בתקופה האחרונה, ובפרט ערב העברת תקציב המדינה על ידי הממשלה החדשה, נשמעו בחלל הציבוריות הישראלית אמירות חריפות נגד החברה החרדית. חלקן אף גבלו בהסתה. שלטי ענק בהפגנות בבני ברק – ממתי מפגינים אזרחים נגד אזרחים? – הכריזו ש"אנחנו לא פראיירים", "די להתעלל בנו", וכי "אנחנו לא החמורים שלכם". הרשת כדרכה התמלאה ביטויי שטנה קשים וצורמים, וגם תקשורת המיינסטרים לא נשארה אדישה. הגדילה לעשות גלית גוטמן, מגישת החדשות של ערוץ 12, בדברה סרה על "החרדים האלה (ש)מוצצים לנו את הדם".
כמובן, היו גם שיצאו להגנת החברים. במונולוג שלו בערוץ 14 קבע שי גולדן כי "אנחנו עדים למסע הסתה מהמטורפים שזכורים לי בימי חיי פה בישראל – מסע הסתה, מסע שטנה, מסע שנאה, מסע הכפשה, מסע דמוניזציה שעבר כל גבול סביר". הנשיא הרצוג גינה אף הוא את הביטויים החריפים, תוך שהוא מבקר כל תופעת "השפלה והתנשאות על קבוצות". הנציגים חרדים קפצו על ההזדמנות ויצאו למתקפה משלהם נגד "גל נוראי ואכזרי של הסתה פרועה", "מסע רדיפה אנטישמי", ו"קריקטורות שה'דר שטירמר' היה גאה בהן".
מה אנחנו משיבים? מה צריכה להיות התגובה החרדית לטענות ולהאשמות המושמעות השכם והערב? יתרה מזו: מה אנחנו אמורים לענות לעצמנו? כיצד אפשר להצדיק את המצב שאנחנו החרדים מקבלים כל כך הרבה מהמדינה, במונחים כלכליים כמובן, ותורמים כה מעט?
עד כאן ניתן לומר כי "אין כל חדש תחת השמש". זכורים לדוגמא דבריו הקשים של גבי גזית משנת 2010, "עלוקות, תולעים ופרזיטים", שגררו מעגל דומה: ביטויים קשים, גינויים נרחבים, כינויי "אנטישמי" של ישראל אייכלר ושות' וחוזר חלילה. אולם משהו שונה הפעם. רבים וטובים מבני החברה הישראלית רואים במצבם של החרדים אתגר משמעותי למדינת ישראל. ולא אנשי שמאל בלבד. הביקורת על ההתנהלות החרדית מגיעה מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל לדוגמא "פורום קהלת", גוף ימני שמעולם לא נחשד בשנאת חרדים.
הביקורת כוללת מספר סעיפים, המרכזי שבהם הוא הסעיף הכלכלי. הסיפור אינו מורכב. שיעורי תעסוקה של גברים חרדים נעים כבר שנים אחדות סביב 50% בלבד (יש גם עבודה 'בשחור', אך היא אינה משמעותית ביחס לתמונה הגדולה). נוסף לכך, שכרם הממוצע של החרדים העובדים הוא כ־55% בלבד מתוך השכר הממוצע של גברים יהודים שאינם חרדים. בהתאם לכך, שיעור העוני (אמנם עוני יחסי, אך עדיין יש לו משמעות) של הציבור החרדי – משפחות, נפשות וילדים – גבוה בהרבה משיעור העוני בחברה הכללית.
כאשר מצרפים לכך את הפריון המבורך של הציבור החרדי, את החינוך המוסדי לבנים המנחיל את גישת "איני מלמד את בני אלא תורה", ואת העובדה שתעסוקת נשים חרדיות לא תמלא את הבור התקציבי, הרי שמדובר באתגר כלכלי עצום. נכתבו עליו דו"חות וחוות דעת רבים, אם על ידי גופים פרטיים ואם על ידי משרד האוצר (אגף התקציבים פרסם ערב התקציב חוות דעת קשה בנושא). גם ארגון ה־OECD הצטרף לחגיגה בדו"ח שלו על כלכלת ישראל, והזהיר שאם המדינה לא תשנה את מערך התמריצים ביחס לתעסוקת גברים חרדים, ההשלכות תהיינה האטת הצמיחה והעמקת החוב. מכאן נובעת חרדתם של רבים בקרב הציבור הכללי לעתיד.
התקציב עבר. המחאות שקטו. מאפיית אנג'ל הגישה מכתב התנצלות. ולמרות זאת, הנושא החם של האתגר החרדי-כלכלי אינו יורד מסדר היום הציבורי והתקשורתי. השאלה היא: מה אנחנו משיבים? מה צריכה להיות התגובה החרדית לביקורת המושמעת השכם והערב? יתרה מזו: מה אנחנו אמורים לענות לעצמנו? כיצד אפשר וראוי להצדיק את המצב שאנו החרדים מקבלים כל כך הרבה מהמדינה, במונחים כלכליים כמובן, ותורמים כה מעט?
התשובות הקיימות
התשובות המקובלות נעות בסקאלה הצרה שבין הכחשה גורפת לבין האשמה באנטישמיות. נוסף להן אפשר למצוא את טענת "שבט לוי". בעיני, אלו וגם אלו אינן מספקות. אסקור אותן בקצירת האומר.
- אנטישמיות
תגובת ה"אנטישמיות" בוחרת להתעלם מהעובדות וקובעת שכל מי שמעלה את הנושא נגוע עמוקות בשנאת חרדים או בתופעת האוטו־אנטישמיות שצמחה בגרמניה של המאה ה־19 ועדיין לא פשה מאומתנו. ברור שדמויות כמו ח"כ ישראל אייכלר, שכינה את המס על כלים חד־פעמיים ושתיה מתוקה "מס אנטישמי", ינפנפו כל ביקורת, עניינית או לא, בטענה דומה. בכיוון הזה הלכה גם רבקה רביץ, היום עמיתה בארגון JPPI, בטענה שקבוצת המוחים פשוט מחפשת סיבה לשנוא חרדים:
ואולי בכלל הסיבה הגדולה לשנאה שלכם היא פחד מפני קהילה שמקדשת ערך עליון, את ערך התורה, תורת הנצח? אולי השנאה הגדולה היא בעצם פחד מפני קהילה, שלמרות כל ההתרסות והנאצות לא חוששת לדבוק בערכיה המחזקים, המרוממים, המצמיחים? אולי הצמיחה של הקהילה שלי והערכים שאני מייצגת מפחידים מישהו וגורמים לו לצאת להפגין ולקרוא קריאות רדודות כאלה?[1]
נראה שהצמיחה החרדית באמת מפחידה אנשים, אבל סוג תגובה זה הוא הגרוע מבין כולן. מלבד השקריות והרדידות של הטענות – ח"כ משה גפני לדוגמא הגיב למחקרי "פורום קהלת" בטענה (היצירתית משהו) שמדובר באנשי שמאל – יש בטענות אלו גם נזק ממשי. לכנות את היריב "אנטישמי" ו"שונא ישראל" גם כשהוא מעלה ביקורת ותהייה לגיטימיות הוא מעשה שגוי המייצר שנאה רבה יותר ממה שהוא משקף. בשיחות רבות עם אנשים מוטרדים מכל הקשת הפוליטית מצאתי הרבה דאגה ומעט מאד שנאה. חבל מאד ליצור אותה.
- מוכחש!
תשובה שכיחה נוספת היא הכחשה. בדרך כלל, תשובה זו מגיעה במשפט של מילה אחת: "מוכחש!" גברים חרדים אינם עובדים? מוכחש! מדובר באתגר כלכלי משמעותי? מוכחש! הכנסות ממס הכנסה ומסים דומים הן חלק עצום מתוך תקציב המדינה? מוכחש! המשפחה החרדית מקבלת הרבה יותר ממה שהיא תורמת? מוכחש! וכן הלאה.
לעתים, כפי שנעשה בטור שפורסם לפני מספר חודשים באתר "כיכר השבת",[2] ההכחשה מגובה בטענות שונות. יש המציינים את הצריכה הגדולה של משפחות חרדיות ואת תשלום המע"מ הגבוה בהתאם; יש המדברים על תרומה כלכלית בדמות כספים פילנתרופיים שמוסדות התורה מזרימים לתוך המדינה; ויש המציינים את העובדה שמרבית המסים משולמים על ידי העשירונים העליונים, ולכן הימנעות גברים חרדים מתעסוקה אינה משמעותית. יש גם הטוענים בתוקף שאנחנו החרדים (ובעיקר החרדיות – ח"כ משה גפני דאג לציין מעל דוכן הכנסת את נכדתו העובדת במשרת מחשבים נחשקת) כן עובדים, וגם משלמים מסים.
הפעם משהו השתנה. רבים וטובים מבני החברה הישראלית משמיעים תהיות באשר לאתגר החרדי העצום של מדינת ישראל. חשוב להדגיש שאין מדובר באנשי שמאל בלבד. הטענות על ההתנהלות החרדית מגיעות מכל קצוות הקשת הפוליטית
אין זה המקום להאריך בהפרכת טענות אלו – עבודה זו נעשתה במחוזות אחרים, אך כבר במבט ראשון ניכר שהן אינן משכנעות: פחות הכנסה מובילה הרי לפחות צריכה ולפחות מסים עקיפים; פחות חרדים במעגלי תעסוקה משמעו באופן די ברור פחות חרדים בעשירונים העליונים; הכסף הפילנתרופי של הדוד סם יעזור קצת למשפחות החרדיות, אך ברור שהוא לא יושיע את המדינה; וידוע לכל כי שיעורי התעסוקה וההשתכרות שלנו נמוכים מאד. משום מה – אחזור לכך בהמשך – טענות אלו עדיין מתקבלות באוזן החרדית. לאוזן שאינה חרדית, קל וחומר לאוזניים מיומנות, הן גורמות תסכול ואכזבה.
טענת "מוכחש" עדיין עדיפה על טענת "אנטישמיות". אולם בגרסתה ההוגנת עליה להיות מוכנה להתעמת עם נתונים וטענות של אנשי מקצוע. זה אינו המצב. מול חלק מהטענות אפשר לעתים להשיב "מוכחש חלקית", אך אין בכך די.
- אנחנו תורמים בדרכים אחרות
זוהי תשובה כנה יותר, המכירה בכך שבמונחים כלכליים, אנחנו תורמים מעט ומקבלים הרבה. מנגד, היא מדגישה את התרומות שלנו בתחומים אחרים שיש להן ערך כלכלי עקיף, או ערך נבדל שאינו כלכלי. התשובה מתחלקת לשני סוגים של תרומה: עמותות החסד ולימוד תורה.
אנו מתגאים, ובצדק, בעמותות מפוארות בעלות עשייה עצומה דוגמת "יד שרה", זק"א, "יד אליעזר", "איחוד הצלה" ועוד, עמותות בולטות שחלקן מסתמכות על אלפי מתנדבים. יש גם עמותות, דוגמת "מתנת חיים" הנפלאה בתחום השתלות הכליה, שעבודתן חוסכת למדינה מיליוני שקלים. ואולם קשה להבין כיצד השגים נאים אלו עונים על הטענה הכלכלית. קיומם של ארגוני חסד מפוארים ואלפי מתנדבים מעיד על תכונות אופי נעלות ועל מוכנות להקריב למען מטרות ראויות. במונחים כלכליים, הערך של הארגונים ושל ההתנדבות הוא מינימלי, ותרומה כלכלית (תעסוקה) אינה עומדת בסתירה לחסד ולפעילות התנדבותית. אפשר בהחלט לקיים את שניהם.
נדמה שהתשובות לטענות על החרדים הן בגדר אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ (משלי כו, ד). כפי שהתבטא הרב מרדכי נויגרשל (בציטוט מהוראת הרב שך בעניין גיוס חרדים לצה"ל), מול טענות על הציבור ראוי להימנע מתשובה, או לחילופין לענות בהומור, בגדר "ליצנותא דעבודה זרה"
טענת לימוד התורה מעלה צד אחר: אנחנו אמנם איננו תורמים כלכלית, אבל לימוד התורה שלנו חיוני לקיום המדינה. כך טען לאחרונה הרב יעקב בוצ'קובסקי: מול הטענות נגד החרדים עלינו לעמוד בגאון ולהשיב כי "אנחנו שומרים על עצם הזהות שלנו ושלכם, על עצם הקיום שלנו ושלכם. בלי העבודה [הרוחנית, י"פ] שלנו אין שום ערך לכל מה שנוצר כאן, וגם אין שום קיום לכל מה שהתקדם כאן. בלי שבט לומדי התורה אין עם ישראל, ובלי עם ישראל אין מדינת ישראל".
טיעון זה אינו נעדר זכות, אך הוא לוקה בחסר בארבע נקודות. ראשית, אין סיכוי שהוא יתקבל אצל החברה הכללית במדינת ישראל. גם מי שמכיר בערכו של לימוד תורה לא יבין את הצורך בשבט שלם המקדיש לו את כל עתותיו. אדם מן השורה, גם אדם שומר מצוות, סבור שהזהות שלנו יכולה להשתמר על ידי לימוד תורה וקיום מצוות כפי שהיה בכל הדורות, בלי צורך בשבט נבדל. כלומר, אין סיכוי שהתשובה תתקבל. כיון שהציבור הכללי הוא גם המממן, יש חשיבות מכריעה שהוא יבין ויקבל את הטענה.
שנית, ומהותית יותר, גם אנחנו מתקשים להבין: הרי בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי, ואף כיום בריכוזים יהודיים בארצות אחרות, מתקיים ציבור תורני־חרדי המשלב חיי תורה ומצוות עם תעסוקה ומעורבות אזרחית, לצד אליטה רבנית (וגם "עשרה בטלנים") המורה הוראה לרבים. מדוע אין אפשרות כזאת אצלנו? הרב בוצ'קובסקי טוען כי "ככל שהעולם בחוץ שוטף יותר, הסחף החברתי עלול לאבד את היהדות יותר ויותר", ולכן "יש צורך בשבט לוי גדול ובעל משמעות ונוכחות". דברים אלו נשמעים יותר הצדקה בדיעבד מהנמקה שלכתחילה: האם מדינת ישראל העכשווית שונה מהותית מכל זמן ומקום אחרים בעולם?
בנוסף, ראוי לציין כי עיקרון "שבט לוי" לקוח מדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, כלשונו:
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים".
רבים מפנים לדברי הרמב"ם בתור מקור מהימן לרשות הניתנת לכל אדם לפרוש מדרכי העולם ולדבוק בעבודת ה', ובגרסה של עולם הישיבות: להימנע ממלאכה ולעסוק בלימוד תורה. אולם, מעבר לעובדה שדברי הרמב"ם מתייחסים ליחידים ולא לשבט ממשי (ולא בכדי: הדרך מתאימה ליחידים ולא להמונים), יש להפנות לפירושו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל המדגיש שאין הכוונה למי שמטיל את עצמו על אחרים: "אין כונת רבנו שיקח מהבריות שהרי בפ"ג מת"ת ה"י התרעם על זה הרבה, אלא כונתו שיעשה השתדלות מועטת והקב"ה ישלח ברכה במעשה ידיו ויוכל להתפרנס בכל מה שצריך לו" (דרך אמונה, הלכות שמיטה ויובל, פרק יג; התודה לחיים כהן שהפנה אותי לדברים).
דבריו המאירים מהווים בסיס לנקודה שלישית (ואולי העיקרית מביניהן) ביחס לטענת לימוד התורה: יש להבדיל בין הלגיטימיות של בחירת אורחות חיים שאינם מניבים כלכלית לבין דרישה שאחרים יממנו את הבחירה. האדם רשאי לפרוש מן העולם, בין לצורך לימוד תורה ובין לצורך מימושם של צרכים ורצונות אחרים. מנגד, הוא אינו רשאי לאלץ אחרים שלא בחרו בכך לפרנס אותו. הרב בוצ'קובסקי בדבריו הנ"ל ער לבעייתיות הזו, שאותה הוא מפנה כלפי דרישות הנציגים החרדיים, אך הוא מתחמק ממנה באמירה ש"אין מתפקידנו להצדיק את נציגינו אלא להצדיק את התורה". דברים אלו אינם מובנים: כשבאים להצדיק חינוך הקורא להימנעות מתעסוקה ברור שעלינו להתייחס למקורות המימון. והחכם עיניו בראשו.
נקודה רביעית, הנמשכת מהנקודה השלישית, היא שאלת הגבול. ביום שהוא הופך להיות רוב במדינה, ברור לכולם שהשבט החרדי יצטרך לדאוג לצמיחה כלכלית, ולאו – המדינה כולה תקרוס. הביקורת על החרדים היא שהקו האדום הולך ומתקרב, ונדרשות תשומת לב וחשיבה לעתיד, ואילו מצד הנציגים החרדים אין כל שינוי. תשובה שאינה מתייחסת לשאלת הגבול היא אפוא חסרה מהותית.
סוף דבר, נדמה שרוב התשובות הנשמעות ביחס לטענות על החרדים הן בגדר אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ (משלי כו, ד). כפי שהתבטא הרב מרדכי נויגרשל (בציטוט מהוראת הרב שך בעניין גיוס חרדים לצה"ל), מול טענות על הציבור ראוי להימנע מתשובה, או לחילופין לענות בהומור, בגדר "ליצנותא דעבודה זרה". כלומר, עדיף לא לענות. אולם כל הורה יודע ששתיקה או צחוק יכולים להתקבל בהבנה מילד קטן וחמוד, אולם לא מילד גדול ובוגר. ואנחנו בהחלט ציבור גדול ובוגר. יתרה מזאת, לא רק 'הם' זקוקים לתשובות אלא גם אנחנו. להלן אנסה לנסח תשובה משלי, המתחילה בדיוק במקום הזה: בחלוקה בין "הם" לבין "אנחנו".
"הם ואנחנו": האמנם?
החלוקה בין "הם" ובין "אנחנו" עתיקה כימי הציונות. יתכן שהיא עתיקה יותר, אך שאלת הציונות, הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ, היתה במאה ה־20 בלי ספק השאלה המרכזית ביותר של שיוך וזהות. העולם המסורתי, ציבור שומר המצוות שהלך והצטמצם עם השנים נחלק לשניים: התומכים בציונות ושאינם תומכים. עם קום המדינה התחלק הציבור היהודי כולו לפי אותם קווים: ציונים, שומרי מצוות ושאינם, וחרדים. עד ימינו אנו, כל ילד חרדי מכיר את החלוקה הבסיסית בין "הם", כל מי שאינו חרדי, לבין "אנחנו". אולם כל דבר רע מגיע לקצו. ביחס לאחוזים גבוהים מתוך האוכלוסיה הכללית, נדמה שאפשר כבר היום לעבור מ"הם ואנחנו" לתפיסת "אנחנו ואנחנו", למרות הבדלים עמוקים בין קבוצות שונות שיישארו בעינם. בהתאם לכך, התשובה לביקורת נגד החרדים עשויה להשתנות.
לא רק שתנועת הציונות הצליחה בהקמת מדינה חזקה ומשגשגת, ולא רק שזכתה לעשות זאת על אדמת הקודש, כולל שריד בית מקדשנו, אלא שגם היחס לשומרי המצוות היה טוב מהצפוי
ערב קום המדינה היו סיבות משמעותיות מאד לחלוקה בין "הם" לבין "אנחנו". לפי דעתם של רבנים רבים, כל הסיפור הציוני היה משהו דמיוני שמטרתו הבלעדית להפיל את נאמני התורה ברשת של חילון ופריקת עול. כך למשל נאמר בקונטרס "דעת רבנים" שיצא לאור לראשונה בשנת 1902:
יודעים הם המתעים בעצמם, שהתישבות יהודים לאלפי רבבה בארץ ישראל בין שארי אומות ששרויים בתוכה, ומכל שכן לייסד מדינת יהודים ומקלט בטוח בתוכה ברשיון כל הממשלות, הוא דבר שאי אפשר להתקבל על הדעת […] [אך] כדי לפתות ולהטעות את התמימים שאינם מכירים בדרכי ההטעה, ושאחריהם נמשכים רבים מההמון, שאותם הם מבקשים להעביר על הדת, בדו להם גאולה וישועה חומרית, מדינת יהודים ומקלט בטוח בא"י.
גם לאחר שהצליחה הציונות להגשים את מדינת היהודים, היה חשש כבד שמא מדינת היהודים לא תיטיב עם היהודים שומרי הדת והמסורת. אנקדוטה על הרב מבריסק זצ"ל משקפת חשש זה:
פעם פגש מרן הגרי"ז זצ"ל את בנו של הגר"י אברמסקי זצ"ל ושאלו לשלום אביו הגאון רבי יחזקאל והשיב לו שבס"ד שלומו בסדר, אמר לו הגרי"ז עכשו אני רגוע ["האסט מיר בארוהיגט"] כיון שחשבתי שהציונים כבר התחילו לתלות את הרבנים [כדי שלא יעמדו בדרכם] ומסתמא יתלו לפי סדר א' ב' וא"כ אביך צריך להיות מן הראשונים אבל עכשו שאתה אומר לי שהוא עוד יושב במנוחה א"כ אני רגוע כי עד שיגיעו אלי יקח עוד זמן.[3]
"הם ואנחנו", בהחלט. אולם עם השנים התברר שלא כצעקתה. לא רק שתנועת הציונות הצליחה בהקמת מדינה חזקה ומשגשגת, ולא רק שזכתה לעשות זאת על אדמת הקודש, כולל שריד בית מקדשנו, אלא שגם היחס לשומרי המצוות היה טוב מהצפוי. כאשר נשאל הרב יעקב בלוי זצ"ל מדוע הוא אוסר על גנבה מהמדינה והתחמקות מתשלומי מסים, בניגוד להיתרי פוסקים קודמים, הוא ענה שבעבר היה חשש שהמדינה תנהג עם שומרי המצוות בעוינות ובאכזריות, ואילו כיום התברר שיחס המדינה הוגן וראוי – וממילא אין כל מקום להיתר.
למרות רטוריקה רשמית הממשיכה להדגיש את "הם ואנחנו", הגישה בפועל השתנתה באופן דרמטי, כפי שעולה מלא מעט מאמרים בכתב עת זה, ורבים מבין היהדות החרדית רואים עצמם שותפים למדינת ישראל לא פחות מאחיהם בציבור הכללי
היהדות החרדית באירופה סבלה כפליים, הן תחת עולה המדכא של גלות בין העמים והן בגין התנועות החילוניות השונות – הבונד, הסוציאליזם, ההשכלה היהודית, האמנציפציה, וגם הציונות – שעשו בה שמות. תוך עשרות שנים ספורות, אוכלוסיית יהדות אירופה הפכה משומרת מסורת לחילונית ברובה הגדול, גם במחוזות שמרניים יחסית של פולין וגליציה. בניגוד חריף לכך, במדינת ישראל זכתה היהדות החרדית לשגשוג בלתי נתפס, כפי שציין הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים, כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת:
התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחיזיון לא העז להעלות ברעיונו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה. אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה הוא בהם ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלוא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שיהיה כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה, מי ילד לנו את כל אלה? מי הוא זה שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה, שגם בדורות שלפנינו לא הצליחו להקים דורות כאלו, ומכוח מה צמח דור שכזה. ובוודאי שאין לכך שום הסבר טבעי, אלא שהקדוש ברוך הוא לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה […] וכל זה בזכות אותם הקדושים […] שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם.[4]
צמיחתה ופריחתה של החברה החרדית הן אכן נס, אך הנס התרחש באמצעות המדינה. היא תמכה בחינוך החרדי, מימנה מוסדות לימוד תורה, אפשרה אוטונומיה חרדית תרבותית, והסכימה להסדרי דת ומדינה שנקבעו בסטטוס קוו. לצד זאת, גישת האוכלוסיה לדת נעשתה עם השנים פחות עוינת ויותר מכילה; יעידו על כך סדרות טלוויזיה דוגמת "שטיסל" המציגות את החרדים באור אנושי וחיובי, ואמנים דתיים כמו חנן בן ארי שחדרו לפתע למיינסטרים של הציבור הכללי. לא פלא אפוא שלמרות רטוריקה רשמית הממשיכה להדגיש את "הם ואנחנו", הגישה בפועל השתנתה באופן דרמטי, כפי שעולה מלא מעט מאמרים בכתב עת זה, ורבים מבין היהדות החרדית רואים עצמם שותפים למדינת ישראל לא פחות מאחיהם בציבור הכללי.
למרבה הצער, לא ניתן לומר את הדברים הנ"ל על כולם. אמרות קשות מנשוא של התקופה האחרונה שיקפו את העובדה שיש המסרבים להיות אחים. הביקורת העבירה אותם על דתם, ומתוך אימוץ אידאולוגיה דתית חדשה הם מתעקשים לשמר, מהצד הלא חרדי של המתרס, את תפיסת ה"הם ואנחנו". עבור קבוצה זו, המנהלת מלחמת דת־תרבות טוטאלית בלי לקחת שבויים, התגובה היחידה שתתקבל היא הנפת דגל לבן – אימוץ מלא של סדר עולם דתי־תרבותי חדש, על פרטיו ודקדוקיו. כמובן שעלינו להתנגד לכך בנחושות ובחריפות.
אולם הדבר אינו נכון לגבי הרוב הגדול של אחינו שאינם חרדים, דתיים ולא דתיים. עומדת בפנינו כיום הזדמנות חדשה להיענות לקריאת הרב יששכר טייכטל הי"ד בספרו, להצטרף לתיקון חטא המרגלים בבניין הארץ:
אם אנו רוצים לתקן זאת, מוכרחים אנו להשלים עתה מה שהם חסרו אז, היינו לעשות פעלים לעורר אהבה וחמדה בלבות עם בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, להיות חושקים וחומדים לארץ חמדה של אבותינו, ואש תיקוד בקרבם לבוא ולירש את הארץ הקדושה, ויחמדו אליה יותר מכל חמדה שבעולם – זה יהיה התיקון השלם לקלקול הרב.[5]
בעבר צמצמה תפיסת "הם ואנחנו" את ההשתתפות שלנו להתמקדות בבניין עולם התורה החרב, היכלי הישיבות, שכונות וערים חרדיות, חצרות חסידיות וכך הלאה. מול איומי החילון היתה לכך הצדקה רבתי, ותפיסה זו היתה בסיס להצלחתה הכבירה של היהדות החרדית. כיום יש מגמה ניכרת בציבור להרחיב את תחומי העשייה מעבר לגבולות החרדיים, ולקיים בעצמנו את דברי הרב טייכטל "לחבר את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעסק מצוה זו".[6]
ודוק: אין כאן קריאה למיזוג בין הקבוצות השונות או אפילו לשילוב ביניהן. ההתבדלות, התבדלות ערכית ותרבותית, היא ערך יסוד של החברה החרדית, וחלילה להשליכו אחרי גוונו. יש כאן הכרה בשותפות העמוקה של כל העם היושב בציון, שותפות גורל שנכפתה עלינו על ידי הקב"ה. כדברי הרב טייכטל בהרהוריו על מצב העם בשואה האיומה: "וכאילו אמר לנו בפירוש: בני, מעתה אין אני רוצה שתתעכבו בארצות הגלות, על כן משכתי את ידי מכם מלהבטיח עוד את ישיבתכם בגולה, אלא תקומו ותלכו אל חיק אמכם, ותשובו אל ארץ אבותיכם."[7]
הנוסחה המחברת בין שותפות עמוקה לבין התבדלות ערכית אינה פשוטה, ומאמרים רבים עסוקים בניתוחה מזוויות שונות. לענייננו, ראוי להניח כי על השותפות לכלול גם את הפן הכלכלי של המדינה. מכאן קצרה הדרך לתשובה מסוג אחר לביקורת על החרדים.
תגובה חדשה
גישת "הם ואנחנו" היא בסך הכל המשך של התפיסה היהודית בארצות הגולה. במשך שנות אלפיים היתה החלוקה בין יהודים ושאינם מובהקת, וכללים לשימורה אף נקבעו בהלכה, דוגמת האיסור על יינם, פתם ובישולם של הגויים, וכמובן האיסור על חתונה עם בת אל נכר. הריחוק מאומות העולם גזר תפיסה כלכלית שניתן לסכמה בשתי מילים: "להציל מידם".
אנו מבינים שקיים תסכול בחלקים מתוך החברה הכללית ביחס לנושאים כלכליים, צבאיים ועוד, ומוכנים לקיים הידברות כדי להביא להם מזור. עם זאת, אנו דורשים שיח מכבד וענייני, מתוך תחושה של אחוה יהודית. לצערנו, אחוה זו נשחקת בימים אלו. עתיד כולנו תלוי בחיזוקהּ הדחוף
מקור הביטוי הוא מדברי המגן אברהם (סימן רמד, ס"ק יז, על פי עבודה זרה יג, א), שיש מצוה ליטול (בדרך חוקית) את ממונו של נכרי, כדי שכסף זה לא ישמש למטרות שליליות בידי עובדי עבודה זרה. בתור ישויות זרות ועוינות שלעתים קרובות עשקו או עודדו עושק יהודים (שלא לדבר על פגיעה פיזית), לא פלא שיהודי הגולה לא הכירו בחובת "אזרחות טובה" כלפי ארצות מגוריהם, אלא הרחיבו ככל שניתן את גישת "להציל מידם". מעולם לא היה הרבה, ומה שניתן היה להציל הם הצילו.
תפיסת "הם ואנחנו" נמשכה גם לתוך מדינת ישראל ביחס החרדי לכספי המדינה: "אנחנו" מצילים מ"הם". למרבה הצער, גישה זו עדיין משתקפת ברטוריקה הרשמית, למשל במאמר מערכת שפורסם לפני זמן מה בעיתון "יתד נאמן" נטען כי תפקידם של הנציגים החרדים בכנסת הוא אך ורק "להתייצב בעמדות שיש בהן להציל מהארי ומן הדוב, מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר – בעניין צרכי היהדות הנאמנה והעמידה על משמר קודשי ישראל".[8]
תפיסה זו מקבעת את הפער בין "אנחנו" לבין "הם" ושוללת את השותפות בין השניים. התשובות השונות שהובאו לעיל, שרובן נעדרות כנות וכולן אינן מתחשבות בעמדות וברגשות של מבקרי החברה החרדית, נובעות מאותה התפיסה. בנאום שנשאה בשנת 1983 בפני חברי המפלגה השמרנית, הפצירה מרגרט תאצ'ר "לזכור תמיד שאין למדינה מקור כספים כלשהו למעט הכסף שאנשים מרוויחים". היא המשיכה וקבעה נחרצות: "There is no such thing as public money, there is only taxpayers’ money" ("אין כזה דבר כספים ציבוריים, יש רק כספי משלמי המסים"). התשובות דלעיל נובעות מראיית משלמי המסים בתור "הם"; מדובר ב"כסף של אחרים". ברצוני להציע תשובה הנובעת מתפיסה שמשלמי המסים הם "אנחנו". להלן קווים לדמותה:
- היהדות החרדית מדגישה את ערכי הרוח בכלל ואת לימוד התורה בפרט, ולכן במונחים כלכליים היא תורמת פחות. איננו רואים בכך עלבון. אנו משוכנעים שתרומתנו לעם היהודי ולמדינת ישראל משמעותית ומכריעה, והזכות שמורה למי שנדבה רוחו לשרת את ה' ולהימסר ללימוד תורה לעשות כן.
- לצד זאת, עם גידולה המופלא של החברה החרדית, אנו מכירים באחריות הגוברת שלנו בנושאים הכלליים של המדינה, ובתוכם הנושא הכלכלי. עם השנים, ולצד הערכתנו האינסופית ללומדי התורה במסירות, אנו ערים גם לתנועה פנים־חרדית של הרחבת מעגלי תעסוקה של גברים ונשים, תוך שימור על ערכי התורה שעליהם גדלו. יש לברך על כך.
- אנו סבורים שתנועה זו צריכה לצמוח מתוך החברה עצמה, וכי כפיית שינוי מבחוץ אך תגרום נזק. בכל הנוגע לדרישה להחדרת לימודי הליבה בבתי הספר לבנים, נשקול לחיוב את הטמעתם של לימודי אנגלית ומתמטיקה, בתנאי שהדבר ייעשה בהיוועצות עם גדולי התורה ובאופן הדרגתי. יש לאפשר להורים לבחור את מסלול הלימודים המועדף עליהם.
- החברה החרדית כבר אינה מיעוט זניח אלא חלק משמעותי מהרוב היהודי במדינה. בהתאם לכך, ולצד נשיאה באחריות רחבה כנ"ל, אנו מצפים ליחס שווה ולשותפות מלאה בתחומי מדיניות שונים ובהתוויית דרכה של המדינה. בתור ציבור תורני המשתדל להתהלך עם האלוקים, אנו סבורים שנוכל לתרום לכך תרומה בעלת משמעות עמוקה.
- את ההידברות בנושא החברה החרדית בישראל יש באופן מכבד וענייני, מתוך תחושה של אחוה יהודית. לצערנו, אחוה זו נשחקת בימים אלו. עתיד כולנו תלוי בחיזוקהּ הדחוף.
להשערתי, חלקים נרחבים מתוך היהדות החרדית, הרואים את העם היושב בציון במונחים של "אנחנו ואנחנו" במקום "הם ואנחנו", היו שמחים לחתום על מסמך המבוסס על נקודות אלו. תקוותי שקולם יישמע בחלל ויגיע לאזני הציבור החרדי והחברה הישראלית כולה.
***
במאמר שפורסם לפני מספר שנים בבמה זו, כתבתי על המעלה התורנית של אי־תלות במישור הפרסונלי, כפי שאנו מתפללים בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם." חשוב שמעלה זו תועתק גם למישור הציבורי, למרות התהליך (שאינני ממעט במורכבותו) הכרוך בכך.
ברור שרוב ההחלטות שלנו בתור משפחות תתקבלנה מתוך שיקולים אישיים. הקושי בתשלום המשכנתא יוציא יותר אנשים לעבודה מאשר הרצון לתרום למדינת ישראל. כך ראוי שיהיה. אולם, העיסוק בפן הציבור של הנושא ראוי בהחלט, הן משום שקבלת ההחלטות שלנו כיחידים מושפעת עמוקות מהשתייכותנו הקהילתית, והן בגלל שהמארג החברתי העדין של מדינת ישראל מורכב דווקא מקבוצות. במעשנו וגם בדיבורנו, כולנו נציגי ציבור.
למשך שנים רבות השקענו את כל כוחנו ומרצנו בשיקום מוסדות התורה וקהילות הקודש שנחרבו בשואה. כיום, בחסדי שמים, מוסדות התורה גדולים משהיו אי־פעם, קהילות עצומות קמו לתפארת, והצלחתנו גוזרת עלינו עידן חדש – עידן של אחריות ציבורית החורגת מגבולות הקהילות החרדיות. אחריות זו כוללת, כמעט בהגדרה, את המעבר מ"הם ואנחנו" ל"אנחנו ואנחנו" – גם אם איננו שווים, איננו מתמזגים ואיננו נטמעים. כדאי שדיבורינו ומעשינו, כלפי פנים וכלפי חוץ, יעניקו לכך ביטוי הולם.
[1] ראו: כעניים-בפתח/https://jppi.org.il/he/.
[2] ראו טורה של ריבי גלוסקין, "אחת ולתמיד: האם החרדים לא תורמים למדינה ולא משלמים מסים?" כיכר השבת (31.10.22).
[3] עובדות והנהגות לבית בריסק, חלק ב, עמ' רה.
[4] הרב שלום נוח ברזובסקי, קונטרס ההרוגה עליך (ירושלים, תשמ"ח), עמ' 29-28.
[5] הרב יששכר דב טייכטל, אם הבנים שמחה, עמ' רנח.
[6] שם, עמ' רנה.
[7] שם, עמ' קמו.
[8] יתד נאמן, יום ששי, כ"ט בכסלו תשפ"ג.
יישר כח על המאמר המלומד, מאמר שמנתח את "הבעיה" מכל זוית ומכל בחינה אפשרית הנראית ומושמעת על פני השטח. אך יורשה לי לומר כי דבריך בתחילת המאמר ובתוך המאמר "מה אנחנו משיבים? מה צריכה להיות התשובה החרדית לביקורת המושמעת השכם והערב? מה אנחנו עונים לעצמנו? כיצד אפשר להצדיק את המצב שבו אנחנו החרדים מקבלים כל כך הרבה מהמדינה במונחים כלכליים כמובן ותורמים (כמובן במונחים כלכליים?) כה מעט" סוף ציטוט. וכפי שאני מתרשם מדבריו המסקנה והתשובה לכך היא באותו כיוון ובאותה רוח ובאותה השקפה לאמר ,החרדים צריכים לתת ולתרום את חלקם לכלכלת המדינה ולכן הם צריכים ללמוד ולשלב לימודי ליבה עם התיעצות עם גדולי ישראל ולהשתלב במשק היצרני במדינה וכו' או אז ותשקט הארץ ארבעים שנה. אני רוצה להבהיר אני לא חולק על דבריו, באשר לצורך ללמודי ליבה לא כדי לרצות את הצד השני או כדי לרצות מגזר אחר כל שהוא אלא לטובת ולתועלת הציבור החרדי עצמו,אני אפילו חושב יותר מכך ,צריכים לפתח ישיבות מקצועיות ללימוד מקצוע בשילוב לימודי קדש חצי יום לטובת אותם בחורים שאינם יכולים ללמוד ולשבת כל היום ליד דף גמרא ובכך גם נצמצם את הבחורים הנושרים מהישיבות הקדושות, ושוב הדבר נחוץ לטובת ולתועלת הציבור החרדי עצמו ולא כדי לרצות מאן דהוא. אבל האם זה הדבר או האם הצעותיו כפי שהעלה במאמרו החשוב יביא מזור ומרפא ויסיר את תלונות "בני ישראל' מעלינו על שיוון בנטל וירפא את שנאתם לציבור החרדי, ויסתום את טענותיהם ,בזאת אני חולק על הרב יהושע או לפחות אני מטיל בכך ספק. כבר ידוע בדברי חז"ל בידוע שעשיו שונא ליעקב . ושנאת יהודי באשר הוא. האנטישמיות תמיד נמצאו לה סיבות לשנאת היהודים , פעם בגלל שהם היו עניים מרודים .בטלנים ובלתי יצרנים ולא תורמים לכלכלת המדינה ופעם בגלל שהם היו עשירים ומלווים בריבית וכן על זה הדרך. ומה שהיה בגולה מתקיים לצערינו בארץ הקודש במדינת היהודים . לטענתם אבותיהם אבות מדינה הקימו את המדינה ,המדינה שייכתיכת להם ואנחנו גנבנו להם את המדינה שלהם והם מפחדיםםםםם….לכן אנחנו צריכים לחשוב רק מה שטוב ונכון לנו לציבור החרדי ואם זה יועיל במשהו גם להם מה טוב. ואסיים במה שהרב יהושע ציטט מברכת המזון בתוספת הנוסח כפי מנהג יהודי מרוקו: " ונא אל תצרכינו ה' אלקינו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם *שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה* כי אם לידך המלאה הרחבה העשירה והפתוחה" .
בהערכה רבה.
ייש"כ, לא הכרתי את הניסוח הנפלא של מנהג מרוקו. מתאים מאד.
השאלות מצויינות אבל התשובה לא מספקת.
א. הבעיה הכלכלית דוחקת וכנראה בגלל איסור ריבית דריבית וההמנעות מלימודי מתמטיקה לא מובנת די צרכה פונקציית הגידול המעריכי ששוקדת על השמרים זמן רב וממריאה לשמיים פתאום. המודעות גדלה בקורונה שגידול הנדבקים בה מעריכי. ישראל לא תוכל להחזיק צבא חזק (מבחינה כלכלית) וכלכלה משגשגת ללא השתתפות החרדים. הבאר תיבש.
ב.אם החרדים לא ילמדו ליבה לא יוכלו להשתלב בשוק התעסוקה ולהשתלב באופן תורם ונתרם בצבא גם אם ירצו. לימודי הליבה הם חסם ענק להפעלת מערכות טכנולוגיות.
ג. אי ההשתתפות בצבא מסוכנת מאד למדינה כולה ומהווה חוסר השתדלות מספקת להצלת הנפשות ועלולה להביא לשפך דם גדול.
ד. סבסוד יילודה על ידי המדינה מעודד פרו ורבו אך אינו לוקח בחשבון צפיפות ברמת לבנון ובנגלדש בקרוב ותעוקה גדולה על הסביבה המוגבלת בגדלה ומשאביה.
התשובה היחידה היא:
א. לימודי ליבה לילדים הרכים מייד
ב.לימודי השלמה בלימודה הליבה לדור המדבר שלא קיבל אותם בזמן.
ג. הסתפקות ב-400 אברכים גאונים שתורתם אומנותם וכל היתר: שלוש ארבע לעבודה ולצבא כמו בחו"ל. כמו הרמב"ם.
ד. בחינה הלכתית יצירתית של עיקרון אי השוויון בפני החוק שמובנה בתפיסה הדתית האורתודוקסית שמתקשה לקבל שוויון בפני החוק בין יהודי לגוי, בין גבר לאשה, בין להט"בים לסטרייטים ואפילו בין חרדים אשכנזים לחרדים ספרדים.
ובחינה לאומית יצירתית של עקרון אי השוויון בין יהודים לערבים בשטחים המובנה בציונות על מנת לקבל היפרדות דת ומדינה ומדינה מהשטחים לצורך חיקוק חוקה. חוקת זכויות אזרח ופרט נוקשה שתייצב את המשטר הדמוקרטי המעורער מאד בישראל וכל כך חשוב לצורך הגנת זכויות המיעוט והמשך השגשוג הכלכלי והבטחוני כמדינת מופת ואור לגויים לתיקון עולם.
קראתי בעיון – דמגוגיה צרופה: הציבור החרדי מתפרנס מתשלומי רווחה שמשולמים ע"י כל מי שעובד, מתחמק משירות צבאי ותרומתו למשק היא שלילית, תשלום מע"מ הוא שולי לעומת מס הכנסה, ובמיוחד אם נקזז את המיליארדים שהחרדים מקבלים כתשלומי העברה, אז המאזן שלילי לחובת החרדים. משום מה משפחות חרדיות לא ישבו שבעה על חללי צה"ל – למות באוהלה של תורה זה לחיות בזכות הקרבת החיים של האחרים שמגינים על החרדים. ואל תטענו להכללות: לא שמעתי רב אחד שמתנער מהגזל התקציבי, לא שמעתי רב אחד שתומך בלימודי ליבה, לא שמעתי חרדי אחד שגינה את דברי הלעז של ח"כ משה גפני או השר יצחק גולדקנופף, ותמיכתכם בעבריין מורשע שגנב כספי ציבור, ח"כ אריה דרעי, איש מכם לא התנער מעבריין שהתעשר ע"י גזילת כספי עניים – לכן זו לא הכללה – זו האמת נטולת דמגוגיה בניגוד למאמר הנפלא שזור דמגוגיה וחצי אמיתות הגרועות משקר.
אבל אתה שוב רושם הם ואנחנו, יעקוב ועשיו.
"מה טוב לנו ומה טוב להם"
והרי על זה בדיוק כל המאמר!
להתחיל לחשוב מה טוב לכולנו…
מצטרף ליהושוע פפר
רק בנעימה יותר חריפה
החרדים אומרים
אתם לא מעריכים את התרומה שלנו למדינה
אתם יודעים כמה צ'ולנט בישלנו לחיילים?
כפויי טובה שכמותכם
אתמול נהרגו 8 חיילם במלחמת מצווה
כמה מתו "מהממיתים עצמם באוהלה של תורה"?
אתם רואים חברים איזה אנטישמי אני?
שלום וברכה,
בשורה התחתונה, כל בר דעת בציבור החרדי מבין שההנהגה הציבורית והדרך בה בחר הציבור החרדי, אינה מתוך זילזול חס ושלום באחריות כזו או אחרת, כלכלית או ביטחונית של עם ישראל, אלא מתוך שימת לימוד התורה כערך עליון ואחריות בלעדית שאין שווה לה.
כל זאת היה תהליך נכון בדורות האחרונים מאז פשתה ההשכלה שהפילה רבבות מעם ישראל, אבל עוד הרבה יותר נכון בדור האחרון שהעולם כולו מתקלקל יותר ויותר בעליית הפרוגרסיביות המתועבת והקלוקלת שהופכת כל סוטה לנורמלי וכל כלב שוטה למוביל דעת קהל.
זה שעולם התורה פורח ב"ה למול התהליכים המסוכנים שהעולם מתדרדר אליהם, הוא נס גלוי, ורק בזכות ראייתם למרחקים של גדולי ישראל לדורותיהם.
הגברת החשיבות והתייחסות לערכים האחרים כמו הכלכלה והביטחון תבוא על חשבון בסופו של דבר על חשבון הערך העליון של לימוד התורה, ולכן הדבר מסוכן מאין כמוהו ואחריתם מי ישורם.
ההסתברות היא שרוב רובם של אילו שאינם מהציבור החרדי לא יהיו מסוגלים להבין וקל וחומר שלא להסכים עם הנהגה זו, ולכן אין טעם לנסות ובדרל כלל יוצא שכרו בהפסדו.
לכן, הדרך הטובה היא להמשיך ולחזק דגך זו ביתר שאת וביתר עוז מתוך אחריות אמיתית ותחושת שליחות בנשיאת עול התורה של עם ישראל ובהעמדת העולם כולו על תילו.
יישר כח על תגובה מצויינת
תגובה מייצגת ומעלה קשיים בולטים:
1. אתה לא עונה על השאלה הבסיסית: מהי ההצדקה המוסרית לכפות על אחרים לתמוך בנו? אם לדעתך אין אפשרות לשרוד במודל שמשלב תעסוקה ואזרחות, אז תתמוך בזה לבד, אבל מדוע על חשבון אחרים שאינם מאמינים בזה?
2. אם פריחת עולם התורה היא נס גלוי, אז מדוע לו לשלב גם תעסוקה וכדומה? אם זה נס אז אפשר הרי לעבור למודל משולב והקב"ה יסייענו הלאה.
3. אם העולם הפרוגרסיבי כה מאיים – והוא באמת מאיים – איך אנחנו שולחים את נשותינו לעבודה בלב ליבה של החברה המערבית-פרוגרסיבית? ומה ההבדל לעניין זה בין גברים לבין נשים?
4. האם "ערכי כלכלה" באים על חשבון לימוד תורה? אחריות כלכלית היא ערך תורני, אנחנו חתומים עליו בכתובה, ולא נראה לי שמישהו יחלוק על הכותב שיש לתרגם אותו גם למקום הציבורי. האם התורה שלנו אינו אמורה להיות "ללמוד על מנת לעשות"? האם אי אפשר לשלב את לימוד התורה עם יישום התורה?
5. "הדרך הטובה" שלך היא הרי לסמוך על נס גלוי. וכלל הוא ש"אין סומכים על הנס". איך אתה עונה על כך?
6. הטענה שאי אפשר לשלב תעסוקה וכו' מוכחשת מחרדים בחו"ל שעושים זאת יפה. רק אנחנו לא יכולים?
יש להאריך עוד, אבל אלה נקודות פשוטות העולות מתוך התגובה.
אם אנחנו סומכים על הנס אז למה לא עד הסוף? נתכבד הגיד למדינה להפסיק למממן ושהנס יעשה את שלו, אם כבר חשבת פעם על האירוניה כשזה מגיע לכיס שלנו סוגרים את הגמרא, ביום פקודה ביום הבחירות מוציאים עשרות אלפי בחורים ואברכים לפעול ולהפעיל, איך זה שבדיוק אז אנחנו מוותרים על השמירה של התורה ועושים הכול בשביל עוד כמה לירות מהמדינה?
אלא מאי השתדלות? נו לך לקלפי בחר ותחזור לגמרא למה מעבר?
אין שום מודל כלכלי שמסביר את את הכלכלה החרדית מלבד דבר אחד "המדינה" מישהו משלם! ולכן אנחנו עושים מעל ומעבר שהם ימשיכו לעשות זאת, בריאליות אומר שאין לזה היתכנות כלכלית לטווח ארוך בסוף כנראה זה התפוצץ
יישר כח!
תשובה יפה מאוד!
אגב, גם חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן מבינה את זה היטב וניסחה זאת בצורה יוצאת מן הכלל. חבל שחלק מאיתנו מרגישים נחיתות באידיאלים שלנו.
אם אתה מסכים שהם ואנחנו זה התפיסה הרשמית או המקובלת,
אז כל השאר זה הצדקות שבדיעבד. דברי הרמב"ם על חילול השם התגמשו במפורש.
חוץ מזה, ערכי התורה שמוצגים פה זה מתקיימים פעמים רבות בקליקה סגורה ולראיה קבלה של ספרדים לאשכנזים וקיומם של מגזרים שונים.
אז אם המטרה של החברה החרדית זה להוות כתמונה ערכית של מעין מערת אפלטון לערכי התורה האידאליים, אז אתה מודע לכך שהתמונה הזאת מכוסה מאוד…
לצורך התגובה פתחתי את האתר "גיידסטאר" ובצורה שרירותית בחרתי שני דוגמאות.
כך כדוגמה ארגון שמנגיש את היהדות, למשל "הידברות" מסתמא ארגון יותר ספרדי (כי הוא מנגיש את היהדות, גם אם לא בדרך שאני דוגל בה).
כמה תקציבים הוא לוקח מהמדינה? 136 אלף!
לעומת זאת, ישיבת כנסת ישראל חברון קרוב ל10 מיליון!!
הפער הוא אדיר, בעוד שהיית יכול לומר על ארגון כמו הידברות שהוא עוזר לכלל הציבור בעמ"י האמירה שחברון עוזרת לכלל הציבור בעמ"י, אם לא במציאות סוגלית כזאת או אחרת, זה נראה לי כטמטום גדול.
ולכן, אם כל חמשת סעיפי התשובה נשענות על הסעיף הראשון ואותה ניתן לשמוט בקלות, אז אתה צריך להודות שאין למסגרת הזאת זכות קיום. **לפחות בצורתה או דרכה הנוכחית!**
כמו כן, אם ב136 אלף שקל כספי מדינה ניתן לעשות כלכך הרבה רעש, אין לי ספק שלו כל הציבור החרדי היה לוקח אף חצי מיליון לא היה מישהו פוצה פה ומצפצף…
אלא העניין הוא שהארגון הזה נתמך בתרומות ולמה? כי יש אנשים מסורתיים שמקירים אותו.
אז עכשיו על אנשי ישיבת כנסת ישראל, לצאת כל ערב למסע של קירוב רחוקים ולא רק כשמיכת פוך המחממת רק את לובשה
מה פתאום. אולי תשובה ציניקנית שכזאת מצחיקה ברגע ראשוני.
אבל אל תתפלא אח"כ אם יש חילול השם גדול בעקבות לקיחת כסף ציבורי…
תחשוב על מקרה שבו האידאל הציבורי יהיה לקיים את ספר המדע לרמב"ם (בפרט הלכות ת"ת ודעות),
איך יהיה מעמד היהודי בתקופה הזאת. יהללך זר ולא פיך…
היום כנראה סוברים כמאן דאמר ואם לא פיך… ובפרט שבעקבות כך לרוב גם צריך להוריד את השאר.
מאמר יפה, עם כנות ויושר
התשובה הזו מחויבת מצד עצמה ומן הנימוקים שהובאו
אך לא הייתי מטפחת תקווה שהעוינות תפוג (ברמה הציבורית והתקשורתית, לא מצד יהודים יקרים כפרט)
ראה ערך הציבור הציוני דתי שנותן את נשמתו למדינה ולציבור ומה היחס שהוא מקבל??
היום בפעם הראשונה נכנסתי לאתר הזה וכבר אני מתחרט
למה אני צריך בכלל להצדיק את הקב"ה ואת גדולי ישראל שהם היחידים המוסמכים לדבר בשמו?
לכן אני כותב כאן בצורה חדה וברורה – בחורי הישיבות והאברכים לא הולכים לצבא ולא עובדים משום שאין להם זמן לכך, משום שכל זמנם מוקדש לצורך הגנה על עם ישראל בטחונית הכלכלית.
מי שלא מאמין בכך לא יעזרו לו שום הסברים ולכן חסר טעם להקדיש זמן על מנת להסביר לו זאת
הכותב הוא חרדי העובד לפרנסתו בשתי עבודות וגאה לתמוך בעולם התורה ומתבייש בעצמו שלא זכה להיות בעצמו מהיושבים כל היום באוהלה של תורה
זו לא תשובה לשאלה שבכותרת, אלא הצדקת השאלה,
מי אתה שתחליט האם ילמדו ליבה או לא? טענתם שלימודי ליבה מעניקים כלים ליציאה לעבודה, א. רוב החרדים העובדים לא למדו ליבה ומסתדרים יופי, ב. אם זו המטרה אז למה לא מחייבים אוניברטאות ללמד בגרות חינם את החרדים אם זה כל כך חשוב???
בסתר בסתר המטרה שלהם זה למחוק את התורה כערך עליון ולכן בדיוק בחיידרים לא מלמדים ליבה, להחדיר בילדים את העובדה שהתורה היא הערך העליון ואין בלתו
בכתבה באחד מהמגזינים של 'המקום' ערכו ראיונות עם רמים בישיבות תיכוניות והם הדגישו שיש בעיה קשה להנחיל לבחורים שהתורה היא הערך הכי חשוב, לא שבגלל זה אין לשלוח לישיבה תיכונית, אדרבה, מי שלא מתאים לו רגילה שילך לשם וירכוש עוד השכלה.
אני מחרה אחרי הרב בוצוקבסקי שכיום המציאות שונה ואי אפשר לנפנף בעובדות מלפני 200 שנה שיצירה לעבודה הייתה להיות עגלון בשטייטל, כיום רכישת מקצוע ויציאה לעבודה כרוכה בסיכון עצום לרוחניות של היוצא ולכן גם חשובה הדרך מינקות ועד אברכות להפנים שהתורה היא חיינו
בדיוק. אחרי כל התירוצים תתגלה האמת שבעצם התורה היא זו שעומדת להם כקוץ וכעצם בגרון
מסתדרים יופי – אז למה כל הקצבאות?
אני אדייק טיפה את איך הציבור החופשי רואה את השתתפות הציבור החרדי בחיים:
1. חרדים חיים כלכלית על חשבון הציבור החופשי. זה עולה לכולנו בבריאות, בחינוך ובאיכות חיים.
2. חרדים טוענים שתורמים לימוד תורה לכלל. בפועל- יש מגוון הגדרות ומסגרות ללימוד תורה שאתם לא מכירים אותן ואת חשיבותן. הן מתוקצבות הרבה פחות אם בכלל. למוד תורה הוא לא זכות שלכם. הוא זכות של כולם, כל אחד בדרכו. המדינה לא זקוקה לכם למטרה הזאת. היא זקוקה לחשיבה נוספת – אבל אתם לא מסייעים בה.
3. אין דבר כזה "תורמים בדרכים אחרות" יש מתגייסים לצבא על פי חוק אחיד. אם יש דרכים אחרות – אז הן רלוונטיות לכולם. ללומדי פילוסופיה, אמנות הקרקס ומוסיקה ובודאי ללומדי תורה חופשיים.
ואם יש החלטה חופשית איך בדיוק לתרום – אז לכולם.
ככה אנחנו מבינים את המציאות.
אז שיהיה בהצלחה. בשיא הכנות.
התגשמות דברי הרמב"ם עברה מזמן את שלבי חילול ה' וכיבוי מאור העולם
היא כבר בשלב של"וסופו שמלסטם את הבריות"
מאמר משובח, הממצה את הנושא ואת ההתלבטות, וגם מצביע על כיוון לשינוי – כזה כיוון שלדעת חרדים רבים, כולל חלק מהמגיבים, הוא מסוכן… יש בסיס לדאגתם, לכן חיוני להסביר ולהדגיש, כפי שכבר הדגיש בעל "אם הבנים שמחה" הי"ד: שותפות במאמץ של בנין-הארץ אינה מחייבת היטמעות/המרה/השתופפות כהוא זה! להיפך: אמנם קשה להגיע לרמתו של "עדינו העצני", אבל עדיין אפשר לראות בו דמות הראויה לחיקוי, והזוכה להוקרה דווקא בגלל אחיזה בלתי-מתפשרת בערכיה, תוך-כדי שותפות בונה.
במאמר זה יש כמעין נאיביות והיפותטיות, לדעתי ההתפתלות בתוך המניפולציות בכל סוגי הטיעונים שנאמרו במרחבי המדיות למיניהם מקיים את גוף הטענה שלהם/שלנו והתוצאה כידוע מראש נועדו ל'כישלון', זה מזכיר לי דיון שהיה לי פעם על הפוסט-מודרנה עם חברי לספסל הלימודים, משום מה הרגשתי שכל טיעון של 'טענתי צודקת ואמתית' אע"פ שאני מתנגד נחרצות לשיטה הפוסט-מודרנית מקימה אותה על רגליה ונותנת גושפנקא לה בעצמה, וכך גם בשיטות חשיבה בינאריות של 1-0, אנו מייצרים פלונטרים וסתירות (אוקסימורונים) ע"י החוקים שלנו דיקא, ואז אנו מתבלבלים מהם (דילמת הקירח, דילמת שכר הלימוד וכדו') וחשובים לעצמנו 'הא יש בעיה בעולמו של הקב"ה' וזה לפעמים מגוחך (האם הקב"ה יכול לברוא אבן….) אגב גם בלומדס' האנליטיקה לא פוסחת, שיטות החילוקים של אחד לשניים וכדו' לפעמים נשמעות מצחיקות, הנומנה ופנומנה של קאנט יוכיחו, שיש את מישור התופעות, ומישור העולם כשלעצמו ושם ודאי שאין שום סתירתיות, ולכן מדי פעם צריך להוריד את הראש עד יעבור זעם… ולא לחפש חכמה במקום שאין..
מה אתה מנסה לטעון שבעולם כשלעצמו אין שום חוקיות בעולם הכלכלי? למה שלא נוריד את הראש וניתן לזה לעבוד בלע עזרתה של המדינה שבוודאי קיימת רק בעולם התופעות, אתה מעגל את הריבוע אם אנחנו לא מקבלים את החוקיות של איך שהעולם מתנהל במישור התופעות אז יאללה בא נתנתק לגמרי מהמדינה ונראה אם זה באמת עובד?
להסביר מהו ערך לימוד התורה למי שלא מכיר בזה יהיה מעט קשה. ושינויים במערכת החינוך כהכנסת לימודי ליבה, אינם אופציה לדברי מנהיגי הדור. אז בנישה זו עלינו להפנים והתחזק בעצמנו בערך התורה ושמירתה, ולדעת שגם אם אין הבנה לזה בחוץ זו האמת, והתרומה למדינה בלימוד תורה ושמירת מצוות היא מוחלטת.
מה נשאר? להשקיע בנוטשי ספסלי בהמ"ד משאבים לקידום תעסוקתי גם במסגרת הכשרה צבאית, דבר שאכן נעשה ודיי בהצלחה.
כלכלית, אני מציע פשוט לערוך חישוב מדוייק מה תרומת הציבור החרדי למשק, ולהחזיר לו באותו היחס כפי שהציבור הכללי מקבל. משום מה נראה לי שיצרכו אפלייה מתקנת…
כבר עשו בדיקות כאלה בלמ"ס .
לא, לא תקבלו החזר
לפי בנק ישראל גובה התקציב למשפחה חרדית רק על חינוך ובריאות היא כ6000 ש"ח לחודש בניכוי המיסים שמשלמת אותה משפחה.
תבין לבד באיזה מספרים מדובר וזה לפני הרבה מאוד תקציבים אחרים שאנחנו לוקחים.
לצד הצעות מסוג הצעותיו של הרב פפר יש להימנע ככל האפשר מהתערבות במחלוקות הציבוריות ולהתמקד בפעילות ציבורית שהכל מברכים עליה דוגמת פעילותו של אייכלר בועדת הרווחה.
הפוליטיקאים החרדים לא מנעו בעבר את פירוק ממשלת האחדות שיצרה אוירה נוחה יחסית,נכנסו בל הכוח בראש הממשלה בנט במקום לנהוג עמו "מעשיך יקרבוך"והפכו לשחקן כמעט ראשי בראשיתה של הרפורמה המשפטית.לכל אלו חלק משמעותי בעוינות שחש כלפינו חלק גדול העם,כולל אנשי ימין .
לב העניין ושורשו אינו כלכלי אלא רוחני ואותו הרב פפר עדיין אינו מעלה על דעתו – שהחרדים אינם תורמים כמעט מאומה לעם ישראל ברוחניות. לא נכתבת כיום ספרות תורנית שתיזכר לדורות בעולם הרבני החרדי ואין לעולם החרדי כמעט כל תרומה מקורית ברוחניות מעבר להפצת דת עממית. ההישג היחיד של הרב שך ביצירת חברת הלומדים היה מילוי ספסלי הישיבות באנשים שעל דרך הטבע היו הופכים לנהגי מוניות, שחקני תאטרון או סוחרים בבורסה וכיום לכולם תפרו פראק רבני.
תרומה סגולית נחשבת אף היא בעיני, וכדברי רבי ישראל סלנטר "כשיהודי בישיבה בפולין אינו לומד כראוי, יהודי בפריז מחלל שבת". ההשפעה של אלו הממלאים את ספסלי הישיבות אינה פחותה ממזכי הרבים.
סעיפים 1,2 – הצהרות.
סעיף 3 – "בהיוועצות וכו" אוטופיה. הרבנים יסכימו רק כאשר חרב חדה תהא מונפת עלינו. ולכן גם "באופן הדרגתי" לא סביר שיהיה. בדר"כ חושבים פעמיים לפני ששולפים חרב אבל אז ממהרים בביצוע.
סעיף 4 – יאמרו לך כעומק האחריות עומק השותפות.
סעיף 5 – לגבי יחס מכבד וענייני – ראה יתד.
מאמר יפה ונכון, אני בעצמי רואה את הדברים כך כבר שנים רבות,
עלינו להביט על המציאות באומץ, ההשקפה לא ניתנה על הר סיני.
וגדולי ישראל כיום כבר אינם מתווים השקפה אלא יותר משמרים את מסורת ההשקפה.
לא נגעת בהיבט של העסקנות וההשפעה על בתי גדולי ישראל על כל המשתמע, ומובן מדוע…
שמעתי שהחזו"א נשאל מה יהיה ביום מן הימים שציבור יראי השם יהווה רוב? מי יקיים את התפקידים הארציים,
והשיב שזה ייקבע ע"י גדולי ישראל שיהיה אז, ככה שמעתי והלוואי שמישהו יביא מקור.
מי שקורא את תגובתי עשוי לחשוב שאני איזה אויבר חכם, או בכלל כל האתר של מערכת צריך עיון, אז זה לא נכון, מכיר לא מעט יהודים שמפחדים לומר דברים חדשניים שנוגדים את מסורת ההשקפה כפי שמועברת במאמרי התנאים והאמוראים בעיתוני המפלגות הקדושות.
הרב פפר תודה על הניסיון רק הערה, אין פה שום תשובה חדשה. יש פה תשובה שמתחברת למציאות ברמה הריאלית, הבעיה היא עמוקה יותר אנחנו לא מסוגלים להסתכל למציאות בעניים לא ברמה התורנית וק"ו לא ברמה הגשמית, היהדות החרדית מקבוצה קטנה ונרדפת עם תודעת גלות, מהר מאוד השתנתה ולוקחת הכול כמובן מאליו, מתפיסה שאמרה בעבר שאנחנו לומדים תורה אנחנו שומרים על החיילים היום כבר תשמע טענות הזויות נוסח מי צריך צבא, אם כולם ילמדו תורה הצבא התייתר, הכול באשמתם! השיח של שותפות בינם לבינינו כבר מזמן לא קיים, הטענה הרווחת שמקניית טיטולים ולחם אנג'ל אנו מחזיקים כלכלה של מעצמה מודרנית רק משקפת את הפער בין התפיסה שלנו לבין המציאות כשלעצמה. הבעיה עמוקה אף יותר גם בעולם התורני אנחנו לא מביאים משהו חדש ורלוונטי לשולחן, היהדות נהפכה לאוסף ליקוטים וורטאלך מעניינים בלי שום חתירה להסביר את המציאות בדרך התורה, בכלכלה, רפואה ופילוסופיה קרי מחשבת ישראל. אם תרצה הבעיה היא אחת הציבור החרדי אינו יודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה, הכל בנוי מפיקציה חברתית ונורמות חברתיות מחייבות לא מעבר. גש שניה ושאל אדם חרדי במה הוא מאמין?
יפה כתבת
מרתק, החילוני בוגר השומר הצעיר (סבי וסבתי עזבו בתים חרדיים בהונגריה כדי להקים מדינה בארץ ישראל) נהנתי מהקריאה וההסתכלות פנימה, אם כל הקושי שבדבר בימים אלו.
אנחנו ואנחנו טומן בחובו גם קבלת האחר והשונה, האם החברה החרדית (ולא הפוליטיקאים שלה) מסוגלים לקבל את האחר ולהגיד "איש באמונתו יחיה" כפי שאנחנו החילונים מכבדים כל אחד?
ועוד שאלה, אני חושב שהדרגתיות ושיתוף הרבנים זה חשוב כדי לבצע כל שינוי, האם אפשר להגיע להסכמה שהיעד הסופי הוא שיוויון מלא בנטל הכלכלי, הצבאי והחברתי?
הרבה מהמיאוס שיש עכשיו בעם סביב נושא מימון בחורי הישיבות הוא באשמתה הישירה של ההנהגה החרדית.
אם האווירה סביב הנושא הזה הייתה אווירה של תודה והוקרה, של הערכה על כך שבציבור הלא-חרדי (מסורתיים, חילונים, דתיים לאומיים ואחרים) מוכנים לעבוד יותר על-מנת לממן את לימוד התורה בציבור החרדי, ומוכנים לעבוד יותר כדי שבציבור החרדי יעבדו פחות ויוכלו ללמוד תורה – היינו במקום אחר לגמרי. אם האווירה הייתה – תראו איזה יופי, איך העם והמדינה התגייסו כדי לשקם את עולם התורה אחרי השואה, כדי לבנות מחדש את הישיבות שחרבו – והייתה הכרה לתפקיד של הלא-חרדים במפעל הזה (תפקיד חשוב ביותר – המימון, שזה מה שמאפשר לכל זה לקרות) וגם ויתור עצום על ערך השוויון במקום הכי כואב (גיוס לצבא, שזה הרבה פעמים הקרבת שלמות הגוף והנפש ואף הקרבת החיים עצמם) – היינו במקום אחר. אבל לא, זו מעולם לא הייתה האווירה. האווירה תמיד הייתה שהציבור הלא-חרדי חייב להם את זה. בתמורה למימון ולהקרבה הציבור הלא-חרדי תמיד קיבל יריקה בפרצוף, שנאה, כעס, רצון להכתיב את אורחות חייו, התנשאות וזלזול. הלא-חרדים נתפסו כמו החמור שצריך לשאת אותם על גבו כי זה מה שהוא – חמור. וזהו. ואם מישהו העז לפצות פה הוא מייד הואשם ב"שנאה" ואף ב"אנטישמיות" (אמירה עזת מצח שמהווה ניכוס של היהדות ופירוק של העם היהודי בכך שהיא הופכת את המואשם ללא-יהודי). באווירה כזו מישהו באמת מתפלא שהמרמור כבר עולה על גדותיו? אם יש פלא, זה שזה קרה אחרי 75 שנה, ולא אי שם בעבר הרחוק.
מה שהחברה החרדית צריכה זה קצת להתבגר, קצת חשבון נפש, ולא עוד סיבוב של התקרבנות.
מעולה!
מאמר נפלא
רהוט מנומק לוגי ו..מרתק.
נוגע בבעיה העיקרית כיום ביחסי חרדים וחילונים .
אין פתרון אחד ואין צדק מוחלט בנידון .
הבעיה היא רחבה והפתרון אף הוא מורכב ומסובך
לפני עשרות שנים הבעיה המרכזית ביחסי חרדים חילונים הייתה בעיית הגיוס.
היום זה נדחק למקום שולי יותר מסיבות שונות .
תודה
שלום רב.
1. העסקנים החרדים אשמים אשמה מלאה בשנאה כלפי החרדים בגלל שהם דואגים להשאיר את הציבור שנאמן להם בור ועם הארץ וכל ההשלכות של זה.
2. ההסתה רבה יותר מכיוון הציבור החרדי.
אני דור 6 לחוזה מלובלין וחובש כיפה סרוגה.
אי אפשר למנות את מספר הפעמים שבהם חרדים כינו אותי "מיסרוחניק" והיו שהוסיפו "למיסרוחניקים השכל נוזל מהחורים שבכיפה".
והחרדים מעזים להצטרף לביביסטים ולדבר על סרבנים…
אוי טאטע…
חברי'ה, בסוף בסוף אין מה לעשות צריך להיות כנים, צריך להידבק באמת גם כשהיא כואבת וגם אם היא לא מסתדרת בדיוק לפי מה שאמרו לנו.
ואסביר יותר, אפשר לקחת המון רעיונות מ'כביכול התורה', ולעשות את כל הדת חלטורה… בסוף לענ"ד הפתרון – יחסי גומלין בין המציאות לתורה. רק כך התורה תראה את יופיה לעולם. לא לחינםן יש 70 פנים, בכדי שבכל קונסטלציה של מציאות נדגיש את הצד המתאים של התורה. ולא, זה לא רעיון רפורמי, אלא הבסיס לרעיון הוא שהתורה מתכתבת עם המציאות, שהתורה מאירה את המציאות.
ובנידון דידן, למה באמת לא להדגיש את הרעיון של; "ששת ימים תעבוד!", "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו"..
כלו', אני רוצה לומר יש תורה נפלאה, שיש בה הכל! רק אנחנו צריכים בתור ציבור מאמין לדעת מתי לנקוט בתורה עם מלאכה, ומתי יש מקום לרעיון של שבט לוי..
בסוף אנחנו צריכים את האינטליגנציה הזאת, שייסתכלו על אדם מאמין ויאמרו 'זה אדם גדול' ולא ח"ו הפוך…
מרתק. אך מכעיס באותה מידה האמירה הכללית שתמיד הציבור החרדי משתמש בניסוחים שונים של – אסור לכפות עלינו… אם יכפו עלינו זה רק יוביל להמרדה… רק מה שייבוא מתוך הקהילה יקרה….
בהתייחס בעיקר להכנסת לימודי ליבה, אבל לא רק, גם לגבי השתלבות בעבודה, או גיוס לצבא. אלו אמירות שכל תכליתן משיכת זמן והתחמקות. כאילו צריך להתייחס לחרדים בכפפות של משי, בעוד שאני לא זוכרת שמישהו שאל את החילונים לפני שהוא "כפה" עליהם תשלום מיסים או גיוס חובה.
ובאופן כללי, תודה שקיבצת יחד את כל הטענות שלנו כנגד החרדים ודי הבהרת שאנחנו….צודקים! ואף תירוץ שלכם לא באמת מחזיק מים. ועל כך תבוא עליך הברכה 🙂
מענין מענין
אז אם נתגייס לצבא ונלמד ליבה והגברים יעבדו אז לא ישנאו אותנו???
אב למה שונאים את זרם הציונות הדתית כל כך??
חבורת עיורים ליברלים שמאלנים
שונאים חרדים כי הם חרדים ולא בגלל שום סיבה אחרת…
כל 100 שנה יש להם תרוץ חדש למה הם שונאים…