזרח התיכון הנחשל. הם אומרים זאת שוב ושוב לכל יהודי שעולה לארץ מארצות אלו. בעיני ראיתים מתבוננים בתימהון בצעירים יהודים שעלו מארה"ב ומאירופה, שואלים אותם ברצינות אם נטרפה עליהם דעתם.

 

עם ישראל חי

תובנה זו, שמקור התבהלה הציבורית שפשתה בנו בשבועות האחרונים היא חילופי דורות, נוטעת בי בו בזמן גם תקוה רבה.

ביום שני בשבוע שעבר, כשהשמאל הציוני שבר את הכלים ועצר את המדינה מלכת, נפלה עלי עצבות עמוקה והרגשתי צורך בנחמה. הלכתי להשתתף בהפגנת הימין, אף שלא חשבתי כי פעולה זו עשויה להשפיע באופן כלשהו על קביעת המדיניות. רציתי לדעת כי יש עוד אנשים המרגישים כמוני.

ואכן, היה זה מפגן מרהיב של חיים, מפגן של עם שאינו מונע מתחושת נרדפות, עם הרוצה לחיות את חייו בארץ לפי הערכים שלו – לא בחיל ורעדה מפני "מה יאמרו הגויים", לא בכוחו ובעוצם ידיו, אלא על פי המסורת שלו, ברוח היעוד המפואר שלו.

אחרי הכל, אני מאמין כי מרבית הדור היהודי הצעיר בוחר בחיים. הוא רוצה לחיות ולשגשג כאן בארץ. דבר זה נכון לצעירי הימין ולצעירי השמאל, לצעירים חרדים, שגדלו בצל תחושת התלישות, ולצעירים חילוניים, שגדלו ללא זיקה מינימלית לשורשים ההיסטוריים שלהם

המרכיב האנושי הדומיננטי ביותר בהפגנה היו משפחות צעירות. היה שלל רב של משפחות צעירות, שאת רובן הייתי משייך מבחינה מגזרית באופן רופף לציונות הדתית. היו שם גם לא מעט חרדים אך ללא החרדה הנזכרת לעיל. לא היה זה מפגן כוח חדגוני של כובעים שחורים. החרדים שהיו שם הגיעו על אזרחי, בתור משפחות, בתור יהודים טובים שרוצים לחיות בארץ שלהם ולא אוהבים שרומסים אותם.

ואלו היו גם המסרים שהדהדו הדוברים באותה הפגנה. מעבר למלל הסתמי של ההפגנות, מבעד לסיסמאות הריקות, הפציע מסר חיובי אחד: עם ישראל חי, והוא רוצה לחיות את חייו בלי התערבות זרה, בלי חרדות, בלי תודעת נרדפות, בלי להיכנע לכל אופנה חולפת במערב, ובלי להתבייש בהיסטוריה שלו, במורשת שלו, בעצמיות שלו.

אחרי הכל, אני מאמין כי מרבית הדור היהודי הצעיר בוחר בחיים. הוא רוצה לחיות ולשגשג כאן בארץ. דבר זה נכון לצעירי הימין ולצעירי השמאל, לצעירים חרדים, שגדלו בצל תחושת התלישות, ולצעירים חילוניים, שגדלו ללא זיקה מינימלית לשורשים ההיסטוריים שלהם. עם ישראל חי. אנשים כאן מלאים תקוה. הם מתחתנים ומקימים משפחות ורוצים את הטוב ביותר עבור הילדים שלהם.

דבר זה נכון לגבי המתנחלים ששרפו מכוניות בחווארה ולגבי הצעירים התל־אביבים ששרפו את צווי הגיוס שלהם במפגן מתוקשר. הוא תקף לבני הישיבות היושבים בצמתים בירושלים וחוטפים התזות מכת"זית כי הם אינם רוצים להתגייס ולנערים שצועקים "ד־מו־קרט־יה, ד־מו־קרט־יה" בכיכרות תל־אביב במפגן פשיסטי מרהיב. הדור האנרכיסטי שגדל כאן בצל תחושת הנרדפות של הוריו רוצה בסופו של דבר לחיות. והוא יתבגר ויתגבר וימצא את הדרך.

הפוליטיקה של הפחד תעבור מן העולם. תודעת הנרדפות הגיעה לקִצהּ. השתא עבדי, לשנה הבאה בני־חורין.

 

---

[1] https://www.kikar.co.il/haredim-news/rs64l8