צריך עיון > סדר שני > הודאה בפגמים אינה חולשה

הודאה בפגמים אינה חולשה

השיעור החשוב ביותר שלמדנו מפרשת ולדר הוא היכולת הציבורית שלנו להודות שגם אצלנו יתכנו פגמים. שיעור זה הכרחי לתהליך ההתבגרות של הציבור החרדי, וליציאתו מהמקום הדמיוני הטהור והבטוח של הילדות אל העולם הבוגר, המורכב וחסר השלמות.

ד' שבט תשפ"ב

הקשבה לשיח הציבורי של השבועיים האחרונים מותירה את הרושם שלא נותר אדם אחד בציבור החרדי ללא עמדה נחרצת על פרשת ולדר, על מידת אשמתו, על האופן שבו היה צריך לנהוג בו, ועל המסקנות שעל הציבור להפיק מכך. בשורות הבאות לא אבקש לדון בשאלות אלו, שכן הן נדושו כבר לעייפה, אלא בתגובה הציבורית לפרשה, וליתר דיוק – בנטיית ההתגוננות האוטומטית שלנו.

לפני שבועות אחדים, עם פרסום מסכת ההאשמות כנגד ולדר, תגובתם הראשונה של חלקים לא מבוטלים מהציבור היתה התעלמות. היו שהכחישו מכל וכל; היו שהתכנסו תחת מעטה של "חזקת חפות"; היו שעברו למתקפה על העיתונאים שפרסמו את הפרשה; והיו שפשוט המשיכו לסדר היום, בטענת "למה בכלל להתעסק עם זה". בשלב ההוא, למרות הזעזוע הציבורי החריף, הטונים שבהם התנהל הדיון נשארו מתונים. הוויכוחים על אודות הדרך הנכונה לטיפול בפרשה הצטמצמו לרשתות החברתיות ולהתלחשויות הרחק מהילדים.

השיעור החשוב ביותר בפרשת ולדר הוא לעניות דעתי שיעור ציבורי זה: יותר מהבנת הצורך בחינוך למוגנות ובמנגנון לביעור פשעים, יותר מהסקת הלקח שגם אדם מכובד ומרשים יכול ליפול למקום הנמוך ביותר – יותר מכל זה, חשוב שהצלחנו להתגבר על רלפקס ההגנה האוטומטית ולהודות שגם אצלנו עלולים להמצא פגמים

אולם עם הישמע בשורת התאבדותו בשבוע שעבר, העסק כולו יצא משליטה. ברחוב החרדי לא נותר אדם אדיש. מחנכים בהולים הריצו שאלות למחנכים בכירים מהם, הורים מבולבלים קיימו התייעצויות דחופות, והקהילה כולה נבוכה. ברגעים הראשונים איש לא ידע מה לומר ואיך להתייחס, איך להסביר לילדים, ומה בדיוק לעשות עם הספרים. המבוכה שלטה בכל.

אך הנה, הגופה לא הספיקה להתקרר, וכבר יצאה מכונת ההצדקה לדרך: לא אירע דבר. חיים ולדר נרצח בידי שונאי ישראל המבקשים להכפיש את הציבור החרדי. מסע ההלוויה המכובד יצא לדרכו. נישאו הספדים. התפרסמה מודעה יפה בעיתון. והקול יצא מלפני המלך: אפשר לחזור לשגרה.

בהתחלה היו שסברו שעם קצת תעמולה מהסוג הישן והטוב אפשר להחליק את הסיפור ולהמשיך לסדר היום. היה נדמה שאם נעשה קצת רעש ונצעק שכל אלו שמפריעה להם צורת ההתנהגות שלנו הם שונאי ישראל, נוכל להסיר את הסיפור מהמצפון שלנו. ואכן, היו כאלו שטקטיקה זו עבדה עבורם. דוגמא מופתית לכך היא תגובה אנונימית מיום שני האחרון, שבוע לאחר מותו של ולדר, למאמר שהתפרסם על במה זו. כך כותב אותו מגיב:

כל אלה שמדברים על עובדות ועדויות […] כמה תמימים אפשר להיות?? […] תפסיקו לדבר על צורך במוגנות בציבור החרדי! הציבור החרדי הוא הציבור המוגן ביותר בעולם!! עם הכי פחות פשע!! עבריינים קיימים בכל מקום ובציבור החרדי הכי פחות. ימותו הקנאים […] שיהיה בהצלחה לכל אלה שנותנים את הלחי השניה לסטירה הבאה של השונאים שלהם. שיהיה זכרו של חיים ולדר ברוך. ושיעמוד ויתפלל בעדנו לגאולה בקרוב ויכפר בסבלו ובמיתתו על עוונותינו.

למרבה המזל בפעם הזאת נראה היה שרוב הציבור לא החזיק בעמדה דומה. הזעזוע היה קשה ועוצמתי וההכחשה בוטה מדי. מאז הלווייתו של ולדר ותגובתו האומללה של "יתד נאמן", מתפרסמות בכל יום התנצלויות והבהרות, המנסות לתקן את הנזק שכבר נעשה. הציבור התעשת. רפלקס ההצדקה האוטומטי לא הצליח לעכל את מקרה ולדר, ונדרשה הודאה, חלקית לפחות, שהיתה כאן בעיה. היה כאן משהו לא תקין והיה עלינו לטפל בו.

השיעור החשוב ביותר בפרשת ולדר הוא לעניות דעתי שיעור ציבורי זה: יותר מהבנת הצורך בחינוך למוגנות ובמנגנון לביעור פשעים, יותר מהסקת הלקח שגם אדם מכובד ומרשים יכול לרדת למקום הנמוך ביותר – יותר מכל זה, חשוב שהצלחנו להתגבר על רלפקס ההגנה האוטומטית ולהודות שגם אצלנו עלולים להמצא פגמים. עלינו להודות בפגמים שלנו. היכולת להודות בכך אינה מחלישה אותנו, אלא דווקא מחזקת.

 

מנגנון ההצדקה

שנים רבות החזיק החינוך החרדי ביומרה שאנו טלית שכולה תכלת. כמובן, יכולים לצאת חוטאים מהחברה שלנו, אבל כמו שכולנו ידענו, ברגע שהם חוטאים הם מפסיקים להיות חרדים. לא יעלה על הדעת שיש בעיה, אפילו קלה, במערכת עצמה. אי אפשר היה לבקר את המערכת. הגישה היתה שהמנגנון הקהילתי עצמו מושלם ואין שום צורך ושום טעם בביקורת. אדם המעז למתוח ביקורת על המנגנון, על אופני ההתנהלות שלו, בוודאי שייך לשונאי ישראל. זו היתה הגישה של הממסד החרדי בשנים האחרונות.

התמונה שקיבל חניך סטנדרטי של מערכת החינוך החרדית היא שבחוץ הכל רע, הכל מושחת ורקוב, ואילו אצלנו בחממה הכל נכון, אין טעויות ואין בעיות. מסר זה טיפח בתורו גישה שאם האדם נאמן באופן מוחלט למחנה החרדי, הוא פטור מלבחור בטוב בכוחות עצמו

התמונה שקיבל חניך סטנדרטי של מערכת החינוך החרדית היא שבחוץ הכל רע, הכל מושחת ורקוב, ואילו אצלנו בחממה הכל נכון, אין טעויות ואין בעיות. מסר זה טיפח בתורו גישה שאם האדם נאמן באופן מוחלט למחנה החרדי, הוא פטור מלבחור בטוב בכוחות עצמו. הממסד, המושלם והנעלה מכל פגם, בוחר עבורו בטוב, וכל מה שהוא צריך לעשות הוא ללכת בעקבי הצאן, לציית, לגלות נאמנות. אין צורך לפתח חוט שדרה ערכי וחוש ביקורת בריא. כיוצא בו, כל ביקורת על הממסד גרמה לתחושת ערעור. אם הממסד מייצג את הטוב המושלם, הרי שרמז על כך שנפל בו פסול סודק את הביטחון העצמי של הפרט, שכן הוא מזדהה עם הממסד באופן מלא.

היחס הציבורי ליצר ולפגיעתו הרעה הוא ביטוי סמלי לגישה זו כולה. חונכנו על התפיסה שהיצריות אינה קיימת. אין מדברים עליה, ולכן היא לא נמצאת. יצרים יש לחילונים, אבל אצלנו? הם אולי פוקדים במסתרים נערים מבולבלים, אבל חלילה מלחשוב שהם מקננים בקרב אנשים מכובדים. ההתעלמות מכך שהיצר פועל בנו, בכולנו, מסמלת את ההכחשה שיתכן בציבור שלנו פגם כלשהו. גישה זו מייצגת את ההתעלמות הכללית מכך שבמציאות עצמה יש גם כוחות אפלים והם נמצאים בתוכנו ואינם מגיעים רק מבחוץ, ואם לא נהיה מודעים אליהם ולא נודה בקיומם, לא נקבל חברה טהורה יותר אלא רק ריקבון, זיוף וטומאה.

העובדה שבפעם הנוכחית לא הצליח הציבור לטשטש את הפרץ בתוככי הקהילה עשויה להוביל, ואני מקווה שאכן תוביל, לתהליך התבגרות של הציבור. הוא יבין שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים עלולים להיכשל.

 

הטהרנות איננה טהורה

המאמץ של הציבור להגן על דימוי צדקות טהרנית, על תמונה של שלמות כביכול, אינו מחזיק מעמד עוד. הוא מביא אותנו לנקוט אסטרטגית התמודדות שגויה עם סיכונים ממשיים, ובכך להפסיד את המערכה. אנו הופכים לחברה ש'הולכת על קצות האצבעות' כדי ליצור לעצמה תדמית של קדושה וצדקות, אבל היא אינה עומדת במבחן המציאות. בכל יום מוּצאים מחוץ לתחום עניינים נוספים ש"אסור לדבר עליהם". בעיתונים רבים אסור היום לומר את המילה "הריון", כדי שחלילה אף אחד לא יגלה שגם נשים יהודיות כשרות נושאות ברחמן עוברים. אולם ככל שהציבור מתרחב ומתגוון וצרכיו גדלים, נעשה קשה יותר ויותר לתחזק את הדימוי הטהור. יצירת הדימוי שיחליף את המציאות מזקיקה אנרגיה גדלה והולכת ומכלה את כוחותינו. לבסוף יהיה הדימוי הטהור מפלצת הקמה על יוצרה.

לא רק חניכים צעירים אינם יכולים להאמין לנו – איננו מאמינים עוד לעצמנו. אנו מאבדים את היכולת לדבר בגובה העיניים בינינו לבין עצמנו. לכל הפחות מבחינה ציבורית, איננו יכולים לדון ברצינות בשאלות חיים שעולות אצלנו, שהרי בעיות אינן קיימות אצלנו חלילה

ההתעקשות שלנו על דימוי מושלם מביאה בראש ובראשונה לאיבוד אמון במערכת כולה. למרות הכוונות הטובות של מחנכינו, החניכים כבר אינם יכולים להאמין לנו עוד. הם מזהים שדברי מחנכיהם אינם משקפים את המציאות שאנו חיים בה. אבל לא רק חניכים צעירים אינם יכולים להאמין לנו – איננו מאמינים עוד לעצמנו. אנו מאבדים את היכולת לדבר בגובה העיניים בינינו לבין עצמנו. לכל הפחות מבחינה ציבורית, איננו יכולים לדון ברצינות בשאלות חיים שעולות אצלנו, שהרי בעיות אינן קיימות אצלנו חלילה. תופעה זו יוצרת בתורה סתירה מסוימת אצל כל אחד מאתנו, בין תמונת העולם שעלינו להציג כלפי חוץ, לבין מה שנתפס אצלנו 'העולם האמיתי'. סתירה זו היא כר פורה לביצי הצפעוני של הרוע המודחק – הוא הופך להיות הממשות השלטת ב'עולם האמיתי'.

המציאות מאותתת לנו שעלינו להתמודד עם מה שמתרחש בעולם, ושהניסיון לצייר הפרדה טהרנית בין פנים טהור וקדוש לחוץ טמא ופרוץ אינו עובד עוד, אם זה מכוח הכרח המעורבות בחיי המעשה, ואם מכוח חדירת ההשפעה התרבותית לתוכנו. התמודדות שלנו עם תופעת הרוע אינה יכולה להסתיים בקמפיינים נגד האינטרנט ומשתמשיו, קמפיינים המנסים לשמר את ההפרדה המלאכותית בין פנים לחוץ.

ליומרה זו פשוט אין בסיס. שוב ושוב אנו מקבלים סטירות לחי, והן דוחקות בנו להבין שנדרשת גישה שונה. איננו יכולים להחזיק במודל הטהרני ולצפות שהוא יגן עלינו. שאיפתנו צריכה להיות אחרת: להתקרב לקב"ה ולתורתו בהשלמה עם היותנו בני אדם המועדים לחטא, בהבנה שהניסיון רוחש בתוכנו ושאנו חשופים בצריח, בהכרה בכך שיש בתוכנו גם טוב וגם רע.

איננו יכולים להחזיק במודל הטהרני ולצפות שהוא יגן עלינו. שאיפתנו צריכה להיות אחרת: להתקרב לקב"ה ולתורתו בהשלמה עם היותנו בני אדם המועדים לחטא, בהבנה שהניסיון רוחש בתוכנו ושאנו חשופים בצריח, בהכרה בכך שיש בתוכנו גם טוב וגם רע

עלינו לחזק את הביטחון בכך שבקשת ה' טהורה ואמיתית תוכל להנחות את דרכנו בחיים הארציים. "ובקשתם משם את ה' אלוהיך": איננו צריכים לעבור לעולם מדומיין – לעלות השמימה או להפליג מעבר לים – כדי לחיות חיי תורה. אנו יכולים למצוא את הקב"ה בתוך העולם הזה, על כל בעיותיו, בפינו ובלבבנו.

 

להיות בעלי תשובה

במקום לנסות לתחזק באלימות את החלומות הטהרניים, עלינו לאמץ גישה צנועה יותר: גישה של "תשובה". גישת התשובה מודעת לחולשות של האדם ולנפילות שלו, אך אינה משלימה עם כך שחולשות אלו צריכות לגרום לנו להרים ידיים. היא אינה מקבלת את הלך הרוח שאם גם בציבור החרדי עצמו יש פגמים אז "למה זה אנוכי". היא מכירה בכך שעבודת ה' נעשית בתוך מציאות שאינה שלמה.

אפשר להמחיש נקודה זו באמצעות הקול המוזיקלי שהכניסו בעלי התשובה לתוך הציבור החרדי. במוזיקה של בעלי התשובה – שולי רנד ואביתר בנאי לדוגמא – ניתן לשמוע כאב והכרה בחוסר השלמות של האדם, אך לא בטון של ייאוש והשלמה, אלא כבסיס לקריאה לתיקון, לעבודת ה', להתמודדות. במוזיקה החסידית היוצאת מהציבור שלנו לא נשמע קולות כאלו. היא אינה מרשה לעצמה לבטא את חוסר השלמות. אולי יהיה בה ביטוי של רגש כמיהה, אבל הוא תמיד יהיה מאורגן מכדי לבטא כאב או מועקה אמיתית. היא תמיד דואגת לתת תחושה שהכל בסדר, שאנו בעלים על הטוב המוחלט, והכל בא על מקומו בשלום.

המסר שאני לוקח לעצמי מפרשה עגומה זו, הוא הצורך לבנות לנו ולמשפחתנו חוט שדרה איתן של ערכיות פנימית. בל נחכה למוסדות או לאי מי שיעשה זאת עבורנו. בל נחשוב שאנחנו, הציבור והיחידים, שלמים ומושלמים. בל נמשיך לטפוח לעצמנו על השכם. במקום זאת, נתמקד בבניית חיי הקדושה שלנו מהיסודות, על אדני התורה והמצוות

לא נדרשת התבוננות מעמיקה כדי להבין שבעוד דור או שניים, האסטרטגיה הטהרנית לא תעבוד. המתקפה על כל מה שאינו אנחנו וההגנה הלא רציונלית על הקבוצה פוגעים בנו כבר היום, ופרשת ולדר היא רק ביטוי מוקצן אחד.

אנו נקראים היום להצרף מחדש בכור ההיתוך של דברי התורה, להתחבר למסרים ולערכים הצלולים של התורה, המדברים על כל מה שרלוונטי לנו. אולם עלינו ללמוד אותם, לקרוא אותם כהוויתם. התורה מדברת על "ובערת הרע מקרבך" בצורה לא מפורשת וברורה פחות משהיא מדברת על גדרי בורר בצלחת הטשולנט בשבת. אין לזלזל חלילה בקיום פרטי ההלכה, קלה כחמורה, אך נראה שאת הקלה זכרנו, ואילו את החמורה – קצת שכחנו, הדחקנו.

כמו כל שינוי והתבגרות, התהליך כרוך בכאב. לעתים אנו זקוקים למכות כואבות מאוד, אך מוטב שנראה בהם כאבי גדילה, התבגרות של ציבור שאינו יכול לנהוג עוד כילד ולצייר תמונת מציאות של שחור ולבן, של טובים ורעים. עלינו להבין שהטוב והרע קיימים בתוכנו, בלבנו.

המסר שאני לוקח לעצמי מפרשה עגומה זו, הוא הצורך לבנות לנו ולמשפחתנו חוט שדרה איתן של ערכיות פנימית. בל נחכה למוסדות או לאי מי שיעשה זאת עבורנו. בל נחשוב שאנחנו, הציבור והיחידים, שלמים ומושלמים. בל נמשיך לטפוח לעצמנו על השכם. במקום זאת, נתמקד בבניית חיי הקדושה שלנו מהיסודות, על אדני התורה והמצוות.

22 תגובות על “הודאה בפגמים אינה חולשה

  • דברי הכותב מזכירים לי , שיחה שניהלתי בעבר עם ראש כולל חשוב של מאות אברכים . ( כמה מילדיו פרשו מן הדרך )
    העזתי לומר לו שאנו למדים מהתנ"ך שלדוד המלך היו יצרים מאד חזקים רק שהוא הצליח לשלוט בהם , והוא הזדעזע כולו , – מה , איך אתה מעז להגיד שלדוד המלך היה יצר הרע ????
    הסיפור הזה הוא רעידת אדמה בעוצמה חזקה מאד .
    כולי תקוה שנצא ממנו יותר יהודים , יותר בריאים , יותר נורמלים . מהסיפור הזה .
    התחושה שלי באופן אישי היא קשה מאד . תחושה של אובדן . אובדן המנהיגות , אובדן של מורי הדרך .
    אני מצטרף למשאלתו של הכותב שנוכל לבנות לעצמנו חוט שדרה . שנוכל להוליך את עצמינו ואת ילדינו בדרך התורה .
    זה נראה במבט ראשון כבלתי אפשרי , אבל כנראה זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו .
    אני וביתי נעבוד את ה' .

  • אהבתי. מאמר מושלם.

  • לכאורה, מאמר אמיתי ונפלא. אני מזדהה עם הביקורת על היומרנות כאילו אנו מושלמים וטהורים.
    אני מסכים שהחינוך שלנו צריך להכיר בכך שאיננו מושלמים וגם לא נהיה מושלמים.
    בכל זאת, יש בי איזו תחושה לא טובה מהמאמר, איזה צורך לשים לו סייג. כשאני חושב על הרוח של שולי רנד (לא מדבר על האדם עצמו, אוהב אותו ואת השירים שלו), ובעצם זו גם הרוח הנושבת בחוגים רבים של המגזר הדתי, אני מרגיש איזו סלחנות כלפי חטא, איזו אמירה נוצרית: ממילא כולנו חוטאים, אלוהים יסלח לנו בטובו. אנחנו כמובן רוצים להיות טובים, אבל תכלית יש לנו יצרים ופיתויים, ולכן לא נורא אם גם נחטא.
    ואני לא אוהב את זה. אני כן חושב שהציבור החרדי הצליח כן ליצור חברה טובה וקדושה יותר (לא מושלמת, עם בעיות וחסרונות רבים, ובמחיר גדול). לא כל הנחשבים חרדים מצליחים לעמוד בסטנדרד, אבל כן, רוב החרדים הנורמלים עומדים בו (אני מדבר על הרף של הישמרות מעריות, על בין אדם לחברו, על קשר לתורה ועוד).
    אז נכון, יש הרבה מה לשפר. אבל לא הייתי רוצה שהשיפור יהיה לכיוון של סלחנות והסכמה חרישית כלפי חטאים, לנורמליזציה של חטאים. בדרך זו, יום אחד נמצא את עצמנו סלחניים גם כלפי קווים אדומים ממש (כמו שקורה אצל חוגים מסוימים בציבור המודרן-אורתודוקס ודומיו). הלוואי שקיימת ותימצא הדרך המאוזנת והנכונה.

    • יקיר
      תודה על התגובה והביקורת
      בדברי אינני מבקש להרוס את הטוב הקיים חלילה, אלא להאזין לאיתותים חוזרים ונשנים שהטוב הקיים איננו מספיק, מה שהיה מספיק לאתמול לא בהכרח יהיה גם מחר, ונדרשת עבודה עם רבדים עמוקים מאלו שאנו נשענים עליהם כיום. הדור הצעיר מבקש מענה עמוק יותר מזה שהחברה כיום מסוגלת לספק לו. המסגרת השטחית אינה בניין עמוק ואמיתי של חיים קדושים.

    • יישר כוח! מה שכתבת בתגובה זו מוסכם על רבים, וגם אני בתוכם.
      לגבי הנקודה שהפריעה לי במאמר (ובהחלט ייתכן שזו פרשנות שלי), נראה לי שעלינו להמשיך את דרכם של חז"ל: לדעת את חולשותינו, ודווקא מתוך כך – להיזהר יותר ולשמור את הסייגים שתיקנו חכמים (עם איזון ובלי להקצין יותר מדי, וק"ו בלי להטיל את האחריות על המין השני).

    • ישר כוחך!

  • המאמר כתוב בצורה יפה מאד.
    אך אני ראיתי את הדברים קצת אחרת דווקא. כל אדם באשר הוא, כמעט תמיד ינסה להצדיק את עצמו את דרכיו ומעשיו, וכן את מעשי משפחתו וקרוביו. בקיצור אנו מגוננים על עצמינו כל הזמן מפני ביקורת. ההסבר לכך הוא פשוט אך לא רלוונטי לכאן. הנקודה אצלנו בציבור החרדי שכיון שכולנו מרגישים כקהילה אחת גוש אחד אז ברור שהאינסטינקט הראשוני הוא הצדקה/הכחשה וזה טבעי לחלוטין ואפי' מתבקש מכל מי שמרגיש שייך לקהילה. אמנם אני בהחלט חושב שצריך לקחת אחריות ולא להגיב בצורה פומבית על משהו שאיננו יודעים גם אם נסתכל על המקרה כספק עדיין א"א מבחינה ציבורית לא לגנות ולא לצאת בעד כל עוד לא הוברר הדבר כיון שיש צדדים פגועים בשני הצדדים אם יש נפגעות הרי אתה רומס אותם. ואם אין כאלו אתה רומס את המשפחה ולכן קצת איפוק במקרה כזה ולחכות שאולי יום אחד התבאר העניין ויוברר הדבר לא היה מזיק בכלל ואולי גם הרוחות ברחוב לא היו מתלהטים לכזו לבה רותחת
    וע"ז כבר כתבו חכמינו במשנה " סייג לחכמה שתיקה"

    • זה בדיוק הנקודה שאנחנו צריכים לשנות .
      ברור שהשינוי הוא גם בפן הקהילתי , וגם בפן האישי ,
      מסתבר כדבריך שהפן הקהילתי נובע מהפן האישי.
      לא להצטדק . לאזור את הכח להודות בטעות .
      אבא שאומר לילד טעיתי , זו לא חולשה זה חוזקה .
      רב שאומר טעיתי זו לא חולשה זה חוזקה .
      בוא נלמד מגדולי האומה . מיהודה ודוד שאזרו את האומץ להגיד . חטאתי , טעיתי ,

  • נראה לי שהכותב החמיץ נקודה מסויימת: הציבור החרדי תמיד טען וטוען שיש לו את כל הכלים להתמודד עם בעיות העולם. יש תורה יש בתי דין יש סייעתא דשמיא- כל מה שקורה צריך להיות מטופל בתוך המחנה. וכי שופטים ושוטרים פורקי עול אוכלי נבלות וטרפות הם אלה שיטפלו בנו????
    במקרה דנן בתי הדין שדנו בעניינו היו מחוץ למחנה החרדי, מי שעוררו את העניין היו עתונאים שבעצם מהותם הם מחוץ למיין סטרים.
    בית דין חרדי לא יכול להעניש לא יכול לשלוח לבית סוהר. גם לעולם לא יסגיר מישהו לרשויות. לכן כולם מבינים שהיתה חייבת לבא עזרה מבחוץ כדי להוריד את חיים ולדר מגדולתו. ועל כך השבר.
    הציבור החרדי מעולם לא האמין שאצלנו הכל טהור, אך האמין- ועדיין מאמין- שאצלנו הכל יכול וצריך להפתר בתוך המערכת, הרי המערכת שלנו היא על פי התורה .!

  • המאמר מבוסס על שתי הנחות מוטעות.
    א. הציבור החרדי אינו נושא את עיניו אל עסקנים ו/או אנשי חינוך (במרכאות כפולות), עם כל הכבוד לפועלם הנכבד. לכן רוב הציבור לא נכנס לפאניקה או לאיזה שהוא הלם כאשר דמות כזו נחשפת במערומיה. הציבור החרדי יודע שרק תלמידי חכמים מהשורה הראשונה העוסקים בתורה לשמה יומם וליל (ואני לא מדבר על לובשי הפראקים למיניהם) הם הם דמויות המופת המובילים את עולם התורה והיהדות.
    ב. נכון שבעלי התשובה המוזכרים מביאים רוח חדשה של אומנות ומוזקיליות שמושכת אחריה את אלפי בני הנוער החרדי, אבל ברור במבחינת המסרים והתוכן הם אינם מחדשים כלום.
    כל בחור חרדי מתמודד עם הקונפליקט בין החינוך לגדלות בתורה וביראה, אל מול המציאות שרק מיעוט אכן מגיע לדרגות הגבוהות.
    הטהרנות והשלימות הם האידיאל העליון אבל ברור לכל בר דעת שזוהי אינה המציאות בשטח. זה מטופש לחשוב שכביכול הציבור החרדי מכחיש ומתעלם מקיומו של היצר.
    מצד שני, אני מסכים שיש הרבה מקום לחידוש ויצירתיות בהתמודדות עולם הישיבות עם ההוריקן הרוחני של דורינו.

  • העניין הוא פשוט מאד, התורה היא מעל לכל, בזה אין ספק.
    הבעיה שאנחנו לא חיים לפי התורה, לא יכול להיות שעל בסיס "כל אשר יורוך בעת…" אנחנו מורחקים וחיים בעצם רחוק מבסיסי התורה, והפער בין התורה לבין במציאות עוברת דרך אלפי ספרים שחלקם בכלל מיותרים, (ראו כמה ספרים על הלכות חנוכה ופורים יש, נו שויין…) אין מצב בעולם שמקרה של ולדר אצל יהושוע או משה רבינו היה עובר כמו אצל הרב אדלשטיין או מספידי ולדר על קברו, אין מצב כזה, רק לרוץ ולקרוא מקרה "פילגש בגבעה" ולהבין באיזה בלוף אנחנו חיים. מי שיוצא ממציאות וחי חיים שקריים, על אדמורים עם כוחות על ועל אתרוגים כמעט עם "כוח גרעיני", ועוד מיני ירקות…. לא שונה מדמות הסופר-מן אצל האמריקאי השטותי ההוא שמטפס על קירות כעכביש, נו מה ההבדל?

    התורה עצמה לא מדחיקה מקרים כאלו, לא מעשה יהודה ותמר או אמנון ותמר או פילגש בגבעה ועוד,
    בדרך כלל שיש בלוף גדול כמו לדוגמא "קוקה קולה היא טעם החיים" יש מאחרי אינטרס כלכלי, מגזרי. שעושה טוב למישהו, כך זה גם כאן.

    הציבור החרדי חייב לעצמו וחייב לעם ישראל וחייב לתורת ישראל ולאלוהי ישיראל לעשות שינוי עצום כמעט בכל תחום, מבלי לפגוע בנקודות שעושות אותו מיוחד כל-כך, ונקי כל-כך, כך זה חייב להישאר וחייב להיות הבסיס לתמורות שחובה שיחולו על הציבור. שילדים בני ארבע עשרה עומדים ליד איצקוביץ עם שלטים של "צבא שמד" הם לא שונים בכלום מקלוקס קאן באמריקה שעוד כמה דקות ילכו וישרפו כושי בגין צבע עורו, רק ממעבר באתר יזכור של חללי מערכות ישראל ולראות את החללים הקדושים שרובם דרך אגב גם שומרי מצוות או בעלי רקע ממש דתי, ובטח אוהבי העם והארץ, לכן הפער בהשקפה החרדית למציאות פשוט מזעזע. וזה שגדולי המחנכים לא קורעים על זה קריעה זה מייצר לנו חיים ולדר שכופה עצמו על נשותינו ובנותינו, ועדיין נחשב למחנך דגול שופר הקהילה ודגם מייצג , אם זה לא שיגעון, וטירוף מערכות, אז מה כן?

    חיים ולדר פשע, חיים ולדר נפל לתחתית הבור ועוד המשיך לחפור, כל יהודי שהוא מיראי השם וחושבי השם צריך להוקיע את מעשיו בריש גליי, גם אם הוא לכאורה יוצא "נייגד" גדולי ישראל, גדולי ישראל זה לא תוצר של ועדות ובעלי אינטרסטים זה תוצר מזוקק של תהליך ובד"כ המינוי ניתן שנים אחרי שהם נפטרים, פה יש לנו היום כבר "ינוקא" שבעלי אינטרסים דוחפים אותו "שעושה פלאים" כמעט כמו אלישע הנביא, לכן מי שעינו בראש שיצא למרחבי שכונתו ויצעק בקול גדול – "משוגעים" רדו מהעץ ! גם אם זה יפגע לו בשידוכים, או בחיידר של הילד, האמת יותר חשובה מסיווג מעמדי בחברה שהיא כבר "מעוכה ורצוצה" לגמרי (איתכם הסליחה אבל זהו המצב לאשורו)

    כמובן שבעיר שכול כולה גאונים וליד כל קופת צדקה יש גאון זמין, ועל כולם מנצח בשקיקה ינקי "השוטה" ככה זה נראה, וככה זה עובד.
    התעוררו אחים – הציבור החרדי הוא באמת האיכותי ביותר בעולם, אבל קבלנו את התואר המחייב מאבותינו ועלינו לשמר אותו בעבודה קשה ויום יומית "אכן עבודת התשובה כדברי כותב המאמר החשוב הזה" הרב מאיר ,

    הרי הכל כתוב ומונחל לפנינו, כל מה שנותר זה רק לעשות, לכו בבקשה להקדמת האיבן עזרא לתורה ותראו מה כתב היהודי הגדול הזה הנה זה כאן לפניכם "המלאך בין האדם לאלוהיו הוא שכלו", רמת התיווך המוצע היום בין האדם לאלוהיו על ידי עסקנים מטעם, גבירים בגרוש, גאונים מזוייפים, גדולים ממונים, ורבנים מתפרנסים למינהם הינו תחליף עלוב למה שצריך להיות כאן באמת.
    שפוט תפעילו את השכל – השכל שלנו של כולנו הוא אכן אלוקי
    ושבת שלום לכולם.

    • סופסוף אחד שמעיז להגיד דברי אמת… יישר כוח. הציבור החרדי טועה אחרי רבנים כל רב 'ממציא' תורה חדשה ורעיונות הבל, ואנשים לא שמים לב ולא מבינים גם רב גם אדמור גם צדיק יכולים בהחלט לטעות. מספיק ללכת בעיניים עצומות אחרי כל אחד עם מעיל ארוך. תתעוררו חברים אחרת הציבור החרדי ילך לאבדון. יהיו עוד ועוד מקרים כמו ולדר ואנשים יתחילו לחשוב שדרך התורה היא לא טובה. אז מה תגידו?

  • כל התגובות כאן יוצאות מההנחה שהציבור החרדי הוא "הציבור", הוא בעצם עם ישראל האמיתי, רק שצריך לתקן, לדבר, וכו' וכו'.
    תיקון אמיתי יבוא כשיבינו ש"עם ישראל" הוא כל העם, מקצה אל קצה, והוא הצבו"ר – צדיקים בינוניים ורשעים. וכל אדם נבחן לפי מעשיו.
    מתוך הכרה זו יבוא התיקון, וכל שבט באומה יוכל לתרום את תרומתו המיוחדת, כולל שבט "החרדים", החשוב מעין כמוהו לקיום האומה. ומתוך תפיסה ענוותנית זו נוכל לתקן את הפגמים המצויים בנו, בצורה ישרה ונכונה.

    • דעה קדושה יש לך. זכית.

  • חולק ברוב על מה שכתב
    יתכן שיש כאלו שמחנכים ומחונכים כאלו אבל אני יהודי החרד את דבר ה' ורוב האנשים שאני מכיר יודעים ומחנכים שמי שעובד קשה ומתגבר על יצרו הקיים- הוא זה שיש לו חשיבות. ובודאי שיש כאלו שלא מתגברים ופעמים שגם אנחנו בעצמינו לא מתגברים ונכשלים וצריכין להתמודד עם התוצאות ולעשות תשובה ולעבוד עוד יותר קשה להתגבר.
    אבל הענין כאן עם מה שהיה הוא מחזק אותנו להיזהר עם עצמינו ולזכור מה שאמרו חזל אל תאמין בעצמך עד יום מותך. וכמה צריכין להיזהר במה שאנחנו עושים ואם רואים שלא מצליחים יש לחפש עזרה.
    והענין של ציבור חרדי שבדרך כלל אם מישהוא רוצה להתקרב לה' ולהתגבר יותר קל לעשותו עם ציבור ולא ביחיד. ויש כאן חממה שעוזר להתחזק בעבודת ה'. וודאי כל אחד יודע שגם בתוך חממה דברים מתקלקלים.
    ומה שנזהרין בילדים זה שלילד אין לו הבחנה כל כך ובדרך כלל לא כדאי לבלבל ילדים. וגם אצל מבוגרים אמרו חזל שאסור לקרוא בספרים חיצונים. ובאמת חבל שאנחנו מושפעים מהעולם הרחוק מתורת ה'

    • הכתבה הזאת עם כל הכבוד אין בריחה מהתמודדות גדולה ממנה, הבעיה לא חשיפת פגמים ולא חזקת חפות, הנושא הזה שווה דיון הלכתי בפני עצמו, הבעיה העיקרית היא אמון בלתי מסוייג בגדויילים שאפשר לומר שזה עבודה זרה ממש, במקום לברר לעומק את ההלכה סומכים בעיניים עצומות על הגדוייילים ללא שום ביקורת אולי בכל זאת יש להם אינטרסים צדדיים שזה לא בדיוק לפי ההלכה [אני מקומם כאן הרבה עובדי אלילים פאגאנים שישתוללו], זה חיים הרבה יותר קלים לסמוך בעיניים עצומות על גדויילים, אבל משום מה הרמב"ם בפ"א מהלכות ממרים ה"א פסק אחרת ואף אחד מהראשונים שהלכה כמותו לגבי הרמב"ם לא פסק אחרת, טחנתי כבר הרבה את הנושא הזה אבל כתוב הוכח אפילו עד ק' פעמים

    • אתה מתייחס לנקודה הלא נכונה. ברור שהציבור בכללו שולט ביצריו ורק לעיתים רחוקות נופל שלא כמו ולדר. אבל נקודת הטעות אצל ולדר היא ההסתרה של המנהיגות החרדית. ידעו ולא רצו להוציא החוצה. ידעו ושתקו. כאן טמון זרע הרוע והבעיה המרכזית

  • לולא פרשת "ולדר" הציבור החריידי היה בטוח במקומו הדימיוני, הטהור והבטוח…
    מסקנה מזעזעת

    • כמו שאני רואה את זה: "כשהכל אסור אז הכל מותר", כלומר שבחברה בה אין לאנשים אופציה לגיטימית לא פוגענית להנות מחייהם, התנהגויות פוגעניות יהפכו לנורמה. לדוגמא, בתקופת היובש בארה"ב, צריכת האלכהול לא פסקה, רק שמי שישב על השיבר היה אל קאפונה, וגם בתקופת הצנע בישראל (לאחר קום המדינה) אנשים לא הסתפקו בפרוסה של לחם עם מרגרינה, אלא גלגלו הכל מתחת לשולחן בשוק השחור. בהקבלה, כל הפילוספיה של "משטרת מחשבות”\"צניעות" חרדית היא ה-בעיה של החרדים, כי היא מקדמת תרבות של הסתרה והעלמת עין, והגישות הליברליות והפתיחות בסוף יתפסו את מקומם בשאיפה. גם התייחסות יותר חיובית לתקשורת החופשית לא תזיק לחרדים, כי כמו שאומרים "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר” (כלומר, לא כ"שונאיהם של ישראל" כמרומז באחד ממאמרי צ”ע האחרונים). ובניגוד לאג`נדת צ”ע, מי טו היא לא תופעה "פרוגרסיבית" שמאלנית, אלא תוצאה של תסכול עצום מחוסר הרצינות בו החברה והמשטרה התייחסו ומתייחסות לפשיעה הזאת (הסיפור ההזוי של גפרי אפשטיין לדוגמא)

  • כתבת יפה .
    אך אני עדיין מאוכזבת .לא ראיתי התנצלות יתר ביתד …וגם ההודעה שהוציאו בשם הרב גרשון שליטא היתה מאד מאד פרווה ….

  • ראיתי סרט שעשתה צופית גרנט על ילדים ונוער בבני ברק שסולקו מבתיהם אחרי שכנראה לא הלכו בתלם מבחינת לימוד בישיבה ואולי גם דברים נוספים
    יש אשה שמנסה לעזור להם אך היא לא מקבלת סיוע מהגורמים הממסדיים.
    הילדים גרים במקלטים ומדרדרים לסמים
    הם ,לפחות חלקם ילדים טובים
    איך נותנים לזה לקרות? במיוחד מצד ההורים ומצד כל הגורמים והרבנים בעיר?
    האמת, הזדעזעתי איך זה לא מרעיד את אמות הסיפים ? זה הרי ממש פיקוח נפש?

  • מערכת לא טהרנית תיאלץ להתייחס ללמודי חול, לצבא, למדינה ועוד. ניתן להתחיל להתנצל
    בפני המיזרוחניקעס

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל