מה שהיה לא יהיה?

במוצאי שמחת תורה, כשהתחילו להיוודע ממדי האסון, הכריז אחד משרי הממשלה: "מה שהיה לא יהיה!" אמירה זו חזרה ונשמעה בתקשורת שוב ושוב בשעות ובימים שלאחר מכן. ואכן, נדמה כי בציבור כולו אוחזת תחושה כי חווינו ארוע שובר שגרה, שאחריו חיינו לא יחזרו להיות כפי שהיו קודם לכן.

בנבואת ירמיהו על אחרית הימים נאמר: הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ל, ז). ודורש הבעש"ט פסוק זה ואומר: ממנה ייוושע – הצרה עצמה היא ראשית הישועה. הצרה אינה רק עונש על חטאינו אלא גם בשורת הישועה.

דומני כי התחושה שאוחזת בציבור עכשו ממחישה היטב פסוק זה ומדרשו. רבים רבים נאחזים בצרה בתחושת הקלה כמעט, כביכול היא מצילה אותנו מעצמנו, מהחורבן שעמדנו להמיט על עצמנו בידינו אנו.

שהלא דבר מדהים התרחש כאן. ערב שמחת תורה, בציבור כולו, מימין ומשמאל, אחזה תחושה שאנו נמצאים על סף חורבן. היינו בנקודת שפל חסרת תקדים, יהודים שומרי מצוות נרדפו על יהדותם והשנאה הפנימית הרקיעה שחקים והגיעה לממדי אסון. הרעיון של עם יהודי, אחוה יהודית, גורל יהודי, איבד קולות. רבים בשמאל היהודי, בארץ ובחו"ל, הכריזו גלויות כי איננו אחים עוד. המאבק באנטישמיות עצמו הפך להיות סוגיה פוליטית הקורעת את יהדות התפוצות. ולפתע, בשעה אחת, כולם נזכרו שיש עם יהודי. השמאל נזכר שאנו בכל אופן אחים, והניצוץ הלאומי התעורר מחדש ביהדות התפוצות. "עם ישראל חי!" הכריז מנהיג הקואליציה. "עם ישראל חי!" ענו אחריו מן האופוזיציה.

הקב"ה הכה אותנו והתעוררנו לרגע. התעוררנו ונזכרנו שאנו עם – עם אחד.

אולם האם מובטח לנו שמה שהיה לא יהיה? אם נפנה לנבואה אחרת של ירמיהו נגלה שאין לנו כל הבטחה כזו: לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי – כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה'. לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם – מוּסָר לֹא לָקָחוּ (ב, כט־ל). הקב"ה יכול להכות אותנו, אבל יש משהו שאינו יכול לעשות – להכריח אותנו להקשיב לו. כבר במצרים היינו עם קשה עורף, וכבר אז חרה אפו של הקב"ה על כך שהוא מכה אותנו ואנו מסרבים לקחת מוסר. הקב"ה חזר והכה אותנו שוב ושוב ושוב, אבל אנו המשכנו להקשות את עורפנו ולהחזיק בחטאינו.

האם משהו ישתנה? דם החללים לא הספיק להתקרר, וכבר נראה שכל אחד מהצדדים יודע בדיוק מה הלקח של המאורעות. ודאי שהוא יודע – הלא הם מוכיחים בדיוק מה שהוא חשב ואמר שוב ושוב רגע לפני. מי שעד אתמול חשב שביבי והימין הם שורש צרותינו בכלל ובפרט ממשיך לחשוב כך ביתר שאת היום. מי שעד אתמול צעק כי השמאל מוביל אותנו לאבדון ממשיך לחשוב כך ביתר שאת היום. מי שעד אתמול קרא לגיוס חרדים מוצא עתה תימוכין לעמדתו, ומי שעד אתמול חשב שלומדי התורה מגנים על ישראל יותר מכל כוח צבאי רואה בארועים מופת ברור לצדקתו.

ככל הנראה כולם צודקים. המכה הזו אמורה לעורר את כולנו. את השמאל ששכח שאנו עם. את הימין שרוממות הריבונות והמשילות בגרונו. את החרדים המסתגרים בתוך עצמם ומתנהלים כאילו אני ואפסי עוד. כולנו פשענו. כולנו טעינו. מי יותר ומי פחות.

אבל את המוסר צריך לקחת כל אחד לעצמו. כל קבוצה צריכה לטפל במה שהיא נגועה בו. החרדים צריכים להתחזק בערבות הדדית ובדאגה לכלל ישראל. הימין צריך לפשפש כיצד הוא נמצא בשלטון עשרים שנה ואין לנו לא משילות ולא ריבונות. השמאל צריך להיזכר בכך שהוא יהודי ושאין לנו כל סיבה אחרת להיות בחבל ארץ זה.

האם זה מה שקורה? אין הדבר תלוי אלא בנו. בינתיים נראה שהמנהיגים שלנו עסוקים דוקא בביצור עמדותיהם. העם כולו התעורר. אנו נמצאים בשעת כושר לתשובה. אך מה שמטריד את מנהיגי הקבוצות השונות הוא שמא הנרטיב שמחזיק את הציבור שלהם ייסדק. הם דואגים לסתום את הפרצות ולנתב את האנרגיה שהשתחררה כדי שמה שהיה הוא שיהיה.

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּו. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

Photo by Hannah Gibbs on Unsplash