הנה זה עומד אחר כתלנו

ימים קשים באו עלינו.

במוצאי שמחת תורה, כשהמספרים החלו להתעופף באויר, תפסנו את הלב בחרדה: אסון מירון 2. לא, זה יותר גרוע – חמישים הרוגים… שבעים הרוגים… מאה… רבש"ע, זה לא נתפס.

אבל המספרים המשיכו לטפס. כל יום נחצה עוד רף מזוויע.

במוצאי שמחת תורה תשפ"ד כתפיים שחו ושערות האפירו בן לילה. משא של 1400 גופות הוטל על גוונו. מעתה נישא אותו בכל אשר נלך. החיוכים שלנו יהיו לעולם חרושי סבל. הזיכרון שלנו שרוט ופגיע. כל כך קשה להחזיק צער אחד, כאב אחד, ילד אחד. מה עושים עם כל כך הרבה שכול?

כבד על עפעפינו העולם. עיניהם של התינוקות השחוטים נסגרות על פנינו. כולנו רקמה אנושית אחת. כואב לנו באיברים שלא ידענו שקיימים בכלל.

בבת אחת התהפכה עלינו המציאות.

הצפירה של משאית הזבל לפנות בוקר מקפיצה אותנו כמו אזעקה. מברשת שנופלת על הרצפה נשמעת כמו פיצוץ. העצבים שלנו מגורים מדי, מייצרים סרטים, מחוללים מלודרמות.

אבדו לנו המילים. כפשוטו. כאילו שכחנו את המילון. חוזרים לרפרטואר מילולי בסיסי של גיל חמש. מתפקדים על מוח הישרדותי.

לא נותרו לנו מילים. האקדמיה ללשון פרסמה הודעת אבל למחרת השבת השחורה בזו הלשון:

השפה העברית מרכינה הבוקר את ראשה

במבוכה ובצער,

על כי אין בה מילים,

ואין במילים כדי להביע את –

נגמרו לנו המילים. אז בואו נאמר היום דברים פשוטים. דברים שכולנו רואים בעינינו. מרן הסטייפלר זצ"ל התבטא פעם, "אין לנו עסק בנסתרות, אבל עיוורים לא צריך להיות…"

נדבר מילים לא מהוקצעות. נניח לציניות, לסרקזם, למשחקי לשון, לניסוחים ידעניים. נדבר תמים ומצועף, כמו ילדים. היום מותר לנו.

ניקח מהמדפים העליונים מילים עם אבק. מילים לשעת חרום. נדבר על מסכים שנגולו ועל משק כנפי ההיסטוריה.

כי שבת שמחת תורה תשפ"ד תהיה לנו נקודת אל־חזור.

***

בקונטרס "בשם קדשו בטחנו" מספר הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל עלינו. על מה שקרה וקורה לנו.

עם שהיה אלפיים שנה מפוזר ומפורד בין האומות כעפר לדוש, ופתאום כלביא יקום וכארי יתנשא ובונה לו מנוחה בארץ אבותיו, וכל העמים משתוממים – היאך קרה כדבר הגדול הזה שהאומה הנרמסת שבה לארצה והיתה לממלכה גדולה?

וכי לא רואים כאן את יד ה' שעשתה כל זאת?

כלום יש הסבר אחר מלבד זאת – שחשף הקב"ה זרוע קדשו לקבץ נדחי עמו אל ארץ נחלתו כפי שהבטיח ביד עבדיו הנביאים?

כשהארץ נותנת פריה זהו אות המבשר את קיבוץ הגלויות, ועל זה נאמר בסנהדרין, אין לך קץ מגולה מזה.

ועינינו הן הרואות שהארץ נותנת פריה! ועינינו הן הרואות שאכן הגלויות נתקבצו! ועינינו הרואות שגם ירושלים נבנית כפי שלא היה בכל ימות גלותנו! ועל כך אומרת הגמרא שם – וכיון שירושלים נבנית בא דוד!

אחר קיבוץ גלויות אין גלות שלישית, הארץ לא תקיא אותנו, שכן מצב של קיבוץ גלויות פירושו – עם ישראל התקבץ לארצו ואיננו חוזר עוד אל ארצות גלותו.

***

אחד העיתונים המגזריים יצא לפני חודשים אחדים בקמפיין של חזרה לעיירה. בכל יום הוא 'שב' לעיר או עיירה אחרת באירופה שלפני המלחמה, ייחוד, לבוש, מנהגים, סיפורים. לודמיר, ורשא, סאטמר, לייפציג, לודז'…

נוסטלגיה, איזה יופי. אבל זה יותר מזה. זו הצהרה של גרות עולם. זו הכרזת 'אנחנו לא שייכים לפה'. זו שאיפה, אולי נסתרת, לשוב אל הווי ייחודי, אל מגדירי זהות עסיסיים, אל שפה ונופים אחרים. כן, אין לנו לאן לחזור. שחטו אותנו, בזזו את בתינו והרסו את קודשינו. אבל על החלום לשוב לשם טרם התגברנו. פריטי זהות עוד נותרו שם בעליות הגג ובמרתפים. עזבנו בחטף ולא עשינו הטרמה. הגלות טרם יצאה מאתנו.

אנחנו מתעקשים להתלבש כמו בערבות סיביר, לשמר תרבות שטעטל וקהילתיות צרה, ולדבר בדיאלקט גרמני שאנחנו מכנים, לא ברור למה, 'לשון הקוידש'. עברית? המצאה של בן יהודה. שפה מודרנית תלושה עם שלוש מילים מהתנ"ך.

חברים, אנחנו לא חוזרים לשם. אפשר לנסוע לסיור זיכרון באושוויץ, לעשות ראש השנה באומן, לצאת למסע שורשים או קברות צדיקים בפולין, או סתם לנצל מבצעי לואו־קוסט כמו בורגנים מהוגנים. אבל הרומן שלנו עם אירופה הסתיים. תפנימו. אין לנו ארץ אחרת. אם אנחנו כאן, זה לא בגלל בלפור או הביל"ויים. הקב"ה דאג שזה יקרה. הרצל דוקא תמך בתכנית אל־עריש ואחר כך באוגנדה.

קודם כל בואו נכיר במציאות הזו. אנחנו פה. זו לא גלות בתוך גלות. השואה היתה אקורד סיום חזק וצורמני. זה קורה כבר המון זמן, אבל אנחנו מסרבים להכיר בכך. זה ציוני מדי. זה לא משרת התבדלות. זה לא מסתדר עם מה שכתבנו לפני שבעים וחמש שנה.

***

ושב וקבצך מכל העמים – ומל ה' אלוקיך את לבבך. זהו הסדר. אומר הרב זילברמן. אנחנו נבוא לא מתוקנים. נצטרך מילת הלב. אבל קודם כל נבוא. נתייצב. נתפקד. נצהיר אמונים לקב"ה, נהיה שייכים מאד לארץ הזאת.

לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי. אנחנו לא חייבים להיות ראויים. זה יקרה, מאליו יקרה. ואנחנו נהיה שחקנים מן המניין במגרש הזה.

ציר ועוד ציר עברו עלינו פה. חבלי לידה קשים. נסי הגאולה כבר מתרחשים. אנחנו פה באופן על טבעי. מלחמת השחרור, ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת המפרץ… עיוור מי שלא רואה. אנחנו בתוך תכנית שמהלכיה נרשמו כבר בבריאת העולם. אין לנו יכולת לעצור אותה. מקשר של ברית אין זכות יציאה. בלי חרטות, אמר לנו הקב"ה בהר סיני.

וכמו בצירי לידה, אנחנו צריכים לנוע. אין מתווה מקדים, אין הבטחה ואין צפי. הכל מתהווה תוך כדי תנועה. אם ארוך או קצר, נינוח או מוטרף – זה תלוי במידה רבה בנו.

הגאולה עשויה מחומרים פשוטים: אמונה, תקוה, אחדות.

יש ערוץ אל הקב"ה שעובר דרך הזולת, ובלעדיו החיבור לא שלם ולא יוכל להיות שלם. עלינו לשוב ולהיות עם אחד.

מטרת הכאב של צירי הלידה היא שלא נישאר במנוחה. כשכואב אנחנו נוטים להתכווץ ולהתפרקד במיטה. אבל לידה היא אירוע פעיל. היא לא 'קורית' לנו. צריך לזוז כדי שהיא תתקדם. סבתי ילדה את בנה הצעיר בעיצומם של ימי מלחמה. רעמי הפגזים שיתקו אותה מפחד, והלידה לא התקדמה במשך שלושה ימים תמימים (עד שמישהו רץ לבקש ברכה מאחד ממקובלי ירושלים). צירי הלידה הכואבים האלה מכריחים אותנו לזוז. המכות שניחתו עלינו כופות עלינו לנוע. לצאת מן המוכתב והמתורגל. לשנות פרספקטיבה, לחפש תשובות, לפעול, למצוא נקודת משען ארכימדית מחוצה לעולם המוכר. כשהמציאות המידית קשה לנו מדי, אמרה אמא של קובי מנדל הי"ד, אנחנו מחפשים תשובות במרחבים גבוהים יותר. המודעות מתפתחת, מחפשת חוקיות רוחנית מנחמת. אנחנו מוכרחים לצמוח. אנחנו מוכרחים להיוולד.

הנה זה עומד אחר כתלנו.

מה צריך לעשות? עושים, עושים הרבה, כל עם ישראל באטרף של עשייה. גדולה, יפה, מופלאה.

קשה יותר להיות ב-BEING. לעבור פאזה רוחנית ומנטלית ורגשית. לספוג את ההוויה החדשה הזו. להתהלך בתוך שמים חדשים וארץ חדשה.

קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם

קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי

וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם!

(אברהם שלונסקי, נדר)

שלא נשוב אל השגרה. כי מה שהיה אינו מה שיהיה. שלא נשכח שאנחנו חלק מתהליך גדול. מתנועה אלוקית אדירה. מתיקון עולם. שלא נחזור למריבות הקטנות ולתסכולים הישנים. שלא ננוחם בהסכמים קואליציוניים. שלא נתגעגע לחיים קטנים, לסיר הבשר של הגלות, לקישואים של תשפ"ג.

נהיה אנשים גאוליים. נהיה אנשים גדולים.

ימים גדולים באים עלינו.

Photo by Ilanit Ohana on Unsplash